בספרו סיפורה של האנושות לוקח אותנו ג'יימס ס' דייוויס למסע אל הזמן הקדום ומספר לנו באופן בהיר ומרתק כיצד התיישבו עמי העולם ישיבת קבע והקימו ערים, כבשו עמים שכנים וייסדו דתות. המסע ממשיך, לאורך ההיסטוריה, ופורש לפני הקורא שתי מלחמות כמעט גלובליות ומסע אל החלל.

כך למשל, דייוויס כותב על מותו של אלכסנדר הגדול, שלא הובס ולו במערכה אחת במשך עשור שלם, ואשר ביסס לעצמו אימפריה שהשתרעה על פני כל המזרח הקרוב ומצרים.

באורח דומה מספר דייוויס על ניצחונה של רוסיה במרוץ לחלל, כפי שהתרחש בערב סתווי אחד בשנת 1957: "כרעם מתגלגל התרומם הטיל הרוסי מהקרקע. הוא שיגר לחלל את הלוויין המלאכותי הראשון בעולם, כדור זוהר בגודל של כדורסל".

אף שאנו חיים בעידן של ספקות רבים, דייוויס סבור שבני האדם דווקא מתקדמים. את סיפורה של האנושות הוא מסיים במילים, "העולם עודנו אכזר היום, כמובן, אבל פעם היה הרבה יותר גרוע."

תיאוריו של דייוויס קולחים וברורים, ולעולם אינם משעממים או יבשים. הוא מעניק להם נופך של קלילות באנקדוטות מפולפלות ובציטוטים שנונים. לא קשה להתמצא בספר, שהוא מעט המכיל את המרובה, אך בהחלט קשה להניחו מן היד.

מתוך הספר:

על הפרה-היסטוריה
"מכל הידוע לנו על האדם הקדמון אין דבר המעורר השתאות גדולה מזאת העולה למראה הציורים שצייר בעמקי מערות. חוקרי הפרה-היסטוריה התוודעו לציורים האלה לראשונה ב-1875, כאשר ארכיאולוג חובב חיפש עצמות וכלים במערה באַלטָמירָה, סמוך לחופה הצפוני של ספרד.

האיש צירף אליו את בתו הקטנה כדי שתארח לו לחברה, והיא שוטטה באולם סמוך. לאור הנר שהחזיקה בידה ראתה הילדה על התקרה ציורים של כעשרים ביזונים בגודל טבעי כמעט, בגוני צהוב, אדום, חום ושחור. הציורים היו מלאכת מחשבת מיומנת ביותר, ולכן מיהרו מומחים לקבוע - בטעות - שאלה זיופים מודרניים."

על גילויים באסטרונומיה
"הדברים שלמדו האירופים ב-150 השנים שחלפו בין קופרניקוס לניוטון גרמו להם לבלבול. אנו, בני האדם, איננו נמצאים במרכז היקום. אנו חיים, כפי שכתב האסטרונום קרל סָגָן, על "כוכב לכת חסר משמעות שאבד בגלקסיה נסתרת בפינה נשכחת של היקום, שבה יש יותר גלקסיות מבני אדם".

היו שראו בכך דבר מבהיל, לדמיין יקום הנמתח הרחק מעבר למה שאפשר לראות בעין בלתי מזוינת, ואפילו דרך עדשת הטלסקופ. בחלל זה שהוא לכאורה אין-סופי וכמעט ריק, השמש, כוכבי הלכת וכוכבי השבת נעים להם בשקט, אדישים לקיומנו".

על תומס ג'פרסון
"את הכרזת העצמאות של ארה"ב ניסח תומס גֶ'פֶרסוֹן, בעל מטעים צעיר מווירג'יניה. לג'פרסון היה הכול: קסם אישי, חברים, טירה על ראש ההר שתכנן בעצמו, שליטה בשבע שפות וכישרון לכתיבת פרוזה מתנגנת. היה לו גם קונפליקט מוסרי: הוא היה חסיד הדמוקרטיה, אבל היו לו 150 עבדים. (בדיקות דנ"א הראו כי היה לג'פרסון לפחות ילד אחד משִפחה, שהיתה בתו של בעל עבדים, חותנו של ג'פרסון.) הוא שנא עבדות ואמר זאת, אבל לא שנא אותה במידה כזאת שישחרר את עבדיו".

תוכן העניינים:
רשימת מפות ואיורים
אל הקורא
+ 1 - אנו ממלאים את כדור הארץ
+ 2 - אנו מתרכזים סמוך לנהרות
+ 3 - הנוודים מתיישבים
+ 4 - שתי ערים קדומות — שתי דרכים שונות
+ 5 - סין מצטיינת ושורדת
+ 6 - מעטים מנסים לשלוט על רבים
+ 7 - אנו מייסדים את הדתות הנפוצות בעולם
+ 8 - אירופה מתכוננת לתפקידה הגדול
+ 9 - אנו מוצאים זה את זה
+ 10 - העולם החדש נופל לידי העולם הישן
+ 11 - אנו סובלים רעב, מלחמה ודֶבֶר
+ 12 - אנו מגלים מי אנו והיכן אנו חיים
+ 13 - מפה לשם, והנה העם שולט
+ 14 - אנחנו מייצרים יותר וחיים טוב יותר
+ 15 - הארצות העשירות אוחזות בעניות
+ 16 - אנו מתרבים ומכווצים את כדור הארץ
+ 17 - אנו יוצאים למלחמה כדי לשים לה קץ
+ 18 - אוטופיה שהופכת לסיוט
+ 19 - מנהיג מנסה ליצור גזע של אדונים
+ 20 - אנו מנהלים מלחמה רחבה ואכזרית יותר
+ 21 - ענקי אסיה מנסים להאכיל את ענייהם
+ 22 - יש בינינו שמרוויחים לא רע
+ 23 - אנו צועדים על פי תהום
+ 24 - אנו עושים את הלא ייאמן
סוף דבר: הכול בסדר עד כאן
קריאה מומלצת
זכויות שימוש
מפתח

ג'יימס ס' דיוויס - James C. Davis

ג'יימס ס' דייוויס שימש כמרצה להיסטוריה באוניברסיטה של פנסילבניה במשך 34 שנים.

הוא כתב ספרים העוסקים בוונציה, בהיסטוריה הקדומה של אומות אירופה ובחיי האיכרים ועובדי הצווארון הכחול.

אל הקורא

ספר זה מספר את סיפורם של עמים נודדים קדומים שהתיישבו ישיבת קבע, הקימו ערים, השתלטו על עמים שכנים, ייסדו דתות, גילו מי הם ומה מקומם בין הכוכבים, עשו מעט טוב והרבה רע, שגשגו וערכו מסעות אל החלל.

לא היה אפילו אדם אחד שסיפרתי לו שאני כותב ספר על תולדות האנושות שלא שאל: "מהי נקודת המבט שלך, מהי עמדת המוצא שלך?" אם יש לי נקודת מבט כלשהי, הרי היא זאת: בניגוד לכל מה שאנו שומעים ואומרים, זה שנים רבות שהעולם רק משתפר והולך.

הבעיה הקשה ביותר שעמדה לפני היתה מה לא לכלול בספר. כתיבת סיפורה של האנושות דומה לאריזת מזוודה — אין מקום לכל הדברים. אני מצטער שבספר לא מוזכר כמעט פועלן של הנשים. באלפי שנותיו הצטייר המין האנושי פעמים רבות כמחזה שהופק בימי שייקספיר — הגברים מילאו את כל התפקידים. בפרקיו האחרונים של הספר מוקצה מקום נרחב לארצות הברית, כמתחייב מהמציאות, בשעה שיתר כ־ 200 ממדינות העולם כלל אינן מוזכרות בהן. מכיוון שמדינות רבות כל כך התנהגו תכופות באופן ראוי לגנאי, אי־הזכרתן היא ככל הנראה נקודת זכות בשבילן. הערות והצעות יתקבלו בברכה.

פרק 1
אנו ממלאים את כדור הארץ
סיפורנו מתחיל בתקופה שבה יצורים אנושיים
הדומים לנו במידה רבה התפתחו ומילאו את הארץ.

לפניהם כבר היו בעולם יצורים אנושיים אחרים שנעלמו ממנו. החשוב ביותר מבין אבותינו הקדמונים הוא "הוֹמוֹ אֶרֶקטוּס" או "האדם הזקוף", שנקרא כך משום שעמד על שתי רגליו. הומו ארקטוס התפתח באפריקה לפני כשני מיליון שנים ונדד לאסיה. לפעמים הוא חי במערות ולפעמים תחת כיפת השמים. הוא סיתת את כליו הפשוטים מאבן ולמד להשתמש באש. היו לו גבות בולטות וגולגולת שטוחה משלנו, ולו עלה אחד מהם לאוטובוס בימינו, קרוב לוודאי שהנוסעים היו חומקים ויורדים ממנו בזה אחר זה.

קודם להיעלמותו, לפני כ־ 300,000 שנים, הוליד ארקטוס את המין שאנו שייכים אליו. אנו כמובן ה"הוֹמוֹ סַפּיינס" או "האדם הנבון". בחוסר צניעותנו הענקנו לעצמנו שם זה מכיוון שיש לנו מוח גדול משל ארקטוס, המאוחסן בגולגולת מוארכת. למרות מוחו הגדול, ייתכן שההומו ספיינס המוקדם לא ניחן ביכולת לתקשר באמצעות שפה.

אמנם האנתרופולוגים משנים את דעתם בכל פעם שהם מגלים גולגולת קדומה, אבל הם בטוחים במידה רבה שתת־המין שלנו התפתח מהומו ספיינס לפני כ־ 160,000 שנים. קרוב לוודאי שהתפתחנו באפריקה, מדרום למדבר סַהַרָה. כדי לציין את העובדה שאנו תת־מין של הומו ספיינס אנו מכנים את עצמנו "הומו ספיינס ספיינס" או "אדם נבון נבון". היום אנו הגִרסה האנושית היחידה על פני כדור הארץ.

התפתחנו באופנים שונים. כמה מהגזעים באפריקה פיתחו גוף גבוה ורזה שחשף שטחי עור רבים, דבר שאִפשר לאוויר לקררו בקלות רבה יותר. צִבען (פיגמנט) כהה בעורם הגן עליהם מהקרינה האולטרה סגולה של השמש הטרופית, ושערם המקורזל הגן על ראשם מפני החום. אבל לבני האדם שחיו באירופה ובאסיה והתמודדו עם חורף ארוך וחשוך, היו צרכים אחרים. הם נזקקו לאור השמש, המעודד ייצור של ויטמין D, כדי שיגן על עצמותיהם מהיחלשות. אילו היה עורם כהה, הוא לא היה מאפשר חדירה מספקת של קרני שמש. לכן הם פיתחו עור ורוד או צהבהב המכיל כמות קטנה של צבען.

חוקרי הפרה־היסטוריה למדו רבות על חיי אבות אבותינו הספיינס ספיינס, ובעיקר על האדם שחי בדרום־מערב אירופה לפני כ־ 30,000 שנים. למשל, כמו האדם המודרני הוא נהנה לסגל לעצמו הופעה שונה משל זולתו. במערה בהרי הפירנאים, בין ספרד לצרפת, חרט אמן על הקירות יותר ממאה רישומים המתארים ככל הנראה בני אדם אמיתיים. יש בהם בעלי שיער ארוך ויש בעלי שיער קצר, יש שקלעו את שערם לצמות ויש שאספו אותו לפקעת. כמה מהגברים גידלו זקן ושפם וכמה היו מגולחים למשעי.

בנקודת זמן כלשהי, שהדעות חלוקות לגביה, למדו בני אדם לדבר זה עם זה. ייתכן שעשו זאת מכיוון שפיתחו תרבות עשירה יותר, שחייבה תקשורת. מן הסתם הם יצאו לעתים קרובות לצוד וללקט מזון בקבוצות, וככל הנראה שיתפו פעולה בבניית סירות דיג ובמיגון הכניסה למערות.

הם ניחנו בחוכמת כפיים. הם ידעו להבעיר אש על ידי גצים שהפיקו מחיכוך גושים של עפרות ברזל, גילפו מחטי תפירה מעצמות, וניקבו בכל מחט חור זעיר כדי להעביר חוט דרכו. באמצעות המחט הם תפרו את בגדיהם מעורות של בעלי חיים. הם יצרו מאבן צור כלי חיתוך זעירים, שאורכם כמחצית הגפרור, והדביקו אותם בשרף לחורים בתוך ידיות שנעשו מעץ או מקרן צבי.

הם המציאו כלי להטלת חנית, מוט קצר שבקצהו וו המותאם לקצה האחורי של חנית. כלי זה מאפשר לצייד להטיל את חניתו בעוצמה רבה. בהרי הפירנאים נמצא מטיל חניתות שאמנים בני התקופה גילפו בקצהו דמות של עופר שראשו פונה לאחור, והוא מביט בציפור קטנה היושבת על ערמת גללים שהטיל.

לאחר מותו של אדם היו הקדמונים משאירים על גופו את שרשרות השיניים והצדפים שהתקשט בהן בחייו, ולצִדם מזון וכלי עבודה. הם הפיקו אבקה מאבן האוֹכּרָה האדומה והרכה, ופיזרו אותה על הגופה. אין ספק אפוא שהמוות נתפש בעיניהם כנכבד ורב־ משמעות. ייתכן שחשבו כי למת יהיו חיים לאחר המוות, והוא יזדקק שוב לכלים ולמזון, במקום שבו ליופי יש חשיבות.

מכל הידוע לנו על האדם הקדמון אין דבר המעורר השתאות גדולה מזאת העולה למראה הציורים שצייר בעמקי מערות. חוקרי הפרה־היסטוריה התוודעו לציורים האלה לראשונה ב־ 1875 , כאשר ארכיאולוג חובב חיפש עצמות וכלים במערה באַלטָמירָה, סמוך לחופה הצפוני של ספרד. האיש צירף אליו את בתו הקטנה כדי שתארח לו לחברה, והיא שוטטה באולם סמוך. לאור הנר שהחזיקה בידה ראתה הילדה על התקרה ציורים של כעשרים ביזונים בגודל טבעי כמעט, בצבעי צהוב, אדום, חום ושחור. הציורים היו מלאכת מחשבת מיומנת ביותר, ולכן מיהרו מומחים לקבוע — בטעות — שאלה זיופים מודרניים.

הממצא החשוב ביותר של ציורים פרה־היסטוריים התגלה בלַסקוֹ שבדרום־מערב צרפת, זמן קצר אחרי שפרצה מלחמת העולם השנייה. ארבעה נערים שטיילו במורד הגבעה גילו באדמה חור עמוק שנוצר בעקבות סערה שעקרה עץ על שורשיו. כעבור ימים אחדים חזרו הנערים מצוידים בעששית נפט, ואחד מהם ירד לתוך החור. באור הקלוש הוא החליק בשיפוע סלעי ומצא עצמו בתוך מערה.

הנער נפעם מהמראה שהתגלה לעיניו: על קירות המערה צוירו סוסים נמוכים ושעירים, ביזונים, שוורים, צבי שקרניו פרושות לצדדים והחיה האגדית החד־קרן. מקצת בעלי החיים נראו עומדים ובוהים בלבד; אחרים נראו דוהרים במהירות. בחדר משופע הסמוך לאולם הראשי מצאו חוקרים בתקופה מאוחרת יותר רישומים של צבי החוצה נהר בשחייה. ובמערה אחרת הם מצאו ציור של אדם שראשו מעוטר בקרניים ואיבר מינו זקור. נדמה כאילו הוא רודף אחרי איל הצפון ואחרי חיה שחלקה צבי וחלקה ביזון.

מאז הממצא במערות לסקו גילו חוקרים אלפי ציורים ורישומים במערות בדרום צרפת ובצפון ספרד. אין אלה שרבוטים אקראיים, שכן עבודת הציור תבעה מאמץ רב. האמן ועוזריו היו צריכים לאסוף מינרלים וחומר בצבעים שונים כדי להכין מהם את צבעי הציור. אחר כך היה עליהם לשאת את הציוד למעמקי המערה, ולבנות פיגום שיישא את הצייר. ולבסוף, בעוד אחרים מאירים את המערה בלפידים, ניגש הצייר למלאכה.

לעתים קרובות עבדו הציירים באולמות שהגישה אליהם קשה. אל אחד האולמות האלה אפשר להגיע רק בזחילה דרך מנהרה צרה שאורכה כ־ 60 מטר. כומר שמנמן, מומחה לציורי המערות האלה, נתקע פעם בתוך המנהרה הזאת והיה צורך למשוך אותו בכוח החוצה.

אחדים מהאולמות העמוקים והמפחידים האלה היו אולי זירת התרחשות של פולחנים טקסיים. אפשר לדמיין אנשים מבוגרים, לפידים בוערים בידיהם, מובילים ילדים במנהרות הצרות ומסבירים להם, לאור הלפיד המרצד, את פשר הציורים. המערות מעידות שאין הבדל רב בין הילדים של אז לילדים של היום. חוקרים בני זמננו מוצאים לפעמים במעמקיהן עקבות שהשאירו ילדים שהתרוצצו יחפים והתעקשו לבוסס בשלוליות.

בפירנאים מצאו חוקרים פסלים מרהיבי עין. על המבקרים במקום לשוט בסירות לתוך מערות שמהן נובע נהר. אחר כך הם צריכים לצעוד ברגל מרחק של כקילומטר וחצי במעברים צרים, לחלוף על פני אולם של נטיפים ארוכים ומפותלים, לעבור דרך מנהרות מתעקלות אחרות, ולבסוף להגיע לאולם שבו עליהם להתכופף. באמצע האולם שרועים שני ביזונים, כשישים סנטימטרים אורכם, שפוסלו מחומר צהוב לפני 15,000 שנים.

איש אינו יודע בבירור מה מגלה אמנותם של אנשים קדומים אלה על תרבותם. אין ספק שבעלי החיים משקפים עניין רב בציד, ואולי במאגיה. ייתכן שקיוו שציורי ממותות וביזונים יקנו להם שליטה על חיות הפרא האלה ויגדילו את סיכוייהם להרוג אותן. בגופם של אחדים מבעלי החיים נעוצות חניתות, ואחד הציורים מציג ממותה שנלכדה במלכודת.

גברים (ואולי גם נשים) קדומים אלה היו ציידים מיומנים. הם גילו מתי יש להמתין לחיות הציד הגדולות בתוואי נדודיהם — למשל, במקומות שבהם איילי הצפון חצו נהרות. או שהקימו מחנה סמוך לעמק מוקף צוקים הפתוח בצדו האחד. אלה היו מלכודות טבעיות, שאליהן יכלו להניס חיה או אף עדר שלם ולהרוג אותם מיד או אחר כך כשנזקקו לבשר.

חוקרי הפרה־היסטוריה בצרפת גילו גל עצמות ענקי של 10,000 עד 100,000 סוסים לרגלי אחד הצוקים. אין ספק שציידים קדמונים נהגו במשך שנים רבות להניס סוסים מעבר לצוק או לארוב להם במעבר הצר שמתחתיו. בכפר בצ'כיה גילו חוקרי הפרה־ היסטוריה ערמה המכילה את עצמותיהן של יותר ממאה ממוּתות, ובאתר ברוסיה התגלו שרידיהן של יותר ממאתיים ממותות.

לפני 50,000 שנים כבר הספקנו להתפשט על פני אפריקה, אסיה ואירופה. מאז התפשט המין האנושי אל שלוש יבשות אחרות, שבהן טרם דרכה רגל אדם.

המסתורית מבין הנדידות האלה מדרום־מזרח אסיה היא הנדידה לאוסטרליה. קשה להבין כיצד עשו זאת בני אדם. לא היה קשה להגיע לאיי אינדונזיה בתקופה שבה חיבר "גשר יבשתי" בין יבשת אסיה לבין אינדונזיה (גשר יבשתי הוא קצה של יבשה שצץ בים רדוד בעידן הקרח, כאשר מרבית שטחי המים קפאו, היו לקרחונים והורידו את מפלס פני הים). ייתכן שמאינדונזיה הם הגיעו לאי הסמוך, גיניאה החדשה, בדוגיות שנבנו מעורות או ברפסודות עשויות מקני סוף.

אבל כדי לעבור מגיניאה החדשה לאוסטרליה היה עליהם לשוט או לחתור מרחק של כמאה קילומטרים בים הפתוח. קשה להבין מדוע עשו דבר מסוכן שכזה, שהרי לא היתה להם שום דרך לדעת שיגיעו אי פעם ליבשה. סביר להניח שהם נסחפו בסערות וכך חצו את הים, בלי שהתכוונו לכך. מתיישבים קדומים אלה הם אבות אבותיהם של האַבּוֹריג'ינים, כפי שהם נקראים היום, אף שלא היו באוסטרליה "מן ההתחלה", כמשמעות המילה aborigine.

בין החלוצים האלה היו שנדדו ככל הנראה מיבשת אוסטרליה דרומה לטַסמַניָה, שהיתה חצי אי שבלט דרומה אל מחוץ ליבשת. קורותיהם במקום הזה מעניינים ומאירי עיניים. האנשים האלה, בדומה ליתר האבוריג'ינים האוסטרלים, חיו בטסמניה כציידים וכמלקטי מזון פשוטים. והנה לפני יותר מ־ 10,000 שנים עלה מפלס הים לאט, ומים סוערים הציפו את החיבור עם יבשת אוסטרליה. טסמניה היתה לאי.

תושביה, שהיו עתה מבודדים מאבוריג'ינים אחרים, נצמדו לאורחות החיים העתיקים במשך 10,000 שנים. כאשר פגשו בהם האירופים הראשונים לפני 200 שנים, הם היו דוגמה חיה לחיים בעבר הקדום. היו להם חיי חברה ופולחן עשירים, אבל הם עדיין השתמשו בכלי אבן גסים. בראשית המאה התשע־עשרה כמעט השמידו מתיישבים בריטים את הטַסמָנים בשרשרת רדיפות המכונה "המלחמה השחורה". הם ערכו אחריהם מצוד בעזרת כלבים והעבירו את הנותרים לאי סמוך ליבשה, שם מתו ממחלות ומפגעי הציביליזציה.

בעוד הטסמנים לא השתנו כלל במשך 10,000 שנים, פיתחו האבוריג'ינים שביבשת תרבות מורכבת מעט יותר. הם למדו לחבר חודי אבן למוטות עץ והשתמשו במטילי חניתות. גם היום יש אבוריג'ינים המסוגלים לפגוע בקנגורו באמצעות מטיל חניתות ממרחק העולה על 18 מטרים בשלושה מתוך ארבעה ניסיונות, או להרגו בהטלת חנית אחת ממרחק של עשרה עד 15 מטרים. וכמובן, האבוריג'ינים למדו להתקין את הבומרנג המפורסם, מוט העץ המעוקל ששימש לציד.

אחרים מתת־המין שלנו נדדו לאמריקה הצפונית ולאמריקה הדרומית, שתי יבשות שגם בהן לא דרכה רגל אדם מעולם. חוקרי פרה־היסטוריה חלוקים היום בשאלה מי היו הנוודים האלה, כיצד נדדו ומתי.

הסיפור הארוך על ההתיישבות באמריקה הצפונית, שהיה לגִרסה המקובלת, הוא זה: בני אדם חיו בקצה הצפון־מזרחי הרחוק של סיביר, בחוג האַרקטי. 85 קילומטרים של ים קרח סוער מפרידים היום בין הקצה הזה של אסיה לבין אמריקה הצפונית, אבל בתקופה הנדונה היו המים רדודים, ולכן חיבר גשר יבשה רחב של טוּנדרָה וביצות בין אסיה לאמריקה הצפונית. חבורות של ציידים מסיביר עברו הלוך ושוב על גשר היבשה הזה (מיבשת ליבשת, אך הם לא ידעו זאת) בעקבות ממותות וסוסי פרא.

אחר כך נדדו חלקם — שיכונו מכאן ואילך "אינדיאנים" — הרחק מקצהו המזרחי (הצפון אמריקני) של הגשר היבשתי. קרוב לוודאי שמשם הם נדדו בעקבות הציד לדרום ולמזרח. מכיוון שזה היה באחת התקופות הקרות שידע כדור הארץ, כיסו קרחונים שני שלישים מאמריקה הצפונית, אבל ייתכן שהחלוצים האלה נדדו דרומה לאורך חוף אלסקה, שלא היה מכוסה בקרח. ייתכן אף שהם צעדו במסדרון צר שלא היה מכוסה בקרח, שהוביל דרומה בין הקרחונים. יש להניח שבעודם פוסעים בכבדות לאורך המסדרון הזה, הם היו מכותרים משני הצדדים בקירות קרח שגובהם 1,600 מטרים. כשהגיעו בסופו של דבר מדרום לאזור הקרח, מצאו עצמם ככל הנראה בצפון־מערב ארצות הברית של היום.

זה הסיפור הקדום על הגעתו של האדם ליבשת אמריקה. גרסאותיו החדשות רבות ולכן נוכל למנותן בקצרה בלבד: ייתכן שהאינדיאנים הגיעו בזמן אחר. אולי הגיעו מדרום אסיה, מיפן ואפילו מאוסטרליה. ואולי עשו דרכם דרך הים, ולא דרך היבשה, ונצמדו לקו החוף כל הדרך מאסיה לאורך גשר היבשה בֶּרינג, מדרום לחופים המערביים של יבשת אמריקה.

אחרי שהתפזרו באמריקה הצפונית עשו האינדיאנים את דרכם ליבשת שמדרום לה. איננו יודעים מתי החלו לנדוד, אבל אחרי עשרות, מאות, ואולי אלפי שנים הם נדדו מדרום למֵצר שבין היבשות, ואחר כך המשיכו דרך הג'ונגלים, ההרים והערבות, עד לקצה הדרומי, סחוף הרוחות, של אמריקה הדרומית.

התמזל מזלנו ויש לנו פירורי מידע על חיי האינדיאנים לפני כ־ 11,000 שנים באתר הסמוך לקצה הדרומי של אמריקה הדרומית. אחרי שהאינדיאנים נטשו כוסה המקום בביצות כבול, והחומצות שבצמחים הרקובים למחצה שימרו את מה שהיה אלמלא כן נדון להירקב. לא רק עצמות שרדו, אלא גם פסולת, עץ ואפילו עליו הלעוסים של שיח שהכפריים השתמשו בו כתרופה. מפתיע לגלות שהאינדיאנים הקדומים האלה התגוררו בבקתות שהיו מסודרות בשורות מקבילות, ושכל בקתה היתה מכוסה בעורות ורצפתה עשויה מבולי עץ או מקרשים.

שתי היבשות שזה עתה התגלו שפעו חיות ציד — גן עדן לציידים. ארכיאולוגים שחשפו את הראיות האלה מספרים על אירוע שקרה לפני 10,000 שנים בערבות שממזרח להרי הרוֹקי המרכזיים. בעזרת הדמיון נוכל לתאר את אופן התרחשות הדברים: חבורה של אינדיאנים ראתה עדר של ביזונים. הציידים התקרבו נגד כיוון הרוח, כדי שהביזונים לא יוכלו להריח אותם, והזדחלו בגנבה. לפתע הם הרימו קול צעקה והשליכו את חניתותיהם כדי להבהיל את הביזונים ולהניסם לתוך תעלה עמוקה. הביזונים נמלטו בבהלה. הם ניסו לקפוץ מעל לתעלה, אבל רבים כשלו ונחתו בתחתיתה. בתוך זמן קצר התמלאה התעלה בחיות מתפתלות ושואגות.

הציידים נכנסו לזירה והרגו את הביזונים שלא נמחצו למוות. כשסיימו את מלאכתם, היו מוטלים שם 190 ביזונים מתים. אחר כך שחטו אותם הציידים. היו להם טונות של בשר, די והותר לסעודת ניצחון וכן לייבוש ולאכילה מאוחרת יותר — ככל הנראה כמות רבה יותר מכפי שיכלו להשתמש.

בני אדם הגיעו גם לאיי האוקיינוס השקט. המתיישבים הראשונים באוקייניה היו קרוב לוודאי חקלאים שעסקו גם בדיג וסוחרים מהאיים הסמוכים לדרום־מזרח אסיה. הם נהגו לשוט מאי מיושב אחד למשנהו בסירות קַאנוּ פשוטות או על רפסודות, ולסחור בחזירים, בכלי חרס ובבטטות. אחר כך הם נדדו לאיים מרוחקים ולא מיושבים, הרחק מזרחה מהאיים שהכירו. תחילה הם שטו למֶלָנזִיָה, "האיים השחורים" שמצפון־מזרח לאוסטרליה, ואחר כך למיקרוֹנזִיָה, "האיים הקטנים" שמצפון למלנזיה. בתקופה מאוחרת הרבה יותר הם הופיעו ב"איים הרבים" של פולינזיה הרחוקה, הפזורים באמצע האוקיינוס השקט.

איש אינו יודע מדוע עזבו תושבי האיים את בתיהם וחצו את האוקיינוס למקומות רחוקים כל כך. (המרחק מניו זילנד, אי הפסחא ואיי הוואי לשטח המיושב הקרוב ביותר הוא בין 1,600 ל־ 2,900 קילומטר). יש הסבורים שהם נמלטו מהאיים משום שבני אדם מתו בהם ברעב או שטבחו אלה באלה במלחמות. מומחים סבורים שמדובר ביורדי ים מיומנים שהיו מסוגלים להפליג מאות קילומטרים בהנחיית השמש, הכוכבים והשינויים בגאות הים בלבד, עד שהגיעו לאי אלמוגים או לאי געשי שהשמועה עליו הגיעה לאוזניהם בדרך כלשהי. אבל יש הסבר פשוט וסביר יותר להפלגות האלה, הסבר המופיע שוב ושוב בכתביהם של נוסעים מאירופה שביקרו באיי האוקיינוס השקט בתקופה המודרנית. נוסעים אלה שמעו לעתים קרובות על תושבי איים שהפליגו בנתיבי מים מוכרים, עד שסערה בים סחפה את סירות המפרש הקלות שלהם הרחק ללב ים. זרמי האוקיינוס נשאו אותם מאות קילומטרים לאי אחר. ב־ 1696 למשל נסחפו בסערה משפחות שהפליגו בין שני איים בצפון האוקיינוס השקט. כעבור 70 ימים הם הגיעו לאיי הפיליפינים, מרחק של 1,600 קילומטר. קרוב לוודאי שאיים רבים יושבו על ידי בני אדם שנסחפו בסערות ללב ים והתמזל מזלם לנחות באיים מרוחקים.

שבעה גברים ונשים ששטו על רפסודה נסחפו מהאי מַנגָרֶבָה שבדרום איי פולינזיה. המזל האיר להם פנים והם נחתו באי המבודד רַפָּה, הנמצא 960 קילומטר מדרום־מערב למנגרבה. תושבי רַפָּה ניסו לשכנעם להישאר, אבל בני מנגרבה החליטו לשוב לביתם. הם סברו בטעות שהאי שלהם שוכן מדרום־מזרח לשם, ולכן המתינו לרוח צפונית־מערבית, והפליגו לדרכם. זו היתה טעות חמורה! מדרום לרפּה אין דבר מלבד אנטרקטיקה.

משדרכה כף רגלם של בני אדם באיי האוקיינוס השקט, הם אכן "מילאו את הארץ".