מסעותי עם ורה

"מי זאת?" שאלתי את אמא ודחפתי את התמונה
לתוך האדים של המרק עוף.
"תחזירי את זה למקום," אמרה בקול שקט.
"אבל זאת לא את ליד אבא, אז מי זאת?"
היא ניגבה את הידיים בסינר, חטפה ממני
את התמונה ויצאה מהמטבח.
"אולי היתה לי פעם אמא אחרת," צעקתי אחריה,
"ואת לא רוצה לגלות לי."

הרומן האוטוביוגרפי המרגש ורב-העוצמה של אדית זק מתאר את מסעה המטלטל של ורה - ילדה, נערה, אשה צעירה. זהו מסע נפשי וגשמי כאחד, הנע בין עבר להווה, בין מציאות לדמיון. הוריה של ורה עלו ארצה לאחר מלחמת העולם השנייה ובאמתחתם האוצר היקר להם מכול - הנצר שינחם אותם על האובדן הנורא שידעו. המשא הזה, שהוטל על כתפיה הצעירות של ורה, גובה ממנה מחיר כבד, אך גם מחשל אותה. אין ספק כי לבם של הקוראים ייצא אל ורה, וכי הם יתקשו להניח את הספר מהיד עד סופו.

המחברת מלווה את ורה במסעותיה, וכאילו משגיחה עליה, שלא תמעד בדרך. כמו מחרוזת פנינים, שכל אחת טומנת בחובה סוד, שזור המסע תמונות המשלבות שפה ודמיון עשיר של ילדה מחד גיסא, ונקודת תצפית של בוגרת מאידך גיסא. הקצב הפנימי של התמונות מאחד אותן לתמונה גדולה, שבה זיכרון פרטי וזיכרון קולקטיבי משחקים בהרמוניה ויוצרים הישג ספרותי מרשים.

אדית זק - Edith Zack

אדית זק היא מוזיקולוגית בעלת תואר דוקטור לפילוסופיה בהצטיינות יתרה מאוניברסיטת בר אילן, בשיתוף עם פרופסור ריימונד מונל מאוניברסיטת אדינבורו שבסקוטלנד. זק, מרצה וחוקרת בתחומים: סמיוטיקה של המוזיקה, דמות האישה באופרה ומלחינות בהיסטוריה המערבית, פרסמה מאמרים בספרים ובכתבי עת רבים בתחומי המוזיקולוגיה, המגדר והפילוסופיה. נוסף על כך עסקה בהוראת המוזיקה לבני נוער והיא רואה בכך שליחות ועניין להתגאות בו. היא הקימה את מגמת המוזיקה בבית הספר התיכון ע"ש יצחק בן צבי בקרית אונו ועמדה בראשה שנים רבות.

אדית זק הוזמנה להרצות בכנסים בינלאומיים ברחבי העולם, בין השאר באוניברסיטת אוקספורד, בסורבון, בפולין, בווינה, בארצות הברית ובמקסיקו וכיהנה כמרצה אורחת באוניברסיטאות הלסינקי וטורקו שבפינלנד. בין היתר, נשאה זק הרצאה על מוזיקאיות בתנ"ך בכנס חגיגי בוותיקן בפני קהל שכלל קרדינלים ואנשי דת רבים ובנוכחות שגריר ישראל בוותיקן. האפיפיור כיבד את המעמד בתפילה מיוחדת. הרומן האוטוביוגרפי מסעותי עם ורה הוא ספרה הראשון.

קוראים לי וֶרָה בֶּרְג ומגיל שש חלמתי להיות מישהי אחרת.
זה התחיל מהשם שלי, שהיה לו צליל מוזר לעומת השמות של החברות שלי, שקראו להן ליאורה, איריס, עירית או אורית. ביום הראשון בבית הספר גיליתי שיש לי עוד שם. עמדתי עם כל הילדים שעלו לכיתה א' וחיכיתי שהמורה תקרא לי. פתאום שמעתי אותה קוראת, "שְׁפְּרִינְצָה, שפרינצה, שפרינצה בֶּרְג." אמא דחפה אותי בגב ואמרה, "קוראים לך. לכי כבר." אבל אני התחבאתי בתוך החצאית האפורה שלה וצעקתי שאני ורה ובכלל לא שפרינצה. אמא אמרה, "אבל זה השם השני שלך, אז למה את בוכה?"

שפרינצה היתה סבתא שלי שנשארה בלָאגֶר, וּוֶרה היתה דודה שלי, אחות של אמא, שגם היא נשארה בלאגר. גם לאבא היתה אחות בשם ורה, אבל היא בכלל לא הגיעה ללאגר כי היא עשתה שטות גדולה לפני זה. פעם היא נתנה לחברה שלה להעתיק ממנה במבחן בחשבון, והחברה קיבלה ציון גבוה יותר משלה. המורה היה בטוח שוֶורה העתיקה מהחברה, ואמר לה את זה לפני כל הכיתה, וגם הודיע שלמחרת היא חייבת להביא את אמא שלה. אז ורה לקחה את התיק ויצאה בסערה מהכיתה. היא רצה לאורך פסי הרכבת לכיוון הבית, אבל אז פחדה שאמא תכעס עליה מאוד ובדיוק באותו רגע התקרבה רכבת וּוֶרה זרקה את עצמה על הפסים.

כשגדלתי התברר לי שהמקור של המילה "ורה" הוא במילים הלועזיות אמת ואמונה, וש"שפרינצה" היא הצורה ביידיש של המילה הספרדית אספרנסה, שהפירוש שלה הוא: תקווה. אם ההורים שלי היו מסבירים לי שאני אמת ואמונה ותקווה, אולי כל החיים שלי היו נראים אחרת. אני חושבת שהם בעצמם לא ידעו מה המשמעות של השמות. הם קראו לי ככה כנראה רק כדי שאזכיר להם מה היה פעם.

פעם, לפני שהכול התחיל, היו חיים אחרים. עכשיו זה החיים אחרי הכול.

כשנולדתי, החיים אחרי הכול התחילו להיות שווים בשביל אמא. ב־ 14 בחודש מאי היא עמדה בבית שלנו בסלובקיה וחיתלה אותי. פתאום אבא נכנס ואמר, "מה את עומדת כאן בנחת ומחתלת את הילדה? תצאי לרחוב ותראי איזו שמחה יש אצל היהודים." אמא המשיכה לחתל אותי ואמרה, "יופי." "תגידי, לא שמעת? בן גוריון," צעק לה אבא באוזן במבטא המלעילי שלו, "הכריז על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל."

אחר־כך אמא סיפרה לי שהיא מאוד שמחה שיש ליהודים מדינה, אבל אני עניינתי אותה יותר מהמדינה, כי אם מישהו היה אומר לה בלאגר שהיא תלד עוד פעם, היא היתה חושבת שהוא השתגע.

כשנולדתי, פעמון הכנסייה מול הבית שלנו צלצל פעם אחת. הרופא, שהיה יהודי, יצא מחדר השינה וקרא, "מזל טוב. בשעה טובה, תינוקת יפה ובריאה נולדה לכם." אבא ואחותי אניקה מזגו את הנוזל האדום שהכינו מראש לתוך כוסות, ופתאום הם גילו שהם שותים מיץ ממותק. מנת המתיקות הגדושה ובואי לעולם גרמו להם ולכל בני המשפחה האחרים שישבו בחדר האורחים לפרוץ בצחוק פרוע. "ברגע ששמענו אותך בוכה," סיפרה לי אחותי כשהייתי בת ארבע, "אבא שלך ואני הסתערנו על הבקבוק שעמד על השולחן ומזגנו את הנוזל האדום לתוך הכוסות. אבא שלך הרים את הכוס שלו והגיר את מה שהיה בה לגרונו, ותוך שנייה ירק הכול על הפרקט. זה היה מיץ פטל. היינו שיכורים ולא מיין. ואת היית כל־ כך מתוקה. התינוקת הכי יפה בעולם. ואמא היתה כל־כך מאושרת ולא הפסיקה לבכות. אבא שלך ממש איבד את הצפון מרוב שמחה. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. הסתובב בין החדרים, מזג יין לכולם — הפעם יין אמיתי — ומלמל כל מיני דברים שלאף אחד לא היה חשוב להבין."

כשאניקה דיברה איתי על אבא היא אמרה "אבא שלך" וכשהיא פנתה אליו היא קראה לו "וילי". כששאלתי פעם למה היא קוראת לו בשם שלו, היא לא ענתה. אז הלכתי לשאול את אמא. היא אמרה שיחסית לילדה קטנה אני נודניקית גדולה ושלא צריך כל הזמן לשאול כל־כך הרבה "למה". עד אז חשבתי שאולי אחותי כועסת על אבא, או שאולי בגלל שהיא כבר גדולה ונשואה לא נעים לה לקרוא לו כמו שהיא קראה לו כשהיתה ילדה. לאמא היא קראה תמיד "אמא" )בסלובקית כמובן(, והן היו מתחבקות המון ומתלחשות הרבה. כששאלתי על מה הן מדברות, הן צחקו ואמא אמרה ביידיש שזה אַלְטֵע מַאייסֵעס, מעשיות ישנות, והיתה מספרת לי כל מיני דברים על אחותי כשהיתה קטנה ו"לא פשוטה" כי היא היתה רוֹיְטֶע, כלומר אדומת שיער, ובתור שכזאת היא עשתה הרבה צרות.

תמיד אחרי סיפורים כאלה אניקה חיבקה את אמא ואמרה, "סליחה, אמא'לה, שעשיתי לך חיים קשים. היום הייתי נותנת הכול כדי לחזור לשם. איפה היה השכל שלי?" ואז היא היתה מספרת לי על השכונה שלהם שהיתה כולה של יהודים, ועל החברות שהיו באות לשחק אצלם בחצר, ועל העץ שעליו הן אהבו לטפס, ואיך אמא היתה מכבסת כל יום את הבגדים של בית הספר ובלילה היתה מגהצת אותם כדי שאניקה תלך לבית הספר מעומלנת ומבריקה ומבהיקה מניקיון.

"גם אני רוצה להיות שם," אמרתי, "שנהיה אחיות, נישן באותו חדר ונלך ביחד לבית הספר."

אמא אמרה שאי־אפשר לחזור אחורה בזמן ושהכי חשוב שנהיה מרוצים ממה שיש לנו עכשיו.

סיפור לפני השינה 1
יום אחד, כשאניקה השכיבה אותי לישון כמו בכל ערב, היא ישבה
על כיסא ליד המיטה שלי וסיפרה לי סיפור שהתחיל כרגיל ב"פעם
אחת, בארץ רחוקה רחוקה..."
אז ככה התחיל גם הסיפור הזה.

פעם אחת, בארץ רחוקה רחוקה, היתה בחורה יפהפייה שקראו לה שיינדל. כשמלאו לה שבע־עשרה, הציע לה אבא שלה שמעון לנסוע איתו לעיר הגדולה. היא לבשה בגדים חגיגיים, מעיל ארוך מצמר אנגורה רך ובהיר עם צווארון קטיפה חום וכפפות באותו צבע של הצווארון. הם יצאו לדרך בעגלה רתומה לשני סוסים. וכשהגיעו לרחוב הראשי בעיר הגדולה עצרו את העגלה והם ירדו ממנה כדי לטייל קצת וגם לקנות כל מיני דברים. הם נכנסו לחנות שבחלון הראווה שלה היו בגדי גברים אלגנטיים, והמוכר, גבר כבן שלושים שחבש כיפה שחורה לראשו, קידם את פניהם בשמחה ושאל מאיפה הם. תוך כמה שניות הוא ושמעון החליפו מידע על המשפחות שלהם ועל משפחות יהודיות אחרות במִיכָלוֹבְצֶה והסביבה.

בינתיים עברה שיינדל, שהיתה בעצמה כישרונית מאוד בתחום התפירה, בין הבגדים. היא חקרה את אופן התפירה ואת איכות הבד וגם הקשיבה למה שהגברים אומרים. בעל החנות, שהציג את עצמו בשם יָאקוֹב, סיפר שהוא מתקרב לשנתו השלושים ושהוא בא מבית דתי ומבוסס כלכלית, אבל לצערו עד היום לא הצליח למצוא בת זוג כלבבו. מכל עבר ניסו לשדך לו צעירות דתיות, אך משום מה טרם נמצאה האחת שתשבה את לבו. ואז הוא הסתכל על שיינדל בצורה שגרמה לה להסמיק, ושמעון הזמין אותו לבקר בביתם במוצאי שבת.

יאקוב פשוט התאהב בשיינדל ממבט ראשון. אחרי שהיא יצאה מהחנות הוא לא הצליח לשכוח אותה ורצה שכבר יגיע מוצאי שבת והוא יראה אותה שוב.

"הוא היה יפה?" שאלתי, ואניקה אמרה שהוא היה מכובד ומלומד וגם ישר והגון. רציתי להיות יפה כמו שיינדל, לנסוע בעגלה רתומה לסוסים ולהסתובב לי בעיר הגדולה, ושיאקוב כזה ישר והגון ומכובד וגם מלומד יתאהב בי מיד כשהוא יראה אותי.

רגליים יחפות
בוקר אחד הגיעה טלגרמה שאִילוֹנְקָה מתה. אמא אמרה לאבא שהיא לא מתכוונת לנסוע להלוויה והוא שתק, הדליק סיגריה ויצא לחצר.

"מי זאת אילונקה?" שאלתי.

אמא אמרה שהיא היתה בת דודה ראשונה שלה וש"קרה ביניהן קלקול".

"איזה קלקול?" שאלתי, ואמא אמרה, "אנשים בחיים האלה רבים על שלושה דברים: על כסף, על כבוד ועל מה שהם חושבים שזאת אהבה." ואז היא הזהירה אותי, "אף פעם שלא תיגעי בחשמל כשאת יחפה, ורוש. את שומעת? אילונקה מתה בגלל שהיא גיהצה יחפה."

רציתי לדעת איך מתחשמלים, אבל לא היה מי שיסביר לי. שאלתי את אמא אם יש לנו תמונה של הבת דודה המחושמלת, אבל היא אמרה שאין. בדיוק אז אבא נכנס ואמר בהונגרית, "אל תעשי שטויות ואל תערבי את הילדה בכל הסיפורים המשפחתיים..."

אחרי כמה ימים היא ביקשה מאבא לקחת יום חופש כדי שייסעו לבית הקברות בבאר שבע. כשהם חזרו היא סיפרה איך היא עמדה ליד הקבר ולא היתה מסוגלת להגיד כלום עד שבסוף יצאה ממנה התפילה. אחרי שהיא קראה תהילים היה לה מספיק כוח להגיד למחושמלת שהיא סולחת לה ושתעזוב כבר את הנשמה שלה, ובכלל את כולנו, במנוחה.

לענוד את ההיסטוריה
אבא לא הרשה לאמא להתאפר, כי עם רוּז' ואודם נראים כמו אלה שעומדות מתחת לפנס. גם תכשיטים לא היו לאמא, מלבד טבעת הנישואים שאבא קידש אותה בה. אבל זה בגלל שהיא לא הסכימה שיקנה לה תכשיטים כי "תכשיטים זה רק חומר".

לפני שהכול התחיל היתה לה טבעת עם יהלום וגם שעון מזהב וגם שרשראות ועגילים ועוד דברים יפים ויקרי ערך, אבל זה לא עזר להחזיר את אלה שנשארו שם. חלק היא מכרה כדי שיהיה להם כסף לשוחד וגם בשביל להתחבא, ואת טבעת היהלום והעגילים עם היהלומים שקיבלה לחתונה שלה בחיים הקודמים היא קברה באדמה כדי ש"הם" לא ייקחו אותם לעצמם.

אחר־כך היא לא היתה צריכה כלום, רק שאני אגדל והיא תזכה כבר לראות אותי נשואה. וכשהייתי אומרת, "אבל אני ילדה קטנה ויש לי עוד הרבה שנים עד שאני אתחתן," היא היתה אומרת שהזמן עובר מהר והלוואי שהיא תחזיק מעמד עד שתראה אותי מתחת לחופה.

אמרתי לה שכדי שהיא תחזיק מעמד היא צריכה להתגנדר, לשים רוז' על הפנים כמו הגברות הצעירות שראיתי באופרה ובטיילת של תל אביב, למרוח לק אדום על הציפורניים וגם שיהיו לה הרבה תכשיטים, וכשאני אתחתן היא תיתן לי אותם ותגיד לי דברים כמו, "אצלנו במשפחה הטבעת הזאת עוברת מאמא לבת כבר מאות שנים," ותספר לי על כל הסבתות שלי שענדו אותה ואת השרשראות ואת העגילים כשחיו בכל מיני טירות יפהפיות באירופה. היא גם תתאר את הנשפים שהשתתפו בהם ואיך הן ירדו במדרגות של הטירות המפוארות עם כפפות לבנות ארוכות ושמלות נפוחות שתפרו במיוחד לכבוד כל אירוע וכתר נוצץ על שׂערן הזהוב, וכל הקהל עצר את נשימתו וכל הגברים התאהבו בהן ממבט ראשון.

אמא ואני נשב אז צמודות על הספה, ושתינו נבכה משמחה כשהיא תענוד לי את ההיסטוריה של כל הנשים במשפחה.

לאבא היתה תמונה אחת גדולה של סבתא שלו, שמתה עוד לפני שלקחו את כולם ללאגר. בתמונה היא עונדת עגילי פנינה ארוכים וסרט קטיפה על הצוואר שמחובר אליו תליון גדול ועוד שרשרת ארוכה עם יהלום. אפילו שהתמונה בשחור־לבן רואים לפי התכשיטים ולפי הבגדים שהיא לובשת שהיא היתה גברת מכובדת, אבל אבא לא רוצה לדבר עליה ועל סבא שלו, בעלה, שאת השם שלו אני לא יודעת. הוא היה עשיר גדול וקמצן גדול ואולי גם רשע גדול. אחרי שאשתו מתה והשאירה את הילדה שלהם, שזאת סבתא שלי מרים, יתומה, הוא נשא אישה שנייה וגירש את היתומה הקטנה מהבית. במקומה נולדו לו שלושה ילדים חדשים.

לאניקה היו תכשיטים מזהב שמרטין קנה לה כשהם התחתנו. הוא לא היה בלאגר ולא היה לו מספר על היד, כי הוא התחבא אצל גויים וגם ביערות. כשהכול נגמר הוא חזר לעבוד בטחנת קמח, ואחר־כך, כשהיה לו מספיק כסף, הוא גם קנה אותה.

אהבתי לשחק בכאילו שאני אחותי. בבקרים, כשרק אמא ואני היינו בבית, הייתי מתגנבת לארון הבגדים שלה ומדפדפת בין השמלות ובוחרת לעצמי שמלה שהגיעה עד הרצפה.

פעם אחת, אחרי שבחרתי שמלה, עליתי על כיסא והוצאתי מהמדף העליון קופסה עם כפפות ובחרתי זוג אחד. אחרי שהחזרתי את הכיסא למקום הוצאתי נעליים עם עקבים גבוהים ממגירת הנעליים והכנסתי את הרגליים שלי לתוכן. הלכתי בשקט על השטיח, ובדרך עצרתי ליד "השידה אַרְדֶקוֹ" והרמתי את בקבוק הבושם שעמד על מפית תחרה ולחצתי על הכדור זהב שממנו משפריצים את הבושם. התיישבתי בכורסה, הרמתי יד כאילו אני מעשנת סיגריה, וביד השנייה עשיתי סימן למלצר כמו שראיתי שגברות חשובות עושות בקפה שבו עבד אָנְדִי.

אנדי היה מלצר בקפה רוֹוָל, וחבר של כולנו כי אשתו ואניקה היו באותו בלוק. לפעמים, כשטיילנו בדיזנגוף, היינו עוצרים ליד הבית קפה של אנדי ומסתכלים על האנשים שישבו על יד שולחנות קטנים על המדרכה וגם בחצר. הוא היה מתרוצץ בין האנשים לבוש בסינר לבן ארוך, וכשראה אותנו היה יוצא ואומר לנו בשקט, כאילו הוא לוחש סוד, שניכנס ונשב ליד שולחן בחצר... "אני עוד מעט מגיע," היה אומר.

הוא היה נעלם במטבח וחוזר עם כוסות קפה קר ועוגות, וכשהיה עובר על ידינו היה שם כל פעם משהו על השולחן שלנו וממשיך להסתובב בין השולחנות האחרים.

לי הוא תמיד הביא גלידה, לגדולים שטרודל אחד עם קצפת לבנה שכולם היו אוכלים בשוּתָף, ולאבא קפה. אמא היתה טועמת מהשטרודל ואומרת ששלה יותר טעים, ואני הייתי מסתכלת על האנשים מסביב שנראו לי לבושים חגיגי במיוחד.

"קפה, בבקשה. וגם שטרודל," אמרתי לאוויר.

"כבר מגיע."

האוויר חזר והגיש לי ספל חרסינה מצויר שאמא אף פעם לא הרשתה לי לשתות ממנו, כי החרסינה כל־כך דקה שאני יכולה לנשוך אותה בטעות ואז תהיה קטסטרופה.

באותו בוקר, שהתחלתי לספר עליו לפני שעברתי לספר על אנדי, הרמתי את הספל עם האצבע והאגודל ואת הזרת השארתי באוויר כמו שאבא לימד אותי. שתיתי בשקט בלי להשמיע "קולות מהשפתיים", שזה הדבר הכי וולגרי בעולם ורק אנשים שלא קיבלו חינוך שותים ככה. הסתכלתי לצדדים וחייכתי לכל האנשים שהסתכלו עלי, ופתאום נפל הספל על הרצפה באלף קולות.

ברחתי לחדר השני וטיפסתי למיטה שלי והתכסיתי בשמיכה מעל לראש.

אפילו שכבר הייתי בת חמש עוד ישנתי במיטה של תינוקים. הורי אמרו שאין צורך לקנות מיטה של גדולים כי אני קטנה ורזה, וחוץ מזה גם אין לנו כסף. כשבאו אלינו חברים עם ילדים בגיל שלי שיחקתי איתם בחצר ולא הרשיתי להם להיכנס לחדר שבו ישנתי עם הורי, כי פחדתי שהם ישאלו למה אני עוד ישנה במיטה של תינוקים. לפעמים, כששאלו כאלה דברים, הייתי ממציאה סיפורים ואומרת שהספה שאמא ואבא ישנים עליה היא המיטה שלי, ושהמיטה של התינוקים זה סתם לקישוט. לפעמים אמרתי שיש לי אח קטן, אבל הוא כרגע לא בבית. אחר־כך הייתי חייבת לשמור כל הזמן שלא ישאלו אף אחד מהמבוגרים איפה אח שלי.

אמא אמרה שיכול היה להיות לי אח. פעם שמעתי אותה מספרת לאלגרה השכנה, "לפני הילדה איבדתי אחד ואני בטוחה שזה היה בן."

הבן האבוד
בוקר אחד חיפשתי את הבן הזה. הוצאתי את הקופסה עם הציפוי של קטיפה ירוקה מהארון בגדים, ליטפתי את הבד המבריק, הרמתי את המכסה ונשמתי את הריח של פעם. לא מצאתי תמונה של ילד, אז הסתכלתי עוד פעם בתמונה של אבא בחתונה שלו. הוא עמד על יד כלה שהשמלה שלה נראית כמו החלוק של אמא ביום שישי. באוזניים היו לה פנינים גדולות ועל הראש היתה לה כיפה גדולה מתחרה עם טול ארוך שהגיע עד הרצפה. היא נראתה עצובה.

יצאתי לחצר ונכנסתי למטבח. "מי זאת?" שאלתי את אמא ודחפתי את התמונה לתוך האדים של המרק עוף.

"תחזירי את זה למקום," אמרה בקול שקט.

"אבל זאת לא את ליד אבא. אז מי זאת?"

היא ניגבה את הידיים בסינר, חטפה ממני את התמונה ויצאה מהמטבח.

"אולי היתה לי פעם אמא אחרת," צעקתי אחריה, "ואת לא רוצה לגלות לי."

היא צעקה שבגלל שאין לי מה לעשות אני כל הזמן מחטטת איפה שלא צריך ושיותר טוב שאסכים ללכת לגן פרטי וגם להישאר בו חצי יום כמו כל הילדים בגילי.