רגע ההמראה

כיצד נוכל ליצור את רגע ההמראה למין האנושי, ובמיוחד לנשים?

כי כשנשים ממריאות, האנושות כולה ממריאה.

לפני עשרים שנה, מלינדה גייטס, יו"ר משותפת בקרן ביל ומלינדה גייטס, הקרן הפילנתרופית הפרטית הגדולה בעולם, יצאה לשליחות. היא ביקשה למצוא פתרונות מקומיים לבעיות דחופות שאנשים ברחבי העולם סובלים מהן. לאורך המסע הזה, עובדה אחת התבהרה לעיניה מעל לכל ספק – כדי שחברה אנושית תמריא, צריך להפסיק את דיכוי הנשים. בספר מרתק זה משתפת מלינדה את הקוראים בלקחים שהפיקה ובהשראה שקיבלה מאנשים שפגשה בעבודתה, ובעיקר מנשים ברחבי העולם.

כשהיא מיישירה מבט מפוכח אל מציאות חיים קשה וכשהיא מגובה בנתונים מטלטלים ובסיפורים מרתקים, מלינדה סוקרת שלבים מרכזיים וחשובים בחייהן של נשים ברחבי העולם ומגלה כיצד כל שלב הנו גם שלשלת הכובלת את האישה ומונעת ממנה להמריא: החל בהשכלה לא שוויונית במערכות החינוך, דרך נישואי ילדוֹת, היעדר אמצעי מניעה ותנאי לידה קשים במדינות עניות, ועד לאי-צדק מגדרי במקום העבודה.

לראשונה היא כותבת גם על חייה האישיים, על הדרך שלה לשוויון בזוגיות, ומראה לנו את ההזדמנויות הרבות שקיימות היום לשנות את העולם, ואת עצמנו. בכתיבה שמשלבת רגש, כנות וחן רב, מציגה לנו מלינדה גייטס נשים חזקות ומדהימות ומראה לנו את כוחו של החיבור ההדדי בינינו. "לכן כתבתי את הספר הזה," כותבת מלינדה, "כדי לשתף אתכם בסיפוריהם של אנשים ונשים שהוסיפו מיקוד ומידה של דחיפוּת לחיי. אני רוצה שכולנו נמצא את הדרכים שבהן אנו יכולים לעזור זה לזה לשגשג ולפרוח."

"ספרה הראשון של הפילנתרופית הידועה עוסק בעיקר בהעצמת נשים... חודר ומעורר השראה." – Kirkus Review

"הספר הוא תחינה מוסרית שמפצירה בכל אחד מאיתנו להביט סביבנו – לראות את משפחותינו, את מקומות העבודה שלנו, את מקומנו שלנו בעולם עצום אבל מחובר מאוד – ולהתחיל לפעול למען שוויון." – Chicago Tribune

"ספר מלא חמלה שהוא בחלקו קריאה לפעולה ובחלקו אוטוביוגרפיה, והמדגיש את נחישותה של מלינדה גייטס להשאיר חותם חיובי בעולם. כתיבה רהוטה ומעוררת השראה." – Publishers Weekly

"ספרה של גייטס, המבוסס על חוויותיה בפגישות עם נשים בפינות המרוחקות בעולם המתפתח, הנו ממואר נוגע ללב על יציאה מאזור הנוחות, ומניפסט על הכוח לשנות ולקדם זכויות נשים." – San Francisco Chronicle

מלינדה גייטס - Melinda Gates

מלינדה גייטס, יו"ר משותפת בקרן ביל ומלינדה גייטס, הקרן הפילנטרופית הפרטית הגדולה ביותר בעולם, הקדישה את חייה לקידום תהליכים משנֵי חיים למען בריאות ושגשוג משפחות, קהילות וחברות ברחבי העולם. ליבת פעילותה היא העצמת נשים וילדות במטרה לעזור להם למצות במלואו את הפוטנציאל הגלום בהן. ב-2015 הקימה מלינדה את Pivotal Ventures, חברת השקעות וחממה יזמית שמטרתה קידום חברתי של נשים ומשפחות בארצות הברית. מלינדה היא בוגרת תואר ראשון במדעי המחשב ותואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת דיוק. היא הצטרפה ל"מיקרוסופט" ב-1987, ותרמה לפיתוחם של רבים ממוצרי המולטי-מדיה של החברה. ב-1996 עזבה מלינדה את "מיקרוסופט" כדי לפנות את זמנה לפעילות פילנתרופית ולמשפחתה.

הקדמה
כשהייתי קטנה, שיגורים לחלל היו עניין גדול מאוד בעולם שלי. גדלתי בדאלאס, טקסס, במשפחה קתולית בת ארבעה ילדים, אמא עקרת בית ואבא מהנדס חלל שעבד בתוכנית אפולו.
בכל פעם שהיה שיגור היינו נדחסים כולנו למכונית המשפחתית ונוסעים לביתו של אחד מחבריו של אבי — גם הוא מהנדס באפולו — וצופים בדרמה יחד. אני עדיין מרגישה בעצמותי את המתח שבספירות לאחור. "עשרים שניות לשיגור, חמש־עשרה שניות, החל מערכת הנחיה פנימית, שתים־עשרה, אחת־עשרה, עשר, תשע, החל רצף המראה, שש, חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת, אפס. כל המנועים פועלים. שיגור! יש לנו שיגור!!!"
הרגעים האלה תמיד ריגשו והלהיבו אותי — בייחוד רגע ההמראה כשהמנועים נדלקים, האדמה רועדת והטיל מתחיל להתרומם. נתקלתי לא מזמן בביטוי "רגע ההמראה" בספר של מארק נֶפּוֹ, מהסופרים האהובים עלי בז'אנר הרוחני. הוא בחר במילים אלה לתאר רגע של חסד. משהו "המריא כמו צעיף ברוח״, הוא כותב. יגונו הושתק והוא הרגיש שלם.
הדימוי של מארק להמראה מעורר בי פליאה, ופליאה בעיני יכולה להתפרש בשני מובנים. יראת כבוד וסקרנות. אני רוחשת כבוד רב — אבל גם סקרנית במידה לא פחותה. אני רוצה לדעת כיצד מתרחשת ההמראה!
כולנו, בזמן זה או אחר, ישבנו במטוס בקצה מסלול אספלט ארוך, וחיכינו בדריכות לרגע ההמראה. כשהילדים היו קטנים, והיינו במטוס רגע לפני ההמראה, נהגתי לומר להם, "גלגלים, גלגלים, גלגלים," וברגע שהמטוס היה מתנתק מהקרקע אמרתי, "כנפיים!" כשהילדים גדלו קצת, הם היו מצטרפים אלי, וכולנו אמרנו את המילים האלה יחד במשך שנים. אבל מדי פעם היינו אומרים, "גלגלים, גלגלים, גלגלים," יותר פעמים ממה שציפינו, ואני זוכרת שחשבתי, למה לוקח כל כך הרבה זמן להמריא?!
למה באמת זה לוקח כל כך הרבה זמן? ולמה לפעמים זה קורה מהר? מה מעביר אותנו את נקודת המפנה שבה הכוחות שדוחפים אותנו מעלה גוברים על הכוחות שמושכים אותנו מטה, ואנחנו מתרוממים מהקרקע ומתחילים לטוס?
בעשרים שנות מסעותי בעולם במסגרת עבודתי בקרן שהקמתי עם בעלי, ביל, חקרתי שאלות שונות:
כיצד נוכל לזַמֵן רגע של המראה לאנשים — ובמיוחד לנשים? כי כשעוזרים לנשים להמריא, האנושות כולה ממריאה.
וכיצד נוכל ליצור רגע המראה כזה בלבבות אנושיים, כדי שכולנו נרצה לעזור לנשים להמריא? כי לפעמים, כדי לאפשר לנשים להמריא, כל שנדרש הוא להפסיק למשוך אותן מטה.
מסעותי לימדו אותי על מאות מיליוני נשים שרוצות להחליט בעצמן מתי, ואם בכלל, ללדת ילדים, אבל הן לא יכולות. אין להן גישה לאמצעי מניעה. ובמקרים רבים נמנע מנשים ומילדות לממש זכויות והטבות, כמו הזכות להחליט מתי ועם מי ואם בכלל להתחתן.
הזכות ללמוד בבית ספר. להתפרנס. לעבוד מחוץ לבית. לצאת מהבית. להוציא את כספן שלהן. לנהל את התקציב שלהן. ללכת לרופא. להקים עסק. לקבל הלוואה. לרשום רכוש על שמן. להתגרש. להתמודד על משרה ציבורית. לרכוב על אופניים. לנהוג במכונית. ללמוד באוניברסיטה. ללמוד מחשבים. למצוא משקיעים. כל הזכויות האלה נשללות מנשים בחלקים מסוימים בעולם. הן עדיין מקופחות בשל אפליה תרבותית נגד נשים, לפעמים על פי חוק, אבל גם כשהן
זכאיות לזכויות אלה בחוק. המסע האישי שלי כפעילה חברתית החל עם תכנון המשפחה.
בהמשך התחלתי לדבר גם על סוגיות אחרות. אבל מהר מאוד הבנתי — כי מהר מאוד אמרו לי — שלא מספיק רק לדבר על תכנון המשפחה, או על כל נושא אחר שציינתי. הבנתי שאני צריכה לדבר בשמן של נשים. והבנתי כבר בהתחלה שאם נתפוס את מקומנו כשוות לצד הגברים, זה לא יקרה בקרבות ובניצחונות קטנים, זכות אחרי זכות, צעד אחרי צעד, אלא בגלים של העצמה.
זה מה שלמדתי מכל האנשים הנפלאים שאני רוצה להציג לכם. אחדים מהם ישברו לכם את הלב. אחרים יזניקו את לבכם לשמים. הגיבורים האלה בנו בתי ספר, הצילו חיים, סיימו מלחמות, העצימו נערות ושינו תרבויות. אני חושבת שכל אחד יכול לשאוב מהם השראה. זה מה שקרה לי.
הם הראו לי עד כמה משתנים הדברים כשנשים ממריאות, ואני רוצה שכולם יראו. הם הראו לי מה אנשים יכולים לעשות כדי להשפיע, ואני רוצה שכולם ידעו. לכן כתבתי את הספר הזה: כדי לשתף אתכם בסיפוריהם של אנשים שהוסיפו מיקוד ומידה של דחיפוּת לחיי. אני רוצה שכולנו נחשוב על הדרכים שבהן נוכל לעזור זה לזה לשגשג ולפרוח. המנועים נדלקים. האדמה רועדת. אנחנו ממריאים. יותר מאי־פעם בעבר נמצאים בידינו הידע והאנרגיות והתודעה המוסרית הדרושים לשינוי דפוסי ההיסטוריה. אסור להשאיר אף אחד בחוץ. אנו חייבים להכניס את כולם. הייעוד שלנו הוא לאפשר לנשים להמריא — וכשאנחנו מתאחדים כולנו למען המטרה הזאת, אנחנו ממריאים.

הַמְראה של רעיון גדול
אפתח בקצת רקע. למדתי ב־ Ursuline Academy , תיכון קתולי לבנות בדאלאס. בשנת לימודי האחרונה הגעתי לסיור מקדים באוניברסיטת דיוק ונשביתי בקסמיה של המחלקה למדעי המחשב. שם קיבלתי את ההחלטה. נרשמתי לדיוק, וחמש שנים אחר כך סיימתי עם תואר ראשון במדעי המחשב ותואר שני במנהל עסקים. קיבלתי הצעת עבודה מחברת איי־בי־אם, שבה עבדתי בחופשות הקיץ בתקופת לימודי, אבל סירבתי ונעניתי במקום זאת להצעת עבודה מחברת תוכנה
קטנה בשם מיקרוסופט. עבדתי במיקרוסופט תשע שנים בתפקידים שונים, שהאחרון שבהם היה מנכ"לית מוצרי מידע. היום אני עוסקת בפילנתרופיה, ורוב זמני מוקדש לחיפוש אחר דרכים לשיפור חייהם של אנשים — ולדאגה לשלומם של האנשים שאאכזב אותם אם לא אצליח. אני גם נשואה לביל גייטס. התחתנו בערב השנה החדשה ב־ 1994 . יש לנו שלושה ילדים.
זה הרקע. עכשיו אעבור לסיפור ארוך יותר — סיפור על הדרך שהובילה אותי להעצמת נשים, ועל האופן שבו האנשים שפעלתי להעצמתם העצימו אותי.
בסתיו של 1995 , קצת פחות משנתיים אחרי שהתחתנו, ובדיוק כשביל ואני עמדנו לטוס לסין, גיליתי שאני בהיריון. הנסיעה לסין היתה חשובה לנו מאוד. ביל כמעט לא לקח ימי חופש מעבודתו במיקרוסופט, ותכננו לנסוע כמה זוגות יחד. לא רציתי להרוס את הטיול, לכן שקלתי לא לספר לביל שאני בהיריון עד שנחזור. במשך יום וחצי חשבתי, אני פשוט אדחה את הבשורה. ואז הבנתי שאני חייבת לספר לו, כי מה אם יקרה משהו? ובעצם, כעיקרון אני חייבת
לספר לו כי זה גם התינוק שלו.
כשהושבתי את ביל לבשר לו על ההיריון, בוקר אחד לפני שהלכנו לעבודה, היו לו שתי תגובות. הוא התלהב והתרגש, ואז הוא אמר, "חשבת לא לספר לי? את רצינית?"
לא לקח לי הרבה זמן לחשוב על הרעיון הגרוע הראשון שלי בהורות.
טסנו לסין והיה לנו טיול נהדר. ההיריון שלי לא השפיע, למעט רגע אחד כשהיינו במוזיאון עתיק במערב סין והאוצֵר פתח עבורנו ארון של מומיה עתיקה. הריח הבריח אותי החוצה במתקפה של בחילת בוקר — שכפי שלמדתי על בשרי לא הגבילה את עצמה לשעות הבוקר! אחת מחברותי ראתה אותי רצה החוצה ואמרה לעצמה, "מלינדה בהיריון."
בדרך הביתה מסין, ביל ואני התפצלנו מהקבוצה לנפוש קצת לבדנו. באחת משיחותינו זעזעתי את ביל כשאמרתי לו, "תקשיב, אני לא מתכוונת להמשיך לעבוד אחרי הלידה. אני לא חוזרת לעבודה."
הוא היה המום. "מה זאת אומרת, את לא חוזרת?" ואז אמרתי, "התמזל מזלנו ואנחנו לא תלויים בהכנסה שלי. אז השאלה היא איך אנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו. אתה הרי לא תוריד הילוך בעבודה, ואני לא חושבת שאצליח להשקיע את כל השעות הדרושות כדי לעבוד כמו שצריך, ובו בזמן גם לגדל ילדים."
אני מאפשרת לכם הצצה לשיחה האישית שלי עם ביל כדי להדגיש נקודה חשובה כבר בהתחלה: בימים הראשונים של ההתמודדות שלי עם השאלות והאתגרים הכרוכים בשילוב עבודה ואימהוּת, היתה לפני עוד דרך ארוכה. בזמנו היה לי מודל — ואני חושבת שהוא לא היה מודע לגמרי — שלפיו, כאשר זוגות מביאים ילדים לעולם, הגברים עובדים והנשים נשארות בבית. למען האמת, אני חושבת שזה נהדר אם נשים רוצות להישאר בבית. אבל זו צריכה להיות בחירה, ולא
משהו שהן עושות כי נדמה להן שאין ברירה. אני לא מתחרטת על החלטתי. הייתי מחליטה שוב את אותו הדבר. אבל באותה תקופה פשוט הנחתי שזה מה שנשים עושות.
למעשה, בפעם הראשונה שנשאלתי אם אני פמיניסטית, לא ידעתי מה לענות, כי לא חשבתי על עצמי שאני פמיניסטית. אני לא בטוחה שידעתי אז מה זה פמיניסטית. לבת שלנו ג'ן עדיין לא מלאה שנה באותה התקופה.
היום, כעבור עשרים ושתיים שנה, אני פמיניסטית נלהבת. בשבילי זה פשוט מאוד. להיות פמיניסטית זה להאמין שכל אישה זכאית ליכולת להשמיע את קולה ולמצות את הפוטנציאל הגלום בה, ושנשים וגברים צריכים לפעול יחד לשם הסרת המחסומים והמאבק בדעות הקדומות שעדיין מפלות נשים.
עד לפני עשר שנים לא יכולתי להצהיר הצהרה כזאת באמונה עזה כל כך. הגעתי לזה בעקבות שנים של הקשבה לנשים — פעמים רבות נשים במצוקות קשות שסיפוריהן לימדו אותי מה מוביל לאי־צדק, ואיך בני אדם פורחים ומשגשגים.
אבל את התובנות האלה רכשתי בשלב מאוחר יותר. ב־ 1996, עדיין ראיתי את העולם מבעד לעדשות של חלוקת תפקידים מגדרית שהכרתי, ולכן אמרתי לביל, "אני לא חוזרת לעבודה."
ביל הופתע מאוד. הנוכחות שלי במיקרוסופט היתה חלק גדול מאוד מחיינו המשותפים. ביל הקים את החברה ב־ 1975 . אני הצטרפתי למיקרוסופט ב־ 1987 , והייתי האישה היחידה בין בוגרי תואר שני במנהל עסקים שהתקבלו. הכרנו זמן קצר לאחר מכן, באירוע של החברה. הייתי בנסיעת עבודה לניו יורק, ושותפתי לחדר (אז עוד היינו שתיים בחדר כדי לחסוך בתקציב) הזמינה אותי לבוא לסעודה חגיגית שלא ידעתי עליה מראש. הגעתי באיחור, וכל השולחנות היו מלאים חוץ מאחד, שהיו בו שני כיסאות פנויים זה לצד זה. התיישבתי באחד מהם. כעבור דקות אחדות ביל הגיע והתיישב בשני.
דיברנו במהלך הארוחה באותו ערב, והיתה לי הרגשה שהוא מתעניין בי, אבל לא שמעתי ממנו לאחר מכן. ואז נפגשנו במקרה יום אחד במגרש החניה של החברה. הוא יזם שיחה והזמין אותי לדייט שהיה אמור להתקיים ביום שישי כעבור שבועיים. צחקתי ואמרתי, "זה לא מספיק ספונטני בשבילי. תשאל אותי קרוב יותר לתאריך," ונתתי לו את המספר שלי. כעבור שעתיים הוא התקשר אלי הביתה והזמין אותי לדייט באותו ערב. "זה מספיק ספונטני בשבילך?" הוא שאל.
גילינו שיש לנו מכנה משותף רחב מאוד. שנינו אהבנו פאזלים, ושנינו אהבנו תחרויות. אז עשינו תחרויות פאזלים ושיחקנו משחקי מתמטיקה. אני חושבת שעוררתי את סקרנותו כשניצחתי אותו במשחק מתמטי, וגם ניצחתי בפעם הראשונה ששיחקנו "הרמז", משחק לוח שצריך לגלות בו מי רצח, באיזה חדר ובאיזה כלי נשק. הוא אמר שאני חייבת לקרוא את "גטסבי הגדול", הספר האהוב עליו, ועניתי שכבר קראתי אותו פעמיים. אולי זה היה הרגע שבו התחוור לו שהוא מצא
יריבה שקולה. במישור הרומנטי, הוא נהג לומר. אני ידעתי שפגשתי את שלי כשראיתי את אוסף המוזיקה שלו — הרבה פרנק סינטרה ודיון ווריק. כשהתארסנו, מישהו שאל את ביל, "אז מה מלינדה עושה לך?" והוא ענה, "זה מדהים, אבל היא עושה לי חשק להתחתן."
ביל ואני היינו שותפים גם לאמונה בכוחו ובחשיבותו של תכנות מחשבים. ידענו שכתיבת תוכנה למחשבים אישיים תעניק לכולם את כוח המחשוב שעד אז רק מוסדות נהנו ממנו, ושדמוקרטיזציה של המחשוב תשנה את העולם. זו הסיבה שהתרגשנו כל כך להגיע לעבודה בכל בוקר — ולפתח תוכנות חדשות בקצב מסחרר.
אבל שיחותינו על התינוק הבהירו שאלו ימינו האחרונים בעבודה המשותפת שלנו במיקרוסופט, וגם שכאשר הילדים יגדלו, מן הסתם לא אחזור לשם. התחבטתי ברעיון הזה לפני ההיריון, דיברתי על זה עם חברות ועמיתות, אבל ברגע שידענו שג'ן בדרך, קיבלתי את ההחלטה. ביל לא ניסה להניא אותי מהחלטתי. הוא רק שאל כל הזמן, "באמת?!"
כשמועד הלידה התקרב, ביל התחיל לשאול אותי, "אז מה כן תעשי?" אהבתי כל כך לעבוד, שהוא לא הצליח לדמיין אותי מוותרת על החלק הזה בחיי. הוא ציפה שאתחיל משהו חדש אחרי לידתה של ג'ן.
הוא לא טעה. כעבור זמן לא רב התחלתי לחפש את הפורקן היצירתי המתאים, והמטרה שעמדה לנגד עיני לאחר שעזבתי את מיקרוסופט היתה למשוך יותר נערות ונשים לטכנולוגיה, שעשתה למעני רבות כשהייתי בתיכון, באוניברסיטה ובהמשך.
המורות שלי בתיכון לימדו אותנו את ערכי הצדק החברתי ודרשו מהבנות הרבה במובן האקדמי — אבל בית הספר לא ניצח את הדעות הקדומות המגדריות ששלטו אז ורווחות גם היום. לשם המחשה, בסמוך אלינו היה תיכון קתולי לבנים, ובין שני בתי הספר היו קשרי אחים־אחיות. אנחנו הלכנו אליהם לשיעורי חשבון דיפרנציאלי ופיזיקה, והבנים למדו אצלנו הקלדה במכונת כתיבה.
לפני שהתחלתי את שנתי האחרונה בתיכון, המורה שלי למתמטיקה, גברת באואר, ראתה מחשבים מדגם + Apple II בכנס מתמטיקאים באוסטין. היא חזרה לבית הספר ואמרה למנהלת, "אנחנו צריכים לקנות מחשבים לבנות." המנהלת, האחות רייצ'ל, שאלה, "אבל מה נעשה איתם אם אין פה אף מורה שיודעת איך לעבוד איתם?" גברת באואר השיבה, "אם תקני אותם, אני אלך ללמוד איך ללמד אותן."
בית הספר גירד את שארית התקציב לטובת רכישת מחשבים אישיים חדשים — חמישה מחשבים לבית ספר של שש מאות בנות ומדפסת תרמית אחת.
גברת באואר השקיעה מזמנה הפנוי ומכספה הפרטי ונסעה לשיעורי ערב במדעי המחשב באוניברסיטת טקסס, כדי שתוכל ללמד בבוקר.
היא סיימה עם תואר שני, ואנחנו חגגנו. יצרנו תוכנות לפתרון בעיות מתמטיות, המרנו מספרים מבסיס לבסיס ויצרנו גרפיקה מונפשת פרימיטיבית. באחד הפרויקטים כתבתי קוד שהניע סמיילי מרובע שנע על המסך לצלילי השיר של דיסני "זה עולם קטן". זו היתה יצירה ברמה הבסיסית ביותר — המחשבים בתקופה ההיא עדיין לא היו טובים מספיק בגרפיקה — אבל אז לא ידעתי שזה בסיסי. הייתי גאה!
כך נודע לי שאני אוהבת מחשבים — בזכות המזל ובזכות מסירותה של מורה נדירה שאמרה, "אנחנו צריכים לקנות מחשבים לבנות."
בשבילי היא היתה נושאת הדגל הראשונה לנשים בהייטק, והשנים שלאחר מכן הוכיחו לי עד כמה אנו משוועים לעוד נשים כמוה.
שנותי באוניברסיטה עברו עלי בכתיבת קודים עם גברים. כל בוגרי התואר השני בעסקים שהתחילו לעבוד במיקרוסופט יחד איתי היו גברים. כשהלכתי לראיונות במיקרוסופט, כל המנהלים למעט אחת היו גברים. זה לא נראה לי בסדר.
רציתי שנשים יזכו בחלקן הראוי בהזדמנויות האלה, והנושא נהפך למוקד העבודה ההתנדבותית הראשונה שעסקתי בה — זמן לא רב לאחר לידתה של ג'ן. חשבתי שהדרך הברורה מאליה לחשוף בנות למחשבים היא לעבוד עם אנשים במערך של בתי הספר המקומיים ולקדם שילוב מחשבים בבתי ספר ציבוריים. התחלתי לעבוד במרץ עם כמה בתי ספר במטרה למחשב אותם. אבל ככל שנכנסתי עמוק יותר לעובי הקורה, כך התברר לי שהרחבת הגישה למחשבים באמצעות
חיבור כל בית ספר ובית ספר תהיה יקרה מאוד.
ביל הוא חסיד אדוק של הרעיון שהטכנולוגיה נועדה לכולם, ובאותה תקופה עבדו במיקרוסופט על פרויקט בקנה מידה קטן שמטרתו היתה לאפשר לאנשים גישה לאינטרנט באמצעות תרומה של מחשבים לספריות. כשאנשי מיקרוסופט השלימו את הפרויקט, הם קבעו פגישה עם ביל להצגת התוצאות, ואז הוא אמר לי, "הֵיי, כדאי לך לבוא לשמוע על זה. זה משהו שאולי יעניין את שנינו."
אחרי שביל ואני שמענו את המספרים, אמרנו זה לזה, "וואו, אולי כדאי שנרחיב את הפרויקט לקנה מידה ארצי. מה דעתך?" בזמנים ההם היתה הקרן שלנו בסך הכול ירושה קטנה ורעיון.
האמנו בשוויון ערך חיי האדם, אבל הבנו שהעולם לא עובד ככה, שעוני ותחלואה משפיעים על מקומות מסוימים יותר מאחרים. רצינו לייסד קרן שתיאבק באי־הצדק הזה, אבל לא היה לנו אף אחד שיעמוד בראשה. אני לא יכולתי לנהל אותה, כי התכוונתי לעבוד במשרה חלקית בלבד כל עוד יש לי ילדים קטנים. אבל באותה עת, פאטי סטוֹנסייפֶר, האישה הבכירה ביותר בצמרת הניהול של מיקרוסופט, אישה שביל ואני מאוד הערכנו וכיבדנו, סיימה את תפקידה בחברה
ומצאנו את העוז לפנות אליה במסיבת הפרֵדה שלה ולשאול אותה אם תסכים לנהל את הפרויקט הזה. היא נענתה להצעתנו והיתה העובדת הראשונה של הקרן. משרדה הזעיר היה מעל מזללת פיצה, והיא עבדה בהתנדבות.
כך התחלנו את הפעילות הפילנתרופית שלנו. היה לי זמן לקחת חלק בעבודה כשעוד הייתי בבית עם ג'ן, כי בננו רורי נולד רק כשג'ן היתה בת שלוש.
במבט לאחור אני יודעת שבאותן שנים ראשונות עמדתי מול שאלה שתשובתה היתה מהותית לחיי: "האם את רוצה לנהל קריירה, או שאת רוצה להיות עם הילדים שלך בבית?" והתשובה שלי היתה "כן!" קודם קריירה, אחר כך אימהוּת במשרה מלאה, אחר כך גם וגם, ואז בחזרה לקריירה. היתה לי אפשרות להגשים שתי קריירות וגם לגדל את משפחת חלומותי — כי התמזל מזלנו להיות במצב שבו לא היינו זקוקים להכנסה שלי. והיתה עוד סיבה שאת מלוא משמעותה הבנתי רק כעבור שנים: נהניתי מיתרון הגלולה הקטנה שאפשרה לי לרווח את הזמן בין ההריונות שלי.
זה קצת אירוני, לדעתי, שכאשר ביל ואני התחלנו מאוחר יותר לחפש דרכים שבהן נוכל לחולל שינויים, לא קישרתי ישירות בין מאמצינו לתמוך באנשים העניים ביותר בעולם ובין אמצעי המניעה שנטלתי כדי להפיק את המרב מחיי המשפחה שלי. תכנון משפחה היה חלק מראשית תרומתנו, אבל אז עדיין לא הבנו את מלוא משמעותו, ולא היה לי מושג שזו המטרה שתביא אותי אל החיים הציבוריים.
אבל מן הסתם הבנתי היטב את ערכם של אמצעי מניעה למשפחתי שלי. לא במקרה נכנסתי להיריון רק אחרי שעבדתי כמעט עשור שלם במיקרוסופט וכשביל ואני היינו בשלים להביא ילדים לעולם. לא במקרה רורי נולד שלוש שנים אחרי ג'ן, ובתנו פיבי — שלוש שנים אחרי רורי. זו היתה החלטה שלי ושל ביל לעשות זאת כך. מובן שזה היה גם עניין של מזל. התמזל מזלי להיכנס להיריון כשרציתי בכך.
אבל יכולתי גם לא להיכנס להיריון כשלא רציתי. וזה מה שאפשר לנו את החיים ואת המשפחה שרצינו.