יומני הסודי ביותר - השנה השנייה ספר 2

מעלילות חטיבת הביניים בבית-הספר מַקַרֶל,
גרסתו של גִ'ים בֶּנְטוֹן
מה דעתכם שלא נשתדל להסתדר ביחד?

יומני הסודי ביותר,
אני הייתי זו שהגיע לה להתנצל בנחמדוּת בפני בְּרֶנְטְפוֹרְד, אבל אַנגֶ'לִינָה איכשהו זכתה להערכה על ההתנצלות בלי שהיא בכלל טרחה לבצע את הפשע. לאַנגֶ'לִינָה יש בעיה שגורמת לה להיות מעצבנת. הרופאים מתייחסים לזה כאל מחלת הנֶחְמָדִיזְם, או נֶחְמָדֶדֶת, ואנחנו די בטוחים שאין מַרְפֵּא למחלה הזאת.

הבעיה נוצרת כשהרופאים מנסים לרפא את החולים, והחולים אסירי תודה כל־כך עד שהם נותנים לרופאים סלסילות קטנות מלאות במתנות ואז — בּוּם! — עכשיו הם אפילו יותר נחמדים משהיו קודם לכן. והאמת היא שזה טרגי.

לא משנה מה אתם עושים,
אל תקראו את שאר היומנים של גֵ'יימִי קֶלִי...

ג'ים בנטון - Jim Benton

ג'ים בנטון הוא לא תלמידה בבית-הספר. אבל זה לא באשמתו. בכל אופן, הוא הצליח למצוא דרך להתפרנס מלהיות מצחיק. הוא היוצר של מותגים רבים, חֶלקם נועדו לילדים גדולים, חלקם לילדים קטנים וחלקם למבוגרים. ואם לדבר בכֵנות, גם המבוגרים האלה בטח מתנהגים ממש כמו ילדים קטנים.

הוא יצר סדרת טלוויזיה לילדים, עיצב בגדים וכתב ספרים.

ג'ים בנטון גר במישיגֶן שבארצות-הברית עם אשתו וילדיו המדהימים. אין להם כלב, ובוודאי שאין להם כלב בּיגֶל נקמני.

לג'יימי קלי אין שום מושג שג'ים בנטון, או אתם, או מישהו אחר, קוראים את היומנים שלה.

אתר האינטרנט של Jim Benton

מי־שזה־לא־יהיה־שקורא־את־יומני־הסודי־ ביותר, שלום,

יש לכם מושג עד כמה אתם נראים גסי רוח כשהאף שלכם תקוע ביומן סודי של מישהו אחר? מה לדעתכם אנחנו אמורים לחשוב עליכם ועל האף שלכם? ברור לגמרי שלעולם לא נזמין אתכם להריח משהו מנומס, כמו זר ורדים או אוֹפֶּרָה.

בכנות, איך לדעתכם זה נראה בעיני אחרים? נראה לכם שזה נחמד? (היי, תשבו ישר.)

ולא משנה מה שתעשו, אל תתחילו להתנצל על זה, כי לדעתנו גם זה די מעצבן. מומחי נִימוּסִיוּת ברחבי העולם מסכימים שקריאה ביומן סודי של מישהו אחר זה לא כמו ללעוס בפה פתוח, אלא זה כמו ללעוס בפה פתוח כשאתם לבושים בתחתונים עם הרגליים יחפות בתוך קערת המרק ואצבע תקועה באף, ומה שאתם לועסים זה פיסת עוף חי עטופה בדף נייר ממחברת ישנה שעליו כתובה בדיחה מגעילה בכתב יד לא קריא.

על החתום,
גֵ'יימִי קֶלִי

נ"ב: אני יודעת שאסור לקרוא לאנשים בשמות כמו "שמן" או "מגעיל" או "טיפש", אבל לא קראתי לאף אחד בשמות האלה. כתבתי אותם. ואם ההורים שלי יענישו אותי על זה, אני אדע שהם קראו ביומן שלי, שזה מעשה לא מנומס שאין עליו מחילה.

יום ראשון, ה־ 1
בטח לא תאמין שנחיר יכול להזיק לך. אבל אתה טועה טעות מרה.

התוכנית האהובה עלי בכל הזמנים, נוסף על תוכניות אחרות האהובות עלי בכל הזמנים, משודרת עכשיו בטלוויזיה. אבל אני למעלה, בחדר שלי, לא יכולה לצפות בה בגלל נחיר. אני יודעת מה אתה חושב, יומני הסודי. אתה בטח חושב, גֵ'יימִי, נחיריים הם החורים הכי פחות הרסניים שממוקמים בראשו של האדם.

ברור, הפה הוא החור הכי הרסני בראש, בלשון המעטה, לנוכח היכולת שלו גם לנשוך וגם לשרוק שירים בזיופים מחרידים, אבל נחיריים הם מסוכנים בדרכים שאתה לא מסוגל לתאר לעצמך.

חוץ מזה, יומני הסודי, אתה בטח חושב לך שהעיניים שלי נראות ממש נחמד הערב. נשיקות!

בחיי, יומני הסודי, יש לך עוד המון מה ללמוד על נחיריים. אתה יודע לא מעט על עיניים ושהן יכולות להיות יפות, אבל בכל הקשור לנחיריים אתה בטוח תקבל ציון נמוך. ומכיוון שאנחנו דנים בנושא חפצים בתוך הנחיריים, אספר לך מה קרה ביום שישי. אני אספר לך את זה בצורה הכי פחות נוראית שאפשר:

בארוחת הצהריים פִּינְסֶטִי צחק עד שאִטריית ספגטי יצאה לו מהאף. היא פשוט התנודדה שם לרגע, וזה היה מגעיל להחריד, אבל גם מצאתי את עצמי בוהה בזה, מדמיינת לרגע שאיזה עכבר מתכונן לרדת בחבל קטנטן.

אִיזָבֶּלָה, שיש לה אחים גדולים מרושעים ולכן היא כבר לא מגיבה לכימיקלים במוח שגורמים לתחושה של גועל, הושיטה יד, שלפה לאט את כל אטריית הספגטי מהנחיר של פִּינְסֶטִי, והניחה אותה בעדינות על גב כף היד שלי, שלא חשדה בכלום.

ברגעים כאלה שתי מחשבות טסות בתוך המוח. הראשונה היא: אאאאאאאאאאאאאאוווווווווו!

אמנם נכון שהפסטה נכנסה לפה של פִּינְסֶטִי כספגטי, וספגטי — אפילו הספגטי בקָפֶטֶרְיָה — זה אחד המאכלים האהובים עלי בכל הזמנים, אבל ברגע שמשהו יוצא מתוך נחיר הוא נהפך לנָזֶלֶת. זה מדעי, פשוט מאוד. זה עובד עם כל דבר. שים צימוק בתוך האף שלך אפילו רק לשנייה אחת, ואחר־כך תוציא אותו החוצה, והנה הוא נהיה נזלת. תראה, אם אתה לא מאמין לי, אולי פשוט תאכל את הצימוק הזה?

לא תאכל אותו כי עכשיו הוא נחשב לנזלת.

המחשבה השנייה שטסה במוח ברגעים כאלה היא: אני בטוחה שאם אנפנף בזרועותי בטירוף אצליח לעוף למעלה ואחורה, הרחק מאטריית הספגטי הזאת.

אף אחד לא יכול באמת לעוף, כמובן, אבל זה לא יעצור אותנו מלנסות. מה שבאמת קורה זה שטסים אחורה מהכיסא חזק כל־כך עד שמתנגשים באחראית על הקָפֶטֶרְיָה, מיס בְּרֶנְטְפוֹרְד. זה ממוטט אותה וגורם לה להשמיע קול של מֵטֵאוֹר שפוגע בכדור הארץ, אם המטאור עשוי מגוש בשר עצום ורטוב מאוד.

אני לא אומרת שמשהו מזה היה באשמתה, אבל בוא נכיר בעובדות: היא מצפה להרבה מאוד מאותן נעליים עם עקבים קטנטנים שהיא נועלת. זה כמו לנסות לאזן כדור באולינג על שני מקלות אכילה.

בכל מקרה, כל מה שקרה אחר־כך קצת מטושטש. נראה לי שבזמן שנשאר משעת ארוחת הצהריים הייתי עסוקה בלשפשף את תוצרת האף של פִּינְסֶטִי מגב כף היד שלי.

מובן שאבא הכין ספגטי לארוחת הערב, דבר שבדרך־ כלל מביא הקלה גדולה, כי כל דבר שהוא לא התבשילים של אמא הוא אחד מהמאכלים האהובים עלי. אבל אפילו שרציתי לאכול את זה, לא יכולתי. כי עכשיו, מבחינתי, ספגטי זה כבר לא ספגטי. עכשיו ספגטי זה תוצר שמגיע מהנחיר של פִּינְסֶטִי.

פרץ ויכוח בנוגע לארוחת הערב, ואותי שלחו לחדר שלי. אולי התייחסתי לאוכל כאל נזלת בלי להסביר מה קרה ביום שישי, ואולי אפילו צעקתי את זה, ואולי אפילו הדפתי את הצלחת הרחק ממני, ואולי אפילו צעקתי את זה עוד כמה פעמים.

עכשיו אני מפספסת את התוכנית בטלוויזיה. אני מאשימה את הנחיר של פִּינְסֶטִי, ואיכשהו אני מרגישה שגם אִיזָבֶּלָה צריכה לקחת חלק באשמה.

יום שני, ה־ 2
כמעט כל המורים שלי השנה הם מורים חדשים. זה כי מורים לומדים איך ללמד רק עד רמה מסוימת. למשל, מורים למתמטיקה בכיתה ג' לא מסוגלים אפילו לפתור תרגילים של כיתה ד'. הם לומדים מתמטיקה רק עד לרמה של כיתה ג' וזה מה שהם מלמדים, ובגלל זה אנחנו כל הזמן מקבלים מורים חדשים.

דוגמה: גננות בפעוטונים בטח לא מסוגלות אפילו ללכת לבד לשירותים.

המורֶה החדש שלי למדעי החֶברה הוא מר סמית. אני יודעת שזה נשמע כמו שם בדוי, אבל אם היית צריך להמציא לעצמך שם בדוי, היית בוחר בשם סמית? כולם היו יודעים שזה שם בדוי. כל־כך ברור שסמית הוא שם בדוי, שאנשים שאומרים שהשם שלהם הוא סמית הם היחידים שבטוח אומרים את האמת.

חוץ מזה, אין לנו שום סיבה להאמין שהוא משתמש בשם בדוי.

מלבד העובדה שהוא חובש פאה.
אל תסתכלי על זה. אל תסתכלי על זה.
לפאה שגבר חובש קוראים שיער נוכרי. כי אם מוסיפים את המילה "נוכרי" למשהו הוא נשמע פחות מגוחך.

וכדי שהשיער הנוכרי הזה ייראה פחות מגוחך, הוא צריך למעשה לחבוש אותו באותה ארץ נוכרייה. במקום שבו לא נוכל לראות אותו.

לדעתי גברים לא צריכים להתעסק יותר מדי בשיער שלהם. הרבה יצורים מושכים הם קירחים כמו למשל:

יומני הסודי, כמו רוב האנשים אני שונאת את האלפבית.

בעיקר כי אני לא מצליחה לסדר דברים לפי סדר האלפבית, אלא אם כן אני שרה את האלפבית בראש כשאני מנסה לעשות את זה, ואנשים יודעים שאני שרה את האלפבית כי תוך כדי שירה אני מניעה קצת את הראש.

זה עלה היום כי מר סמית התחיל ללמד אותנו על גישות של כל מיני אנשים בתרבויות אחרות לנושאים שונים. אנחנו עושים עכשיו בבית־הספר הרבה פרויקטים בקבוצות, כי אומרים שזו הכנה נהדרת לעולם האמיתי. נראה לי שזה כי פרויקטים נכשלים לעתים קרובות בעולם האמיתי ובגלל זה אנחנו צריכים ללמוד איך להפיל את האשמה על מישהו אחר שקרוב אלינו.

היום, למרבה ההפתעה, בפעם הראשונה אי־פעם, האלפבית באמת עזר למישהו כשהוא הצליח להבהיר שהאות גימ"ל (גֵ'יימִי) קרובה מאוד לאות ה"א (הָדְסוֹן ריבֶר, הבן השמיני הכי חמוד בשכבה). מכיוון שמר סמית חילק לזוגות על־פי סדר האלפבית של השמות הפרטיים, הוא קבע ששנינו נעבוד יחד על הפרויקט.

לפני המון המון זמן — כאילו, חודשים — אם היו קובעים שהָדְסוֹן ואני נעבוד יחד, נשמתי היתה נעתקת. עכשיו אני מבוגרת יותר ונחשבת לבחורה מתוחכמת למדי, כך שהגבתי בהזעה פעילה מבתי־השחי.

אני יודעת מה אתה עומד להגיד, יומני הסודי. בטח תאמר, "איפה היתה אִיזָבֶּלָה כשכל זה קרה?" כמה פעמים שמעתי את אותה השאלה בדיוק?

תשובה: היא היתה בחדר של המנהל. בזמן האחרון המנהל מדבר עם אִיזָבֶּלָה לפני שהיא עושה משהו חמוּר. הוא אוהב לנחש מה היא עומדת לעשות. אני עושה את זה כבר שנים. האמת היא שזה די כיף.

אם אִיזָבֶּלָה לא היתה במשרד של המנהל, אולי היא היתה זוג איתי, כי השם שלה מתחיל באל"ף. זה בהחלט הגיוני כי גם רוב המשפטים שלה מתחילים באל"ף:

"אני רוצה את זה."
"אני אכסח אותך."
"אני לא יודעת מי מרח על זה חלקי חרקים מתים."

אבל היא לא היתה בכיתה ואני כן הייתי, ובגלל זה חיברו אותי להָדְסוֹן. כשאִיזָבֶּלָה חזרה, חיברו אותה ליוֹלַנְדָּה, שהיא אחת מהאנשים העדינים.

אתה יודע לאילו אנשים אני מתכוונת? האנשים האלה נחמדים, יש להם צווארים קטנים, דקים ונקיים וגם אצבעות נקיות וקטנטנות שמתאימות בדיוק לאחיזת כריכים מושלמים קטנים ונקיים וכלי חרסינה שבירים.

לאף אחד אין בעיה עם העדינים — הם אף־פעם לא מדברים בקול רם, והם אף־פעם לא מתווכחים. הייתי מציירת כאן את יוֹלַנְדָּה, אבל אני לא מצליחה לזכור איך היא נראית בדיוק, רק שהיא עדינה ברמות. מחר אני אזכר בעוד פרטים.

כשאִיזָבֶּלָה חזרה, לא ממש היה לה אִכפת שהיא לא בזוג עם הָדְסוֹן. היא ממש נהדרת בעניין הזה. אִיזָבֶּלָה יכולה לעבוד טוב עם כל מי שיעשה בעצמו את כל העבודה.

אה, ועוד משהו. מר סמית חיבר את אַנגֶ'לִינָה למייק פִּינְסֶטִי. ומסתבר שמייק זה השם האמצעי שלו. (משהו שהתגלה השנה ברשימת השמות.) השם האמיתי שלו הוא בעצם אנטוניו, אבל אִיזָבֶּלָה אמרה שמכיוון שכל זכר במשפחה שלו מקבל את השם אנטוניו, להרבה מהם קוראים בשם האמצעי שלהם. נכון שזה מעניין? לא, האמת היא שלא.

מובן שאין פה רק חדשות טובות. בפעם הקודמת שהיה לנו פרויקט במדעי החֶברה הייתי ממש גרועה — זאת אומרת, גרועה ממש להחריד. הייתי בזוג עם אִיזָבֶּלָה. הפרויקט שלנו עסק בצַלְיָינִים, ועל־פי מחקר מקיף שאִיזָבֶּלָה ערכה, היא אמרה שהבגדים שלהם היו שחורים כי הם היו נינג'ות. כן, הבנת נכון. הם לא היו נינג'ות. קיבלתי ציון נכשל.

ככה פועלים הפרויקטים הקבוצתיים האלה. מישהו סיפר לאִיזָבֶּלָה על הנינג'ות האלה, היא האמינה לַשֶׁקֶר ושתינו נאלצנו לשלם את המחיר.

הרבה מאוד תלוי בציון הזה, לכן אני חייבת להצליח בפרויקט הנוכחי.