לפני כעשור היה פרנק מק'קורט לכוכב יוצא דופן: בגיל שישים ושש הוא פרץ אל הזירה הספרותית עם האפר של אנג'לה, ספר זיכרונותיו מילדותו בלימריק שבאירלנד. ספר זה זכה בפרסים רבים, ביניהם פרס פוליצר, ואחריו בא הספר ככה זה, תיאור נפלא של שנותיו הראשונות בניו יורק.

בספר זה, השלישי במספר, מתאר מק'קורט כיצד הובילו אותו שלושים שנותיו כמורה אל המערכה השנייה של חייו, כסופר. נוסף על כך, המורה הוא גם הכרת תודה מתחייבת למורים באשר הם.

בפרוזה עזה, תוססת, טבועה בחותם של שנינה נטולת יומרות ויושר נוגע ללב, מתעד מק'קורט את הקשיים, את הניצחונות ואת ההפתעות שזימנו לו שנותיו כמורה בבתי הספר הציבוריים בעיר ניו יורק. מק'קורט הטביע רושם בל יימחה על תלמידיו באמצעות שיטות עבודה לא מקובלות ומטלות מקוריות.

מק'קורט מספר כיצד במשך חמישה ימים בשבוע, חמש שעות ביום, הוא עשה כמיטב יכולתו לעורר עניין בבני נוער שלוחי רסן, גועשים מהורמונים או אדישים. "נחישות," הוא אומר, "איננה תכונה זוהרת כשאפתנות, אינטלקט וקסם אישי, אבל היא זו שסייעה לי לעבור את הימים והלילות."

בשביל מק'קורט, בעצם היכולת לספר סיפור טמונה גאולה, ובספר זה המסע אל הישועה - ואל התהילה הספרותית - הוא הרפתקה עוצרת נשימה.

פרנק מק'קורט נטש את סמטאות העוני של ילדותו באירלנד ונכנס אל כיתות בתי הספר התיכוניים של ניו יורק. הוא מחליף מצוקה במצוקה אחרת, אך איננו מוותר על נקודת המבט הקומית, על לב אוהד ועל תזמון מושלם של מספר סיפורים אמן. המורה הוא זעקה העולה מן הבריקדות של החינוך הציבורי וראוי שישמש קריאת חובה לא רק לכל מורה אלא לכל מי שרגלו דרכה אי פעם בבית ספר תיכון. "

בילי קולינס, מחבר
The Trouble with Poetry: and Other Poems

"אותו הומור אפל, קול לירי וכישרון לדיאלוג מתגלים גם כאן... ההפסד של ההוראה הוא כל-כולו רווח לציבור הקוראים."

קירקוס ריוויו

"מק'קורט מעניק את מלוא הכבוד לשלושת העשורים שעברו עליו בהוראת אנגלית... ומשבץ בספרו רגעי משבר, קשר והתעלות."

אל

"אוהדיו הרבים של מק'קורט יאהבו כמובן את הספר, אך מן הראוי שישמש גם קריאת חובה לכל מורה באמריקה. ולא יזיק גם לכמה פוליטיקאים לקרוא אותו."

פבלישרס ויקלי

פרנק מק'קורט - Frank McCourt

פרנק מק'קורט נולד ב-1930 בברוקלין שבניו יורק להורים מהגרים מאירלנד, גדל בעיר לימריק שבאירלנד, ושב לאמריקה ב-1949. במשך שלושים שנה לימד בבתי ספר תיכוניים בניו יורק.

ספרו הראשון, האפר של אנג'לה זכה בפרס פוליצר, בפרס מבקרי הספרות, ובפרס ספרותי מטעם העיתון אל.אי. טיימס. הוא מתגורר עם אשתו, אלן, בניו יורק ובקונטיקט.

פתח דבר

אילו ידעתי משהו על זיגמונד פרויד ועל פסיכואנליזה, הייתי רואה בילדותי האומללה באירלנד את המקור לכל צרותי. ילדות אומללה זו גזלה ממני כל הערכה עצמית, עוררה בי עוויתות של רחמים עצמיים, שיתקה את רגשותי, עשתה ממני אדם נרגן, צר עין ומקל ראש בסמכות, עיכבה את התפתחותי, חיבלה במגעי עם המין השני, מנעה ממני להתקדם בחיים ועשתה אותי, כמעט, לא-כשיר לחברה אנושית.

רק בנס נעשיתי מורה ונשארתי מורה, ועלי לתת לעצמי ציון מעולה על ששרדתי שנים רבות כל-כך בכיתות בניו יורק. מן הראוי היה שתוקדש מדליה מיוחדת לפליטים ששרדו לאחר ילדות אומללה ונעשו מורים, ואני ראוי להיות הראשון בתור למדליה זו ולכל אותות ההצטיינות שמתווספים אליה בזכות אומללויות שנובעות ממנה.

יכולתי להטיל אשמה. ילדות אומללה היא לא סתם מקרה. היא נגרמת. כוחות האופל קיימים. אך אם אני עומד להטיל אשמה, הרי זה ברוח של סליחה. לפיכך אני סולח לרשומים להלן: לאפיפיור פיוס השנים-עשר, לאנגלים בכלל ולמלך ג'ורג' השישי בפרט, לקרדינל מק'רוֹרי ששלט על אירלנד כשהייתי ילד, לבישוף של לִימֶרִיק, שהיה סבור שכל דבר הוא חטא, לאֵימוֹן דֶה וָאלֶרָה, ראש ממשלה לשעבר (שכונה באירית: טִישוֹך) ונשיא אירלנד. מר דה ואלרה היה קנאי גאלי ספרדי-למחצה (בָּצל ספרדי בצְלי אירי), והוא הורה לכל מורי אירלנד להרביץ בנו את שפת המולדת האירית, ולעקור מאיתנו כל סקרנות טבעית.

הוא גרם לנו שעות רבות של אומללות. החבורות הכחולות והשחורות שהעלו מקלות החובלים של המורים על איברים שונים בגופינו הצעירים זכו ממנו ליחס מתנכר ואדיש. אני סולח גם לכומר שסילק אותי מתא הווידוי לאחר שהתוודיתי בפניו על חטאים של השחתת זרעי לריק וטימוא-עצמי וגנבות פעוטות מארנקה של אמי. הוא אמר שאינני מגלה רוח חרטה נאותה, בעיקר בענייני הגוף. ואף כי קלע למטרה, סירובו להעניק לי מחילה העמיד את נשמתי בסכנה איומה, ואילו דרסה אותי משאית ליד הכנסייה, הוא היה הנושא באחריות לגיהינום הנצחי שהיה נגזר עלי.

אני סולח למורים מתעללים שונים על ששלפו אותי ממקומי בפאות לחיי, על שהלקו אותי בקביעות במקל, בסרגל וברצועה כאשר גמגמתי בתשובותי על עקרונות הדת וכאשר לא ידעתי לחלק בעל-פה 937 ב-739. הורי ומבוגרים אחרים אמרו לי שהכול לטובתי. אני סולח להם על הצביעויות האדירות האלה ושואל את עצמי היכן הם ברגע זה. בגן עדן? בגיהינום? מיטהרים מחטאיהם הארציים בכור המצרף (אם כל אלה קיימים בכלל)?

אני יכול לסלוח אפילו לעצמי, אך בעת שאני מביט מבעד לעדשת הזיכרון בשלבים שונים בחיי, אני עדיין נאנק. איזה חמור. אילו ביישנויות. אילו טיפשויות. אילו פקפוקים ובלבולים.

אבל אז אני שב ומעיף עוד מבט. ילדותי ונערותי עברו עלי בעריכת חשבון נפש, ותמיד מצאתי את עצמי במצב של חטא. זאת היתה ההכשרה, שטיפת המוח, ההתניה, והיא הרתיעה מפני זחיחות, בעיקר את המעמד החוטא.

עכשיו אני סבור שהגיעה העת שאזקוף לזכותי מעלה אחת לפחות: נחישות. היא איננה תכונה זוהרת כמו שאפתנות, כישרון, אינטלקט וקסם אישי, אך היא זו שסייעה בידי לעבור את הימים ואת הלילות.

סקוט פיצג'רלד אמר, שבחיים האמריקניים אין מערכות שניות. הוא פשוט לא זכה לחיים ארוכים דיים. במקרה שלי הוא טעה.

במרוצת שלושים השנים שלימדתי בבתי ספר תיכוניים בעיר ניו יורק, איש חוץ מתלמידי לא זיכה אותי אפילו בשמץ של תשומת לב. בעולם שמחוץ לבית הספר הייתי לא-נראה. ואז כתבתי ספר על ילדותי וזכיתי לתפקיד "גיבור היום האירי". קיוויתי שהספר יסביר את ההיסטוריה המשפחתית לילדים ולנכדים במשפחת מק'קורט. קיוויתי שהוא יימכר בכמה מאות עותקים ושאוזמן לדיונים במועדוני ספרים. אלא שהוא זינק לרשימת רבי-המכר ותורגם לשלושים שפות, וראשי הסתחרר. הספר היה המערכה השנייה שלי.

בעולם הספרים אני נחשב למי שידע "פריחה מאוחרת", זה שאיחר לקפוץ על העגלה, הילד החדש בשכונה. ספרי הראשון, האפר של אנג'לה ראה אור ב-1996, כשהייתי בן שישים ושש, השני, ככה זה, ב-1999, כשהייתי בן שישים ותשע. בגיל זה, פלא שבכלל יכולתי לאחוז בעט. חברי החדשים (שנרכשו לאחרונה בזכות עלייתי לרשימות רבי-המכר) פרסמו ספרים בשנות העשרים שלהם. זאטוטים.

אז למה לקח לך כל-כך הרבה זמן?

לימדתי, לכן לקח לי כל-כך הרבה זמן. לא במכללה ולא באוניברסיטה, שם יש לאדם כל הזמן שבעולם להקדיש לכתיבה ולתחביבים אחרים, אלא בארבעה בתי ספר תיכוניים ציבוריים שונים בניו יורק. (קראתי רומנים על חייהם של מרצים באוניברסיטה, והרושם שקיבלתי היה שהם עסוקים מעל לראש בנאפופים ובמאבקים אקדמיים פנימיים, ומפליא שהם מצאו את הזמן לדחוס פנימה גם קצת הוראה.) אם אתה מלמד בתיכון חמש שעות ביום, חמישה ימים בשבוע, אין להניח שתלך הביתה לנקות את הראש וליצור פרוזה אלמותית. לאחר יום של חמש שעות הוראה, הראש מלא בהמולה של הכיתה.

לא ציפיתי כלל שהאפר של אנג'לה ימשוך תשומת לב כלשהי, אבל הוא הגיע לרשימות רבי-המכר, ואני נעשיתי יקיר התקשורת. צילמו אותי מאות פעמים. הייתי קשיש מחמד חדש עם מבטא אירי. רואיינתי למאות כתבי עת. נפגשתי עם מושלים, ראשי עיר, שחקנים. נפגשתי עם הנשיא בּוּש הראשון ועם בנו מושל טקסס.

נפגשתי עם הנשיא קלינטון ועם הילרי רוֹדְהֶם קלינטון. נפגשתי עם גְרֶגוֹרי פֶּק. נפגשתי עם האפיפיור ונשקתי את טבעתו. שרה, הדוכסית מיוֹרְק, ראיינה אותי. היא אמרה שאני חתן פרס פּוּליצֶר הראשון שלה. אני אמרתי שהיא הדוכסית הראשונה שלי. היא אמרה, וַאוּ, ושאלה את הצלם, תפסת את זה? תפסת את זה? הייתי מועמד לפרס הגְראמי לספר המוקלט, וכמעט פגשתי את אלטון ג'ון. אנשים הסתכלו עלי באופן שונה. אמרו לי, אה, אתה כתבת את הספר ההוא, מכאן, בבקשה מר מק'קורט, וכן: אפשר להציע לך משהו, כל דבר שהוא?

אישה אחת בבית קפה צמצמה את עיניה ואמרה, ראיתי אותך בטלוויזיה, אתה בטח חשוב. מי אתה? אפשר לקבל חתימה? הקשיבו לי. ביקשו לשמוע את דעתי על אירלנד, על דלקת לחמית העין, על שתייה, על שיניים, על חינוך, על דת, על חרדת נעורים, על ויליאם בטלר יֵיטְס ועל ספרות בכלל. אילו ספרים אתה קורא בקיץ הזה? אילו ספרים קראת השנה? הדת הקתולית, כתיבה, רעב. נשאתי דברים בפני כינוסים של רופאי שיניים, עורכי דין, רופאי עיניים ומובן מאליו, מורים. תרתי את העולם בתפקיד אירי, בתפקיד מורה, כסמכות בענייני סבל מכל הסוגים, כמשוּאה של תקווה לאזרחים בגיל הזהב באשר הם, אשר מאז ומתמיד רצו לספר את סיפוריהם. מהאפר של אנג'לה עשו סרט. באמריקה לא חשוב מה אתה כותב - תמיד מדברים על הסרט. תכתוב את מדריך הטלפונים של מנהטן ויגידו לך, אז מתי הסרט?

אילולא כתבתי את האפר של אנג'לה, הייתי מת בתחינה, עוד שנה, אלוהים, רק עוד שנה אחת, כי הספר הזה הוא הדבר האחד שאני רוצה לעשות בחיי, במה שנותר מהם. לא חלמתי שהוא יהיה רב-מכר. קיוויתי שהוא יהיה מונח על המדפים בחנויות הספרים, ואילו אני אתחבא בחנות ואצפה בנשים יפות מדפדפות בו ומזילות פה ושם דמעה. מובן מאליו שהן יקנו את הספר, ייקחו אותו הביתה, יתכרבלו להן על ספה נמוכה, ויגמעו את הסיפור שלי בעודן שותות תה צמחים או שרי משובח. הן יזמינו ספרים לכל ידידותיהן.

בספרי ככה זה כתבתי על חיי באמריקה וכיצד נעשיתי מורה. אחרי שהוא ראה אור, הציקה לי התחושה שמכרתי את ההוראה בזול. באמריקה מעריכים ומתגמלים רופאים, עורכי דין, גנרלים, שחקנים, אנשי טלוויזיה ופוליטיקאים. לא מורים. ההוראה היא המעמד הנמוך ביותר מבין המקצועות החופשיים. למורים אומרים להשתמש בדלת השירות או להיכנס מן הכניסה האחורית. אומרים להם איזה יופי שיש לכם כל-כך הרבה חופשות.

מדברים עליהם בהתנשאות ובדיעבד מלטפים את תלתלי הכסף שלהם. אה, כן, ההשראה שלי באה מאחת המורות שלי לאנגלית, מיס סמית. לעולם לא אשכח את מיס סמית, זקנה יקרה. היא נהגה לומר, שאם היא השפיעה אפילו על ילד אחד בארבעים שנות הוראה, הכול היה כדאי. היא תמות מאושרת. ואז נמוגה המורה לאנגלית רבת ההשראה בין הצללים האפורים כדי לחיות את שארית חייה מקצבת זקנה דלה ולחלום על הילד האחד שאולי הגיעה אליו. המשיכי לחלום, המורה. התהילה לא תבוא.

אתה חושב שתיכנס לכיתה, תעמוד רגע, תמתין לשקט, תתבונן בעת שהם פותחים את מחברותיהם ומתקתקים בעטיהם, תאמר להם את שמך, תכתוב אותו על הלוח, תיגש ללמד.

על שולחנך מונחת תוכנית הלימודים באנגלית שסיפק בית הספר. אתה תלמד כתיב, אוצר מילים, דקדוק, הבנת הנקרא, חיבור, ספרות.

אתה קצר רוח להגיע לספרות. יהיו לך דיונים ערים על שירה, מחזות, מסות, רומנים, סיפורים קצרים. ידיהם של מאה ושבעים תלמידים ירטטו באוויר והם יקראו, מר מק'קורט, אני, אני, אני רוצה להגיד משהו.

אתה מקווה שהם ירצו להגיד משהו. אתה לא רוצה שהם ישבו ויבהו באטימות, בעוד אתה נאבק על חייו של השיעור.

אתה תחגוג עם הספרות אנגלית והאמריקנית. איזו הנאה מצפה לך עם קָרְלָיְיל ואָרְנוֹלְד, עם אֶמֶרְסוֹן ותוֹרוֹ. אתה מת להגיע כבר אל שֶלי, קיטְס ובָּיְירוֹן, ואל ווֹלְט ויטְמָן המוכר והחביב. הכיתות שלך יאהבו את הרומנטיקה והמרד, את קריאת התיגר. גם אתה בעצמך תאהב אותה, כי עמוק בתוכך ובחלומותיך אתה רומנטיקן פרוע. אתה רואה את עצמך על הבריקדות.

מנהלים ובעלי סמכות אחרים שיעברו במסדרונות ישמעו קולות של התרגשות בוקעים מהכיתה שלך. הם יציצו מבעד לחלון שבדלת בהשתאות מכל הידיים המורמות, מן הלהט וההתלהבות על פניהם של בנים ובנות אלה, של שרברבים, חשמלאים, קוסמטיקאיות, נגרים, טכנאים, כתבניות, מכונאים אלה.

אתה תהיה מועמד לפרסים: מורה השנה, מורה המאה. אתה תוזמן לוושינגטון. אַייזנהאוּאֶר ילחץ את ידך. עיתונאים ישאלו אותך, סתם מורה, מה דעתך על חינוך. אלה יהיו חדשות מרעישות: מורה נשאל לדעתו על חינוך. מדהים. אתה תופיע בטלוויזיה.

טלוויזיה.

תארו לעצמכם: מורה בטלוויזיה.

יטיסו אותך להוליווד, ותככב שם בסרטים על חייך. ההתחלה בשפל המדרגה, הילדות העשוקה, הבעיות עם הכנסייה (שקראת עליה תיגר באומץ רב), תמונות שלך שבהן אתה יושב לבדך בקרן זווית וקורא לאור הנר: צ'וֹסֶר, שייקספיר, אוסטֶן, דיקנס. אתה יושב לך בפינה, ממצמץ בגלל עיניך החולות וקורא באומץ עד שאמך לוקחת ממך את הנר, אומרת לך שאם לא תפסיק, שתי העיניים ייפלו לך לגמרי מהראש. אתה מתחנן שתחזיר לך את הנר, נשארו לך רק עוד מאה עמודים בדומבי ובנו, והיא אומרת, לא, אני לא רוצה להוביל אותך ברחובות של לימריק, ושאנשים ישאלו איך נעשית עיוור, הרי רק לפני שנה בעטת בכדור יחד עם כל הילדים. אתה אומר כן לאמך, כי אתה מכיר את השיר:

אהבתה של אם ברכה היא
בכל אשר תפנו
שמרו אותה מכל משמר
כי בלכתה היא כה תחסר.

חוץ מזה, אף פעם אי-אפשר להתחצף אל אמא בסרט, זו שאת תפקידה ממלאת אחת השחקניות האיריות הוותיקות, שרה אוֹלְגוּד או אוּנָה אוֹ'קוֹנוֹר, המצטיינות בלשון חדה ובפנים מיוסרים. גם לאמך היה מראה נעלב חזק, אבל אין כמו לראות את זה על המסך הגדול בשחור-לבן או בצבעים טבעיים.

אולי קלארק גֵייבּל ישחק את אביך, הבעיה היא, א) שאולי הוא לא יוכל להתמודד עם המבטא של צפון אירלנד שהיה לאביך, ב) שזאת תהיה בשבילו ירידת מדרגה נוראה אחרי חלף עם הרוח, אשר כזכור לכם, נאסר להקרנה באירלנד, ואומרים שהסיבה היתה שרֶט בּטלר נשא את אשתו, את סקַרלֶט, במעלה המדרגות ואל המיטה, דבר שהרגיז את הצנזורים של הסרטים בדבלין וגרם להם לפסול את הסרט בשלמותו. לא, אתה תצטרך מישהו אחר שישחק את אביך, מפני שהצנזורים האירים יבדקו בשבע עיניים, ואתה תתאכזב קשות אם תימנע מתושבי לימריק, עירך, ומיתר תושבי אירלנד ההזדמנות לראות את סיפור ילדותך העשוקה ואת סיפור ניצחונך עליה בסופו של דבר כמורה וככוכב קולנוע.

אבל לא כאן יסתיים הסיפור. הסיפור האמיתי יהיה איך בסופו של דבר עמדת בפיתוי, ולא הלכת שולל אחר שירת הסירנות של הוליווד, איך אחרי לילות של אכילה ושתייה והילולה ופיתויי מיטותיהן של כוכבות קולנוע, בעלות שם ובעלות שאיפות, גילית את ריקנות חייהן, איך הן שפכו את לבן בפניך על מבחר כריות סטן, איך הקשבת, בנקיפות מצפון, לביטויי הערצתן כלפיך, שנעשית אליל ודמות נערצת בהוליווד בזכות מסירותך לתלמידיך, איך הן, כוכבות הקולנוע המצודדות, בעלות השם ובעלות השאיפות, מתחרטות על שסטו מהדרך הנכונה ואימצו את חיי הוליווד הריקניים, ואילו רק ויתרו עליהם יכלו לעלוץ מדי יום בחיי היושר של חינוך דור העתיד של האוּמנים, בעלי המלאכה והפקידות-כתבניות של אמריקה

איזו הרגשה נפלאה זאת בוודאי, היו אומרות, להתעורר בבוקר, לזנק בשמחה מן המיטה, לדעת שהנה עומד לפניך יום שכולו קודש לעבודת האל עם צעירי אמריקה, להסתפק בשכרך הזעום, וגמולך האמיתי הוא הכרת התודה שקורנת בעיניהם הנלהבות של תלמידיך הנושאים דורונות מהורים אסירי תודה והערכה: עוגיות, לחם, פסטה תוצרת בית ומדי פעם בקבוק יין שהוכן מן הגפנים הגדלות בחצרותיהם האחוריות של המשפחות האיטלקיות, אמותיהם ואבותיהם של מאה ושבעים תלמידיך בבית הספר התיכון המקצועי והטכני מֶק'קי, ברובע סְטֶטְן אַיילֶנד של העיר ניו יורק.