צ'ייקובסקי הוא אחד המלחינים הפופולריים ביותר בכל הדורות, אך עם זאת הוא היה לא מובן הן כאדם והן כמלחין. נדמה היה כאילו נגזר עליו להיות דמות שנויה במחלוקת. הגם שזכה לפרשנות מוטעית כרודף תענוגות רגשני, וקוטלג כ"גאון רוסי מטורף", הוא היה, למען האמת, מוזיקאי מיומן, בעל משמעת עצמית ברמה הגבוהה ביותר ונטיות קלאסיות מובהקות.

מזגו ההפכפך והרגיש היה לו לברכה, כשם שהיה לו לרועץ. חייו התנהלו בקיצוניות, הוא הונע על ידי יצרים עזים. כל זה ניכר במוזיקה שלו, המהווה מרכיב מרכזי בדיוקן מרתק זה, כמו גם בדבריו של המלחין ובעדויותיהם של בני דורו.

אנו פוגשים את המלחין בהקשר של זמנו, וזוכים להכיר אדם בעל אנושיות כובשת, רגישות והומור.

ביוגרפיה זו כוללת גם:

• 2 תקליטורים של מוסיקה מכל תקופות יצירתו של צ'ייקובסקי
• גישה חופשית לאתר אינטרנט ובו שעות נוספות של מוסיקה להאזנה, ועוד.

סדרת "מלחינים, חייהם ויצירתם" מעניקה לקוראים דיוקנאות שלמים ומרתקים של חשובי המלחינים, תוך שילוב אידיאלי של מילים, תמונות, וכן המוסיקה עצמה. חברת "נקסוס", המתהדרת באחד הקטלוגים הגדולים בעולם של מוסיקה קלאסית, מביאה לידי ביטוי את הניסיון העצום שלה בתחום המוסיקה הקלאסית, ואת התמקצעותה הגוברת בתחום החומרים החינוכיים, ביצירת ביוגרפיות מאוירות ומוסמכות של גדולי המוסיקה המערבית.

נוסף על הספר והתקליטורים, לכל ביוגרפיה אתר ייחודי באינטרנט.

עוד בסדרת ״מלחינים, חייהם ויצירתם״:

 בטהובן - חייו ויצירתו
 המלחינים הגדולים
 מוצרט - חייו ויצירתו
 פוצ'יני - חייו ויצירתו
 שופן - חייו ויצירתו

ג'רמי סיפמן - Jeremy Siepmann

ג'רמי סיפמן הוא סופר אנגלי בעל שם בינלאומי, מוסיקאי, מורה ושדרן ב-BBC, והעורך של כתב העת Piano Magazine. הוא תרם מאמרים, ביקורות, וראיונות לכתבי עת ולספרי עיון רבים.

בין ספריו הקודמים, ביוגרפיה של שופן שזכתה לשבחים רבים, שני כרכים על תולדות הפסנתר והרפרטואר שלו, וביוגרפיות של ברהמס ובטהובן.

אתר האינטרנט של ג'רמי סיפמן.

מבוא
נתפסתי לשיגעון הרוסי בהיותי בגיל ההתבגרות. התנפלתי ברעבתנות על היצירות הקלאסיות של טולסטוי, דוסטוייבסקי, גוגול, טורגנייב וצ'כוב בתרגומיה של קונסטנס גארנט. בשנות העשרים לחיי שקעתי בלימוד השפה הרוסית וההיסטוריה של רוסיה ריתקה אותי. מוזר שרק מאוחר יותר נתפסתי גם למוזיקה הרוסית, בעיקר לצ'ייקובסקי. עד אז לא הגיעה ההתלהבות הסלאבית שלי הרבה מעבר לכמעט־ "דיבוק" לתמונות בתערוכה של מוסורגסקי ולהתאהבות רומנטית במוזיקה העממית הרוסית, שהיכרתי בעיקר מתוך הגירסאות הצועניות המתקתקות.

ההקלטה הראשונה הזכורה לי היתה תקליט 78 ישן של "שיר ספני הוולגה" מפי פיודור שליאפין, שדמיינתי לי אותו כבעל קומה של שניים וחצי מטר לפחות. הרטט שעבר בי עדיין חי בי עד היום. בשנות השלושים לחיי גיליתי במאוחר את האופרות של גלינקה ונתפסתי להן למן ההתחלה. אך צ'ייקובסקי התגלה לי בבעירה אטית – בקצב אטי אך יציב. אני מוזיקאי הנוטה בעיקר למוזיקה גרמנית, ולפי העדפותי הטבעיות אינני איש אופרה. לפיכך רק בשנות החמישים לחיי גיליתי את יבגני אונייגין. יצירה זו היתה השער שבו עברתי וגיליתי את המגוון המלא של עולמו הרבגוני של צ'ייקובסקי.

כמו רבים שהתחנכו בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, האיחור בגילוי צ'ייקובסקי נובע במידה רבה משיירי סנוביזם. האקלים (באנגליה) השתנה כיום במידה רבה לטובה. רק בחוגים נוקשים במיוחד מתקשר צ'ייקובסקי עם הוליווד של שנות החמישים ועם כרטיסי ברכה מנצנצים. מעמדו כמלחין דגול, למרות הפופולריות שלו בכל השכבות, מוכר כיום על ידי הכול. ובכל זאת, אישיותו נשארה חמקמקה ושנויה במחלוקת כאחד. ספר זה עוסק בעיקר בה, יותר מאשר בפרטי המוזיקה שלו (אם כי גם היא נדונה כאן בהרחבה).

אין כאן מעשה של התגלות, ואף אין ספר זה מתיימר להיות חיבור מלומד יתר על המידה. הכוונה היא שהספר ישמש מבוא לאיש וליצירתו, אך גם כסיפור. קהל היעד איננו קהל המומחים. לא נדרש ידע מוזיקלי קודם, ואם כי המוזיקה נדונה במידה של פירוט, השתדלתי להימנע מז'רגון מקצועי ולחסוך בשימוש הכרחי במונחים טכניים. דאגתי לרשימת מונחים מבוארת שתהיה בהישג יד.

המוזיקה אינה נדונה בחטיבה נפרדת בספר, כמקובל במתכונת הרגילה של "חייו ויצירתו", אלא בסדרה של "אינטֶרמֶצי" המובאים לסירוגין עם הפרקים הביוגרפיים, כך שהקוראים יוכלו לבחור, אם רצונם בכך, לקרוא את הפרקים כרצף סיפורי ולפנות לדיון המוזיקלי לאחר מכן. על כל פנים, הגישה באינטרמצי אינה אנליטית בראש ובראשונה, אלא סקירת יצירתו של צ'ייקובסקי המאורגנת על פי סוגים. אף הם כוללים חומר ביוגרפי ואפשר לקוראם בכל סדר שהוא, אך הם נערכו בדרך הנובעת באופן טבעי מהפרקים הביוגרפיים הקודמים להם (שאף בהם יש דיון מוזיקלי).

אם כי נמנעתי מהצגת תסריטי רקע מדומים, הפוגמים בביוגרפיות כה רבות, ניסיתי לשוות לספר משהו מהמיידיות של רומן, בכך שאיפשרתי לנפשות הפועלות לספר את הסיפור במילים שלהן. הדבר נותן דיוקן עשיר ומיידי של הדמויות ושל תקופתן, יותר מכל "פרשנות" סובייקטיבית. עם זאת, פרשנות היא בלתי נמנעת: אפילו הבחירה בציטוטים מהווה מעשה פרשנות, לפני שהפירוש מתחיל. במובן יותר פסיבי גם תגובתו של הקורא מהווה סוג כלשהו של פרשנות. אין אמיתות מוחלטות בביוגרפיה מעבר לדייקנות פשוטה בעובדות, אם כי במקרים מסוימים קשה להכריע אף בשאלת העובדות. בעניין זה עשיתי כמיטב יכולתי.

לגבי הביוגרף המוזיקלי, עידן התקליטור הוא ברכה שלא תסולא בפז. בשעה שכותבים על אמנות וספרות היו יכולים בלי קושי להביא עדות ישירה בדרך של הדפסת הטקסט המקורי או רפרודוקציות של תמונות, נאלצו הכותבים על מוזיקה להסתמך על תיאורים מילוליים בלתי מספקים או על תווים שרוב הקוראים אינם מסוגלים לקרוא, ובוודאי לא לשמוע בדמיונם. התקליטור קטן הממדים, שניתן בקלות להטמינו בתוך הכריכה, פתר את הבעיה. במקרה שלפנינו החלטנו לכלול רק יצירות, פרקים או חטיבות העומדות בפני עצמן, וכך אפשר להאזין לתקליטור לא רק בהקשר ישיר לטקסט (אם כי יש בו הפניות לדוגמאות), אלא גם לשם הנאה צרופה.

להרחבה ולהעמקה נוספות (במידה עצומה) של הביוגרפיה המוזיקלית קיימים המקורות הכמעט אינסופיים של האינטרנט. כאן מובאות בהישג יד יצירות שלמות של המלחין, של בני דורו או של קודמיו. תקוותנו היא שהמילים והיצירות יזינו אלה את אלה. תקווה גדולה יותר היא שהספר יהווה קריאה מבדרת ומרתקת, הגורמת הנאה כמו גם תורמת ידע, שיהיה ידידותי ולעתים גם מעורר מחשבה. רשימת הנפשות הפועלות והסיפור שהן מספרות היו עשויים להיראות בסרט כחורגים מֵאֲמינוּת, אך הן מציגות, ככל שניתן לקבוע, דברים כהווייתם (אם כי שום ספר – בהיקף זה או אחר – לא יוכל להתיימר כי הוא מוסר את כל האמת ורק את האמת). אולם אמינותם של העדים, בספר כמו בחיים, היא עניין שלעתים עלול להיות נתון בספק.