"זה סיפור שכל אזרח חייב להכיר. זה הסיפור של המגזר הציבורי בישראל, שלי כמנכ"ל המשרד להגנת הסביבה, ושל מנכ"לים אחרים. הוא מיועד לכל מי שרוצה לדעת מה קורה עם המסים שלו, למה הוא לא מקבל שירות אופטימלי? למה השירות פעמים רבות אטי ומסורבל? למה כל כך הרבה דברים שאנחנו רוצים שיִקרו לא קורים? מה כן טוב, ומה כן עובד? ובעיקר למה כולנו חייבים ויכולים לבוא ולהשפיע בהרמת קול אזרחי, בעמותה ואולי להצטרף למגזר הציבורי או הפוליטי. אלו החיים שלנו והשינוי בידינו."
אחרי שנים כיזם וכמנכ"ל הייטק עם הישגים נאים, ועוד שנים אחדות במגזר השלישי, החליט ישראל דנציגר להיכנס למגזר הציבורי.
דנציגר מונה למנכ"ל משרדו של אבי גבאי, ומשזה פרש המשיך עם שר האוצר משה כחלון ואחר כך עם השר זאב אלקין. במשך כשלוש שנים וחצי הוא חווה מבפנים את השירות הציבורי עם היכולות העצומות הקיימות בו לעשות ולהשפיע על אזרחי ישראל לטובה, האתגר והעניין האישי המלוּוים בסיפוק עצום, אבל גם את האתגרים הגדולים והכשלים בו.
הזמנה לשרת ציבור מספק הצצה נדירה אל מאחורי הקלעים של הציבוריות הישראלית ומשרדי הממשלה, ואל עבודתם של השרים ופקידי הציבור.
בספרו חושף דנציגר את שיתופי הפעולה, את קרבות האגו, את הלכלוכים וההתמודדות עם הכפשות, כמו גם את הטוב הרב לצד האתגרים, המורכבויות והכשלים בעבודת המגזר הציבורי.
בין שלל הדוגמאות, הוא מביא את העקרונות הבסיסיים לכל מנהיג ציבור – ובמיוחד קורא לבוא להטות שכם ולשרת ציבור.
להקדשה אישית מישראל אנא ציינו בהערות ההזמנה .
להזמנת הרצאות שלחו הודעת ווטסאפ ל: 054-3246890
ישראל דנציגר, בן 50, במקור קיבוצניק מכפר עציון, נשוי ואב לארבע בנות, מתגורר במושב נס הרים. הזמנה לשרת ציבור הוא ספרו השני, אחרי "יוזמה – סיפור ישראלי".
להזמנת הרצאות שלחו הודעת ווטסאפ ל: 054-3246890
להקדשה אישית מישראל אנא ציינו בהערות ההזמנה .
מבוא | לעשות טוב
קולות התושבים שהביעו כאב אמיתי היו רמים מאוד בכל מקום ובכל פלטפורמה — בהודעות, במיילים, בשיחות טלפון, בוועדות הכנסת.
עשרות אלפי אזרחים ישראלים נאנקים תחת זיהום אוויר כבד, המגיע זה שנים רבות מתעשיית הפחם באזור ג'נין. ריח נורא, צרבות, בחילות, אסתמה ושאר מרעין בישין. הילדים לא משחקים בחוץ, כולם ישנים עם תריסים מוגפים וסמרטוטים רטובים לאורך הדלתות והחלונות. ועדות ודיונים אינסופיים, אבל פתרון ממשלתי אין.
רציתי לפגוש את התושבים באזור, להרגיש מיד ראשונה את הבעיה.
לשמוע, להבין, לטכס עצה. חייב להיות פתרון, חשבתי. הגעתי לאזור חריש, ליישוב מצפה אילן, ואחרי פגישות ודיונים ביקשתי לפגוש את התושבים.
בבית הכנסת המתינו לי כמאתיים גברים, נשים וילדים מכל האזור. התושבים ופרנסי הציבור מעלים טענות, משתפים חוויות, דורשים פתרונות.
לפתע קמה אמא מקיבוץ סמוך ומבקשת את זכות הדיבור. היא ניגשת אל השולחן שבראשו אני יושב ומציגה עצמה. "אני אמא לנטע ונגה," היא אומרת. ואללה, גם לי יש נטע ונגה, השבתי.
התרגשנו ביחד, ומכאן זה כבר הפך אישי. היא מרימה שקית מעט מקומטת ומתוכה היא שולפת בזה אחר זה — מכשיר אינהלציה בצורת דובי לילדים, מזרקים, משאפים ותרופות, מתארת בפירוט איך הולכים לישון אצלם, איך חיים.
"מר דנציגר," היא אומרת. "אני כבר לא יכולה לחיות. הילדים שלי חולים באסתמה, יש לנו בעיות בפוריות ובהריונות, מחלות נשימתיות אחרות. בכל יום, כדי שנוכל לישון בשקט, יש לנו טקס: מניחים מגבות רטובות על החלונות וישנים בהגבהה מסוימת כדי לא להיחנק. לפני שנרדמים, מחלקים תרופות ומקבלים זריקות.
"כמו שנטע ונגה שלך ישנות טוב בלילה, גם נטע ונגה שלי צריכות לישון טוב בלילה," היא אמרה והסתכלה בעיני. "עד עכשיו היו ועדות, באו אנשים מכובדים ומעונבים, אמרו שיעשו דברים.
אבל כלום לא קרה, ואנחנו חולים ומתים. אנחנו סומכים עליך, דנציגר."
לא הסתרתי את התרגשותי, התחייבתי בפניה שנעשה כל מה שצריך כדי למגר את התופעה הזו, ונפרדנו בחיבוק מרגש מהימים של טרום מגפת הקורונה. יצאנו לדרך שאתאר בין עמודים אלה, ובחג הסוכות כעבור שנה, בעודי מטייל עם המשפחה בצפון, התקשר תושב מצפה אילן.
"ישראל," הוא אמר בהתרגשות, "רק רציתי לספר לך שזו השנה הראשונה מאז עלינו לקרקע, שאני יכול לבנות סוכה ולישון בה בלי להיחנק מעשן תעשיית הפחם. השנה בירכתי 'שהחיינו' עם דמעות בעיניים."
לבי התרחב בשמחה ובסיפוק. מבחינתי, זו המשמעות העיקרית של עשייה ציבורית — שיפור חייהם של תושבי מדינת ישראל, וספציפית במשרד להגנת הסביבה — הצלת חיים ושיפור בריאות.
זו לא היתה רק תחושה או דיווחים של אזרחים מאושרים. בקצת יותר משלוש שנים במשרד הצלחנו להפחית במאות את מספר המתים בישראל בשל זיהומים וסיכונים סביבתיים. עוד אלפי אנשים ניצלו ממחלות סרטן, דם, לב, ריאה ועוד, ועשרות אלפים שיפרו את איכות חייהם. מספרים אלו ילכו ויגדלו, ככל שפעולות שעשינו יבשילו ויעמיקו. כמובן, עבודה משמעותית נעשתה במשרד לפני, ואני משוכנע שגם אחרינו, אך הזכות להיות חלק מעשייה זו היא גדולה.
אין הרבה הזדמנויות בחיים לעמוד מול המראה ולדעת כי מהפכות שהובלנו בתחומים מרכזיים בישראל — תחבורה, אנרגיה, תעשייה, חקלאות, נדל"ן ופיתוח, רשויות מקומיות, טכנולוגיה וחדשנות — הובילו לשינוי לטובה.
אין הרבה הזדמנויות לומר לעצמנו שבמעשינו הצלחנו להציל חיי אדם ולשפר בריאות, היום ולמשך שנים רבות קדימה, שבזכות פעולות שלנו, חייהם של מיליוני אנשים השתנו לטובה.
*
הימים הללו, בהם נכתבות שורות אלה, אינם הימים היפים ביותר של הציבוריות הישראלית. משבר פוליטי ארוך נתן את אותותיו השפיע כמעט בכל אספקט, נתגלעו חיכוכים אינסופיים ותחושה של אובדן אמון בין הציבור לנבחריו. דווקא בעצם הימים הללו, נראה כי זו הזדמנות טובה להאיר פינות מוכרות פחות בשירות הציבורי ולדבר בשבחה של הזכות האדירה הזו — לשרת ציבור. דווקא בימים אלה, ההזמנה לבוא ולשרת ציבור נראית חשובה ורלוונטית מתמיד.
במשך שנים רבות של פעילות נגעתי באנשים רבים באמצעות עשייה שבה לקחתי חלק בצבא, בהייטק ובעסקים, בעמותות ובארגונים חברתיים. כולם חשובים, נפלאים ומספקים, אך לעוצמת העשייה במגזר הציבורי, לשלוש שנים וחצי של שליחות ועבודה למען אזרחי ישראל, אין שנייה.
לתפיסתי, חיים מספקים הם כאלה שאינם ממוקדים רק באני ואפסי עוד. הם אינם רק חיי תענוגות והתמקדות בעצמנו, אלא חיים שיש בהם גם נתינה. בשנים האחרונות אני פוגש רבים מחברי להייטק, אנשים שלא חסר להם דבר. ועדיין, במשך כל שנותי במגזר הציבורי, הם אלה שהביעו קנאה. "אני מרוויח כמו שלא הרווחתי מעולם,"
אמר לי איש הון סיכון מצליח, שצמח תחת ניהולי בעבר. "ואני מקנא בך. הלוואי שלי היו הכוח והדחף להיות שם, במקום שבו אתה נמצא."
הספר הזה, "מרוץ שליחים — הזמנה לשרת ציבור", אינו מסמך אוטוביוגרפי. השנים שלי במגזר הציבורי, יחד עם אלה שקדמו להן, לימדו אותי אינספור שיעורים על ניהול, הובלה, עשייה, עבודת הממשלה ועבודת משרתי הציבור, כמו גם הרבה על אנשים.
עבורי, נסגר בכך פער דרמטי בין הדימוי הציבורי הבעייתי של המגזר הציבורי ובין החשיבות האדירה של המגזר הזה וההשפעה העצומה שלו על חייהם של אזרחי ישראל.
את הלקחים שאספתי אני מבקש לחלוק, מתוך הבנה שדווקא בימים הללו זקוק המגזר הציבורי לאנרגיה חדשה, עבור אנשים טובים שכבר בפנים ועבור אלו שיצטרפו וינסו לשנות ולעשות טוב; הוא זקוק לרענון והוא זקוק לאמון הציבור. האמון הוא הדלק שמאפשר לנבחרי הציבור, למנכ"לים, לראשי האגפים, לראשי התחומים ולכל העוסקים במלאכה, לבצע את עבודתם.
אחרי חמש-שש שנים של הקמת מפלגה וניהול משרד ממשלתי, אני יכול לומר בפה מלא שהתאהבתי. הופתעתי לחיוב, באופן שלא דמיינתי אפילו בחלומותי היפים ביותר. גיליתי איך מיקוד בעשיית טוב למען תושבי המדינה, איך רצון, נכונות ועקשנות, ניהול והובלה נכונים יכולים להוביל להשפעה רבה על חייהם של מיליונים.
לצורך כתיבת הספר ראיינתי שישה מנכ"לים, מנכ"ליות ובכירים במגזר הציבורי — בהווה ובעיקר בעבר, שנתנו גם הם את זווית הראייה שלהם לסוגיות שונות. יחד צעדנו כאן בין כל התחנות הרלוונטיות, והשתדלנו לגעת בכל הסוגיות המשמעותיות הנוגעות לשירות הציבורי.
בעיני, המסר המשמעותי בין עמודים אלה הוא לצעירים ולמנוסים יותר שמהרהרים באפשרות להכניס רגל למגזר הציבורי. אני כותב בכנות על האתגרים — ויש רבים; על הקשיים — גם הם לא מעטים; על הסכנות — בהחלט ישנן כאלה; אבל בעיקר על הסיפוק האדיר, על ההצלחות ועל הכלים שיאפשרו גם לכם לצלול פנימה לעולם מופלא ולעשות הרבה טוב. אם בזכות הקריאה ישנה, ולו אדם אחד, כיוון וילך לשרת את הציבור בכל דרך אפשרית כמתואר בספר הזה, או העוסקים במלאכה יעשו זאת טוב יותר — דייני.
קריאה מהנה.
בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש