המתנה

כיצד ליהנות מכל רגע בחיים ולראות יופי בכל מקום

סטפאנוס קסאנקיס


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית המתנה
דאנאקוד 99-2367
מספר עמודים 254
שם המתרגם אמיר צוקרמן
תאריך הוצאה 2021
שם באנגלית The Gift
שם מחבר באנגלית Stefanos Xinakis

תקציר

כל יום הוא מתנה.

תפתחו אותה. אל תזרקו אותה.

החיים עצמם הם מתנה.

תחיו אותם. אל תחלפו על פניהם.

 

המתנה נִפרשׂ באמצעות שורה של סיפורים יומיומיים, שכל אחד מהם מתמקד בשיעור אחר, מיתרונות של נדיבות וצחוק, ועד החשיבות של יקיצה בוקר מוקדמת. שורה של פלאים שהם כולם בהישג היד של כולנו אלה שלעיתים קרובות אנחנו פשוט חולפים על פניהם.

 

כשתקראו את הסיפורים בזה אחר זה, לאט אבל בטוח, תשקעו ותתעמקו בעולם הפנימי שלכם, תשקלו ותבחנו שוב החלטות שקיבלתם, תחזרו ותהרהרו בדרך החשיבה שלכם, בדרך החיים שלכם. ולא תשכחו אפילו לרגע שהחיים עצמם הם מתנה. הספר הזה יגרום לכם להתענג על רגעי השמחה הקטנים בחיים. מעבר לכל דמיון. כאילו הם מטבעות זהב.

על המחבר

סטפאנוס קסאנקיס - Stefanos Xinakis

סְטֶפאנוֹס קְסֶנאקיס עוסק מזה שנים רבות בדברים המושכים את ליבו, בשיפור עצמי ובהתפתחות אישית, ושואף לשתף בחוויותיו אנשים רבים ככל האפשר באמצעות הספרים וההרצאות שלו. הוא פועל במרץ כדי להגשים את החלום הגדול שלו, מערך שיעור בנושא ערכים וידיעה עצמית, "כן, אני יכול", שהוא מקווה כי יילמד בכל בתי הספר ביוון כבר מכיתה א'. הוא אבא גאה לשתי בנות בְּנות 9 ו-12, אֶנִייָה ואַוְורָה.


טעימה מהספר

מבוא
נדמה לי שהייתי אז בכיתה ה'. אבל אני זוכר הכול כאילו זה היה אתמול. בספר הלימוד בפיזיקה. היה כתוב שם שרוב האנשים רואים. אבל מעטים מבחינים. לא הבנתי אז לְמה הכוונה.
עם הזמן הבנתי. למדתי גם אני להבחין. למדתי לצלם בעיניים. אבל בעיקר בנפש. את הדברים שאנחנו בדרך כלל אומרים עליהם שהם קטנים: שקיעה, פרח, חיוך, מנוד ראש, תנועת יד. למדתי לראות את היופי בכל מקום. אפילו בכיעור.
למדתי לחלוק אותו. ואיתו גם את החיים. לאחֵד אותם עם חייהם של אחרים. ולהיות לאֶחָד עמם. כמו השלהבות של הנרות בכנסייה בשבוע הקדוש שלפני חג הפסחא. ואז הבנתי שזאת התכלית שלי.
אחר כך למדתי להעז. להתמודד עם עצמי. עם הפחדים שלי. עם האני־מאמין שלי. עם אזור הנוחות שלי. למדתי לברוח מהתא שלי. בכל יום. בכל שעה. בכל רגע. להשתחרר מהשלשלות של עצמי.
אחר כך למדתי לבחור. למדתי שאני זה שבוחר. למדתי להתהלך בראש מורם. לעטות חיוך. לומר את האמת שלי. להגיד מילה טובה. לחשוב לפני שאני מדבר. לעבוד קשה למען החלום שלי. למדתי שהחיים לא יעשו עמי שום חסד. שאצטרך לקנות לי בעצמי את הזכות עליהם. מיום ליום. מרגע לרגע.
דוֹד שאהבתי נהג לומר לי שהאוכל מספיק לנו רק כל זמן שהוא בפה. לכן צריך ללעוס אותו עד הסוף. אם פשוט בולעים אותו, מפסידים. ככה גם בחיים. למדתי ללעוס אותם עד הסוף. ולהתענג עליהם. כמו על התבשילים של אמא שלי, שמילאו את הבית בריחות טובים ונעימים. למדתי לא לאכול את החיים על רגל אחת. למדתי להיות נוכח בהם.
יום אחד, מְספרים, איכר חפר באדמה. פתאום, המכוש פגע במשהו קשה ונשבר. האיכר התרגז, אבל אחר כך המשיך לחפור כדי לראות מה זה. זאת היתה קופסה. הוא פתח אותה. בתוכה היה אוצר. למדתי, אם ככה, לפתוח את הקופסה. גם אם העטיפה לא מוצאת חן בעיני. למדתי שהמתנות הטובות ביותר מגיעות בעטיפות מכוערות. למדתי שהחיים עצמם הם מתנה. לבסוף למדתי לקבל את הכישלונות שלי. למדתי לכבד ולאהוב אותם. ואיתם גם את עצמי. שם היה המפתח שלי לחיים. במקום לשאוף לבצע פחות טעויות, הרשיתי לעצמי למעוד פעמים רבות אפילו יותר. ואז ביצעתי פחות טעויות.
התחלתי לכתוב את מחברת הפלאים שלי לפני עשר שנים. אפשר לקרוא לה גם "יומן הדברים הראויים לתודה בכל יום". בהתחלה לא מצאתי דברים כאלה. אחר כך מצאתי אותם פה ושם. בסוף לא הצלחתי לעצור את השטף. כל מה שראיתי היה פלא. עצם זה שאני חי. שאני מדבר. שאני הולך. שמחכה לי מיטה חמה אחרי יום מפרך.
וככה החיים שלי עברו תמורה. עלו על גדותיהם ביופי. ואחר כך הבנתי שהיופי לא נמצא בדברים שאני רואה אלא בעיניים שלי עצמן.
מאז לא הפסקתי לכתוב. המחברת היתה איתי תמיד. כתבתי בכל מקום שנמצאתי בו. בעבודה, ברכבת, בבית. מילאתי את השורות במילים יפהפיות, מילאתי את הדפים בפלאים נהדרים, ואת כוננית הספרים שלי מילאתי בעוד ועוד מחברות.
ואז, באורח פלא, קרה משהו. בהפתעה מוחלטת. יום אחד הפסקתי לכתוב במחברת שלי. הפסקתי לכתוב לעצמי והתחלתי לכתוב לסובבים אותי. התחלתי לחלוק את הדבר הנהדר הזה שלא יכולתי עוד להכיל בתוכי.
הספר שבידיכם נולד מהחיים. מהחיים שלי. מהחיים שלנו. בלי להרבות במילים, אבל עם הרבה אהבה.
אני מקווה שהספר הזה יצליח לחלוק את היופי ביד רחבה, כפי שחלק אותו איתי.
גם אם אדם אחד בלבד יצליח לחוש ביופי הזה, היה כדאי לי לכתוב אותו. היה כדאי לי לבוא לעולם הזה.
סְטֶפאנוֹס קְסֶנאקיס

לילי
נבהלתי. הטלפון בדרך כלל לא מצלצל בשבע בבוקר. אני זה שמתקשר להגיד בוקר טוב לבָּנות, אבל קצת יותר מאוחר. זאת היתה הבת הגדולה שלי. והיא געתה בבכי.
"אבא, לילי מתה. מצאתי אותה בבוקר מתה בכלוב שלה."
לילי היתה הארנבת שלה. בכי. שתיקה ארוכה, שלי.
"תגידי לי אַוורָה, כמה שנים לילי אצלנו?"
"לא הרבה, אבא, חמש־שש."
"טוב, אַוורָה, זה בערך מֶשֶך החיים של ארנבות," אמרתי בלי לחשוב הרבה. בכי.
"מהרגע שאנחנו נולדים, מתוקה שלי, אנחנו יכולים להיות בטוחים רק בדבר אחד: שנמות."
כל מה שמתחיל גם נגמר. וכל מה שנגמר גם מתחיל מחדש.
"בשש שנות החיים שלה לילי חייתה לפחות מאה שנים של חיי אדם. היו לה גורים, היא חייתה באושר, אהבה והיתה נאהבת. מעטים האנשים שזוכים לחיים טובים כמו שהיו ללילי, מתוקה שלי." שתיקה בעברו האחר של הקו.
"בסופו של דבר כולנו נעבור מן העולם, אהובה שלי. לילי חייתה מאה שנים. כמה שנים את מתכוונת לחיות? מאתיים? שלוש מאות?" רמז לחיוך.
ילדים צריכים להכיר את עובדות החיים כבר מגיל צעיר. לא להשלות את עצמם שהחיים ינהגו בהם בכפפות של משי. וכך לקחתי את המעדר של אבא שלי, את לילי בקופסה שלה, ואת הבנות מבית הספר.
"רוצות שנקבור אותה יחד?" הקטנה הסכימה מיד. הגדולה בלעה רוק ובסוף הנהנה. נסענו לגבעה האהובה עלינו, בווּליאגְמֶני. מקום שמֶרחבֵי הים מזהיבים בו אחרי הצהריים.
חיפשנו באדמה הסלעית עד שמצאנו חלקה של עפר. חפרתי בור קטן. הוצאתי את לילי בזהירות מתוך הקופסה. היא היתה עטופה בנייר קרפ. כמו כלה קטנה. הרמתי אותה בזרועותי כדי לשים אותה בבור. הגדולה לא נתנה לי. היא לקחה לי אותה מהידיים, כמו אמא שלוקחת ילד. היא הסירה מעליה בזהירות את הנייר. היא קירבה אותה אל הפנים הקטנות שלה. היא נתנה לה נשיקה אחרונה. היא הניחה אותה בעדינות בבור, ושמה לידה כמה עלי חסה כדי שלא
תהיה רעבה. "תעצמי עיניים, לילי שלי," היא אמרה לה. היא כיסתה אותה בנייר הדק, כאילו היא מכסה אותה במיטה שלה. אחר כך הן שמו לידה כמה רקפות וכיסו אותה באדמה. הן הציבו שתי אבנים גדולות כדי שנזכור איפה נחה הארנבת האהובה שלנו. אחר כך הלכנו לאכול גלידה.
"הכול חלק מהחיים, בנות. הכול אחד. רק אנחנו בני האדם מפרידים את הדברים ל'טובים' ו'רעים'. טיפות הגשם ואור השמש הם אחד. חיים ומוות — אחד. אהבה ופחד — אחד. מישור והר — אחד.
ים רגוע וים סוער — אחד. אחרי ימים שטופי שמש פורצת סופה פתאומית. אחרי הקיץ בא החורף. אחרי הטוב בא הרע. פעם אהבתי רק חצי מכל אלה, אבל מאז למדתי לאהוב הכול," אמרתי בתקווה להמתיק את הגלולה המרה.
לא חיכיתי לתשובה. אבל התשובה הגיעה מהקטנה: "זאת אומרת שעכשיו, אבא, אתה אוהב את מה שאתה לא
אוהב?"

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il