מדינה בודדה

מימיה הראשונים חיפשה מדינת ישראל הצעירה קשרים עם המדינות והמיעוטים הלא-ערביים ולא-מוסלמיים במרחב.

"תורת הפריפריה", העומדת במרכזו של ספר זה, היתה אסטרטגיית-על לאיגוף הליבה הערבית העוינת שהקיפה את ישראל בימי שלטונו של נאצר במצרים. היה זה מפעל מודיעיני רחב היקף שכלל בריתות עם איראן, תורכיה, אתיופיה, הכורדים בעיראק, הדרום סודנים ועוד.

בשנות השבעים, לאחר מלחמת יום הכיפורים, נפילת השאה באיראן וחתימת הסכם השלום עם מצרים, איבדה "תורת הפריפריה" את מרכזיותה בחשיבה האסטרטגית בישראל.

אולם בימינו קיבל המושג "איגוף פריפריאלי" רלוונטיות מחודשת, כאשר ישראל שוב מוקפת אויבים – הפעם בדמות האסלאם המיליטנטי בעזה, בסיני, בדרום לבנון, בסוריה, באיראן ובתורכיה.

דרך הפריזמה של "תורת הפריפריה" מספר מדינה בודדה סיפור מרתק על קשריה החשאיים של ישראל ובוחן את מקומה של המדינה באזור, אז והיום.

"לפני שנים רבות, לקחה ישראל חלק במארג מדהים של קשרים ושל אינטרסים משותפים עם מגוון של מדינות וגופים שאינם מדינות, ממרוקו שבמערב ועד המפרץ הפרסי במזרח, מלִבה של אפריקה בדרום ועד טורקיה ומעבר לה. יוסי אלפר, שחקן פעיל באסטרטגיה החשאית הזאת, מתעד בכישרון מרשים את ההצלחות הדרמטיות והכישלונות המרים...

ההרפתקאות המסעירות וגם הקונספירציות, שהסתיימו בניצחון או בטרגדיה, עוברות כחוט השני לכל אורכו של הספר. מרבית המקרים מעולם לא נחשפו – וכולם מגיעים ממקורות יודעי דבר. כיום, במרכז הסערה הנוכחית במזרח התיכון, האם יכולה ישראל לחזור על הסאגה הזאת? האם כדאי לה לעשות זאת? ספר זה הוא קריאת חובה לכל מי שמבקש להבין מיהם השחקנים האמיתיים במשחק הזה, לאן הוא עשוי להוביל, ואיזו השפעה תהיה לתוצאותיו על המין האנושי."

אפרים הלוי, לשעבר ראש המוסד (2002-1998)

יוסי אלפר - Yossi Alpher

יוסי אלפר שירת במוסד וניהל את "מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים" באוניברסיטת תל אביב. אלפר שימש כיועץ מיוחד לראש ממשלת ישראל וניהל במשך שנים את אתר הדיאלוג "bitterlemons.net". ב-2001 הוא פרסם את הספר "וגר זאב עם זאב: המתנחלים והפלסטינים", על המפגשים ההיסטוריים שכינס בין ראשי גוש אמונים לראשי אש"ף.

מבוא
ספר זה מתאר אסטרטגיית־על ישראלית - תורת הפריפריה. הספר מבקש להעריך את הצלחותיה ואת כישלונותיה של התורה, ואת השפעתה על ביטחונה של ישראל. בסיומו הוא בוחן את ההצדקה לעיצובה של אסטרטגיית פריפריה חדשה ומעריך את ההשלכות של רעיון הפריפריה בכללותו על זהותה של ישראל במרחב המזרח תיכוני.

תורת הפריפריה, שנהגתה וגובשה בשנים 1958-1957 על ידי ראש הממשלה דוד בן גוריון ועוזריו הקרובים, לא נוסחה מעולם במסמך תורתי רשמי. זהותה של הפריפריה והיקפה לא הוגדרו.

דומה שמיישמיה של הדוקטרינה, בייחוד במוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, עיצבו את התכנים תוך כדי עשייה, ברוח האלתור שאִפיינה, במקרים רבים, את הטיפול בביטחון ישראל. אפילו המונח "פריפריה" היה לגמרי ממוקד־ישראל: במפות שלנו ממוקמת ישראל בלב המזרח התיכון הערבי.

באמצע שנות החמישים היינו מוקפים בטבעת ערבית עוינת בהנהגת נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר, שדגל באידיאולוגיה ערבית לאומנית ואיים תכופות "לזרוק את הישראלים לים".

הושטנו יד מעבר לטבעת, אל מה שנראה לנו כפריפריה של המרחב או כְּשוליו הגיאוגרפיים, האתניים והדתיים, ושם חיפשנו ידידים ובעלי ברית. החשיבה הפריפריאלית כבר שלטה במוסד, ולו ברמה האינטואיטיבית, כאשר נקלטתי בארגון ב־ 1969.

אין להבין מכך שבקרב אנשי המוסד שררה תמימות דעים באשר לתחולתו של המונח "פריפריה", או שכל מי שעסק בקשרים עם תורכיה, עם המרונים הלבנונים ועם הדרום סודנים חשב במונחי התורה.

כעבור שנים רבות, כאשר ראיינתי אותם במסגרת כתיבתו של ספר זה, התברר שאפילו ראשי המוסד לדורותיהם, האמונים על ניהול הקשרים הללו, לא חשבו עליהם בהכרח במונחים אסטרטגיים.

מבחינות רבות, רק בדיעבד נתפסים הקשרים עם הכורדים והאיראנים, עם המלוכנים התימנים ועם מרוקו כרכיבים של דוקטרינה אסטרטגית סדורה. ראוי לציין גם כי בתוך החשיבה על הקשרים הללו תפסו מקום נכבד שיקולים כגון הַקשר עם ארצות הברית והעלאתם של יהודים ממדינות כגון עיראק, לבנון, מרוקו ואתיופיה.

טרמינולוגיה
תוך כדי חקירת תורת הפריפריה גיבשתי הגדרות לשני מונחים המוצאים ביטוי נרחב בספר. המונח הראשון הוא "פריפריה" בהקשרו הגיאו־אסטרטגי, והאחר הוא "אסטרטגיית־על" בהקשר של הפריפריה.

הפריפריה הקלאסית הכילה שלוש קטגוריות, או שלושה מעגלי שותפים. במעגל הראשון נכללו המדינות הלא־ערביות והלא־מוסלמיות שגבלו במדינות הסכסוך הערביות - אזור הליבה - בשנים שקדמו ל־ 1977 (שנת חתימת הסכם השלום עם מצרים וראשית הקץ של תורת הפריפריה).

במעגל השני: עדוֹת ועמים לא־ערבים ולא־מוסלמים, החיים בתוך מדינות הסכסוך הערביות. בשלישי: מדינות ערביות בשולי המזרח התיכון, שחשו שהלאומנות הערבית המיליטנטית מאיימת עליהן, או שחיפשו קשרים עם ישראל לנוכח נסיבות מקומיות או אזוריות.

ברובד המדיני היתה הפריפריה אתנית באופיה, וכללה את איראן ואת תורכיה; הרובד הדתי כלל את אתיופיה הנוצרית; והגיאוגרפי - את מרוקו, עומאן, תימן וסודן. ברובד הלא־מדיני )מיעוטים מזרח תיכוניים( היתה הפריפריה אתנית ודתית: כורדים, דרום סודנים ומרונים. בשל השימוש במונח "מעגלים" )כמו גם ב"ליבה", "טבעת" ועוד( נודעה תורת הפריפריה גם כ"תורת המעגלים".

ביסוד הגדרה זו של הפריפריה מונחת תפיסה אסטרטגית: אלה היו השחקנים שבאמצעותם ביקשה ישראל לאזן את העוינות הערבית שרחשה סביבה. היה בכך גם יסוד ביורוקרטי מסוים: כך ביקש המוסד "לארגן" שחקנים אלה בעבודה היום־יומית.

רוב בכירי המוסד שרואיינו לספר הזה, וכמותם אנשי אקדמיה ומרואיינים אחרים, הסכימו להגדרה זו. היו שטענו כי אין לראות בשום מדינה ערבית חלק מהפריפריה, מאחר שגם הרחוקות שבמדינות ערב )מרוקו, עומאן( מהוות חלק מ"הליבה הערבית". אחרים ביקשו לשייך מיעוטים מזרח תיכוניים, כמו הכורדים, לקטגוריה אחרת בנימוק שאין לכרוך מיעוטים עם מדינות ריבוניות כגון איראן ואתיופיה.

הבעיה בגישות חלופיות אלו היא התעלמותן מהאופי הדינמי של היחסים במרחב, כפי שאפשר לראות בדוגמה הבאה. כשנולדה תורת הפריפריה נכללה סודן, חברה טרייה בליגה הערבית, יחד עם אתיופיה ב"משולש הדרומי" - אחת מאבני היסוד של הדוקטרינה. אי־אפשר להפריד את המבצע בכורדיסטן העיראקית מ"כליל" - הברית של ישראל עם איראן ותורכיה.

הפיכתן ההדרגתית של כורדיסטן ודרום סודן לישויות פוליטיות עצמאיות, או כמעט עצמאיות, מאשש אותה התייחסות מוקדמת אליהן כחלק מהפריפריה המדינית, מה גם שמשקיפים ערבים נוטים להבין ולזהות את תורת הפריפריה לפי גרסה מורחבת זו (ראו פרק 14).

בעייתית לא פחות היא הגדרת "פריפריה חדשה". ראשית עלינו להגדיר את "הליבה האסלאמית" החדשה: איראן, סודן, חמאס בעזה וחיזבאללה בדרום לבנון (ואולי גם סוריה - בהתאם להתפתחויות במלחמת האזרחים שם). תורכיה ומצרים נמנות עם גורמי הליבה האסלאמית רק במידה שהן נשלטות על ידי אסלאם עוין, ולא זה היה המצב בראשית 2014 . בהשוואה לליבה הערבית־לאומנית המקורית, הליבה האסלאמית מורחבת מבחינה גיאוגרפית ואתנית כאחת.

בהתאם לכך, פריפריה חדשה תהיה גם היא מורחבת ותכלול מדינות אירופיות הגובלות ביבשה ובים עם תורכיה )קפריסין, יוון, בולגריה(, מדינות מצפון לאיראן, וכן אתיופיה, דרום סודן, קניה ואולי אריתראה מדרום למצרים ולסודן ובסמוך למצרֵי באב אל־מנדב ונתיבי השיט בים האדום.

בשעת כתיבת ספר זה לא הכילה פריפריה חדשה זו מיעוטים - זהו ביטוי למורשת השלילית של ברית הנפל עם המרונים בשנים 1983-1982 - אף כי אפשר שהאירועים בסוריה ובסביבתה ישפיעו בעתיד גם על היבט זה.

כמה מן העוסקים בארץ באסטרטגיה ביטחונית דוגלים בהרחבת הפריפריה החדשה עד רומניה והודו. אחרים מוסיפים את ה"סטנים" של דרום־מרכז ברית המועצות לשעבר, ויש המביטים מערבה לתוך אירופה בואך אלבניה ואף איטליה, בחיפוש אחר זהות פריפריאלית ים תיכונית לישראל.

אני נוטה להגדרה מינימליסטית וזהירה: עצם המושג של פריפריה חדשה הוא חדש, חדשני - וקלוש; גם הליבה האסלאמית אינה מגובשת. מכאן שהליבה החדשה, כמו הפריפריה החדשה, שונות מהותית מה"קלאסי" הישן. אדרבה, לנוכח ההתפתחויות במדינות מפתח כמו מצרים ותורכיה ראוי להטיל ספק במושג פריפריה חדשה בכללותו.

אי לכך, כל ההגדרות, החזונות והספקות תקפים בבואנו להבין את רעיון הפריפריה במבחן המציאות. תקוותי שהמושגים שנבחנו כאן יתרמו לדיון סביב הסוגיות המוצגות בספר. אבקש להבהיר כי אין לי שום כוונה לקרוא תיגר על התובנות והתפיסות הקולקטיביות של עמיתַי מהאקדמיה, מקהילת המודיעין וממערכת הביטחון. ככלות הכול, מעולם לא הוגדרה תורת הפריפריה בקודקס רשמי, וביטוייה בשטח מזמינים פרשנות.

עם זאת, נראה כי אין טעם להתווכח על המונח "אסטרטגיית־על" לא רק באשר לתורת הפריפריה כי אם גם ביחס ל"אסטרטגיות האחיות" שנולדו לפניה או במקביל לה תחת הנהגתו של דוד בן גוריון: החבירה למעצמה, העלייה ההמונית ופיתוחה של הרתעה גרעינית.

כל ארבע הדוקטרינות הללו ביקשו להבטיח את ביטחונה הקיומי של ישראל בטווח הארוך, באמצעות שילוב מגוון של מהלכים דיפלומטיים וצבאיים שהתפרשו על מרחב גיאוגרפי עצום ועל ציר זמן ארוך. איש מוותיקי תורת הפריפריה הקלאסית שרואיינו לצורך כתיבת הספר לא ערער על הגדרה זו או על מערך העקרונות הכלול בה.

עם זאת, אפשר בהחלט להתווכח על השאלה אם התואר "אסטרטגיית־על" מתאים לתפיסה של פריפריה חדשה לנוכח האירועים הנזילים במדינות ליבה כמו מצרים, וחולשתו של מערך המדינות בפריפריה החדשה. עוד מוקדם לשפוט בעניין זה.

הערה מתודולוגית לסיכום: מתוך כוונה להדגים את המציאות היומיומית שמאחורי הנרטיב האסטרטגי, שולבו בספר אנקדוטות השאובות מניסיוני האישי בעסקי הפריפריה בשלושת הרבדים הבאים: מבצעי, אנליטי ומחקרי.

זאת כ"תוספת צבע" לטקסט תיאורי באופיו ובתקווה לשתף את הקורא בעבודת המודיעין ובפעילות המִבצעית שעל בסיסה גובשה הדוקטרינה ויושמה.

עם זאת, תיאורו של כל מבצע־פריפריה יובא בקיצור נמרץ, מתוך כוונה להתמקד רק בהיבטים הרלוונטיים למרקם האסטרטגי הרחב של הנרטיב. הקורא המעוניין להעמיק לגבי מבצע ספציפי ימצא הפניות רבות בהערות.

מקורות
הספר ניזון משלושה סוגי מקורות מידע. אחד הוא הניסיון שצברתי - שלושים שנה במערך המודיעין וחקר האסטרטגיה - והוא המקור בכל מקום בספר שבו לא מצוין אחרת.

ידע אישי נוסף מקורו ברשת ההיכרויות שפיתחתי בסיורים שערכתי במזרח התיכון בשנים שלאחר פרישתי מהמוסד, ובכלל זה ביקורים ביוון ובקפריסין. ביקורים אלה, שנערכו בשנים האחרונות, נועדו לסייע לי לעמוד על רזי החשיבה הפריפריאלית החדשה.

מקור מידע נוסף הוא חומר גלוי אשר התפרסם במהלך השנים - למשל ספרים המתעדים מִבצעי פריפריה ייחודיים במקומות כגון כורדיסטן העיראקית.

אחרונים חביבים הם הראיונות הרבים שערכתי: עם ראשי המוסד לשעבר, אנשי אקדמיה, עיתונאים, פקידי ממשל, אינטלקטואלים ערבים, ותיקי הממשל האמריקני שדרכם הצטלבה עם תורת הפריפריה, ויוונים וקפריסאים מהפריפריה החדשה.

במקרים בודדים נותרו בעילום שם - על פי דרישתם - מרואיינים ממדינות ערב או כאלה המשרתים עדיין את ממשלותיהם. ראוי לציין גם שההחלטה לבקר רק בשתי מדינות ים תיכוניות מהפריפריה החדשה היתה מודעת, שכן במדינות נוספות הנחשבות מרכזיות לרעיון הפריפריה החדשה לא הייתי זוכה לגישה בלתי אמצעית וחופשית לאישים הבקיאים ביחסים עם ישראל.

מכאן שהקורא חייב לקחת בחשבון שההתייחסות למדינות הפריפריה החדשה מבוססת במידה רבה על מקורות ישראליים ועל פרסומים גלויים. דא עקא, איסוף מידע על מדינות אוטוקרטיות ידידותיות הוא אתגר מסובך המקשה את קבלת ההחלטות הישראלית ביחס לאותן מדינות, וזו אחת המסקנות המובאות בפרקים על איראן ובפרק הסיום.

לבסוף, גישתי לתורת הפריפריה נגזרת מהיותי איש מודיעין לשעבר ומניסיוני במחקר אסטרטגי. הֶחלטתי במודע להעדיף ראיונות עם ותיקי הפריפריה, בצירוף תובנות וחוויות מניסיוני האישי, על פני חיפושים מקיפים בגנזכים ובספרות האקדמית אחר חווֹת דעת על האסטרטגיות של ישראל.

זאת מתוך הבנה שמקורות אקדמיים ומסמכים רשמיים מן העבר הרחוק לוקים, ככלל, באי־הבנה של תורת הפריפריה כאסטרטגיית־על ואפילו בהתעלמות ממנה. זאת ועוד, מומחי המזרח התיכון הישראלים מעדיפים, מסיבות מובנות לחלוטין, לעסוק ביחסי ישראל־ערב מאשר ביחסי ישראל־ פריפריה. כך, למשל, ההוגה האסטרטגי והמזרחן הנודע יהושפט הרכבי אינו מזכיר את תורת הפריפריה בסדרת מחקריו המרשימים.

מובן שגם המחקר שלפניכם אינו ממצה את סוגיית החשיבה הישראלית בנושא הפריפריה, ואולם אני מקווה שתרומתו תיחשב ייחודית ומועילה.

מבנה ותוכן
שלוש מתוך ארבע המפות המוצגות בספר מציגות את המתווה המקורי של תורת הפריפריה, להוציא את מרוקו שלא ניתן לשלבה בשל מגבלות במיפוי. המפה הרביעית - "פריפריה חדשה?" - מציגה את תוכנם של "מעגלי ההכלה" החדשים אך גם נותנת ביטוי לספקות המאפיינים מושג חדש זה. השער הראשון של הספר מציג את תורת הפריפריה בפעולה.

לאחר דיון בשורשי הדוקטרינה מוצגות סקירות פרטניות של מִבצעים וזירות מבצעים. "כליל" - הברית בין ישראל, תורכיה ואיראן (TRIDENT בפי השותפים הזרים) - נסקרת בעיקר בהקשר של תרומתה התקדימית והחשובה להרתעה הישראלית מול מדינות ערב, אך הדיון נוגע גם ביחס האמביוולנטי והממדר של האיראנים והתורכים כלפי ישראל. הברית התפרקה עם נפילת השאה של איראן ב־ 1979 .

היחסים בין ישראל למרוקו מתמקדים במורשת היהודית והברברית הייחודית של מדינה זו, ובתפקיד המרכזי שמילאה מורשת זו ברקימת הקשרים ובשימורם.

הפרק על הפריפריה הדרומית מציג קשת רחבה של קשרים, החל באתיופיה (מאמצע שנות החמישים), דרך סיוע צבאי ישראלי חשאי למלוכנים התימנים (אמצע שנות השישים), וכלה במבצע דרום סודן (שלהי שנות השישים ותחילת שנות השבעים). בפרספקטיבה היסטורית נראה כי הפעילות בפריפריה הדרומית הובילה להצלחות חד־משמעיות בכל הנוגע לצורכי הביטחון של ישראל באותן שנים.

הצלחה זו בולטת שבעתיים בהשוואה למעורבותה של ישראל באוכלוסיית מיעוטי הלבנט, מעורבות שהחלה עשרות שנים לפני קום המדינה והסתיימה במלחמת לבנון הראשונה בשנים 1983-1982 (אם כי ייתכן שתתחדש נקודתית לנוכח התפתחויות אפשריות הקשורות למלחמת האזרחים בסוריה). הניסיון ליצור זיקה לנוצרים ולדרוזים בלבנון לפני 1948 מספק פרספקטיבה מעניינת לגבי השלבים המוקדמים בחיפושיה של ישראל אחר זהות מרחבית.

לבסוף נידון הסיוע הישראלי לכורדים בצפון עיראק. בדומה למבצע דרום סודן, היחסים עם הכורדים משקפים היבט רגשי־הומניטרי המייחד את התמיכה שהושיטה ישראל למיעוטים מזרח תיכוניים שדוכאו בידי הערבים. הדבר ראוי לציון, שכן לא לעתים קרובות פועלות מדינות במזרח התיכון מתוך שיקולים של חמלה.

מכאן עובר הנרטיב לטיפול בשני היבטים בולטים שאפיינו את תורת הפריפריה בימיה הראשונים. הממד היהודי מתמקד בעלייה מהפריפריה (מרוקו ואתיופיה) כמו בסיוע הכורדי לעלייתם המאוחרת של יהודי עיראק. הממד האמריקני מאיר את הצלחתה של ישראל ב"שיווק" קשרי הפריפריה לוושינגטון ובגיוס תמיכה כספית מה־ CIA , סוכנות הביון האמריקנית, אך גם משרטט את גבולות העניין האמריקני בדוקטרינה כמרכיב בביטחון ישראל.

בשלהי שנות השבעים ובראשית שנות השמונים דומה היה שתורת הפריפריה מיצתה את עצמה; הפריפריה כאילו התמוססה. ב־ 1975 נותקה הגישה הישראלית לכורדים. שנה לפני כן הודח מתפקידו קיסר אתיופיה היילה סלאסי, וב־ 1979 הודח השאה של איראן, ובשני המקרים עלו במקומם שליטים לא ידידותיים ואף עוינים.

במלחמת לבנון הראשונה התרסקה ברעש גדול הברית בין ישראל למרונים בלבנון. בכך, לכאורה, בא לקצו ניסיונה הנחוש של ישראל לרכוש לעצמה זהות מרחבית מזרח תיכונית בהתבסס על זיקה עם הלא־ערבים והלא־מוסלמים באזור. פרק הדן בהתפתחויות אלו נועל את השער הראשון.

השער השני חוקר את השלכותיהם של תורת הפריפריה ושל עידן הפריפריה, והוא נפתח בפרק על "געגועי פריפריה" - תופעה היוצרת עד היום גישות ישראליות בעייתיות כלפי איראן, כפי שהשתקפו בפרשת איראן־קונטראס. געגועי פריפריה הם מעין בבואה של תקוות שווא שֶׁתוֹלים בכירים ישראלים מסוימים בשחקנים הלא־ערבים והלא־מוסלמים במזרח התיכון. געגועים כאלה, ראוי לציין, נעדרים כליל מגישתם האינסטרומנטלית של אותם שחקנים כלפינו.

זה המקום להציג את הספקנים הישראלים - פוליטיקאים, אקדמאים, אנשי מודיעין ואחרים. אלה מתחו ביקורת על תורת הפריפריה כבר בשנות החמישים, אם בטענה שבחשבון עלות־תועלת יצאנו נפסדים מקשרי הפריפריה, ואם בטענה שקשרים אלה הפריעו למאמצי השלום עם מדינות ערב.

להתייחסותן של איראן וכורדיסטן לצרכיה הצבאיים של ישראל במלחמת יום הכיפורים (1973) היה חלק משמעותי ביצירתה של ספקנות זו. אמנם בראייה לאחור נראות השקפות אלו לא מאוזנות, אך הן בהחלט רלוונטיות למקרה של קשירת קשרים עתידיים עם פריפריה חדשה, אם ברצוננו למנוע חזרה על טעויות.

בין 1973 ל־ 1983 התחוללו שינויים מפליגים בתורת הפריפריה ובקורותיה של ישראל במרחב; דמדומי הפריפריה, שקיעתה של "כליל", התפוררותו של הקשר הכורדי וההרפתקה המרונית אוזנו על ידי הסכמי השלום עם השכנים הערבים, שתחילתם ב־ 1977 בהסכם עם מצרים שבלב הליבה הערבית.

לא בכדי סייעו ביוזמת השלום שתי ידידות מהפריפריה - איראן, ויותר מכך מרוקו. עד מהרה הפכה הסוגיה הפלסטינית למוקד יחסינו עם המרחב, ובעקבות הסכם אוסלו ב־ 1993 שאפה ישראל, לפרק זמן קצר, לתפקד כמו שחקן אזורי מן המניין, המנהל יחסים פרגמטיים עם כולם - ערבים ולא ערבים כאחד.

בגיבוי הקהילה הבינלאומית התיימרה ירושלים לשתף את מדינות האזור בתוכניות פיתוח שהתפרשו על פני המרחב כולו. גם שאיפה זו, כמו קשרי הפריפריה לפניה, נופצה במהרה.

עידן זה של "בין פריפריות" נידון בפרק הבא כמבוא להצגת הפריפריה החדשה - אם אמנם קיימת פריפריה כזו - על יסודותיה הקונספטואליים, יתרונותיה וחסרונותיה. כל זאת על רקע "האביב הערבי" ועליית האסלאם הפוליטי ברבות מהמדינות הערביות והמוסלמיות סביבנו. מכאן עובר הדיון ליחס הערבי לתורת הפריפריה, אז והיום. הנושא רלוונטי במיוחד למצרים ולמשבר המחריף בין מצרים, אתיופיה ומדינות אפריקניות נוספות במאבק על מי הנילוס.

כפי שמדגיש פרק הסיום, שכנותיה של ישראל עלולות להתייחס אליה שלא בצדק כגורם שלילי בפרשת הנילוס או, לחלופין, כשחקן אזורי השואף לפתח תפקיד ייחודי בגישור על פני מצוקות ליבה־פריפריה. פרק זה, המתמקד בחיפוש הישראלי אחר זהות מרחבית, מעריך מחדש הן את ההצלחות והכישלונות של תורת הפריפריה המקורית, הן את הצידוקים לקיומה של פריפריה חדשה והן את השלכות תורת הפריפריה על מעמדה של ישראל במזרח התיכון.

בשלב המסקנות - לאחר דיון בדוקטרינה המקורית ובתגובה הערבית - מודגש הצורך להימנע מחשיבת "משחק סכום־ אפס" בכל הקשור לפריפריה חדשה. הליבה האסלאמית ההולכת ומתהווה מתוך סערת המהפכות באזור עדיין מציעה לישראל הזדמנויות למעורבות במדינות ערב ובמדינות האסלאם.

לבסוף מתמודד הספר עם הסוגיה המרכזית ביותר: השלום. האם תורת הפריפריה המקורית סייעה להגיע לשלום, או שמא הפריעה בכך? האם התורה החדשה, המכונה על ידי מתכנני מדיניות רשמיים גם "מעגלי הכלה", תסייע או תפריע?

במידה רבה תלוי הדבר בדרך שבה מעוצבים ומנוהלים יחסינו עם המרחב, וכן בניהול מהלכי השלום והדו־קיום עם שכנינו הערבים ובמיוחד הפלסטינים. כך, בסופו של דבר, אפשר לסכם את התובנות שברצוני לחלוק עם הקורא:

א. תורת הפריפריה הקלאסית היתה אסטרטגיית־על בת־קיימא. בחשבון עלות־תועלת, ולמרות תוצאות לוואי שליליות מסוימות, אפשר לקבוע בוודאות שתורת הפריפריה הצליחה.

ב. ההתייחסות הישראלית למיעוטי המרחב, במסגרת אסטרטגיית הפריפריה, היתה אצילית.

ג. ככלל, תורת הפריפריה נתפסה בקרב מנהיגי ישראל כמנוף חיובי ולא כמשחק סכום־אפס מול סיכויי השלום. השלום עם מדינות ערב חשוב הרבה יותר מבריתות הפריפריה של פעם, ובמבחן הזמן מתברר כי הוא אף מאריך ימים יותר מהן.

ד. תורת הפריפריה השתלבה באסטרטגיות־על נוספות: יחסים קרובים עם מעצמה (תחילה צרפת ובריטניה, ובעיקר ארצות הברית) והעלייה ההמונית.

ה. כיום, כמעצמה אזורית בעלת קשרים אסטרטגיים וכלכליים גלובליים, חייבת ישראל להתייחס למדינות המזרח התיכון המורחב כאל פסיפס של ערבים ולא־ערבים, אסלאמים ולא־אסלאמים, ליבה ופריפריה, כשבאים בחשבון קשרים עם כולם.

ו. לקחי הפריפריה הקלאסית מחייבים אותנו לבסס את יחסינו עם הפריפריה החדשה על אינטרסים ולא על סנטימנטים. בטיפוח יחסיה עם הפריפריה החדשה חייבת ישראל להשקיע יותר במודיעין, כדי למנוע הפתעות נוסח נפילת השאה ב־ 1979 .

ז. בקשרי הפריפריה החדשה, ההיבט הכלכלי מרכזי הרבה יותר מכפי שהיה בפריפריה הקלאסית.

ח. אסטרטגיות־העל המקוריות של בן גוריון הוגשמו למרות יומרנותן. כיום קשה להצביע על אסטרטגיות־על ישראליות ברורות ומעשיות.