שלטון ההורמונים

התבגרות, שינה, השמנה, עוררות מינית ואין אונות, חוסן בריאותי ורגישות למחלות, רגעי סבל ורגעי אושר - אלה רק אחדים מהרגשות והתהליכים בגופינו הנשלטים על ידי הורמונים. ד"ר רנדי האטר אפסטין, לוקחת אותנו למסע שנון ומסקרן לאורך ההיסטוריה הלא-רגילה של ההורמונים, החל במרתף מלא מוחות משומרים בצנצנות במאה התשע-עשרה ועד למרפאה ייחודית ומפונפנת לטיפולים הורמונליים בלוס אנג'לס במאה העשרים ואחת.

          שלטון ההורמונים גדוש במחקרים רפואיים חדשים, באנקדוטות מרתקות ובחוש הומור ומציג לפנינו את המדענים האחראיים על תגליות משנות-חיים כמו חוסר איזון הורמונלי שפוגע בבריאותנו, ואת השרלטנים שהשתמשו בתגליות האלה כדי למכור את תרופותיהם המזויפות. אפסטין חושפת את הסיפורים המרתקים שבלבה של האנדוקרינולוגיה כמו:

הרופא שהציע ניתוחי עיקור לגברים כדרך להגברת החשק המיני

הסטודנטית לרפואה שגילתה את הורמון ההיריון,

ההורמון אסטרוגן ששווק לנשים כמשקה נעורים

לאורך הדרך אפסטין בודקת את תפקודם של הורמונים כמו לפטין, אוקסיטוצין, אסטרוגן וטסטוסטרון ומסירה את המסתורין מעל הכימיקלים רבי-העוצמה הללו השולטים בגופינו.

"היסטוריה כיפית שבוודאי תעורר את המיצים האינטלקטואליים והפיזיולוגיים שלכם. סיפורים על היסטוריה רוויה אדרנלין וגלי חום – בדיוק מה שהרופא רשם."

ליסה סנדרס, New York Times Magazine The

"סקירה מדוייקת ומעולה של "מה עושה אותנו לאנושיים, מהפנים החוצה."

Kirkus Starred Review

"בהיר ומבדר [...] הפרוזה המקסימה של המחברת יוצרת מבוא נגיש ומרענן להורמונים ולתפקיד החשוב שהם ממלאים בחיינו."

Publishers weekly

רנדי האטר אפסטין - RANDI HUTTER EPSTEIN

רנדי האטר אפסטין, ד"ר לרפואה ומומחית לבריאות הציבור היא פרופסורית באוניברסיטת קולומביה ומרצה באוניברסיטת Yale. כתבות ומאמרים שלה הופיעו בניו יורק טיימס ובבלוג Psychology Today. חיה בניו יורק.

מבוא

בקיץ 1968 ביליתי זמן רב בברכת השחייה של סבתי, בקאנטרי קלאב ספּרֵיין בּרוּק ביונקרס, ניו יורק. סבתי מרתה ושלוש חברותיה (תמיד אותה רביעייה) ישבו בצל, שיחקו קנסטה, שתו קפה חם ועישנו סיגריות קנט.אני שחיתי עם אחי ואחותי הגדולים ממני, אבל בעיקר עשינו, אחותי ואני, אמבטיות שמש לאחר שהתמרחנו בשמן תינוקות של ג'ונסון, ותקענו את הראש לתוך הסדק של עטיפת תקליט שעטפנו בנייר אלומיניום, בניסיון ללכוד את קרני השמש.בדרך הביתה היינו מצמידות זרועות להשוואה. אחותי תמיד קיבלה שיזוף יפה; אני, ג'ינג'ית, קיבלתי צבע של עגבנייה בשלה, נשרפתי והתקלפתי למחרת היום. אבל סבתא מרתה התברכה בצבע ברונזה מרהיב. היא הצליחה כמדומה לספוג את הקרניים הכי טובות אפילו בלי להתאמץ. כעבור חמש שנים התברר לנו שלסבתא שלנו לא היה שום כישרון מיוחד לשיזוף. היתה לה בעיה הורמונלית - מחלת אדיסון. גופה לא ייצר מספיק קורטיזול, ההורמון שמסייע לשמירה על לחץ דם בריא ומחזק את המערכת החיסונית. החולים במחלת אדיסון סובלים מעייפות קיצונית, בחילה ולחץ דם נמוך, לפעמים נמוך במידה מסוכנת. המחלה גם מכהה את העור. לאחר האבחון, הטיפול היה קל. היא נטלה יום‑יום גלולות קורטיזון שהכילו הורמון זהה מבחינה כימית לקורטיזול, ההורמון שהיה חסר לה.
כשסבתי נולדה ב‑1900, המילה "הורמון" לא היתה קיימת. היא נטבעה ב‑1905. כשהיא חלתה, בשנות השבעים של המאה הקודמת, היתה למדענים דרך לאתר את הפגם, למדוד את ההורמונים שלה בדייקנות של מיליארדית הגרם, ולרשום גלולות שמנעו מהמחלה להתפתח.ב‑1855 העלה קלוד ברנאר, פיזיולוג ידוע, את הרעיון שהכבד קשור איכשהו למניעת תנודות פראיות ברמות הסוכר בגוף. הוא חקר את מערכת העיכול וכבר הספיק לגלות שהלבלב משחרר מיצים שמפרקים את המזון. כדי לבדוק זאת הוא האכיל כלב בתזונה של בשר ובלי סוכר. אחר כך הרג אותו, הסיר מיד את הכבד ובדק את רמת הסוכר בכבד החם עדיין, כעבור כמה דקות ושוב כעבור כמה שעות. לשמחתו הרבה, רמת הסוכר בכבד של הכלב התחילה באפס אבל המשיכה לעלות. (אף על פי שהכלב כבר מת, הכבד - בדומה לאיברים אחרים - המשיך לתפקד כמה ימים; זאת הסיבה להצלחתן של השתלות.) ברנאר הודיע לעמיתיו שהכבד מכיל בוודאי חומר כימי שאוגר סוכר וגם מייצר אותו. אבל הוא גם הכריז שכל האיברים, לא רק הכבד והלבלב, משחררים חומרים שמאפשרים לגוף להתנהל בצורה חלקה. הוא קרא לחומרים הכימיים האלה "הפרשות פנימיות". זאת היתה דרך חדשה לחשוב על הגוף.היסטוריונים רבים רואים בברנאר את אבי האנדוקרינולוגיה. אני לא. החלוצים האמיתיים הבינו שהחומרים הכימיים האלה אינם סתם הפרשות פנימיות. הם ממלאים תפקיד חשוב יותר. הם מעוררים. הם מגרים קולטנים בתאי הדם האדומים )קודוציטים(, ולוחצים על מתגים שמפעילים דברים.התעמקתי בהיסטוריה של ההורמונים מפני שהמאה האחרונה היתה תקופה של תגליות מדהימות וגם של יומרות מקוממות. בשנות העשרים של המאה הקודמת, גילוי האינסולין והשימוש הטיפולי שנעשה בו שינו את הסוכרת מהיותה גזר דין מוות למחלה כרונית. בשנות השבעים, בדיקת ההורמונים של בלוטת התריס בקרב יילודים מנעה פיגור שכלי אצל אלפי ילדים. יחד עם זאת, היו גם צעדים
מוטעים. וָסֶקטוֹמיה, עיקור באמצעות ניתוק צינור הזרע, הומלצה כטיפול להחזרת הנעורים לגברים מזדקנים, שיגעון שהתחיל באמצע שנות העשרים ונמשך קרוב לעשר שנים. זמן לא רב לאחר מכן, רופא שטיפל באנשים משכילים טען שהוא יכול לגלות מחלות שמקורן בהפרעות הורמונליות על ידי התבוננות בפניהם של אנשים, ורשם להם תרופות הורמונליות. זאת היתה אחיזת עיניים משולבת בטיפולים רבי עוצמה שעלולים להיות מסוכנים."שלטון ההורמונים" מספר את סיפורם של מדענים נועזים וגם של הורים נואשים. לפני שעמדו לרשותנו טכניקות דימות מתוחכמות, מנתח מוח בתחילת המאה העשרים ביצע ניתוחי מוח להסרת חלקים מבלוטה, כי חשב שזה יבלום מחלות שנגרמו בגלל מנת‑יתר של הורמונים. בשנות השישים היה זוג הורים שסרק ביסודיות מעבדות וחדרי מתים כדי להשיג הורמון גדילה לבנם הנמוך. "שלטון ההורמונים" הוא גם סיפורם של קונים סקרנים, שמתים (לפעמים פשוטו כמשמעו) לקבל גישה לטרנד ההורמונלי שכולם מדברים עליו, כדי לחיות קצת יותר או כדי להרגיש קצת יותר טוב. אני מתחילה את הסיפור בעשורים האחרונים של המאה התשע‑עשרה, ברופאים שאספו בלוטות של גוויות, שחלקן נגנבו מבתי קברות. אני מסיימת במדענים שמתחקים אחרי מסלולם של ההורמונים עד לגנֶים שמייצרים אותם.איך גילינו שהורמון הגדילה אינו רק לגדילה? איך למדנו לדעת שהאשכים והשחלות נשלטים על ידי הורמון במוח? האם הורמון הרעב שהתגלה לאחרונה אינו מעיד שבעצם לא היעדר כוח הרצון שלי אלא הכימיה שלי היא שדוחפת אותי לזלול? ואם כך, האומנם יש באמת הבדל בין השניים? בסופו של דבר, הרי אני הנני הכימיה שלי. ומה אומרים המחקרים החדשים ביותר על השימוש בהורמונים היום - ג'ל הטסטוסטרון הפופולרי בקרב גברים מזדקנים והטיפול בתחליפי הורמונים בנשים בגיל המעבר?"שלטון ההורמונים" מתחיל בסיפור מקדים להורמונים, כאשר אנשי רפואה במאה התשע‑עשרה התחילו להבחין בבלוטות הפרשה של חומרים כימיים הפזורות בגוף. המחקר הזה הוביל לקונספט ההורמונים בתחילת המאה העשרים. בשנות העשרים, התחום - אנדוקרינולוגיה - נהפך בבת אחת ממדע עלום לאחת ההתמחויות המדוברות ביותר ברפואה. נוסף על גילוי האינסולין, בודדו גם את האסטרוגן ואת הפרוגסטרון. בד בבד היתה פריחה של ספרי עצות שקידמו כל מיני תרופות מטורפות.אם "שנות העשרים העליזות" היו מסיבת ההשקה של האנדוקרינולוגיה, העידן שבו היא זכתה לפופולריות הודות לתרופות של ממש ולתרופות אליל, שנות השלושים חיזקו את תפקידה כמדע רציני. שלוש פריצות דרך בביוכימיה ביטלו אמונות שנחשבו שנים רבות לאמת מוחלטת. חשבו שאסטרוגן וטסטוסטרון הם שני חומרים שונים בתכלית, אבל מחקרים בעשור הזה גילו שהם נבדלים רק בקבוצת הידרוקסיל אחת; כלומר, אטום מימן אחד ואטום חמצן אחד. אסטרוגן וטסטוסטרון הם ביסודם תאומים לא‑זהים בלבוש שונה. המדענים הניחו ששחלות מייצרות אסטרוגן ואשכים מייצרים טסטוסטרון; התגלית הזאת גרמה למדענים להבין ששניהם מייצרים את שניהם. ולבסוף, חוקרים חשבו פעם שאסטרוגן וטסטוסטרון הם כימיקלים יריבים - כמו ילדים בנדנדה, עלייתו של האחד דוחפת את האחר למטה. אבל לאמיתו של דבר, שני החומרים הכימיים האלה אינם יריבים כלל, אלא שותפים שלעתים קרובות עושים יד אחת.הממצאים האלה הביאו איתם מבט מורכב יותר על ההורמונים. המדענים כבר לא חקרו כל הורמון בנפרד, אלא בדקו איך הם קשורים זה לזה.המחצית השנייה של המאה העשרים החלה בניצחון. המדענים מצאו דרך למדוד הורמונים, דבר שנחשב קודם לכן לבלתי אפשרי. זאת משום שההורמונים, למרות עוצמתם, באים בחפיסות זעירות. הם נחשבו מצומצמים מדי למדידה. זמן קצר לאחר מכן אושרה הגלולה למניעת היריון; בדיקת היריון ביתית מהירה החליפה את השיטות הישנות והאטיות יותר, והורמונים בבקבוקים נמכרו כדי לדכא את הסימפטומים של גיל המעבר. אבל השמחה לא ארכה זמן רב. כשתרופות הורמונליות זכו לפופולריות עצומה החלו להתגלות גם תופעות הלוואי. המינון המקורי של הגלולה למניעת היריון נקשר להתקפי לב קטלניים. הטיפול בתחליפי הורמונים, שנחשב פעם כמונע כל מיני חוליים כרוניים של זקִנה, התגלה כאפקטיבי אבל לא כתרופת הפלא ששווקה לנו. היום אנחנו נוקטים גישה זהירה יותר לטיפולים הורמונליים, אבל עדיין רב הנסתר על הגלוי.איך נשקול את התועלת לעומת הסיכונים הפוטנציאליים? המטרה אינה לקדם דרך חדשה להישאר צעירים לנצח (זה סיפור ישן שממשיך להיכתב שוב ושוב), ולא לקדם כל מיני דברים טבעיים (בסופו של דבר, אנחנו עשויים מהורמונים; הם הכימיה הטבעית שלנו). במקום זאת, "שלטון ההורמונים" עוזר לקוראים להעריך את יחסי הגומלין המורכבים של ההורמונים זה עם זה בתוך גופנו, ואת היחסים שלנו עם ההורמונים שאנחנו חשופים אליהם. רק לאחרונה סיפרה לי אמי שבשבועות שלפני האבחון של סבתא מרתה, החברות ששיחקו איתה קלפים אמרו שסבתי עייפה הרבה יותר מהרגיל. היא היתה נרדמת בזמן המשחקים. ואז, ביום שני שלפני חג ההודיה ב‑1974, היא הופיעה בביתנו בניו ג'רזי וישבה שם בשלווה. במקום לטבול כף במרק, לקמט את האף ולמלמל חרש שצריך להוסיף עוד מלח, היא נחה על הספה. זאת לא היתה סבתא מרתה שהכרנו. (תשוקה למלח, כפי שלמדנו עד מהרה, היא סימן נוסף למחלת אדיסון.) לא היה זכר לסבתא מרתה המרכלת, המתלוננת. אפילו לא היה לה המרץ לצאת למרפסת האחורית ולעשן סיגריה. אמי נבהלה וקראה לרופא.הוא לא הצליח למצוא דבר, אבל בהתחשב בשינוי האישיות המוזר, הוא שלח את סבתי לבית החולים לבדיקות נוספות. כשסבתי הובלה למיטתה בכיסא גלגלים, לא היה בכוחה אפילו להרים מזלג, ואמי היתה צריכה להאכיל אותה. ואז הבחינה אמי שלשונה של סבתי שחורה כפחם. )במבט לאחור, אמי לא בטוחה שהרופא בדק אותה בכלל. איך הוא היה יכול להתעלם מהסימפטומים?(אבי, פתולוג, צירף את הסימנים אחד לאחד - לשון שחורה, עור ברונזה, תשישות קיצונית - וחשד שמדובר במחלת אדיסון. הוא התעקש על בדיקה הורמונלית. הבדיקה גילתה מחסור בקורטיזול.
לא ידעתי אז הרבה על מחלתה חוץ מזה שג'ון פ' קנדי סבל מאותו דבר, מה ששיווה למחלה נופך נשיאותי מאוד. מה שזכרתי לאורך כל ילדותי הוא אמירתה של אמי: "אמא, אל תשכחי לקחת את גלולת הקורטיזון שלך." גלולה אחת בבוקר ואחת אחרי הצהריים. אני לא בטוחה שידעתי שמחלת אדיסון היא מחלה הורמונלית. מבחינתי, הורמונים היו ציצים ומחזור חודשי וסקס. די פשוט.אבל ההורמונים הם הרבה יותר מזה. ההורמונים הם הכימיקלים ששולטים במטבוליזם, בהתנהגות, בשינה, בתנודות במצבי הרוח, במערכת החיסונית, בלחימה, במנוסה - לא רק בגיל ההתבגרות ובמין. לכן, במובן מסוים זה סיפור הביוכימיה של יצורים חיים, נושמים ורגשיים. ההיסטוריה של ההורמונים היא גם סיפור של תגליות, של פניות לכיוונים לא נכונים, של התמדה ושל תקווה. בשילוב של השניים - המדע הבסיסי והאנשים שעיצבו אותו - "שלטון ההורמונים" הוא סיפור על מה שעושה אותנו אנושיים, מהפְּנים החוצה.