"...שתינו מי ים מעורבבים במים מתוקים כמעט לאורך כל הדרך... הצבא הבריטי תקף אותנו מספר פעמים והסופות והסערות היו עניין שבשגרה. הזוהמה והסירחון היו בלתי אנושיים... כל מאמצינו היו מכוונים לעבר מטרה נעלה אחת: להגיע בשלום ובמניין קורבנות מינימלי ככל האפשר אל הארץ המובטחת..."
ספינת התלאות הוא רומן דמיוני המבוסס על סיפור קורותיה של אוניית המעפילים "קאטינה", שנוסעיה עלו על סיפונה בנמל קונסטנצה בשנת 1939, מצוידים במזון וציוד לעשרה ימים, ומצאו עצמם מיטלטלים מים לים בתנאים קשים וכמעט לא אנושיים במשך שלושה חודשים וחצי.
במשך החודשים שבהם היטלטלה האונייה בלב ים מבלי שתוכל להתקרב לחופי הארץ, התמודדו מפקדיה והמעפילים שעליה עם מצבי קיצון, מקרי מוות, אהבות בלתי אפשריות ופרשת ריגול השזורה כחוט השני לאורך הספר, וכשסוף-סוף הגיעו לארץ המובטחת, הפכו לכלי משחק ב"מלחמות היהודים" שבין ארגון בית"ר להגנה.
עודד טירה שירת בצה"ל במשך עשרים ושש שנה, שימש כקצין תותחנים ראשי והשתחרר בדרגת תת-אלוף, הקים וניהל את חברת פניציה אמריקה-ישראל בגליל, כיהן כנשיא התאחדות התעשיינים, יושב ראש מכון וינגייט ויושב ראש המועצה הלאומית לספורט.
את סיפורה של ה"קאטינה" שמע מאמו, דינה טירס, שהעפילה לישראל על סיפונה יחד עם אביו, דוב ז"ל, ומפי בנותיו של מפקד האונייה, ד"ר פאול. אלה העניקו לו השראה לתהליך הכתיבה והפכו לגיבורים מרכזיים בספינת התלאות.
עודד טירה נולד בתל אביב ב-1940, וגדל בפתח תקוה ובצהלה. הוא בוגר הטכניון בהנדסת תעשייה וניהול ובוגר המכללה לביטחון לאומי. טירה כיהן בתפקידי פיקוד, בין היתר כמפקד עוצבת תותחנים, קצין תותחנים ראשי ומפקד פינוי חבל ימית.
לאחר שהשתחרר הקים ועמד בראש חברת פניציה אמריקה ישראל, במשך 25 שנה. על הצלחתה של פניציה זכה ב-1994 בפרס התעשייה. במקביל כיהן כנשיא התאחדות התעשיינים , כיו"ר לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים וכחבר במועצה המייעצת לבנק ישראל. כיום מכהן טירה כיו"ר חברת מיילסטונס להשקעות וכדירקטור בחברת ארד דליה.
טירה מילא בהתנדבות תפקידים בעמותות ובארגונים שונים וכיום הוא מכהן כיו"ר המועצה הלאומית לספורט, כחבר הועדה המייעצת למועצה הלאומית לכלכלה, חבר מועצת הביטחון לישראל וכן כחבר עמותת "נעם" להנצחת מורשתו של רס"ן איתן בלחסן ז"ל.
את סיפורה של ה"קאטינה" שמע מאמו, דינה טירס, שהעפילה לישראל על סיפונה יחד עם אביו, דוב ז"ל, ומפי בנותיו של מפקד האונייה, ד"ר פאול. אלה העניקו לו השראה לתהליך הכתיבה והפכו לגיבורים מרכזיים בספינת התלאות.
פתח דבר
לאחרונה אמי דינה ואני משוחחים על חוויית העלייה של הורי לארץ באוניית המעפילים "קאטינה". אמי מספרת ואני מאזין ושואל. לא שוחחנו על הנושא כל השנים והשיחות הללו פקחו את עיני וגילו לי סיפור ענקי שלא סופר עד כה.
החוויה היתה כה קשה עד שגם כיום קשה לאמי להיפתח. המסע לארץ ישראל, שאמור היה להימשך כעשרה ימים, נמשך מעל לשלושה חודשים בצפיפות נוראית, תגרות ידיים, רעב, צמא, מגפת דלקת קרום המוח, זוהמה, היעדר תנאים סניטריים מינימליים וקור עז, יחס גס מצד אנשי הצוות וניתוק מכל העולם.
המעפילים התמודדו עם ניסיונות מספר לעגון בחופי הארץ, מול צבא בריטי שהיה נחוש למנוע זאת מהם.
מעפילים רבים חלו וכמה מהם אף נפטרו במהלך ההפלגה. מסעה של ה"קאטינה" היה מסע גבורה אנושית ענקי ומהגדולים בהעפלה.
כאשר אני סוקר את מה שלמדתי עד היום לגבי העלייה לארץ לפני מלחמת העולם השנייה, אינני זוכר שהסיפור של ה"קאטינה" ושכמותה סופר אי־פעם באורח בולט, למרות שסיפורה של אונייה זו הוא אחד הסיפורים הקשים. ונשאלת השאלה מדוע.
האם משום שיש כאן סיפור של עלייה רוויזיוניסטית שלא תאמה את האתוס של ה"מיינסטרים" הישראלי דאז? או אולי משום שה"מיינסטרים" של אז, שכלל את השמאל/מרכז הפוליטי הישראלי, היטיב לתעד את מעלליו מהימין הרוויזיוניסטי?
כדי למלא את החסר החלטתי לכתוב רומן, שאת ההשראה לו קיבלתי מדמותם של הורי, דב זכרו לברכה ודינה טירָס תיבדל לחיים ארוכים, ומשיחותי עם מיקי ושרה, בנותיו של המנהיג ד"ר פאול, מפקד האונייה.
יחד עם זאת, אין זה מסמך היסטורי. כתבתי רומן עלילתי דמיוני על רקע העלייה, שהתרחשה ערב מלחמת העולם השנייה בעידודו של זאב ז'בוטינסקי ותחת המטרייה של תנועת בית"ר. הדמויות והעלילה בו הן דמיוניות. מה שתואם את המציאות הוא אופי האתגרים ורוח הגבורה של המנהיגים והאנשים.
עודד טירה
פרולוג
המונית עצרה על ספו של קפה קפולסקי ברחוב דיזנגוף. צפצופים, גרירות, חריקות וצעקות נשמעו מכל עבר. היא פסעה לעבר הכניסה בנעליים עם עקבים דקים, בשמלה שחורה ואלגנטית ובכובע מניפה מרשים שנועד לסוכך עליה מפני השמש הים תיכונית. הביטה סביבה. לרגע נדמה היה לה שגבר כבן ארבעים, עם משקפי טייסים וזיפים קוצניים בצבע אפור כספיתי עוקב אחריה, אך הוא נבלע באחת החצרות שמסביב.
סביב שולחן אחד ישבה חבורה שיכורה וצחקה בקול רם, לשולחן אחר ישבו שני זקנים צפודים ושתו תה, ליד השולחן הפינתי ישבו גבר בעל מבע רציני ומשקפי מצבט, בנה חיים בחולצת כפתורים לבנה של נער בר מצווה, ומרקו, אהובה משכבר הימים.
לרגע נעתקה נשימתה. שנים רבות לא ראתה אותו ועכשיו פניו היו נפולות ועיניו נראו שקועות בחוריהן. תחילה חשבה שמדובר במישהו אחר, אך מבט נוסף הבהיר לה שזה הוא. כשהסכימה למפגש, החליטה בינה לבינה שלא תתרגש יתר על המידה ותבוא קרת רוח, ועכשיו נשמה מספר נשימות עמוקות, לבשה על פניה חיוך והתקרבה לעבר השולחן.
"בוקר טוב," הכריזה.
מרקו מיהר לקום לקראתה וחיבק אותה בחום. היא חיבקה אותו בחזרה, אך היתה הראשונה להתנתק לאחר מספר שניות. החיבוק, מבחינתה, היה לא טבעי. בעבר היו נאהבים, אבל זה היה מזמן ויחסיהם נמשכו רק שנה וחצי. אז היו חייה שונים, סוערים ומסובכים. באותם ימים הרגישה שאסון צפוי להתרגש עליה ועל האנשים מסביבה בכל רגע. ואכן דברים רעים קרו והיא נלחמה בהם בכל כוחה.
לא מעט החלטות דרמטיות עמדו בפניה. כנערה קראה את "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי, שבו התלבט הגיבור אם להרוג את הזקנה אם לאו, וגיחכה לעצמה: זה הקונפליקט הגדול, מר דוסטויבסקי? תכיר מעט את החיים שלי ותלמד מהם קונפליקטים אמיתיים, כאלה שבהם כל אופציה מובילה לטעות.
היא התיישבה ליד בנה שנראה מעט לחוץ. הריח הנעים שנדף ממנו נעם לה. הוא צריך למצוא לעצמו אישה, חשבה, הוא תכף בן שלושים ושש. אמנם היו לו שתי חברות רציניות ואחת מהן אפילו מצאה חן בעיניה, אבל הוא ויתר עליה והחליט להתמסר לעבודה. ואולם לאחר שהעירה לו על כך פעמיים, היא החליטה להרפות לנוכח תגובתו הכעוסה.
הגבר מולה הושיט את ידו, "נעים מאוד, אני אורי שלֵו." "אביבה," אמרה, למרות שידעה שהוא יודע.
מרקו המשיך להביט בה ללא הרף והיא חשה כאילו לטאה התגנבה מתחת לבגדיה והחלה ללחך את איבריה.
"מה את שותה?" קולו היה עבה ורציני והזכיר לה סיגר קובני. "קפוצ'ינו, עם קצפת."
אורי נראה מופתע אבל סימן למלצרית, בעוד חיים מבליע חיוך שובבי.
"איפה את גרה?" שאל אורי.
"רעננה," ענתה.
"נשמע טוב."
"זה כבר התחקיר הביטחוני?" שאלה.
"לא," חייך אורי, "סתם התעניינות," אמר ושלח בה מבט. היא לא חייכה, רק הפנתה מבטה לחיים, שמשום מה נראה לה כועס. היא רצתה שיירגע, זה חשוב עבורו, שיגיד מה שצריך ושלא יעשה שטויות.
בגיל הנעורים חזר לילה אחד שיכור ממסיבה והקיא על רצפת הסלון. המראה והריח הזכירו לה נשכחות ובמקום לנקות ולשאול אותו מה קורה לו, צנחה על הרצפה, אחזה את ראשה בין כתפיה והחלה לייבב.
פעם אחרת התקשר מטלפון ציבורי וביקש ממנה שתבוא לאסוף אותו מהכנרת, משום שנשדד ונותר בלי כסף. היו גם סיפורים אחרים, אך תמיד היה לו ראש על הכתפיים. הדבר ניכר במיוחד כשהתגייס לצבא. הוא התבגר, רוח הנעורים שבו נרגעה ועד מהרה הפך למפקד טנק ועלה בסולם הדרגות. הוא פיקד על מחלקה, פלוגה וגדוד, ולימים מונה למפקד חטיבה משוריינת.
היא היתה גאה ומפוחדת כל כך. כל השנים גידלה אותו לבד. למרות שלא הסתירה ממנו את זהותו של אביו ותמכה בנסיעותיו ליוון כדי לפגוש אותו, חשה תמיד אשמה מולו. חיים הבין אותה ולא נטר לה טינה, אבל היא מעולם לא סיפרה לו הכול והפגישה הזאת עלולה להיות הרסנית.
מה זה, תחקיר ביטחוני? מה הם רוצים לדעת? למה זה כל כך חשוב? היא התפללה שהשאלות של מר שלו לא יהיו חודרניות מדי, אך מבטו לימד אותה שאין לו כל עכבות. הוא כאן כדי להשיג את מה שהוא צריך ולא משנה מה יהיה המחיר. הקפה עם הקצפת נחת על השולחן. חיים, מרקו ואורי כבר שתו כל אחד את הקפה שלו.
"מבחינתי אפשר להתחיל," אמרה והשקיפה דרך החלון על רחוב דיזנגוף, שהיה מוצף אנשים. אורי נשען לאחור ואז רכן קדימה, אך במקום לפנות אליה פנה דווקא למרקו וביקש ממנו באנגלית, "ספר לי איך הכרתם."
השאלה הישירה הבהילה את מרקו.
"מה זה קשור?" הזדעקה וקמטי זעף נראו על פניה.
אורי נעץ בה מבט משתאה.
"אנחנו כאן בשביל תחקיר ביטחוני עבור חיימ'קה, נכון? אז מה זה קשור איפה הכרתי את מרקו לפני יותר משלושים ושש שנים?"
"זה מאוד קשור," ענה אורי.
"תקשיב לי, מר שלו הנכבד, אם אתה חושד אפילו לרגע שאני אזרחית לא נאמנה, שאני משתפת פעולה עם אש"ף או עם השד יודע מי, בבקשה תגיד!"
אורי חייך בחמיצות, אבל חיים שלח באמו מבט כועס.
"אמא," הוא אמר, "הבטחת לי, תעני על כל מה שצריך." מרקו עדיין נראה מבולבל.
אורי נאנח, "טוב, נלך רגע אחורה. אז מרקו, כן? מרקו לא תמיד היה השם שלך, הא?"
עוד לפני שמרקו פצה את פיו, היא החלה לצחוק. צחוק מתגלגל, זדוני, שהפתיע גם אותה. כדי להרגיע עצמה לגמה מהקפה, נטלה כפית ואספה איתה מעט שיירי קצפת.
"אני מצטערת," אמרה, "בוא אני אספר לך. כשמרקו היה צעיר הוא היה קצת משוגע, היו לו כל מיני עסקים מפוקפקים והוא לא תמיד שמר על החוק, אבל אפשר להבין אותו. היתה לו ילדות קשה בכפר יווני עני, אבא שלו מת כשהיה בן תשע ואמו היתה אישה חולנית עם רגל מעץ. טוב, בעצם מרקו יכול לספר לך את הכול יותר טוב ממני, אני שותקת עכשיו."
מרקו שלח אליה זוג עיניים נוקבות וצהובות ובאותו רגע היא הבינה שהוא חולה. הגוף שלו רזה, שפת גופו והריח הנובע ממנו שידרו לה כי הוא לא בריא. היא צריכה לשאול? כבר זמן רב שלא התגעגעה אליו ואפילו לא חשבה עליו.
הוא אמנם אביו הביולוגי של חיים, אבל אין להם דבר במשותף. במשך חמש־ עשרה שנה היתה נשואה ליעקב שוורץ, איש הסוכנות היהודית ובעל חברה ליצוא פרי הדר, עד שהלה חלה בסרטן ומת כעבור ארבעה חודשים. חיים היה אז בן שלוש־עשרה, גיל נוראי. למרות שידע שיעקב אינו אביו, הוא חיבב אותו מאוד. אחרי יעקב היה אילן רופא הנשים, אבל זה לא נמשך הרבה. מאז היא לבד.
לפעמים, לפני שהיא נרדמת, היא חושבת על האהבה האמיתית שלה. היא עוצמת את עיניה ורואה אותו שוב ברחובות ברין בצ'כיה, ולאחר מכן על אותה ספינה. משם היא בורחת במחשבותיה למה שהיה יכול להיות, לעתים היא מדמיינת שהם נפגשים, כך סתם במקרה, בבית קפה כמו זה או ברעננה.
לפני כחמש שנים שמעה שיצא למיאמי להתמחות מיוחדת ברפואה, לרגע אף חשבה לנסוע לחפש אותו, אך נמלכה בדעתה. ודאי יש לו אישה נאה וטובה, גבר כמוהו בטח לא נשאר לבד, אולי יש לו גם ילדים ונכדים. זמן רב חלף, מדוע הוא שב וצף במחשבותיה?
"טוב," אמר מרקו, "אספר לך מה שאתה רוצה לדעת." אורי נראה שבע רצון. מרקו כחכח בגרונו, שיעול חד התפרץ מתוכו ואחז בכל גופו. היא נבהלה למראה הגבר השדוף והחולני שרעד כעלה ברוח. גם חיים הביט בו מבועת ושאל אם הכול בסדר. מרקו הניף יד לסמן שהכול בסדר, אך המשיך להשתעל בעוד אורי מבקש מהמלצרית עגולת הפנים כוס מים. השיעול נרגע והכוס נחתה על השולחן.
"אני כבר לא כל כך בריא," אמר מרקו, והיא שלחה בו מבט מלא רחמים, "אני משלם מחיר על השנים הפרועות שלי," ניסה להתבדח, למרות שאיש לא נראה מבודח.
"מה שהיא סיפרה לך נכון," אמר לאורי, "וזה רק קצה הקרחון. הייתי פרוע ומבוקש על ידי רשויות החוק ביוון."
חיים נראה נלהב, "באמת? בעוון מה? אף פעם לא סיפרת לי."
"לא משהו רציני, קצת גנֵבות, קצת העלמות מס, אולי קטטה באיזה פאב. הייתי הרי ספן, אתה יודע."
"אבא שלך היה חתיכת פיראט," היא אמרה, ומרקו החל לחייך, אבל אורי נותר רציני.
"כמו אדוארד טיץ' שְׁחור הזקן," הוסיפה, ומרקו החל לצחוק תוך שיעול.
חיים הביט בו בעיניים בורקות וקירב אליו את כוס המים. "אמא שלך מגזימה," המשיך מרקו, "עשיתי כל מיני דברים שאני לא מתגאה בהם ו..."
אורי נראה חסר סבלנות. "ברשותכם, בואו נתקדם. לא באתי לשמוע על המעללים האלה דווקא, למרות שבשמחה הייתי יושב הערב לבירה עם מר פיראט, אם אינך ממהר לחזור ליוון."
"הספינה שלי יוצאת בעוד חמש שעות," ענה מרקו. "ספינה?" התפלאה. "למה לא במטוס? זה לא בריא לך?" מרקו משך בכתפיו, "פעם ספן תמיד ספן."
המלצרית, שחותלות בצבע צהוב עיטרו את רגליה, וחולצה שחורה שעליה הכיתוב " Choose Life " נישאה על כתפיה הרחבות, ניגשה אליהם ושאלה, "אתם רוצים עוגה או לאכול משהו אחר?" הם הביטו זה בזה ולא אמרו דבר.
"את יודעת מה? אני רוצה עוגה," אמר מרקו, "למה לא? למה לא ליהנות כשעוד אפשר? אני רוצה עוגת שוקולד גדולה אם יש, ועוד קפה עם קצפת."
זיק שובב שטף את עיניו ולרגע ראתה את האיש הצעיר והגבוה שהיה באותה הפלגה גנובה באישון ליל שטרפה את חייה. שיאכל מה שהוא רוצה, אמרה לעצמה, הבריאות שלו היא לא העניין שלי. אם הוא ימות מחר לא אזיל דמעה. אמנם היה לי טוב איתו, אבל היה לי גם רע. הוא לא היה אדם קל, תמיד היתה בו נטייה לאלימות. לילה אחד אף הרגישה שהוא עלול להכות אותה ולאחר כמה חודשים עזבה אותו לתמיד.
בזמן שהמלצרית הזעופה הניחה כוס קפה על השולחן ופרוסת עוגת שוקולד לצדו של מרקו, אורי המשיך לחתור למטרה. "מרקו, עדיין לא ענית על השאלה הראשונה."
מרקו דחף אל פיו את מזלגו שעליו עוגת שוקולד, מתענג על טעמה המופלא.
"מה היתה השאלה?"
"מה השם האמיתי שלך?"
"היו לי כמה," אמר בעודו ממשיך ליהנות מן העוגה.
היה שמך כשהכרת את אביבה, כשהייתם ביחד, כשהולדתם את חיים?"
מרקו הניח את המזלג, נעץ באורי את עיניו ואמר, "פאניוניס קראו לי, הרקולס פאניוניס."
בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש