אקסטזה טוטאלית

כשגרמניה תקפה את צרפת בשנת 1940, פעלו חיילי הוורמאכט בהשפעת 35 מיליון כדורים של פרוויטין, כדור שהחומר הפעיל בו ידוע היום כסם הקשה והממכר קריסטל מת'. הכדור הזה הוא שאִפשר את מלחמת הבזק (בליצקריג) חסרת המעצורים, והפך לסם עממי במדינה הנאצית.

על סמים ברייך השלישי ידוע עד כה מעט ונורמן אולר חודר בספרו מתחת לעורם של הפושעים הגרמנים שפעלו באותם ימים. היכן שלא היה די באידיאולוגיה ובקנאות כדי להשיג את "הניצחון הסופי", פנו במנגנון הנאצי ללא כל עכבות לעזרת הסמים. בעוד שבאופן רשמי נוהלה מדיניות מחמירה כנגדם, סמים קשים וממריצים היו נגישים למגוון רחב של אנשים באוכלוסייה הגרמנית: החל בפועלים, מורות, רופאים, עקרות בית, ולילדים כתוסף במשקאות וממתקים, ועד לחיילי הוורמאכט, האס-אס וטייסי הלופטוואפה. 

גם היטלר עצמו, הצמחוני והסגפן כביכול, אהב להיעזר בתמריצים פרמקולוגיים, וקיבל בקביעות מרופאו האישי, תיאודור מורל, חומרים ממריצים שונים, תכשירי הורמונים מפוקפקים ואף סמים קשים. כך הצליח הרודן להיאחז עד הסוף בטירוף שלו.

לצורך כתיבת אקסטזה טוטאלית ייחד אולר חמש שנים של מחקר בארכיונים בגרמניה ובארצות הברית. בין השאר בחן חומרים תיעודיים שהגישה אליהם היתה חסומה עד לא מכבר, שוחח עם בני התקופה, עם היסטוריונים צבאיים ועם מומחים לרפואה. ההיסטוריון הידוע הנס מומזן ליווה את כתיבת הספר שתורגם ל-25 שפות, והיה ברשימת רבי המכר של ה–New York Times האמריקאי, וכן Der Spiegel הגרמני.  

זהו ספר מטלטל ומרתק על מכונת הסמים האדירה, המכוונת והמתואמת שהניעה את הרייך השלישי על כל רבדיו: מהאזרח הפשוט, דרך טייסי חיל האוויר הגרמני ועד לאדולף היטלר.

"ספר מעולה ומרתק...

מחקר רציני, המבוסס על תחקיר מקדים מעמיק."

איאן קרשו, מחבר הביוגרפיה "היטלר"

"תרומה גדולה למחקר... ספר ראוי לציון."

אנטוני ביוור, מחבר רבי המכר "ההימור האחרון של היטלר", "מלחמת העולם השנייה", "סטלינגרד" ו"נפילת ברלין"

"מחקרו המרתק של אוֹלֶר על התמכרות למתאמפטמין ברייך השלישי משנה את מה שאנו יודעים על מלחמת העולם השנייה... הספר שם לו למטרה לשנות את הצורה שבה יתייחסו להיבטים מסוימים על הרייך השלישי בעתיד."

The Guardian

"חשיפה מרתקת ויוצאת מן הכלל."

BBC World News

נורמן אולר -

נורמן אולר, יליד 1970, הוא סופר גרמני המתגורר כיום בברלין. הוא למד בבית הספר לעיתונאים בהמבורג וסיים תואר אקדמי במדעי התרבות ובפילוסופיה. אולר חיבר עד כה ארבעה רומנים, כתב תסריטים וזכה במלגות ובפרסים רבים.

הסם העממי
(1938-1933)

הנאציזם היה רעיל, פשוטו כמשמעו. הוא ייצר חומר כימי שעדיין נוגע לנו כיום: רעל שלא ייעלם במהרה. הנאצים הקפידו לטפח תדמית של אנשים מסודרים ומכובדים, והוציאו אל הפועל מדיניות מחמירה נגד סמים שגובתה באידיאולוגיה, בתעמולה רבת רושם ובעונשים דרקוניים — ועל אף כל זאת, בשנות שלטונו של היטלר הפך חומר רב עוצמה, ממכר ומזיק במיוחד למוצר פופולרי: כדורים בשם המסחרי פֶּרווִיטִין (Pervitin). בדרך חוקית לגמרי עלה החומר הזה לגדולה ברייך הגרמני בשנות השלושים של המאה העשרים, ובהמשך גם בארצות אירופה הכבושות. הכדורים היו ל"סם של העם" (Volksdroge). הם היו מקובלים בכל מקום, והיה אפשר להשיגם ללא מרשם בכל בית מרקחת. רק משנת 1939 חויבו הכדורים במרשם רופא, ומשנת 1941 הוחלו עליהם הקריטריונים של חוק האופיום של הרייך.
הרכיב הפעיל של הפֶּרווִיטין, מֶתאַמפֶטַמין, הוא כיום חומר בלתי חוקי ברוב ארצות העולם, ובמקומות שבהם ניתן להשיגו הוא כפוף לתקנות מחמירות. ואולם מאה מיליון הצרכנים שלו, והמספר עוד הולך וגדל, עושים אותו לאחד הרעלים המבוקשים בתבל. הדיוטות בכימיה מייצרים אותו לא פעם במעבדות מחתרתיות, ולרוב הם מוסיפים לו אי אלו תוספות. החומר מכונה "קריסטל מת'", ובדרך כלל שואפים אותו במינונים גבוהים. הוא נהנה מפופולריות בכל רחבי אירופה, ומספר המשתמשים שצורכים אותו בפעם הראשונה הולך וגדל. החומר הממריץ, שיש בו לא מעט סיכונים, משמש סם
במסיבות ומגביר תפוקה במקום העבודה, במשרדים, ואפילו בבתי נבחרים ובאוניברסיטאות. החומר מניס שינה ורעב ומבטיח תחושה של אופוריה. ובכל זאת בצורתו כיום, קריסטל מת' הוא סם ממכר, הרסני ומזיק לבריאות. מתי מעט מכירים את סיפור ההצלחה של הסם הזה ברייך השלישי.

מעבדת הסמים של בירת הרייך
תחת שמי קיץ בהירים המתפרשים מעל אזורי תעשייה ושורות של בנייני דירות אחידים, אני נוסע ברכבת הפרוורים לכיוון דרום־מזרח, לשולי העיר ברלין. כדי לבקר במה שנשאר מן המפעלים של חברת טֶמלֶר, היצרנית לשעבר של הפרוויטין, עלי לרדת מרכבת הפרוורים באַדלֶרסהוֹף, המכונה היום "הפארק הטכנולוגי החדיש ביותר של גרמניה". אני מתרחק מהפארק, מפלס לי את דרכי בשטח הפקר עירוני, חולף על פני מבנים מתפוררים של בתי חרושת, וחוצה שממה
זרועה באבני בניין מתפוררות ובחלקי פלדה חלודים.
המפעלים של חברת טמלר השתכנו פה בשנת 1933 . שנה לאחר מכן הוחרם רכושו של אלברט מנדל, הבעלים השותף היהודי של בית החרושת לכימיקלים טֶמפֶּלהוֹף, וחברת טמלר קיבלה את חלקו והתרחבה במהירות. התקופה הזאת היתה טובה לתעשיית הכימיקלים הגרמנית (כל עוד היתה בידיים אריות), ובעיקר שגשג ענף הפרמצבטיקה. בתחום הזה חיפשו וחקרו ללא לאות חומרים חדשים פורצי דרך שנועדו להקל את מכאוביו של האדם המודרני ולהסיח את דעתו מצרותיו. במעבדות ניסו דברים רבים ובנו נתיבים פרמקולוגיים שמטביעים את חותמם על הרפואה שלנו עד היום.
מפעל התרופות לשעבר של חברת טמלר היה לחורבה. שוב דבר אינו מזכיר את שנות שגשוגו, כשמיליוני כדורים של פרוויטין יוצרו במפעל מדי שבוע בשבוע. שטח המפעל אינו משמש עוד לדבר, זהו שטח מת. אני חוצה מגרש חניה שומם, מפלס את דרכי ביער קטן שגדל פרא, ומטפס מעל חומה שעדיין מודבקים אליה רסיסי זכוכית להגנה מפני פולשים. בין שרכים וצמחי בר אחרים ניצב ביתן העץ הקטן והישן של מייסד המפעל תיאודור טמלר, הביתן שממנו צמח בעבר כל המפעל. מאחורי סבך צפוף של עצי אלמון מתנשא מבנה של לבנים, גם הוא נטוש כולו. אחד מן החלונות שבור, ומאפשר לי להיכנס מבעדו אל פרוזדור ארוך וחשוך. ריח מעופש ועבֵש עולה מן הקירות והתקרות. בקצה הפרוזדור יש דלת פתוחה למחצה; שכבת הצבע הירוקה שעליה מתקלפת כולה. מאחורי הדלת, מבעד לשני חלונות תעשייתיים שבמסגרות העופרת שלהם זגוגיות שבורות, חודר אור יום אל החדר. קן ציפורים ישן מושלך בפינה. הקירות מחופים באריחים לבנים, מקצתם שבורים, עד לתקרה הגבוהה שבה קבועים חורים עגולים לאוורור.
החדר הזה הוא המעבדה לשעבר של ד"ר פריץ הָאוּשילד, מנהל החטיבה הפרמקולוגית בחברת טמלר משנת 1937 עד שנת 1941.
בעבודתו חיפש סוג חדש של תרופה, "אמצעי שיעלה את רמת הביצועים". החדר הזה היה מעבדת הסמים לשעבר של הרייך השלישי. פה, במכלי היתוך מחרסינה ובמכלי עיבוי וקירור שהיו מחוברים ביניהם בצינורות, רקחו הכימאים את החומר הטהור שלהם.
פה הרעישו המכסים של מכלי ההשריה הכרסתניים, אדים לוהטים בצבעי צהוב ואדום נפלטו ברחש צורם, תחליבים פצפצו, ואצבעות בכפפות לבנות כִּווננו. פה נוצר מתאמפטמין, ואיכותו היתה משובחת כל כך, שאפילו רוקח הסמים הבדיוני וולטר וייט מסדרת הטלוויזיה האמריקאית "שובר שורות", שראתה בקריסטל מת' סמל של ימינו, לא היה מצליח לייצר חומר כזה, גם לא בשעותיו הטובות ביותר.

פרולוג במאה התשע־עשרה: אבי כל הסמים

"תלות מרצון היא המצב היפה מכול."
יוהאן וולפגנג פון גתה

כדי שנוכל להבין את הרלוונטיות ההיסטורית של המתאמפטמין ושל סמים אחרים לאירועים במדינה הנאצית, עלינו לחזור לאחור בזמן.

ההתפתחות של החברות המודרניות קשורה לסיפור ייצורם והפצתם של החומרים המסממים ממש כשם שהכלכלה קשורה להתקדמות הטכנולוגיה. בשנת 1805 כתב גתה ברפובליקת ויימאר הקלסיציסטית את "פאוסט", וביצירה הזאת חידד בדרך פואטית את התזה שסמים הם מקור השראה לתהליך התהוותו של האדם: אני משנה את מוחי, משמע אני קיים. באותה תקופה בפּאדֶרבּוֹרן שבווסטפליה, ביצע שוליית הרוקחים פרידריך וילהֶלם זֶרטוּרנֶר ניסויים בצמחי הפרג.
השרף הדביק המופק מהם הוא האופיום, משכך הכאבים, ואין חומר המשתווה לו בהשפעתו. גתה רצה לגלות בדרך פואטית דרמטית מהו הדבר שמלכד את העולם יחדיו, ואילו זרטורנר רצה לפתור בעיה קונקרטית בת אלפי שנים, שנוגעת לכל בני המין האנושי.
האתגר הקונקרטי שעמד בפני הכימאי הגאון, צעיר בן עשרים ואחת, היה זה: תנאי הגידול של הפרג משפיעים על מידת הריכוז של החומר הפעיל בצמח, האופיום. פעם השרף המר המופק מן הפרג אינו משכך את הכאב די הצורך, ופעם מקבל החולה בטעות מינון יתר הגורם להרעלת אופיום. כשהוא סומך רק על עצמו, ממש כמו גתה שצרך תמיסת אופיום בקיטון הכתיבה שלו, הצליח זרטורנר לעשות מעשה מרעיש: הוא הצליח לבודד את המורפין, אותו אלקלואיד חשוב
המצוי באופיום, שהוא מעין מפיסטו פרמקולוגי המכשף כאב והופך אותו לתחושה טובה. התגלית הזאת היתה נקודת מפנה בהיסטוריה של הפרמקולוגיה, וגם אחד מן האירועים החשובים ביותר בתחילת המאה התשע־עשרה, ובהיסטוריה האנושית בכלל. באמצעות מינון מדויק של מורפין היה אפשר עכשיו לשכך את הכאב, בן הלוויה המפחיד של בני האדם, ואף להעלימו לגמרי. עד לאותה עת הכינו רוקחים בבתי מרקחת בכל רחבי אירופה את הגלולות שלהם לפי מיטב ידיעותיהם ועל פי צו מצפונם ממבחר העשבים שבגינת התבלינים הפרטית שלהם או ממבחר הצמחים שליקטו נשים ביער.
בתי המרקחת האלה התפתחו בתוך שנים מעטות למפעלים תעשייתיים של ממש, שבהם נקבעו והתבססו אמות מידה פרמקולוגיות.* המורפין ריכך את כל עוולות החיים, ולא זו בלבד אלא שהיה גם עסק כלכלי גדול ורווחי.
בדארמשטאדט התבלט בעליו של בית המרקחת אֶנגֶל, עמנוּאל מֶרְק, חלוץ בתחום הפרמקולוגיה; ובשנת 1827 חרת על דגלו של בית העסק שלו את השאיפה לספק כמויות גדולות של אלקלואידים ושל חומרי גלם אחרים לתרופות, תמיד באותה איכות בדיוק. זאת לא היתה רק שעת לידתה של חברת מֶרְק, המשגשגת עד היום, אלא גם השעה שבה נולדה התעשייה הפרמצבטית כולה. בשנת 1850 בקירוב הומצא המזרק המצויד במחט הזרקה אל תוך הווריד, וכעת לא היה
דבר שיעצור את מסע הניצחון של המורפין. כמויות עצומות של משכך הכאבים הזה שימשו במלחמת האזרחים האמריקאית בין 1861 ל־ 1865 וגם במלחמת גרמניה-צרפת ב־ 1871-1870 . עד מהרה הפכה זריקת המורפיום עניין של הרגל. השפעתה היתה מכרעת: אמנם היה אפשר להגביל ולצמצם אפילו את סבלם של פצועים קשים, אבל מצב
זה הוא שאִפשר מלחמות בקנה מידה גדול עוד יותר. לוחמים, שבעבר נהיו לרוב בלתי כשירים ללחימה לתקופה ארוכה בשל פציעה, טופלו עכשיו במהירות, ואם היתה אפשרות לעשות זאת, הם נשלחו שוב לחזית, לקווים הקדמיים ביותר.
באמצעות המורפין, ובשמו המוכר מורפיום, הגיעו המאבק בכאב ואפשרויות האלחוש לנקודות שיא מכריעות. הדבר השפיע באותה מידה הן על הצבא והן על החברה האזרחית. החומר נתפס בטעות כחומר שמרפא כל דבר וכבש את מקומו בחברה כולה, מפועלים פשוטים ועד לאצולה, בכל רחבי תבל: באירופה, באסיה ובארצות הברית. בבתי המרקחת ברחבי ארצות הברית הוצעו למכירה בתקופה ההיא בעיקר שני תכשירים ללא מרשם: מיצים שהכילו מורפין נועדו
להרגעה ושימשו גם להרדמה מקומית; משקאות מהולים שהכילו קוקאין (כמו למשל תערובת של יין בורדו עם תמצית קוק או המשקה קוקה־קולה) נמכרו לטיפול במצב רוח עגמומי, ונחשבו משקאות הדוניסטיים מעוררי אופוריה. אבל זאת היתה רק ההתחלה. התעשייה החדשה שקמה רצתה להציע ללקוחותיה במהירות מגוון של מוצרים; היה צורך להמציא מוצרים חדשים. ב־ 10 באוגוסט 1897 רקח פליקס הופמן, כימאי שעבד בחברת בַּאיֶר, תערובת של חומצה אָצֶטילית וחומצה סאליצילית שהתבססה על חומר פעיל שהופק מקליפת הגזע של עץ הערבה; התערובת הזאת נכנסה לשוק בשם המוכר אספירין, וכבשה את הגלובוס. אחד־עשר ימים לאחר מכן המציא הופמן חומר נוסף שהיה עתיד גם הוא להתפרסם בכל רחבי תבל: דיאַצֶטיל מורפין, נגזרת של מורפין, החומר הראשון שיוצר במכוּון כסם. החומר נכנס לשוק בשם המסחרי "הרואין", והחל את מסע השיווק שלו. "הרואין הוא עסק טוב," הכריזו המנהלים של חברת בַּאיֶר בגאווה, ושיווקו
את המוצר כתכשיר לטיפול בכאבי ראש ובתחושה כללית לא טובה, ואף כסירופ נגד שיעול לילדים. אפשר לתת את התכשיר הזה אפילו לתינוקות בני יומם לטיפול בגזים ובבעיות שינה, כך אמרו בחברת באיֶר.
לא רק חברת באיֶר עשתה עסקים טובים. כמה וכמה מפעלים פרמצבטיים מודרניים התפתחו בשליש האחרון של המאה התשע־עשרה לאורך הריין. התנאים הכלליים היו נוחים: בהשוואה לתעשייה הכבדה המסורתית, תעשיית הכימיקלים בגרמניה לא נזקקה למכשירים ולחומרי גלם רבים. גם עסקים צנועים הניבו רווחים גבוהים.
לאינטואיציה ולמקצועיות של המפתחים בתחום הזה היתה החשיבות הרבה ביותר, וגרמניה, שהיה בה שפע של הון אנושי, יכלה להסתמך על מאגר כמעט בלתי נדלה של כימאים ומהנדסים שהוכשרו במערכת ההכשרה שהיתה הטובה בעולם באותה עת. רשת האוניברסיטאות והמכללות הטכנולוגיות נחשבה לדוגמה ומופת: הכלכלה והמדע עבדו
יחדיו והיו שלובים זה בזה. המחקר התנהל במלוא המרץ, ופותחו פטנטים רבים. בכל הנוגע לתעשיית הכימיקלים היתה גרמניה ל"סדנת הייצור העולמית" במפנה המאה, והכיתוב " Made in Germany " היה חותם של איכות, בייחוד בנוגע לייצור הסמים.