ברליץ - מדריך כיס - סין

קן ברנשטיין


תקציר על המחבר/ת טעימה מהספר
שם בעברית ברליץ - מדריך כיס - סין
דאנאקוד 99-1426
מספר עמודים 260
שם המתרגם רותי קינן
שם באנגלית Berlitz China Pocket Guide

תקציר

כל המידע הנחוץ לביקור בלתי נשכח

אתרים מפורסמים אגדיים: החומה הסינית, קברי שושלת מינג, העיר האסורה, הר הואנגשאן, תעלות סוג'ו, הנוף המכושף של גווילין, שמורת דובי הפנדה של צ'אנגדו, נהר היאנג-דזה העצום.

ערים סואנות: בייג'ינג הענקית, שנחאי המתפתחת, הבירה הדרומית נאנג'ינג, שער הכניסה ההיסטורי גואנגג'ו, עיר הנהר צ'ונגצ'ינג.

אוצרות אמנות והיסטוריה: חיילי הטרקוטה של שושלת צ'ין, תגליפי האבן בדאזו, מקדש קונפוציוס, הפסלים הבודהיסטיים בדאטונג.

ועוד: מדריך לקניות ובידור, ולמיטב האוכל והמשקאות.

מדריכי הכיס של ברליץ הם מדריכי הנסיעות הנמכרים ביותר בעולם. מידות המדריכים: 10.5X14.5 ס"מ והם אכן נכנסים לרוב הכיסים. במדריכים מידע רב וחיוני למטיילים. כריכות המדריכים (כריכה רכה בלמינציה איכותית) נפתחות ועל חלקן הפנימי הכפול פרושות מפות מפורטות של העיר או המדינה.

במדריכים תוכלו למצוא את הפרקים הבאים: עשר האטרקציות המובילות, הקדמה, קצת היסטוריה, מה לראות, מה לעשות, לאכול בחוץ, מידע שימושי למטייל, מלונות ומסעדות מומלצים, על היהודים בעיר או במדינה, מפתח שמות ורשימת נושאים הנסקרים בקצרה בין עמודי הספר. גרפיקה צבעונית מייחדת כל פר

על המחבר

עורך המהדורה האנגלית: טוני האלידיי

תרגום עריכה והתאמה למטייל הישראלי: רותי קינן.

אתר האינטרנט של ברליץ: www.berlitzpublishing.com

טעימה מהספר

מתוך המדריך ההקדמה

סין ותושביה
הטיול לסין – העתיקה, הענקית, המתחדשת והמרתקת – הוא חוויה של פעם בחיים. המראות היפים, הן יצירי הטבע והן מעשה ידי אדם, מתחרים זה בזה על תשומת הלב: צלליות של גבעות אפופות ערפילים משורטטות מאחורי סירות המשייטות על פני נהר גועש; מבנים גאים צבועים באדום וזהב; החומה הגדולה המתפתלת על פני רכסים וגאיות ונבלעת הרחק באופק; אגרטל הדור מחרסינה דקיקה ששרד מאות שנים.

כל התמונות כאן שזורות זו בזו. אפשר למשש כתובת אבן בת 2,000 שנה או גליל אריג משי שזה עתה נטווה. לטעום מאכלי קיסרים. להאזין לילדים שרים. להריח את קטורת המקדשים או מלון טרי בשוק.

מסע לסין אינו רק חציית אוקיינוסים או אזורי זמן. זהו מסע לעולם אחר מכל הבחינות – תרבותית, לשונית ואידיאולוגית. הבלבול האמיתי מתחיל בבליל של ההווה והעבר. במרחק של עשר דקות ממלון מודרני רועים תאואים בשדה אורז. איכר ובנו רתומים לקרון ישן ומובילים חצי טונה כרוב לשוק. בבית חרושת מודרני מעתיקים אמנים נופים בני אלפי שנים כדי למכור אותם לתיירים המשלמים בכרטיסי אשראי.

התרבות העתיקה ביותר בעולם יכולה להרשות לעצמה להיות מנותקת מהזמן. הרי לא מזמן, במונחים כלליים, הסינים היו אלה שהנחילו לעולם את אבק השרפה והמצפן, הנייר והדפוס, החרסינה והמשי. ויצירותיו של הפילוסוף קונפוציוס
(479-551 לפנה״ס), שהועלו על המוקד במאה השלישית לפנה״ס, היו שוב מוקד לחילוקי דעות בשנות השבעים של המאה ה- 20 .

המכשול העיקרי העומד בפניו של התייר שזה מקרוב הגיע לסין הוא ללא ספק השפה. יותר אנשים יודעים לקרוא סינית מכל שפה אחרת עלי אדמות, אך התייר העומד נבוך מול הסימנים האלגנטיים, אינו מוצא בכך נחמה. הסינית המדוברת היא שפה טונלית, לכן האדם המערבי מתקשה כל כך ללמוד אותה. אולם אם הצטיידתם מראש בכמה משפטים, הם יזכו אתכם בהערכה מופלגת מצדם של המקומיים.

נוסף על הקושי הלשוני, הסינים עצמם דוברים שפע של ניבים אזוריים, למעלה מ 150- , שחלקם הם שפות שונות לחלוטין כמעט. מישהו מהצפון יכול בקושי להבין מילה מהניב הקנטוני המדובר בדרום. כדי לסייע לכולם לתקשר זה עם זה, הממשלה מעודדת את השימוש בשפה המדוברת הרשמית, פּוּטוֹנְגוּאָה (שידועה מחוץ לסין כמנדרינית), המבוססת על הניב של בייג׳ינג. למרבה השמחה, השפה הכתובה היא אוניברסלית, ואינה תלויה בניב שבו משתמש הדובר. נוסף לכך קיימים גם המיעוטים האתניים, המהווים כשישה אחוזים מהאוכלוסייה, שדוברים שפות שונות כמו מונגולית ומיאווית, תאית וטיבטית. בחלקים של המדבריות המערביים המיושבים בדלילות, המיעוטים הם הרוב.

ללא כל קשר לשפות, מבוכת המבקר גוברת לנוכח ה״סיניות״ העתיקה העוטה את הקומוניזם המודרני. האם ריבוי הביורוקרטים המנומסים אך חסרי הרגש הם מורשת מרקסיסטית או מנדרינית? האם העובדה ששלושה דורות של בני משפחה גרים בדירה אחת היא עניין של מסורת או של מחסור חמור בדיור? מדוע תינוקות סינים כמעט אינם בוכים? האם הם חשים נאהבים לחלוטין או שמא אילפו אותם שלא להשמיע הגה?

כל ילד רביעי שנולד בעולם הוא סיני. הסטטיסטיקה הידועה קורמת עור וגידים כשאך מציבים רגל במדינה המאוכלסת ביותר בתבל. בסין {כולל טיוואן) יש כמעט 100 ערים שאוכלוסייתן עולה על מיליון תושבים, ובכל אחת מהן שעת השיא מרגיזה כמו פקקי התנועה בכל עיר גדולה במערב. במחוז הצפוף ביותר, סיצ׳ואן (סצ׳ואן), אפשר לנסוע במשך שעות ולראות כל הזמן אנשים ובתים, גם באזורים הכפריים הנידחים ביותר.

כשמטיילים ברחבי המדינה במסילות ברזל או באוויר, אי אפשר שלא להתרשם מהעבודה האינטנסיבית (כלומר, עבודת ידיים אינטנסיבית) בתחום החקלאות. בשדות האורז אפשר לראות מאות גברים ונשים יחפים שאוספים אורז לעיבוד במכונות דיש ידניות. האיכרים מעבדים כל סנטימטר של אדמה שאינה טרשית, חולית או כמעט אנכית. כשמנכים את שטחי ההרים, המדבריות והאדמות שאינן ניתנות לעיבוד, נותר רק שטח זעום מאדמותיה העצומות של סין, כ- 10 אחוזים בלבד, שאינו מעובד. בצורות ושיטפונות תכופים גורמים לבעיות קשות.

גיאוגרפיה ואקלים
סין היא המדינה השלישית בגודלה בעולם ומשתרעת על פני שטח של כ- 9.6 מיליון קמ״ר. רק רוסיה וקנדה גדולות ממנה. סין גובלת (מהצפון בכיוון השעון) במונגוליה, רוסיה, צפון קוריאה, וייטנאם, לאוס, בורמה, הודו, בוטן, נפאל, הודו, פקיסטן, אפגניסטן, טג׳יקיסטן, קירגיסטן וקזחסטן.

כפי שניתן לצפות בהתחשב בשטח העצום, האקלים קוטבי, ונע מלוהט עד קר מאוד. כ- 5,800 ק״מ מפרידים מהצפון הרחוק לקצה דרומה של סין, כך שבעת שאנשי הצפון גורפים שלג, הדרומיים קוצרים אורז. רוב הגשם יורד בקיץ, בעיקר בדרום ומרכז סין.

החלק ההררי ביותר של הארץ הוא המערב, שבו מגיעים רכסי ההימלאיה לשיאם בהר האוורסט (בגובה 8,850 מ׳), על גבול סין ונפאל. בצד הסיני ידוע האוורסט כ״צ׳וֹמוֹלָאנְגְמָה״. במערב נמצא גם המדבר, היורד כ- 150 מ׳ מתחת לגובה פני הים, ויוצר גיוון טופוגרפי עצום. הנהרות הענקיים של סין, היאנג־דזה, הצהוב ועוד כמה אחרים ידועים פחות – נובעים במערב, ומימיהם משמשים להשקיה ולפרויקטים הידראוליים להפקת חשמל. הנהרות “מחשמלים״ את החיים בסין גם עקב השיטפונות שהם יוצרים, שכמה מהם נמנים עם אסונות הטבע החמורים ביותר של האנושות.

ערים מלאות אדם
מאז תום מלחמת העולם השנייה, אוכלוסיית סין הוכפלה והגיעה ליותר מ- 1.3 מיליארד נפש. זוהי המדינה המאוכלסת ביותר בעולם, והיא כוללת למעלה מחמישית מכל תושבי כדור הארץ. בסין יש 56 קבוצות אתניות, שהגדולה בהן היא האן. בין האמונות הדתיות נכללות הבודהיזם, הטאואיזם, הקונפוציאניזם, האסלם והנצרות (מיעוט קטן מאוד).

חלק הארי של האוכלוסייה העצומה של סין מתרכז במזרח ובדרום המדינה, מקום שבו גם עיר שדה יכולה למנות כמה מאות אלפי תושבים. השלטונות מנסים לשמר את האיזון הנוכחי בין האוכלוסייה העירונית לזו הכפרית על ידי שילוב של פיקוח חמור על תכנון המשפחה והגבלות על הגירה פנימית, במטרה להחזיק את הרוב
(כ- 65- אחוז) באזורים שמחוץ לערים. אך על אף מאמצים אלה, זורמים מיליוני פועלי חוות לערים בחיפוש אחר עבודה. כתוצאה מכך, הערים הגדולות הופכות לכרכים עצומים: שנחאי, על 17 מיליון תושביה, היא ככל הנראה העיר הגדולה בעולם. אוכלוסיית בייג׳ינג מונה כ- 12 מיליון נפש וצ׳ונגצ׳ינג, טיאנג׳ין, צ׳נגדו וחארבין מונות גם הן בערך כמספר הזה כל אחת.

רכיבה על אופניים לעבודה ברחובות כל אחת מהערים האלה יכולה להיות מטרד יומי שנמשך שעה עד שעתיים. מספר המכוניות בערי סין הוכפל מאז תחילת המאה והפך את הרכיבה על אופניים למסוכנת יותר. הדבר גם הגביר את בעיית זיהום האוויר הנגרם על ידי מפלטי המנועים של משאיות כבדות ואוטובוסים.

המסע הארוך והממושך לבית החרושת הוא רק אחד מהמפגעים של החיים בעיר הגדולה. הדיור צפוף ובדרך כלל חדגוני; עריכת קניות נמשכת זמן רב ואינה נוחה במיוחד. אך החיים בעיר בדרך כלל נוחים יותר מאשר באזורים הכפריים, ומעמידים לרשות התושבים מתקנים ושירותים טובים יותר, מבתי חולים ועד בתי ספר. אין פלא שבן כפר שאפתן חולם על החיים הטובים בחברה העירונית. אך הממשלה אינה מניחה לו לעבור לעיר אם אין לו משרה מובטחת.

השכר הממוצע בסין הוא רק כ- 1,000 יואן לחודש – מחירה של ארוחה רגילה לארבעה במלון לתיירים בבייג׳ינג. אמנם רמת השכר נראית נמוכה להחריד, אך יש לזכור כי רמת החיים בסין נמוכה פי כמה מהנהוג במערב. מחוץ לעיר שכר הדירה יכול להגיע ל- 100 יואן בלבד לחודש ומוצרי המזון הבסיסיים זולים. מספרם של יחידים בעלי שכר גבוה בערים הגדולות עולה במהירות ואלה יכולים להרשות לעצמם לרכוש מכוניות, בתים ואת כל המותרות של החיים המודרניים.

עד לא מכבר היה מושג “קערת האורז הבטוחה״, שהבטיח הכנסה ללא כל קשר לכושר הייצור, מסורת מוצקה כמעט כמו מנוחת הצהריים. פירושו היה שהעוני התחלק שווה בשווה בקרב מאות אלפי איכרים. ואז, למורת רוחם של התיאורטיקנים הקומוניסטים המחמירים, החליטה ההנהגה הפוסט־מאואיסטית להעניק תגמולים כספיים על מאמץ מיוחד ורעיונות מוצלחים.

ניצול הקרקעות
רק 10 אחוזים מהקרקעות בסין מעובדים. האדמה לעתים אינה פורייה, האקלים הפכפך והאוכלוסייה הענקית גדלה בהתמדה. בצורת או טייפון יכולים עדיין לערער את האיזון בין אספקת המזון לביקוש לו, גם כשהדרישות של היחיד צנועות מאוד.

כל פיסת ארץ פורייה שבנמצא, כולל חלקות שנראות טרשיות לחלוטין או בלתי ניתנות לגישה, חייבת להיות מנוצלת באופן מרבי, ללא קשר לכמות המועטה של הטרקטורים, המשאיות, המשאבות והצינורות. הבעיה בוודאי אינה חדשה, אך הפתרונות שמנסים למצוא לה חדשניים. כשהקומוניסטים עלו לשלטון ב- 1940 החזיקו 10 אחוזים מהאוכלוסייה ב- 70 אחוז מהקרקעות. פריצת הדרך האידיאולוגית החלה בחוות, שבהן שמו להם המהפכנים למטרה ליעל את המנגנונים שהתנוונו במשך דורות; עלויות גבוהות, יבולים זעומים וניהול כושל הפכו את החקלאות לבלתי משתלמת.

המשטר החדש, שהבין שהאנשים והאדמות הם הנכסים החשובים ביותר של המדינה, ניגש לביצוע הארגון מחדש של החקלאות בדרכים רווחיות יותר. השלטונות אמנם התירו לבעלי קרקעות קטנים להשאיר בידיהם את נחלותיהם, אך הם החרימו את אדמותיהם של בעלי אחוזות עשירים וחילקו אותן בין ההמונים חסרי הקרקע. לאט לאט התפתחה מערכת חקלאית חדשה.

הקפיצה הגדולה קדימה
תחילה הוקמו צוותי עזרה הדדית שאיחדו את הפועלים, חיות המשק וכלי עבודה. הצעד הבא היה פיתוח קואופרטיבים, שהחזיקו במשותף בקרקעות, בבעלי החיים ובכלים והתחלקו בהכנסות. לעתים התלכדו ביחד מאתיים משפחות מכפר אחד או יותר. הרווחים היו בבעלות משותפת והושקעו לרווחת הכלל.

מאו דזה־דונג האמין שניתן לתעש את סין במהירות, בסיוע התמריצים האידיאולוגיים והארגון מחדש של הייצור. כמו הערים, גם אזורי הכפר זכו לעידוד במטרה לנצל את המשאבים ועודף הידיים העובדות לתעשייה כבדה, בעיקר לייצור פלדה. הקואופרטיבים מוזגו ליחידות גדולות עוד יותר, קומונות – קבוצה של כפרים ויישובים נידחים – שהיו אחראיות על החקלאות, המיזמים התעשייתיים, המסחר, החינוך ואבטחת הבתים המקומיים. עד סוף 1958 היתה למעשה כל משפחת איכרים חברה בקומונה עממית.

“כבשנים של חצר אחורית״ נבנו כדי לייצר פלדה, אך בשל מחסור במומחים, רוב הפלדה שיוצרה לא היתה ראויה לשימוש. המנהיגים המקומיים דיווחו על גידול אסטרונומי מוטעה כדי לעמוד בציפייה של גידול הייצור החקלאי וכדי לקדם את ענייניהם ולמנוע על הכרזתם כמי שלא עמדו במחויבויותיהם הפוליטיות. בין השנים 1961-1959 גרמו כישלון מדיניות “הקפיצה הגדולה קדימה״ בשילוב עם שלוש שנים של מזג אוויר גרוע לרעב הגדול ביותר של המאה ה- 20 .

“המהפכה השנייה״
אחרי מותו של מאו דזה־דונג ב- 1976 התפשטה בהדרגה ברחבי האזורים הכפריים של סין רוח של התחדשות ושל יוזמות ממניעי רווח אישיים. תחילה הותר לאיכרים להתמסר לאדמותיהם הפרטיות, ולאחר מכן הם אף קיבלו עידוד לכך. בסיוע התמריצים יכלו האיכרים למכור את עודפי התוצרת והיבול של גניהם הפרטיים במחיר שהציע השוק.

כשניתן האור הירוק לייצור במתכונת ביתית, גדלו רווחי האזור הכפרי. הגישה החדשה לחקלאות מילאה עד מהרה את השווקים בשפע של מוצרים ושיפרה את רמת החיים של חקלאים בעלי יוזמה.

בעקבות ההצלחה המדהימה של המדיניות החקלאית החדשה פנו הרשויות גם לתחום התעשייה. בייג׳ינג קראה לביזור הכלכלה, למורת רוחם של אידיאולוגים מסורתיים. מנהלי בתי חרושת הודרכו לענות על דרישות השוק, אף כי שיטות הביצוע לא תמיד הביאו לתוצאות הרצויות. בו בזמן הורשו גם יזמים פרטיים לפתוח מסעדות, חנויות ושירותי תעשייה משלהם. האמיתות של מרקס ולנין הועמדו רשמית בסימן שאלה: העיתון היומי People’s Daily הודה שנביאי הקומוניזם לא הצליחו לפתור את כל בעיות העידן המודרני.

החיים בכפר
אם נקרית בידיכם ההזדמנות לבקר בקהילה כפרית, אל תחמיצו אותה. אחרי הכל, זהו אורח החיים של 65 אחוז מתושבי סין. מכל מה ששמעתם על הקומונות אתם מדמיינים בוודאי צריפי מגורים וחדר אוכל משותף. במקומם אתם עשויים למצוא אוסף של כפרים שכל אחד מהם מורכב מריכוז של בתי אבן או בטון חד־קומתיים, ובאזורים עניים, כמה בקתות טין עם גגות קש. ברחוב הראשי של כל כפר (שבדרך כלל אינו סלול) יש חנות שמוכרת הכל – מצמר גפן ועד סירים ומחבתות. מתקני אופניים מכים בפטיש ובאזמל, זקנים משחקים בקלפים וילדים סמוקי לחיים נועצים עיניים סקרניות בזרים. בכפרים עשירים יותר, הסיפור שונה לחלוטין. כאן אתם עשויים למצוא בתים הדומים לווילות מודרניות ובהם מכשירים ומתקנים שיכולים להתחרות באלה הנמצאים בכל אחת מהערים המשגשגות של סין, ממקלטי טלוויזיה ועד תנורי מיקרוגל ואולי אפילו מחשב.

רבים מהחוואים המצליחים ביותר בסין מתרכזים פחות בחקלאות ויותר בתעשייה נלווית. הָאנצוּנְחֶה, אחד מבין אחד־עשר כפרים בקומונה הסמוכה לבייג׳ינג, מדגים את המגמה. ב- 1978 הקים הכפר המרושש חברת בנייה שהעסיקה בנאים מקומיים, במטרה לבנות בתי מגורים ומשרדים למעמד הביניים העולה בעיר בייג׳ינג. באמצע שנות התשעים העסיק הכפר 6,000 פועלים שעבדו בבנייה והכנסות החברה הגיעו ליותר מ- 7 מיליון דולר לשנה. באשר לחקלאות, הכפר השקיע לאחרונה 2 מיליון דולר בחממות מקליפורניה לגידול ירקות אורגניים, שכולם מכוונים למסעדות היוקרה של בייג׳ינג. אנשי הכפר עדיין עוסקים בחקלאות, אך רחובותיהם סלולים, בתיהם חדשים והכפר שלהם נראה כמו פרבר מודרני.

מובן שהחיים בחוות רבות ממשיכים להיות קשים וכרוכים בעבודת כפיים מפרכת במשך שעות ארוכות. המיכון המתפשט מקל במידה רבה את הנטל המוטל על כתפי האיכרים באזורים נידחים יותר. כשההגבלות הביורוקרטיות קלות יותר והיזמות מתוגמלת, איכרים בעלי דמיון ומרץ מרוויחים כסף – לפעמים אפילו הון לא מבוטל – בשווקים החופשיים של הכפרים והעיירות הסמוכים. הם מוכרים עודפי ייצור ויבולים מחלקותיהם הפרטיות וגם כל דבר שהם מסוגלים לייצר. המדיניות הרשמית היום מעודדת איכרים נלהבים ש״ממהרים להתעשר״, משום שבלעדי אלה שמרוויחים מחוץ לעיר, תושבי הערים לא יוכלו להתרווח בנוחות.

טיולים תיירותיים
מבחינתו של התייר, המוזרות המוחלטת של הארגון החקלאי והתעשייתי מוסיפה נופך מרתק נוסף לסין, ורשויות התיירות מארגנות סיורים קבועים לבתי חרושת ולחוות. במקור היה זה תרגיל תעמולתי, אך הסיורים זכו להצלחה כבירה. אין עוד כל ניסיון להתכחש למגרעות. המדריכים הרשמיים גם אינם מסתירים את העובדה שהם מציגים מוסדות ייצוגיים שעליהם גאוות המדינה, ולאו דווקא מקומות טיפוסיים. כשמגישים לכם במסגרת הסיור סעודה בת תשע מנות בקנטינה של הקולקטיב הכפרי, איש לא ינסה לשכנע אתכם שזהו חלק משגרת החיים של האיכרים הפשוטים.

סיורים כאלה הם בין היתרונות הכלולים בחבילות טיול או בטיולים מאורגנים לסין. לפעמים לא יודעים מראש {אפילו לא יום אחד מראש) מה בתוכנית, אף כי לשכת התיירות המקומית עושה מאמצים רבים לארגן תוכניות מעניינות ומגוונות. לא תיתקלו בכל התנגדות אם תבקשו להימנע מהשתתפות בטיולים האלה, אך מן הראוי להודיע על כך למדריך מראש כדי שיתר חברי הקבוצה לא יצטרכו להמתין לכם.

טיולים עצמאיים הם בבחינת חידוש במדינה הזאת, שעדיין לא רגילה לתיירים גם בקבוצות מאורגנות. אחרי הכל, תיירים מכל סוג שהוא לא נהגו להגיע לסין עד סוף שנות השבעים של המאה ה- 20 . המתקנים והשירותים עדיין מוגבלים מאוד, כך שנסיעה בהחלטה רגעית, מהיום למחר, כרוכה בסיכון מסוים. אך אם ברצונכם לארגן לבד את המסלול, ואינכם חוששים מעמידה בתור ומניסיונות להביע את רצונותיכם בתחנות רכבת, בנמלי תעופה ובדלפקי הקבלה בבתי המלון, ההרפתקה יכולה להיות נעימה.

האטרקציות התיירותיות הרשמיות של סין מגוונות ומפוזרות כל כך, עד כי טיול ראשון עשוי להיות הקדמה בלבד. גם כשהזמן והאמצעים מאפשרים טיול גדול שנמשך יותר משלושה שבועות, קרוב לוודאי שתיאלצו לבחור בין טיול על נהר היאנג־דזה ובין מערות מוגאו או בין יער האבן לדרך המשי. יהיה אשר יהיה המסלול, אין ספק שתחוו את הגיוון המדהים של סין: הגגות הסחופים של מקדשים עתיקים בבוקר, נוף ההרים הקלאסי בשעות הערביים ומופעי אקרובטיקה או מוזיקה עממית בערב. ואיכשהו כל אחד מצליח לדחוס בין לבין גם שלוש ארוחות וקצת קניות.

אכילה וקניות
רוב התיירים יסכימו כי אפשר לדרג את האוכל בסין כאטרקציה בפני עצמה. בין שאתם מוזמנים לסעודה רשמית מפוארת או בין שאתם מנסים את מזלכם בדוכן אטריות בצד הרחוב, לא תמצאו שום דבר המשתווה לכך בכל מקום אחר בעולם. זה הזמן לטעום את כל אותם מתכונים קלאסיים המותקנים עם החומרים האמיתיים ובדרך הנכונה.

קניית מזכרות נמצאת ברשימת החובה של כל תייר. אזורי התיירים מלאים תמיד בדוכנים ובשווקים המוכרים סחורות שונות, מענתיקות מזויפות ועד הדברים האמיתיים. בדרך כלל מוצעים למכירה כלי קרמיקה, חפצי אבן ירקן, מוצרי משי, ציורים, בגדים מסורתיים ושלל מזכרות אחרות.

נוסף על שוקי התיירים, אפשר למצוא מציאות למכביר בבתי הכלבו השכונתיים. מרכזי קניות בערים הגדולות, כמו בייג׳ינג ושנחאי, מלאים במותגים מערביים וגם בחיקויים שלהם. תוכלו למצוא גם כמה שמות מוכרים של סופרמרקטים אירופיים ואמריקניים. בעיירות קטנות או באזורים נידחים שבהם מתגוררים בני מיעוטים אפשר למצוא מוצרים מקומיים ייחודיים לאזור.

בידור אקזוטי
אחרי יום ארוך ומפרך, אתם עלולים להתפתות לדלג על ״חיי הלילה״ המוצעים במסגרת לוח הזמנים שתוכנן לכם. אל תוותרו, שנסו את מותניכם וקבלו את ההזמנה להיכל התרבות או לתיאטרון המקומי. זו יכולה להיות ההזדמנות היחידה שלכם לחזות באופרה פקינית (או אופרה קנטונית או סצ׳ואנית השונות זו מזו במידה רבה), או בלהטוטנים המתגרים בגורל מגבהים מסחררים, או בליצנים שביצועיהם יצחיקו אתכם בלי שתבינו מילה מדבריהם. תהיה התוכנית אשר תהיה, היא תכלול ללא ספק הצצה מרתקת למגמות התרבותיות האחרונות. הכוכבים האלמוניים של המופע הם בדרך כלל הצופים עצמם. הם עשויים לקמץ במחיאות כפיים, אך אל תיתנו לכך להגביל את אלה שלכם.

גם אחרי שכבר ראיתם את אוצרות האמנות והמורשת ואת הערים והנוף הכפרי עוצר הנשימה, אתם יכולים להמשיך ולמצוא סיבות לחזור ולבקר בסין. יש תיירים המשתתפים למשל בקורסים לאקופונקטורה, או לומדים אמנויות מלחמה סיניות או אופרה סינית מנקודת המבט של אחורי הקלעים. יש גם טיולים המציעים שילוב של קורסי בישול, שהמשתלמים בהם יכולים להתמודד עם ברווז בנוסח פקינג במטבח שלהם.

החוויה העמוקה ביותר מהביקור בסין היא ההימצאות בקרב האנשים. צריך רק לצאת בבוקר מבית המלון וללכת לאיבוד בים מיליארד הסינים המסתובבים ברחובות: בין גלים של אופניים מלהטטים, התקהלויות עצבניות בתחנות האוטובוס ושכנים המתרגלים תנועות התעמלות בהילוך אטי, עם הפסקות לרכילות. גמלאי האוחז בכלוב ציפורים גבוה מעל ראשו, מוציא את הכנרית הקטנה שלו להתאוורר. בדוכן פינתי הומה מכינים חטיפים סיניים, הנמכרים ונאכלים במקום.

הדרך שבה האנשים מתלבשים, עובדים ונהנים משעות הפנאי שלהם ממשיכה לרתק את הזרים. הסקרנות היא כמובן הדדית. לעתים אתם עלולים לחוש אי נוחות לנוכח תשומת הלב שאתם מושכים. אך אי אפשר לצפות לקבלת פנים חמה יותר.

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך:

הירשמו חינם למועדון הספרים של מטר ותקבלו עדכונים על ספרים חדשים, מבצעים ועוד.

בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש

Powered by Blacknet.co.il