קומיקסאית החולה בסרטן השד בוחנת את מצבה
מזווית ראייה הומוריסטית ופרועה.
"אם נדמה לכם שנאמר כבר הכול על מחלת הסרטן, אנגלברג תראה לכם שטעיתם. הספר הזה כל-כך מצחיק, כל-כך עצוב, כל-כך אמיץ, כל-כך כן וכל-כך אנושי, שלא יכולתי להפסיק לקרוא אותו."
ד"ר הרייט לרנר, מחברת The Dance of Anger
מרים אנגלברג היתה בת 43 כשאובחן אצלה סרטן השד. כמו כל אחד שעומד מול טראומה אישית שמשנה את חייו, גם היא חיפשה דרך להתמודד עם המצב. בזמן שחולות אחרות פנו לקבוצות תמיכה ולריפוי בהיפנוזה, אנגלברג מצאה נחמה רבה באהבתה משנים - ציור.
הכול שטוח מתמקד בחייה של אנגלברג, והיא בחרה לתאר אותם בדרך שהיא הכי מצטיינת בה - קומיקס. הגישה הגרפית של אנגלברג לנושא הרציני מאוד הזה ממשיכה את המסורת של "עכבר" עטור הפרסים של ארט ספיגלמן, אך היא עושה זאת בסגנונה האישי - הומור ייחודי, שנון ואפל. מסקס ופאות עד בחילות וגורמי סיכון - צריכת יתר של גבינה או שמא מחסור בוויטמינים?-
אנגלברג מטפלת בכל היבטיה של המחלה, בלי להחמיץ אף אחד מהם. ב"ספר זיכרונות בקומיקס" מדהים זה, היא מתבוננת בעין משועשעת וחריפה להפליא על חברים וקרובי משפחה שוחרי טובתה, רופאים, טיפולים וקבוצות תמיכה, ולרגע אינה מאבדת את האופטימיות הזהירה שלה, והכי חשוב, את חוש ההומור שלה.
מרים אנגלברג, יוצרת קומיקס מוכשרת, שעבודותיה פורסמו בעיתונים רבים וחשובים בארה"ב ובבריטניה, גרה בסן פרנסיסקו עם בעלה ובנה. באוקטובר 2006 נפטרה מסרטן השד.
מילדות תמיד חשבתי להיות סופרת. למרות שהצלחתי לכתוב כמה סיפורים קצרים, כשניסיתי לכתוב רומן נתקלתי בקיר. כל כך הרבה מילים! כל כך הרבה פרקים! תכננתי את העלילה, אבל אז הבנתי שלכל נקודה בעלילה יהיה עלי ליצור תיאורים ושיחות של ממש. באותה תקופה היה פופולרי לכתוב מונולוגים אוטוביוגרפיים, ומי שהתחיל בכך היה ספולדינג גריי ב"לשחות לקמבודיה". ויתרתי על הרומן וכתבתי מונולוג הנקרא "הפסקות", על הזמן הרב שהמשפחה שלי השקיעה במניעת מחלות (הורי הרתיחו כלים של בני משפחה חולים כדי למנוע הידבקות מהצטננויות ושפעת), אבל כבוגרת הבנתי שאני בעצם נהנית מההפוגה שמעניקה לי ההצטננות מהחיים השוטפים. במשך כמה שנים כתבתי והופעתי עם מונולוגים בתיאטראות קטנים בסן פרנסיסקו. בסופו של דבר הצטרפתי לחברה, גייל שמיט, וכתבנו והצגנו מחזה על הניסיון שלנו כמורות (היא לימדה בבית ספר יסודי ואני בתיכון). המחזה נקרא "תן לאקדח שלך לדבר: זה החוק בבית הספר".
כשבעלי ואני החלטנו להביא ילד לעולם, רציתי מאוד להוריד הילוך. למרות שאהבתי את תחום התיאטרון, זה היה כרוך בהרבה עבודה — לאו דווקא כל כך ההופעה עצמה, אלא העובדה שהיינו אחראיות גם על ההפקה והשיווק. דמיינתי את עצמי מטיילת בפארק עם התינוק, וסוף–סוף מצליחה להריח ורדים, במובן המטפורי. רוב ההורים האחרים אמרו לנו שהורות זה כיף. כך שבעלי ואני היינו לגמרי לא מוכנים לחדגוניות ולהתשה הכרוכות בטיפול בתינוק. ברור שאהבנו מאוד את אֵירון, אבל החלטנו שבין ההורים יש קנוניה לא לגלות את האמת, כדי לפתות זוגות תמימים להצטרף אליהם. ואולי אנשים מסוימים התאימו יותר לחיים העמוסים והכאוטיים של טיפול בתינוק. בכל מקרה, בימים שהיה עלי להישאר בבית (בעלי ואני נשארנו בבית לפי התור, מכיוון ששנינו עבדנו במשרה חלקית) התחיל להתעורר בי הרצון לעסוק במיזם יצירתי כלשהו.
יום אחד שמעתי ברדיו ריאיון עם פיטר קופר על הקומיקסים האוטוביוגרפיים המוקדמים שלו. זה כל כך סקרן אותי, עד שרצתי מיד לחנות הקומיקס השכונתית שלי, "קומיקס אקספיריינס", כדי לקנות את הקומיקסים של פיטר קופר. מיד קראתי אותם בהתלהבות רבה; תמיד נהניתי לקרוא זיכרונות, אבל האופן שבו תרגם פיטר קופר רגעים משמעותיים בחייו לדמויות מצוירות היה בעיני מצחיק ונוגע ללב כאחד. הוא לא פחד לצחוק על החולשות שלו, ונימת הגינוי העצמי עוררה בי הזדהות. תמיד אהבתי קומיקס — כילדה קראתי את "מאד" בשקיקה — אבל קופר הראה לי שקומיקס יכול להיות גם צורה ספרותית.
מאז גיליתי הרבה קומיקסים אוטוביוגרפיים נוספים — הארווי פיקר, אֵליין קומינסקי–קראמב, מרי פלינר ולינדה בּארי, ועוד. החלטתי לנסות לכתוב כמה קומיקסים על הורות. כשהארווי פיקר משמש לי השראה (את הקומיקס שלו מציירים ציירים שונים), תכננתי את מערך הפאנלים הראשון שלי והעברתי אותו לחברה שהשתוקקה לצייר את הדמויות. אף פעם לא חשבתי לצייר בעצמי, כי לא החשבתי את עצמי לציירת. שיתוף הפעולה בינינו היה רע. היא שינתה לי מילים, ולמרות הכישרון האמנותי שלה, מראה הדמויות פשוט לא התאים לאופן שבו אני דמיינתי אותן. אז החלטתי לצייר בעצמי. בכל פעם שאירון ישן, הוצאתי מיד מחברת ועבדתי על הקומיקס שלי. גיליתי שהכתיבה והציור הולכים אצלי ביחד. נזכרתי עד כמה נהניתי לצייר בתור ילדה ולא האמנתי שהפסקתי לעשות את זה לפני כל כך הרבה שנים.
במקביל המשכתי לעבוד במשרה חלקית כמדריכת מחשבים ב"קומפס– פוינט נונפרופיט סרוויסס". התברר שג'אן מאסאוקה, המנהלת, אוהבת קומיקס. היא ביקשה ממני ליצור כמה ציורי קומיקס על העמותה, ה עלינו אותם באתר שלנו, וזאת היתה ההתחלה של ,Planet 501c3 רצועה חודשית שמהר מאוד הביאה לה ממשיכים מבין חברי הצוות בכל העולם. )ברור שז'אנר ההומור שלא למטרות רווח לא סבל מתחרות עזה!( ב"קומפס–פוינט" הוסיפו לי את התואר קומיקסאית ראשית. הרגשתי בת מזל ביותר שיש לי משרה שבה משלמים לי כדי ליצור קומיקס. הקומיקס Planet 501c3 מופיע עכשיו גם בכמה ספרים — המהדורה השנייה של Strategic Planning for Nonprofit Organizations וספר לצוותים בחברות טכנולוגיה אינטרנטית ללא כוונות רווח, שנקרא .The Accidental Techie
בסתיו 2001 אבחנו אצלי סרטן השד. הייתי בת ארבעים ושלוש. אירון היה רק בן ארבע. אחרי ההלם הראשוני התחלתי לצייר קומיקס על סרטן. (את הדמות הראשונה ציירתי ממש בחדר ההמתנה לביופסיה, לפני שידעתי בוודאות שהגידול ממאיר.) אומרים שסבל מגלה את אופיו האמיתי של האדם, ומההתחלה היה ברור שאני לא אהיה מסוג חולת הסרטן הגיבורה, שמתוארת בכל כך הרבה תוכניות טלוויזיה וסרטים. התגובה המיידית שלי היתה ישיבה של שעות מול מסך הטלוויזיה. לא התבוננתי פנימה. חיפשתי הסחת דעת בתרבות הפופולרית.
לפני שנים הצגתי את "הפסקות", על פסק זמן מחיי היומיום בזכות הצטננות, אבל לא תיארתי לעצמי את גודל ההפסקה שנגזרת מסרטן. מה הטעם בחיים אם המחלה משתלטת והופכת לאירוע המרכזי? כשמישהו עובר תקופה קשה, חברים אומרים, "אתה תוכל להתגבר על זה." זה מתייחס למצב זמני, כמו סרט טלוויזיה, שבו הגיבורה יוצאת מחושלת בסוף. בתחילת היחסים שלי עם הסרטן, גם אני ראיתי אותו כמשהו זמני. לא עלה בדעתי שהוא יהפוך לנוכחות תמידית. תמיד הייתי מוטרדת מהשאלה מה הטעם לחיות. בצעירותי דמיינתי הישגים אינטלקטואליים בתור הסיבה לחיי. (אפשר לראות שאבא שלי היה פרופסור?) מאוחר יותר, כשהבנתי שאין לי עניין במסלול אקדמי, החלטתי לבחור בגורם ההנאה במקום זה — למצוא עבודה לא אקדמית שאוהב, להיות עם חברים ומשפחה, לנגן ולהקשיב למוסיקה... אבל כשמתעמתים עם סרטן ועם הטיפולים בסרטן, קשה לראות את החיים במונחים של הנאה.
היו ימים שפשוט שכבתי במיטה כל היום, מיואשת לגמרי בגלל הסרטן שלי, וראיתי סרטי מדע בדיוני גרועים בטלוויזיה. אבל רוב הזמן, ציור הקומיקס היה חבל ההצלה בחוויית הסרטן )זה — והרצון להישאר בחיים ככל שניתן למען בעלי ובני, כמובן(. לכולנו יש בעיות שנגררות איתנו לאורך החיים, בלי קשר לפסיכותרפיות שעברנו. הבעיה הגדולה שלי היא תחושה של שונות ובדידות — בידוד במצב מִרימִָי שאף אחד אחר לא חוֹוה. זה מה שמשך אותי לקרוא קומיקס אוטוביוגרפי, וזאת גם הסיבה לכך שאני מקווה שהקומיקס שלי יוכל להיות מקור נחמה לקוראים אחרים שאולי נאבקים בבעיות דומות לשלי. כשאובחנתי, הרגשתי שמוטל עלי להיהפך למישהי שונה — מישהי אצילית יותר ואמיצה יותר ממה שהייתי. אבל אולי אצילות ואומץ הם לא הגישות היחידות הקיימות לחיים בצל מחלה. אולי מסלול השטחיות צריך לזכות לתשומת לב רבה יותר!
חיים, מוות, הנאה וסבל... ככל שאני מתבגרת אני מרגישה פחות ופחות בטוחה לגבי הטעם בכל זה. אולי יום אחד אגבש דעה מוצקה לגבי הנושאים החשובים האלה, אבל כרגע אני צריכה ללכת — תכף מתחילה התוכנית "פוקר עם ידוענים".
בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש