הצד הנכון של ההיסטוריה

מצבם של בני האדם מעולם לא היה טוב יותר מכפי שהוא כיום במדינות המערב. זאת הודות לערכים שירושלים ואתונה הביאו לעולם. אם כך, למה אנחנו עומדים להשליך הכול לפח?

כחֶברה, אנו שוכחים שרבים מההישגים של האנושות לאורך ההיסטוריה קרו בזכות אנשים שהאמינו הן בערכים היהודיים-נוצריים והן בכוחה של התבונה, שלידתה ביוון העתיקה. הערכים הללו הולידו את ההומניזם והמדע, הביסו את הנאצים ואת הקומוניסטים, בנו את אמריקה, שמו קץ לעבדות, חילצו מיליארדים מעוני ונתנו מסגרת ותכלית רוחנית.

בספר זה, העיתונאי והפרשן הפוליטי האמריקאי הנודע, בן שפירו, פורש יריעה המשתרעת על פני יותר מ-3,500 שנים, מהפילוסופיה של העת העתיקה ועד לפוליטיקה המודרנית, כדי להראות איך החירויות הנתונות בידינו בנויות על צמד תפיסות – כל אדם נברא בצלם אלוהים, ובני האדם ניחנו בתבונה המאפשרת להם לבחון את עולמו של האל. הערכים האלה הם שאפשרו את לידת המדע, את חלום הקִדמה, את זכויות האדם, את השגשוג, את השלום ואת היופי שבאמנות.

עם זאת אנו מצויים בעיצומו של תהליך שבו אנו זונחים את הערכים היהודיים-נוצריים ואת משפט הטבע של היוונים, ועדים לקריסתה של הציוויליזציה שלנו לשבטיות נושנה, לנהנתנות חומרית, להתמקדות במרכזיותו של היחיד על חשבון רעיון הקהילה והערבות ההדדית, ולנסיגה לעולם שבו אמות המוסר חסרים גבולות ברורים, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה.

המערב הוא ישות מיוחדת, ובספרו המרתק הצד הנכון של ההיסטוריה קורא לנו בן שפירו למצוא מחדש את המצפן המוסרי המדרבן כל אחד מאיתנו להיות אדם טוב יותר, ואת חובתנו לפעול יחדיו למען טובת הכלל.

"ספרו של בן שפירו מגשים את מטרתו להזכיר לנו במה האידיאולוגיה של המערב צודקת" –  וושינגטון פוסט

"זהו ספר מעמיק ומנומק היטב, בדיוק מה שהמבקרים של שפירו לא רוצים שתקראו" –

ניקי היילי, לשעבר שגרירת ארה"ב לאו"ם

"שפירו מציע בספרו צלילה נהירה ו'ידידותית למשתמש' אל כמה מהרעיונות הגדולים ביותר של הציוויליזציה שלנו" – וושינגטון אקזמינר

בן שפירו - Ben Shapiro

בן שפירו הוא מחברם של רבי מכר עיוניים-פוליטיים, מייסד ועורך ראשי של ה-Daily Wired, בעל פודקאסט פופולרי The Ben Shapiro Show. כותב טורים ומאמרים בניוזוויק ומופיע בקביעות ב-CNN, פוקס ניוז, CBS, BBC. שפירו נולד וגדל בלוס אנג'לס למשפחה יהודית דתית. הוא בוגר אוניברסיטת קליפורניה באמניות ואוניברסיטת הרווארד במשפטים. מתגורר עם רעייתו ועם שלושת ילדיהם בקליפורניה.  

הקדמה
הספר הזה עוסק בשתי תעלומות. התעלומה הראשונה: מדוע המצב טוב כל כך?
התעלומה השנייה: מדוע אנחנו הורסים את זה? במשך עשרות אלפי שנים חיו בני האדם בעוני נורא, בתנאי מחיה
קשים, תחת איום מתמיד של סכנה פיזית מאיתני הטבע ומבני אדם אחרים. כמעט בכל ההיסטוריה האנושית, החיים היו קשים, אכזריים וקצרים. בשנת 1900 , כעשרה אחוזים מהתינוקות בארצות הברית מתו לפני שמלאה להם שנה. בארצות אחרות, המספר היה גבוה בהרבה. אחת מתוך כמאה אמהות היתה צפויה למות בזמן הלידה.
כיום אנחנו חיים בתקופה שבה אמהות צפויות לשרוד את ההיריון ואת הלידה (שיעור התמותה בקרב נשים בהיריון צנח ב־ 99 אחוזים).  תינוקות צפויים כיום לשרוד את ילדותם ולחיות אחריה עוד שמונים שנים נוספות. אנחנו חיים בעידן שבו רובה הגדול של האוכלוסייה האמריקאית חי במרחבים שיש בהם בקרת אקלים, שפע של מזון, מכונית, ולפחות טלוויזיה אחת לכל משפחה. אנחנו יכולים לשוחח זה עם זה ממרחק של אלפי קילומטרים באופן מיידי, למצוא ולהשוות מידע
בלחיצה על כמה מקשים, לשלוח כסף ביעף וללא תקלות לכל רחבי העולם ולקנות מוצרים המיוצרים בעשרות מקומות שונים, במחירים זולים להפליא, בלי לצאת מהבית.
וישנן גם החירויות שלנו. אנחנו יכולים לצפות שתינוק שנולד בארצות הברית לעולם לא יהיה עבד, ולעולם לא יירצח או יעונה; מבוגרים בארצות הברית יכולים לעסוק בענייניהם ולא לחשוש שאיש יעצור אותם בגלל תמיכתם בהשקפה לא מקובלת, או בגלל סגידתם לאל לא נכון, או מפני שהם אינם מאמינים כלל. אין מגבלות המונעות מבני גזעים או מגדרים מסוימים לעבוד במשרות מסוימות, ואין חוקים ממשלתיים שיועדו להעניק זכויות יתר לקבוצה מסוימת, ביולוגית או
דתית, על חשבון קבוצה אחרת. אנחנו יכולים לחיות עם מי שאנחנו בוחרים, להוליד כמה ילדים שאנחנו רוצים ולפתוח כל עסק שנראה לנו מתאים. אנחנו יכולים לצפות שנמות עשירים יותר משהיינו כשנולדנו.
איננו חיים בעולם מושלם, אבל אנחנו חיים בעולם הטוב ביותר שהיה אי־פעם. ולכן, התעלומה הראשונה היא זו: איך התרחש כל זה? מה השתנה?
ואז נשאלת השאלה השנייה, החשובה ממנה: מדוע אנחנו משליכים מעלינו את כל זה?
אנחנו הורגים את עצמנו בממדים שלא היו כמותם זה עשרות שנים. שיעורי הדיכאון מרקיעים שחקים. נטילת מנות יתר של תרופות אחראית כיום ליותר מקרי מוות מאשר תאונות דרכים. שיעור הנישואים ירד, וגם מספר הלידות. אנחנו מוציאים יותר כסף על מותרות ונהנים פחות מהכול. קנוניות החליפו את ההיגיון, ותפיסות סובייקטיביות באו במקום התבוננות אובייקטיבית. העובדות נקברו כדי לפנות דרך לרגשות; חברה שנוהגת על פי השכל הישר פינתה את מקומה לחברה
של שְמָנים אתריים והערכה עצמית. אנחנו מפולגים יותר משהיינו בכל זמן בעבר הקרוב. סקרי המדגמים מראים שביום הבחירות שנערכו בארצות הברית ב־ 2016 , רק ל־ 43 אחוזים מהבוחרים היתה דעה חיובית על הילרי קלינטון; ול־ 38 אחוזים מהבוחרים היתה דעה חיובית על דונלד טראמפ. רק 36 אחוזים מהבוחרים חשבו שהילרי הגונה ושניתן לבטוח בה; 33 אחוזים מהבוחרים חשבו כך על טראמפ. 53 אחוזים מהאמריקאים אמרו שירגישו דאגה או חרדה אם קלינטון תנצח; 57 אחוזים מהאמריקאים הרגישו כך בנוגע לטראמפ. מעולם לא התמודדו זה מול זה שני מועמדים כל כך לא פופולריים. 
ולמרות זאת, שניהם זכו במיליוני קולות תמיכה. יתרה מזו — אנשים שהרגישו לא בנוח עם המועמד שלהם תקפו בארסיות כל מי שהצביע למועמד האחר. ביולי 2017 מצא מכון המחקר פיוּ ש־ 47 אחוזים ממי שמגדירים את עצמם כדמוקרטים ליברלים אמרו שהם מתקשים לשמור על קשרי חברות עם אנשים שהצביעו בעד טראמפ; גם 13 אחוזים מהשמרנים אמרו כך, אבל ייתכן שהמספרים האלה היו הפוכים אילו הפסיד טראמפ בבחירות. כמו כן, ראוי לציין כי שיעור לא מבוטל של
47 אחוזים ממצביעי קלינטון אמרו שאין להם אף לא חבר קרוב אחד שהצביע בעד טראמפ. ונתון סטטיסטי חושפני עוד יותר: 68 אחוזים מהדמוקרטים אמרו ש״מלחיץ ומתסכל״ לדבר עם יריבים פוליטיים; 52 אחוזים מהרפובליקנים הסכימו איתם. 3 קורה כאן משהו עמוק יותר מהבדלים פוליטיים. למעשה, כל האמון שלנו במוסדות החשובים נעלם. סקרי גאלופ מראים שהאמון שלנו בארבעה־עשר מוסדות חשובים עומד על 32 אחוזים בממוצע. רק 27 אחוזים מהאמריקאים בוטחים בבנקים; רק 20 אחוזים מהאמריקאים מאמינים לעיתונים; רק 41 אחוזים מהאמריקאים אומרים שהם מאמינים בדת המוסדית; והמספר יורד ל־ 19 אחוזים כשמדובר בממשל הפדרלי באופן כללי, ול־ 39 אחוזים כשמדובר במערכת הבריאות.  רק 30 אחוזים מהאמריקאים בוטחים בבתי הספר הציבוריים, 18 אחוזים בוטחים בעסקים הגדולים, ותשעה אחוזים בוטחים בקונגרס.  אנחנו עדיין בוטחים במשטרה שלנו, אבל המספרים ירדו בעשר השנים האחרונות, במיוחד בקרב הדמוקרטים.  הדבר היחיד שאנחנו עדיין בוטחים בו הוא ככל הנראה הצבא — וזה הגיוני, מפני שהוא דואג לביטחון המשותף של כולנו. 
כמו כן, איננו בוטחים זה בזה. בשנת 2015 , רק 52 אחוזים מהאמריקאים אמרו שהם בוטחים בכל השכנים שלהם או ברובם; רק 31 מהשחורים ו־ 27 אחוזים מההיספנים אומרים שהם יכולים לבטוח בשכניהם. רק 46 אחוזים מהאמריקאים אומרים שהם מבלים ערב עם שכניהם פעם בחודש, לעומת 61 אחוזים שנהגו לעשות זאת ב־1974. סקר נוסף מ־ 2016 הראה שרק 31 אחוזים מהאמריקאים חשבו ש״ניתן לבטוח ברוב האנשים.״
ובאשר לדמוקרטיה, פחות ופחות אנשים אוהבים אותה. סקר משנת 2016 הראה ש־ 40 אחוזים מהאמריקאים אמרו ש״איבדו את האמון בדמוקרטיה האמריקאית,״ ושישה אחוזים אמרו שמעולם לא האמינו בה מלכתחילה. אין פלא שרק 31 אחוזים מהנסקרים אמרו ש״ללא ספק״ יקבלו את תוצאות הבחירות אם המועמד שלהם יפסיד, ו־ 80 אחוזים
מהאמריקאים אמרו שאמריקה מפולגת כיום יותר משהיתה אי־פעם. 
תזכורת קצרה: היתה לנו מלחמת אזרחים בארץ הזאת, והיו גם ג׳ים קרואו והטרור המקומי בשנות השישים.
פילוג אלים מחלחל לכל היבט של המרקם החברתי שלנו: איננו יכולים לצפות יחד במשחק פוטבול בלי להתווכח על הזכות החוקית להפגין בזמן השמעת ההמנון הלאומי, או לצפות בתוכנית טלוויזיה בלי לפתוח בוויכוח על ייצוג נשים, או ללכת לכנסייה בלי לדון בהצבעה שלנו. אנחנו נלחמים בעוצמה גדולה יותר ובאכזריות רבה יותר על נושאים חשובים
פחות ופחות — ככל שהנושא טיפשי יותר, כך המאבק עז יותר.
מה קרה, לעזאזל?
יש לכך כמה תשובות מקובלות: יש התולים את ההתפוררות הפוליטית והחברתית של היום בפערים הכלכליים ההולכים וגדלים. פרשנים ופוליטיקאים רבים טוענים שהפער בהכנסות יצר קונפליקט חסר תקדים בחיים האמריקאיים. הם אומרים
שאמריקאים רבים מדי מרגישים שהכלכלה החדשה, הגלובלית, הותירה אותם מאחור, ושמדיניות מגן מתונה, או חלוקה מחדש, ירפאו את הנזקים  הללו. הם טוענים שאחוז אחד השיג את 99 האחוזים הנותרים, שתושבי הערים גברו על האמריקאים הכפריים ושמשרות הצווארון הלבן גברו על משרות הצווארון הכחול.
רדוקציוניזם כלכלי כזה נראה שגוי. מעמד הביניים הגבוה בארצות הברית צמח מ־ 12 אחוזים ב־ 1979 ל־ 30 אחוזים ב־ .2014 ניידות ההכנסות בארצות הברית לא השתנתה במידה רבה מאז שנות השבעים של המאה העשרים. אמריקה ראתה תקופות כלכליות קשות בהרבה — בעת כתיבת שורות אלה אנחנו חיים באבטלה של ארבעה אחוזים, עם רווחי שיא בבורסה. אפילו השפל הגדול לא קרע אותנו לגזרים כפי שקורה היום — והכלכלה שלנו צומחת בהתמדה מאז 2009 . שינויים כלכליים הם כוח קבוע בחיים האמריקאיים, עם מגמת עלייה ארוכת טווח בקרב כל האוכלוסיות. ההבדל הוא הקיטוב החברתי שלנו, ולא הארנקים שלנו. מה באשר לגזע? על פי השקפה זו, הקונפליקטים הפוליטיים שלנו הם
ביטוי לפצעים גזעיים עמוקים יותר שנפתחו מחדש בשנים האחרונות.
מי שמשמיע את הטיעון הזה בלהט רב הוא טא נהסי קואטס, שטען שברק אובמה היה התקווה הטובה ביותר והאחרונה של אמריקה השחורה (״המגן הגדול של דמיון השחורים, של חלומותיהם ושל האפשרויות שלהם.״  ), ושנשיאותו של דונלד טראמפ מייצגת את הנקמה של אמריקה הלבנה. ״בעיניו של טראמפ, הזהות הלבנה איננה תיאורטית או סמלית אלא עצם הליבה של כוחו,״ כתב קואטס לא מזמן. ״טראמפ איננו ייחודי בכך. אבל בעוד שקודמיו נשאו את הזהות הלבנה כקמע של
ייחוס, טראמפ פתח את הקמע הזוהר ושחרר את האנרגיות המפחידות שלו.״  בהתייחסו לאמריקאי השחור, אמר קואטס את הדברים הבאים: ״נגזר עליך להיוולד לגזע שבו הרוח תמיד נושבת נגדך וכלבי הציד תמיד בעקבותיך... ביזת החיים השחורים הוטמעה בארץ הזאת מינקות ותוגברה שוב ושוב לאורך ההיסטוריה שלה עד שהיתה לנכס משפחתי,
לאינטליגנציה, לחוש, לברירת מחדל שאליה, לרוב עד סוף ימינו, אנו נידונים לשוב.״