ג'רמי קאן הוא חנון מצוי שלומד בתיכון. יום אחר יום הוא לוטש עיניים בכריסטין היפה, הנערה שלעולם לא יזכה בה, ומונה את הכישלונות שלו אחד לאחד... עד שהוא קונה "סְקְוִויפּ".

הסְקְוִויפּ הוא מחשב-על ממוזער לגודל של גלולה שלאחר הבליעה הוא חודר למוח והופך את בעליו לבן-אדם מגניב. הסְקְוִויפּ אומר לג'רמי מה ללבוש, איך ללכת, ממי להתעלם ואיך לדבר עם בנות, והופך אותו מחנון מושלם לחבר בעילית החברתית של בית-הספר. עד מהרה הוא נעשה חבר של הבנים שהתעללו בו בעבר, ומושך את תשומת-לבן של הבנות הכי שוות בבית-הספר.

אבל ג'רמי מגלה שלוויתור המוחלט על שליטה בחיים שלך יש גם צד אפל, שעלולות להיות לו השלכות הרסניות, ושאולי, בעצם, עדיף לו להסתדר בלעדיו.

בספר מצחיק, שנון, נועז וקצבי, חושף נד ואזיני את הנעשה מאחורי חומות בית הספר התיכון - בנים-בנות, סמים, היפ-הופ, וג'ונגל של מעמדות חברתיים.

ביקורות מחו"ל

"ואזיני מנתח את התשוקה והתככים החברתיים של בית-הספר התיכון ללא שמץ התנשאות."

ניו-יורק טיימס בוק רוויו

"פרוע, מצחיק ונועז... דמיינו לעצמכם את הולדן קולפילד מהתפסן בשדה השיפון עם גישה לאינטרנט."

ניו-יורק פוסט

"נד ואזיני כותב על מתבגרים בלי הקלישאות של "הצלצול הגואל" ותוכניות דומות. תרגיע הוא ספר מצחיק ומעורר מחשבה לכל הגילים."

רוברט לנהם, מחבר הספר:
Hipster Handbook The

"אני סבור שתרגיע הוא ספר מצחיק ומדויק. הוא כתוב להפליא - ואחת העלילות המחוכמות ביותר שנתקלתי בהן זה זמן רב."

מלווין ברג'ס, מחבר הספר: Doing It

"תרגיע הוא דיון חברתי נוקב, בתחפושת של קומדיית סקס (או נכון יותר, חלומות על סקס במקרה של גיבור הספר) של מתבגרים."

מייגן מק'קפרטי מחברת הספרים:
Sloppy Firsts and Second Helpings

"הלוואי שהיה לי סְקְוִויפּ כשהייתי בגיל ההתבגרות. למעשה, הלוואי שהיה לי סְקְוִויפּ עכשיו. אתם יודעים מה? תשכחו מהסְקְוִויפּ. מספיק לקרוא את הספר המפיל מצחוק הזה כדי להפוך להיות מגניב."

ניל פולאק, מחבר הספר:
Never Mind the Pollacks

"תרגיע מראה שבית-הספר התיכון יכול להיות מסע מפרך ובוגדני במסלול שכולל שדות מוקשים של בריונים, סמים ורצועות חזייה מסובכות להחריד. ספר חכם ומצחיק שמתרחק מקלישאות ומתקתקות כמו מאש, ועוסק בנושאים כבדי משקל ביד קלה."

דייוויד בניוף, מחבר הספר: "השעה ה-25"

נד ואזיני - Ned Vizzini

נד ואזיני התחיל לכתוב ב"ניו-יורק פרס" בגיל חמש-עשרה. בגיל שבע-עשרה הוא התבקש לכתוב מאמר לניו-יורק טיימס מגזין" והמאמר הזה הפך בהמשך לספר Teen Angst? Naaah… שבו כתב את זיכרונותיו מתקופת לימודיו בתיכון סטאיווסנט היוקרתי בניו-יורק.

את תרגיע כתב ואזיני בגיל 23. הוא חי בברוקלין שבניו-יורק.

חלק ראשון: טרום סקוויפ

פ ר ק 1
החדר תוסס ומלא חיים בשעה 8:45 בבוקר - אני כמעט מצליח להתעלם מתאורת הניאון הזוֹמְבִּית של תיכון מידְלבּוֹרוֹ. מר גרֶץ' יושב ליד השולחן שלו, ראש קירֵח גבוה עם אניצי שיער וזקָן. הוא מלוּוה בעיתון ובקקטוס. עוד כעשרים שניות הוא יבדוק נוכחות. משמאלי יושבת גֶ'נָה רולאן, הבחורה הכי קוּלית בכיתה.

ג'נה באמצע דיבור: "אז היא אמרה לו כאילו, 'אני אעשה את זה רק אם תנצח אותי בביליארד!' ואז ברור שהיא הפסידה בביליארד בכוונה. היא מה־זה־שרלילה!"

ג'נה אוהבת לדבר על החברה שלה אליזבת, שהיא שרלילה "אמיתית". למען האמת, אני לא זוכר ששמעתי את ג'נה מדברת אי־פעם על המשפחה שלה, או על טלוויזיה, או על מועדי הגשת עבודות, או על שיטות להשיג כרטיסים להופעות, כמו רוב הבנות. היא רק מדברת על אליזבת, ועל כמה שהיא שרלילה.

"היית צריכה לראות מה היא לבשה. זה נראה כמו שקית זבל עם קונדום למעלה -"

"בֶּהר־הר־הר!" צוחקת אַן. אן היא הבחורה השנייה־הכי־קוּלית בכיתה הזאת, שהיא כיתת המתמטיקה שלי. היא יושבת לפנַי כך שהיא מסתובבת תמיד לאחור בכיסא שלה כדי לדבר עם ג'נה, וזה חיזוק נוסף לעובדה שג'נה היא הכי קוּלית ואַן השנייה־הכי־קוּלית. בנות הן יצורים טריטוריאליים מאוד.

"קָה־יוּר־אוּחחח." מר גרץ' מכחכח בגרונו בקדמת החדר.

"אַבּי."
"כאן."
"אַזוּ."
"כאן."
"אטבּוֹרוֹ."
"כאן."

"אַסוּ, לא־אַזוּ." מר גרץ' חופן את הקקטוס שלו בהיסח הדעת. נראה שהוא לא נדקר אף פעם. "גוֹרנסקי."

"כאן."
"גָניליָה."

כריסטין מרימה את ידה. אני מסתכל עליה. היא יפהפייה. "כאן." אני משפיל את עינַי.

"דוּבוֹקנוֹביץ."
"כאן."

וככה זה ממשיך עד הרגע הבלתי נמנע...

"קאן?"
אוּף.

הנה בא הקטע המשעשע, הקטע שהלחיץ אותי מאז שהתחילו לבדוק נוכחות (בכיתה ה'). מכיוון ששם המשפחה שלי הוא קאן, אני לא יכול להגיד "כאן" במענה לשמי. זה מבלבל מורים. אני מרים את היד בשקט ואומר: "נוכח." מישהו מגחך בחלק הקדמי של הכיתה. הגיחוך הזה מופנה כלפַּי? כלפי? אני חייב להיות בטוח לגמרי. אני מוציא את אחד מ"דפי ההשפלות" המודפסים־מראש שלי, כותב את התאריך למעלה ומסמן וי בטור הגיחוכים. אני רוכן מעל הדף ומכסה אותו כדי שג'נה לא תראה. לאחר מכן אני פותח שוב את האוזניים ומאזין כדי לבדוק אם נשמעים גיחוכים נלווים.

פ ר ק 2
דפי ההשפלות התפתחו מאוד במשך השנים, עם שפע של קטגוריות שונות, אבל הגִרסה העכשווית כוללת גיחוך, צחוק, הערה נבזית, סירוב להשיב ניד ראש (מחוות ברכה מקובלת בתיכון מידלבּורו), סירוב להשיב ברכה מילולית, סירוב לתת כִּיף, הכחשה פומבית של דעה שהתקבלה בהסכמה לפני כן, סירוב לחזור על בדיחה, והשפלה (קטגוריה כללית). אני משתמש בדפי ההשפלות כדי להעריך בצורה כמותית מדויקת את מעמדי החברתי. אני שומר אותם לגמרי בסוד. אני מקפיד שאף אחד לא יראה אותם כשאני ממלא אותם בסימני וי כל יום. אני שונא סימני וי.

מר גרץ', בקִדמת הכיתה, רושם את האות K על הלוח - האות K היא סיוט במתמטיקה. אם נתקלים בה, עדיף כבר להתעלם מהכול ולתפוס מחסה. מר גרץ' לא שומע כל־כך טוב, בגלל ש הוא, אתם יודעים, זקן. אז ג'נה ממשיכה לדבר ואני ממשיך להקשיב.

"טוב ואז אליזבת אומרת כאילו, 'לאן אנחנו יכולים ללכת? לי אין מכונית כמו לך.' ...ואז הוא אומר לה" - ג'נה עוברת לקול נמוך - "'בואי שבי על הצינור שלי, מותק.' והיא עשתה את זה! לא להאמין."

אַן בולעת את זה - "בּהר־הר־הר" - מותחת את צווארה כדי לשאוב כל מילה. עבר מספיק זמן מאז תחילת שנת הלימודים - עכשיו אמצע אוקטובר - כך שכולם מיצו כבר את השיחות על הקיץ. (הסיפור הגדול היה שג'ייק דילינג'ר שכב עם דוגמנית מצ'כוסלובקיה שיצאה עם אבא שלו. האמנתי לזה. אין דבר שג'ייק לא יכול לעשות.) בדרך־כלל מדברים על המסיבות של סוף השבוע שעבר או על הבחינות הפסיכומטריות, שיתקיימו בקרוב. פה ושם יש גם דיבורים על נשף המסיכות שיתקיים בליל כל הקדושים.

"שמעתי שלבּריאנה יש, כאילו, חמישה בנים בתור? בגלל שאצל שחקני פוטבול אי־אפשר לדעת אם אחד מהם ינקע את הקרסול ולא יוכל לרקוד?" אן מסיימת את המשפטים שלה בנימת שאלה.

ג'נה משיבה בשתיקה קרה. "זה קרה לי בחטיבה. החבר שהיה לי אז שבר את הרגל והייתי צריכה לרקוד איתו כשהוא היה עם קביים וגבס וזה היה כל־כך נורא."

אני מפנה את האוזניים מג'נה-אן לכיסי פעילות אחרים בחדר. מַרְק ג'קסון ומישהו אחר - קוראים לו ג'קסון מרקס, למען האמת - דנים במשחקי וידיאו. רוֹבּ פותר בעיה במתמטיקה, בטח משהו מתקדם יותר מחשבון דיפרנציאלי, בעודו מחטט בפה, באוזן ובאף לפי התור. בּרבּרי מסביר שכולם צריכים לקרוא לו "ד"ר בּרבּרי" מעכשיו, כי הוא הזמין תואר דוקטור באינטרנט. וכּריסטין, שיושבת בשקט בתוך הבועה הבלתי נראית שלה בחלק הקדמי של החדר, פשוט נראית יפה.

"אל תשאלי, שמעתי שלכריסטין גניליה יש מטרידן חדש," אומרת ג'נה.

אוּפּס!

"ג'נה!" לוחשת אן כאילו היא מגוננת על משהו. "הוא ממש לידך!"

פעמיים אופס. אני יושב בשקט, זקוף. רגוע. רגוע. הראש שלי מופנה הצִדה, כך שהן בטח לא חושבות שאני מקשיב, אבל אני תמיד מקשיב. אני מרושת. אני מציץ בג'נה. היא בוחנת אותי כאילו אני איזשהו חפץ לא מעניין במיוחד, שמונח בינה לבין השעון. אני מפנה את המבט.

"כן, זה הוא," היא אומרת לאַן. "שמעתי שהוא כתב לה מכתב."

מעולם לא כתבתי שום מכתב! מעולם אפילו לא אמרתי שום דבר לכריסטין, אף פעם, מלבד, "אל תלחצי C7 , חטיפי הגרנולה נתקעים במכונה הזאת," בפעם ההיא שנפגשנו ליד המשרד של מועצת תלמידים, איפה שחטיפי הגרנולה נתקעים במכונה. כי אני לא יכול לדבר עם כריסטין. אני רק מסתכל עליה וחושב עליה הרבה בגלל שהיא יפהפייה, אתם מבינים? זאת אומרת, היא חכמה ומתוקה וכל מה שבחורה אמורה להיות כדי לאזן את היופי שלה. אבל אפילו אם היא היתה מטומטמת ומרושעת, בכל־זאת היא היתה נשארת יפהפייה ואני הייתי נשאר מעוּוַת.

"הוא באמת מוזר," אומרת ג'נה.

זה לא יום מוצלח לשמוע בו דברים כאלה, מבחינתי. בכיס שלי יש שייקספיר עשוי משוקולד, שתבינו, כמו ארנב משוקולד, אבל בצורת שייקספיר, והתכוונתי לתת אותו לכריסטין היום, בחזרה הראשונה שלנו בחוג לתיאטרון. אני אוחז אותו בחוזקה.

ג'נה לוחשת משהו שאני לא ממש מצליח לשמוע. אני מסיט את המרפק שלי מדף ההשפלות ומסמן וי תחת השפלה, כי אין לי קטגוריה מוגדרת לזה שאנשים מתלחשים עלי. אני צריך להוסיף קטגוריה כזאת. ובדיוק באותו רגע עושה מר גרץ' את התרגיל הכי קלאסי והכי מטופש שיש בתיכון, ואני פשוט לא מאמין שהוא עושה אותו לי: "אז ג'רמי, אולי תוכל להגיד לנו מה תהיה הזווית שתתקבל?"

המחברת שלי לא פתוחה. היא משמשת כמגן לדף ההשפלות. הנוֹירוֹנִים שלי לא עושים דה־פּוֹלָרִיזַצְיָה. (למדתי את זה בשיעור ביולוגיה.)

השפלה מספר שתיים.

פ ר ק 3
בארוחת צהריים אני מחפש את החבר הכי טוב שלי, מייקל מֶל. מייקל יושב כל יום במקום אחר בקפטריה - לפעמים בפנים בין שולחנות הפורמייקה הארוכים, לפעמים בחוץ בין ספסלי הפיקניק המצולקים והדבורים הענקיות - אבל תמיד אפשר להבחין בו כי הוא בחור לבן גבוה עם תסרוקת אפרו של לבנים ואוזניות ענקיות. הכבל שיוצא מהן מסתלסל כמו חוט של טלפון ישן. האוזניות מאפשרות לו להתיישב איפה שהוא רוצה, עם בריוני הפוטבול או עם החְנוּנים שמשחקים ווֹרקרָפט. או באחד השולחנות של הבנות (אם כי מייקל יושב רק עם בנות אסיאתיות). אף אחד לא מטריד אותו כשהוא חובש אותן, כי רואים בבירור שהוא שקוע בדברים חשובים.

"מה המצב?" אני אומר כשאני מתקרב אליו. מייקל לא מקשיב לכלום באוזניות האלה בזמן ארוחת הצהריים. הוא פשוט אוהב להרגיש אותן על הראש שלו.

"ממממגפף," הוא אומר תוך כדי בליסת סנדוויץ' עם קציצת דג וגבינה, יחד עם שוקו. "מ'מצב?"

"בעיות רציניות," אני אומר.

אני מוציא את השייקספיר־משוקולד מהכיס (הוא עטוף בנייר כסף בסגנון ויקטוריאני), שומט אותו על השולחן ומשעין את המרפקים משני הצדדים שלו. "אני לא חושב שאני יכול לתת את זה לכריסטין."

"ממממרררר, כע."
"מייקל."
"כע."
"אתה רוצה לגמור את זה קודם?"

מייקל מחייך ופולט תערובת לעוסה של לחם, דג וגבינה דרך הרווח בין שיניו. העיסה נמרחת על המגש מתחתיו.

"חתיכת קרוע," אני צוחק. "מישהו יכול לראות אותך."

"אה־אה," אומר מייקל. הגרוגרת שלו קופצת למעלה ולמטה כאשר האוכל גולש בגרונו. "כן, אז, אה," הוא שותה שוקו ומוחה את השפתיים באחורי פרק ידו. "מה קורה עם כריסטין? אתה משתפן?"

"כן, תראה." לא נגעתי באוכל שלי. "זה לא טוב."

"מה לא טוב? אני מבין לגמרי על מה אתה מדבר. אמרת לה משהו דבילי?"

"טוב, לא, אבל אנשים חושבים שאמרתי. ובעצם זה אותו דבר."

"לא," אומר מייקל, שעסוק עכשיו עם חטיף גלידה בטעם תפוז. "לעשות משהו, ושאנשים חושבים שעשית משהו, אלה שני דברים שונים לגמרי, למען האמת."

"טוב, אנשים חושבים שנתתי לה מכתב."

גופו של מייקל מתחיל לנוע. הוא מחייך: "'קיבלתי את המכתב שלך/קיבלת את השיר שלי -'" אני נותן לו אגרוף בכתף. "איייי!"

"בלי שירים של וִויזֶר, בסדר?"

"אני אנסה." מייקל משלב את ידיו. "אז מי חושב שכתבת לכריסטין מכתב?"

"ג'נה רולאן. היא אמרה גם שאני 'המטרידן החדש' שלה."

"אתה כזה נקבה." מייקל קם ומרוקן את המגש שלו בפח אשפה סמוך. "אז מה? לכריסטין אכפת מזה? היא זאת שחשובה, נכון?" "כן, היא זאת שחשובה, אבל היא לא הדבר היחיד שמשנה בכל ה... מצב הזה," אני אומר, ומחווה תנועות מעגליות בידיים כדי להדגיש את המילה מצב. "השאלה היא, כאילו, אם אני בכל־זאת נותן לה את זה או לא? זה לא ייראה מטרידני מדי?"

"ג'רמי." מייקל מסדר כפתורים בחולצה שלו. "השייקספיר־ משוקולד הזה פשוט גאוני. היא תאהב את השוקולד, כי כולם אוהבים שוקולד, חוץ מהמוזרים שאוהבים רק צ'יפס - " מייקל מציץ לשולחן סמוך, שלידו יושבת נערה ג'ינג'ית ואוכלת חטיפי צ'יפס. "והיא משחקת איתך בהצגה של שייקספיר, כך שברור שהיא תאהב את שייקספיר."

"ואם היא תחשוב שאני אפס אוֹבּסֶסִיבִי?" אני מתחיל לאכול את סלט השעועית במגש שלי. הוא הוגש קר, אבל עכשיו הוא כבר קר בהגזמה.

"בנאדם," אומר מייקל. "תחשוב איך תרגיש אם לא תיתן לה אותו. תחשוב איך תרגיש הלילה בבית, כשתעשה ביד ותדע שפִספסת את ההזדמנות שלך."

"אה כן. טוב, בחייך, אני ארגיש כמו..." כמו שאני מרגיש תמיד, כמו שאני מרגיש בכל פעם שאני לא מצליח לחייג מספר טלפון או לרקוד במסיבה או להחזיק יד כמו שצריך. כמו שאני רגיל להרגיש. "על הפנים."

"בדיוק, אז תן לה את זה -"
"יוֹ, ארוך־כמו־שרוך, אתה יכול אולי לשבת או לזוז מהפח?" אומר ריץ' למייקל. ריץ' דפק כניסה. זאת המומחיות שלו. הוא נמוך מאיתנו אבל יש לו מבנה גוף רציני. השיער שלו בלונדיני עם פס אדום מאחורה, כמו תרנגול. מייקל זז הצִדה וריץ' זורק לאשפה את כל השאריות שלו, כולל המגש עצמו. הוא נועץ בנו עיניים.

"מה? חצופים."