מעלילות בית-הספר מָקָרֶל, גרסתו של ג'ים בֶּנְטוֹן
אני! בדיוק כמוכם, אבל הרבה יותר טובה
להיות מדהימה זה רק תחילת המערכה.

יומני הסודי ביותר,
לפני הרבה זמן כתבתי מכתב לַנשיא בקשר לתוכנית החלל ובו ציינתי שכדאי מאוד שאני זו שאֶבְחַר את האנשים שאמורים להישלח אל החלל.

הצגתי כמה היבטים טובים בנוגע לאדם הנבחר, כמו משקל, הקלות שבה אפשר לדחוס אותו לתוך שק ולזרוק אותו לתוך טיל, בלוֹנְדִינִיוּת לא טבעית, ועד כמה העולם שלנו יהיה מאושר יותר כתוצאה מכך.

כשכתבתי את המכתב הייתי הרבה יותר צעירה, והבנתי שאף אחד לא יתייחס אליו ברצינות. אבל זה היה לפני חצי שנה, ואני חושבת שעכשיו אני מספיק כְּשִׁירָה בשביל לבחור – ואני בוחרת בוויקי ווֹנְדֶר.

הציצו אל תוך יומנה של גֵ'יימִי קֶלִי, שנשבעת שכל מה שהיא
כותבת הוא האמת, או לפחות מספיק קרוב לאמת ...

עוד בסדרת יומני הסודי ביותר:

 2-א. יומני הסודי ביותר - השנה השנייה 1
 2-ב. יומני הסודי ביותר - השנה השנייה 2
 2-ג. יומני הסודי ביותר - השנה השנייה 3
 2-ד. יומני הסודי ביותר - השנה השנייה 4
 א. יומני הסודי ביותר 1
 ב. יומני הסודי ביותר 2
 ג. יומני הסודי ביותר 3
 ד. יומני הסודי ביותר 4
 ה. יומני הסודי ביותר 5
 ו. יומני הסודי ביותר 6
 ז. יומני הסודי ביותר 7
 ח. יומני הסודי ביותר 8
 ט. יומני הסודי ביותר 9
 י. יומני הסודי ביותר 10
 יא. יומני הסודי ביותר 11

ג'ים בנטון - Jim Benton

ג'ים בנטון הוא לא תלמידה בבית-הספר. אבל זה לא באשמתו. בכל אופן, הוא הצליח למצוא דרך להתפרנס מלהיות מצחיק. הוא היוצר של מותגים רבים, חֶלקם נועדו לילדים גדולים, חלקם לילדים קטנים וחלקם למבוגרים. ואם לדבר בכֵנות, גם המבוגרים האלה בטח מתנהגים ממש כמו ילדים קטנים.

הוא יצר סדרת טלוויזיה לילדים, עיצב בגדים וכתב ספרים.

ג'ים בנטון גר במישיגֶן שבארצות-הברית עם אשתו וילדיו המדהימים. אין להם כלב, ובוודאי שאין להם כלב בּיגֶל נקמני.

לג'יימי קלי אין שום מושג שג'ים בנטון, או אתם, או מישהו אחר, קוראים את היומנים שלה.

אתר האינטרנט של Jim Benton

יום ראשון, ה־ 1
באחד מימי ההולדת שלי ביקשתי כלבלב במתנה, אבל במקום כלבלב אבא שלי נתן לי מקל פּוֹגוֹ. יצאתי לשביל הכניסה כדי לנסות אותו, נפלתי ושברתי את היד.

כשחזרנו מבית־החולים, אבא שלי הרגיש נורא כל־כך עד שהוא הלך וקנה לי כלבלב.

שמחתי כל־כך ופרשתי רחב את הזרועות כדי לתת לכלבלב חיבוק גדול, אבל בטעות העפתי מכה לפנים של אבא שלי עם הגבס ושברתי לו את האף.

כשחזרנו מבית־החולים ניסיתי לשמח אותו בזה שיצאתי לשביל הכניסה ושיחקתי עם מקל הפּוֹגוֹ, אבל בגלל הגבס הייתי עוד יותר מגושמת ושוב לא הצלחתי. לפחות הפעם לא נפלתי ולא שברתי שום דבר.

אבל כן השארתי שריטה באורך חמישה־עשר סנטימטר על המכונית החדשה שלנו.

מהר מאוד הכלבלב התנוון ונהיה גוש של אי־נעימות טיפשית ורופסת שכולנו מכירים כשְׁטִינְקֶר, שלאחרונה יצר בדמותו המצחינה גרסה קטנה שלו הידועה בשם שְׁטִינְקֶרבֶּל. מקל הפּוֹגוֹ נותר מְיוּתָם במוסך ומעולם לא ראינו אותו שוב, חוץ מחמש הפעמים שבהן לא הצלחנו למכור אותו במכירות החצר.

המסקנה מסיפור יום ההולדת הזה היא זו: אם אתם מקבלים את מה שביקשתם, זה יכול להיות הדבר הגרוע ביותר שאי־פעם קרה לכם. ואם אתם לא מקבלים את מה שביקשתם, גם אז זה יכול להיות הכי גרוע.

הסיבה שאני מספרת את הסיפור הטרגי הזה היא שיום ההולדת שלי מתקרב, ויום ההולדת הזה עומד להיות שונה לגמרי מה"יום הולדת יד שבורה". (הידוע גם בשם "יום הולדת קללה־קללה־קללה־אף־קללה".)

זה עומד להיות יום ההולדת הכי כיפי בעולם כי אני אבקש רק מוזיקה, ואני בטוחה שאבא לא ינסה להמיר את זה במקל פּוֹגוֹ או בכל אחד מהתחליפים המסוכנים שהוא ניסה לתת לי במשך השנים. הניחוש שלי: כרטיס מתנה.

וחוץ מזה, השנה כבר הייתי מוכנה. ההורים שלי זקנים ולכן הם אוהבים מוזיקה שנוצרה לפני שאנשים ידעו לעשות מוזיקה טובה, אבל הבהרתי להם היטב שאני רוצה את המוזיקה שאני אוהבת, ולא את זאת שהם אוהבים.