מֵעלילות בית–הספר מָקָרֶל,
גרסתו של גִ'ים בֶּנְטוֹן
אני נחמדה לגמרי, אז תשתקו.

יומני הסודי ביותר,
אִיזָבֶּלָה ואמא שלה אספו אותי היום מוקדם בדרך לבית־הספר. מתברר שיש שני מועדונים חוץ־לימודיים שהפגישות שלהם נערכות בבוקר, והבוקר אִיזָבֶּלָה הכריחה אותי להצטרף לשניהם.

אני באמת מתחילה לשאול את עצמי אם הרעיון לצרף את אִיזָבֶּלָה לכל הסיפור הזה באמת היה רעיון כזה טוב.

עתיד מושלם חשוב לי, כמובן, אבל אם העתיד של אִיזָבֶּלָה יהיה מושלם יותר משלי, אני אצטרך להקדיש חלק מהעתיד שלי לניסיונות לחבל בעתיד שלה.

תשמע, אני יודעת שזה לא כל־כך נחמד מצדי, אבל אִיזָבֶּלָה ואני חברות ממש קרובות, וזה בדיוק מה שחברות קרובות עושות.

לא משנה מה אתם עושים,
אל תקראו את שאר היומנים של גֵ'יימִי קֶלִי...

עוד ביומני הסודי ביותר:

 2-א. יומני הסודי ביותר - השנה השנייה 1
 2-ב. יומני הסודי ביותר - השנה השנייה 2
 2-ד. יומני הסודי ביותר - השנה השנייה 4
 א. יומני הסודי ביותר 1
 ב. יומני הסודי ביותר 2
 ג. יומני הסודי ביותר 3
 ד. יומני הסודי ביותר 4
 ה. יומני הסודי ביותר 5
 ו. יומני הסודי ביותר 6
 ז. יומני הסודי ביותר 7
 ח. יומני הסודי ביותר 8
 ט. יומני הסודי ביותר 9
 י. יומני הסודי ביותר 10
 יא. יומני הסודי ביותר 11
 יב. יומני הסודי ביותר 12

ג'ים בנטון - Jim Benton

ג'ים בנטון הוא לא תלמידה בבית-הספר. אבל זה לא באשמתו. בכל אופן, הוא הצליח למצוא דרך להתפרנס מלהיות מצחיק. הוא היוצר של מותגים רבים, חֶלקם נועדו לילדים גדולים, חלקם לילדים קטנים וחלקם למבוגרים. ואם לדבר בכֵנות, גם המבוגרים האלה בטח מתנהגים ממש כמו ילדים קטנים.

הוא יצר סדרת טלוויזיה לילדים, עיצב בגדים וכתב ספרים.

ג'ים בנטון גר במישיגֶן שבארצות-הברית עם אשתו וילדיו המדהימים. אין להם כלב, ובוודאי שאין להם כלב בּיגֶל נקמני.

לג'יימי קלי אין שום מושג שג'ים בנטון, או אתם, או מישהו אחר, קוראים את היומנים שלה.

אתר האינטרנט של Jim Benton

מי־שזה־לא־יהיה־שקורא־את־יומני־הסודי־ ביותר, שלום,

האם אתם קוראים את היומן של מישהו אחר?????????????? זאת בדיוק התנהגות מהסוג שיירשם לעד בתיק האישי שלכם. התיק האישי שלכם, במקרה שלא ידעתם, הולך איתכם במשך כל החיים כמו איזו רכלנית שרק מחכה להזדמנות לספר למורים בתיכון, לקצינים במשטרה ולבעלים או לנשים העתידיים על כל הדברים האיומים והנוראיים שעשיתם.

אתם אולי חושבים עכשיו שממש לא אכפת לכם, אבל לבת דודה שלי יש חברה שאחותה הקטנה הכירה איזו ילדה שהשיגה עבודה בתור זאת שמורחת איפור על דוגמניות מפורסמות וביום הראשון של תצוגת אופנה חשובה בפריז או בניו ג'רזי או איפשהו הם הסתכלו בתיק האישי שלה וגילו עליה משהו כל־כך גרוע שהיא לא יכלה עוד למרוח איפור על דוגמניות ואתם יודעים מה היא צריכה לעשות עכשיו? היא צריכה

למרוח איפור על ליצנים. ולא סתם ליצנים. היא יכולה לטפל רק בליצנים ממש זקנים, שצריך כאילו ממש למשוך את העור הרפוי והמדולדל שלהם בשביל שבאמת יהיה אפשר למרוח את האיפור על הסדקים והקמטים בפרצופים שלהם. אולי עכשיו לא אכפת לכם מהעתיד שלכם. אולי לא מפריע לכם לגדול באופן לא מושלם. אולי אתם רוצים לטפל בקמטים של ליצנים. לכל החיים. אם ככה, תעשו מה שאתם רוצים. על החתום,

על החתום,
גֵ'יימִי קֶלִי

נ"ב: אוקיי. רק רגע. תפסיקו לעשות מה שאתם רוצים. התיק האישי הוא עניין חשוב ביותר. אי־אפשר לשנות אותו. ברגע שמשהו כתוב בו, חמודים, הוא כתוב בו לנצח. ו"קורא יומנים" זה דבר ממש־ממש גרוע.

יום ראשון, ה־ 1
אתה מכיר את הצליל שמשמיע אגוז קוקוס שפוגע בסרט
הגומי שעוטף חזיר שניצח בתחרות?
רגע אחד.
אני מקדימה את המאוחר.
קודם אתאר לך את יום שישי.

נניח שיש לך חברה טובה שהשם שלה נשמע בערך כמו שְׁמִיזָבֶּלָה. טוב, אז שְׁמִיזָבֶּלָה לומדת נגינה בבנג'ו. זה מה שהיא סיפרה לך, וכדי להוכיח את זה היא הראתה לך את נרתיק הבנג'ו שלה. היא אפילו השמיעה כמה מהמנגינות המיוחדות לבנג'ו שיש לה באַייפּוֹד. "אני ממש בקטע של בנג'ו," אמרה שְׁמִיזָבֶּלָה, אבל בעצם זה הסיפור: לשְׁמִיזָבֶּלָה אין שום עניין בבנג'ו, בשום דרך ובשום צורה. הבעיה היא שאתם עוד לא יודעים את זה.

אולי היית בארוחת צהריים שבוע קודם לכן והחברה שלך הזכירה שפעם היא הביאה קנגורו הביתה מגן החיות. אתה, כמובן, יודע ששְׁמִיזָבֶּלָה באמת עשתה את זה, כי היא החביאה את הקנגורו במוסך הפרטי שלך עד שהיא זחלה לתוך הכיס של הקנגורו ואתה היית צריך לגלות הכול להורים שלך כדי שהם יקראו לפרמדיקים שיבואו ויוציאו אותה מהקנגורו.

אבל ילדה אחרת בשולחן, יוֹלַנְדָּה, שהיא בן אדם מעודן — אתה מכיר את הטיפוס: אחת כזאת שאוכלת את הפופקורן אחד־אחד, שלובשת בגדים עם כפתורים כאלה קטנטנים שאנשים עם ידיים אנושיות בגודל רגיל לא מסוגלים לפתוח או לסגור — השמיעה צליל פפפט שקט ועדין כדי לסמן שלדעתה החברה שלך משקרת.

מכיוון ששְׁמִיזָבֶּלָה לא הגיבה לצליל הפפפט תיארת לעצמך שכנראה לא אכפת לה, או שהיא פשוט התעלמה ממנו. ונחש מה? טעות. היא בהחלט שמה לב אליו.

אתה בטח חושב שהמורה למדעים, מדאם קִירִי, נהייתה חולה כי מורים בדרך־כלל נהיים חולים. כאילו שהם קיבלו הרעלה מהדיו האדומה שהם משתמשים בה כדי לתת ציונים, או שהנושא שהם מלמדים הפך לערמה מהבילה של שעמום שבסופו של דבר חנקה אותם.

אבל בשום אופן לא תחשוב שאולי שְׁמִיזָבֶּלָה איכשהו ארגנה את זה שהמורה לא תגיע לשיעור הבוקר, שאולי היא התקשרה אליה הביתה ואמרה לה שחבילה גדולה היתה אמורה להגיע אליה אבל בטעות נשלחה אל הדואר בעיר השכנה.

כל הדברים האלה לא מסתדרים יחד עד...

...עד שפתאום הכול נראה הגיוני כשהמורה המחליפה מתכופפת כדי להרים כמה ניירות שהתעופפו מהשולחן שלה כי מישהו שם אותם בערמה קרוב לקצה השולחן והשאיר את החלון פתוח.

ואז שְׁמִיזָבֶּלָה הולכת קדימה, מניחה את מחבט הטניס שלה, שהיה שמור בתוך נרתיק הבנג'ו, בידיה המעודנות של יוֹלַנְדָּה ומשליכה כדור שעף אל החלק האחורי הרחב של המורה המחליפה במהירות של 100 קמ"ש ומשמיע קול שמזכיר צליל של אגוז קוקוס שפוגע בסרט גומי שעוטף חזיר שניצח בתחרות. (אתה בטח זוכר שכתבתי על זה קודם.) יוֹלַנְדָּה הבינה מיד איך זה נראה, ומכיוון שהיא עדינה היא מסוגלת להחליק בזריזות דברים כמו מחבטי טניס אל ידיים של מישהו אחר, בעיקר אם המישהו הזה הוא קצת ישנוני ושהמישהו הזה הוא בעצם אני.

אבל הנה ההפתעה: ה"שְׁמִיזָבֶּלָה" הזאת שסיפרתי לך עליה היא בעצם אִיזָבֶּלָה, וכל הדברים האלה באמת קרו. היא ניסתה לסגור חשבונות עם יוֹלַנְדָּה על תגובת הפפפט לסיפור הקנגורו שלה, ודווקא אותי, משקיפה מהצד מקסימה ותמימה, האשימו בשערורייה.

המחליפה שלחה אותי אל המזכירות, לסגן המנהל, אבל הוא לא היה שם אז אני צריכה להגיע אליו מחר על הבוקר. אני ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש הולכת להלשין על אִיזָבֶּלָה.