תעלומת המשרתת הנעדרת

אתם מוזמנים להכיר את וִיש פּוּרִי, החוקר הפרטי ביותר בהודו, כהגדרתו, פותר תעלומה בלשית מצחיקה עד דמעות, בהודו של ימינו. הבלש הפונג'בי בן המעמד העליון מצטיין במשקל יתר, בעקשנות יתר ובחיבה יתרה לפינוק. אך עם זאת, הוא לא מהסס להתחכך בנוכלים, בגנבים וברוצחים עזי המצח ביותר של הודו המודרנית, כדי לספק את מבוקשם של לקוחותיו.

בדלהי המהבילה והמאובקת, שבה מרכזי שירות לקוחות טלפוניים וקניונים משנים את מרקם החיים העתיק של הודו, מוצא פּוּרי את עיקר פרנסתו ממעקבים אחר מועמדים לשידוך, תפקיד שהיה בעבר לחם חוקם של דודות חטטניות וכוהני דת קהילתיים.

כאשר עורך דין מכובד מואשם ברצח משרתת שעבדה בביתו, פורי רותם לטובת החקירה את כל משאבי החברה שלו: סוכנות חוקרים פרטיים ביותר בע"מ. האם יצליח להתחקות אחר עקבותיה של מרי בקרב אוכלוסייה של מיליארדי בני-אדם? מי הצלף שיורה בו אבל פוגע בעציצי פלפלוני הצ'ילי האהובים שלו? האם אמא שלו תפסיק לשחק בשוטרים וגנבים ולהידחף לחקירות שלו?

מגובה בצוות ססגוני של חוקרים המכונים: ניאון, ניאגרה ומסקרה, משלב פורי טכניקות מודרניות עם שיטות חקירה מסורתיות ויוצא למסע אל החצר האחורית של הודו, כדי להגיע אל חקר האמת. ספר מצחיק, ביקורתי, מותח ומפתיע.

טרקווין הול - Tarquin Hall

טרקווין הול הוא סופר ועיתונאי בריטי, שחי ועבד בכל רחבי אסיה הדרומית, המזרח התיכון ואפריקה. הוא פרסם עשרות מאמרים ושלושה ספרי עיון וחי לסירוגין בלונדון ובדלהי. זהו רומן הביכורים שלו.
בקרו באתר שלו: טרקווין הול

מתוך התיקים של ויש פורי,
"החוקר הפרטי ביותר" בהודו

וִיש פּוּרי, מייסד ומנכ"ל סוכנות חוקרים פרטיים ביותר בע"מ, ישב לבדו בחדר בבית הארחה בדיפֶנס קוֹלוֹני שבדרום דלהי וזלל פָּקוֹרה, תריסר אצבעות מטוגנות של צ'ילי ירוק מתוך קופסת קרטון שמנונית מדוכן מזון מהיר.

פורי היה אמור להתנזר מכל המאכלים המטוגנים ומהקינוחים ההודיים שכל־כך אהב. דוקטור מוֹהָן "איים" עליו בבדיקה התקופתית האחרונה שעבר אצלו ואמר שאסור לו להתענג כהרגלו על המטעמים הפַּנגַ'בּיים.

"לחץ הדם עלה, יש בהחלט סיכוי להתקף לב ולסוכרת. אסור להשמין," הודיע לו.

פורי הרהר באזהרתו החמורה של הרופא כשנעץ את שיניו בעוד פקורה חמה ופריכה, ובלוטות הטעם שלו רטטו מטעמיהם של הבצק המלוח, הצ'ילי החריף והצַ'טני האדום והפיקנטי שבו הטביע את החטיף האסור. הוא הפיק סיפוק זדוני מהמרת פיו של דוקטור מוהן.

ובכל זאת, הבלש בן החמישים ואחת התחלחל מהמחשבה על מה היתה אומרת אשתו לו התגלה לה שהוא אוכל בין הארוחות, במיוחד מזון "מבחוץ" שאותו לא הכינה במו ידיה (או לפחות במו ידיו של אחד ממשרתיה).

לכן הוא הקפיד שלא ללכלך את בגדיו בכתמי שומן מפלילים, וברגע שסיים את ארוחתו החטופה והשליך את הקופסה הוא שטף את הצ'טני מידיו וּוִידא שלא נשארו שום סימנים מחשידים בין שיניו ותחת ציפורניו המטופחות. לבסוף לעס כמה זרעי אניס ירוק כדי לרענן את הבל פיו.

כל אותו זמן המשיך פורי לצפות על הבית שמולו ועל הרחוב שמתחתיו.

במונחים של דלהי, זה היה רחוב מגורים שקט ונקי באופן יוצא דופן. תושביה האליטיסטיים של דיפֶנס קוֹלוֹני בני המעמד הבינוני־ גבוה — קצינים בצבא, רופאים, מהנדסים, בָּאבּוּאִים ופה ושם גם איזה עיתונאי — הקפידו על כך שהמפעלים, המסחר והשפוכת האנושית הרגילה לא יחדרו לשכונה המגודרת שלהם. כך יכלו התושבים לטייל ברחובות המטואטאים בקפידה או לשוטט בגנים הציבוריים בלי לחשוש מהטרדותיהם של קבצנים בעלי מום... ובלי שיהיה עליהם לעקוף כל מיני רתכים שעושים את מלאכתם על המדרכה... או קצבים של בשר חלאל ששוחטים תרנגולות.

רוב בני המשפחות שהתגוררו בדיפנס קולוני הגיעו לניו דלהי כפליטים ממדינת פַּנגַ'בּ בעקבות החלוקה הקטסטרופלית של תת־היבשת ההודית בשנת 1947 . כאשר גדלו השפעתן ומספריהן במרוצת השנים, הן בנו וילות מרובעות מבטון והקיפו אותן בחומות גבוהות ובשערי ברזל מחושל.

בכל אחת מאותן מיני־אחוזות הועסקה פמליה שלמה של משרתים. תושבי בית מספר 76 , בלוק ד', שעליו צפה פורי, נעזרו בלא פחות משבעה אנשים במשרה מלאה: שני נהגים, טבח, כובסת ומנקה, ראש צוות משרתים ושני שומרים. שלושה מאותם עובדים היו "עובדים־כולל־ לינה" וחלקו ביניהם את הבַּרְסָתי שעל הגג. שומר הלילה התגורר בביתן השמירה שניצב סמוך לשער הראשי, אם כי בעצם הוא לא היה אמור לגור שם.

המשפחה נעזרה גם בשירותיהם של שוטף כלים במשרה חלקית, מנקה רצפות, גנן וגהֶָץ־וָאלהָ מקומי שהיה לו דוכן תחת עץ אזדרכת הודית ברחוב, שם החליק את מגהץ הברזל הכבד, המלא בפחם חם, במהירות מסחררת על מגוון עצום של בגדים, כולל סארי ממֶשי, מכנסי סַלוָור מכותנה וג'ינס.

מנקודת התצפית בחדר ששכר ראה פורי את המשרתת כהת העור, זו שתפקידה לכבס ולנקות, עומדת על גג בית מספר 76 ותולה תחתונים על חבל הכביסה. המאלי עמד במרפסת הקומה הראשונה והשקה את העציצים. מנקה הרצפות התיז מצינור גלונים של מים יקרים על רצפת השיש בחצר הקדמית. ואילו ברחוב בחן הטבח את הצ'ילי הירוק שמכר הירקן המקומי שהסיע את עגלת העץ שלו ברחבי השכונה והכריז בקריאות קצובות, "סַבְּזי־ואלה!"

פורי הציב שניים מסוכניו החשאיים הטובים ביותר, ניאון וניאגרה, למטה ברחוב.

לא היו אלה שמותיהם האמיתיים, כמובן. מאחר שהיה פנג'בי, נהג הבלש להעניק כינויי חיבה לרוב עובדיו (ומאחר שהחברה שלו פעלה בהודו, היא היתה עתירת עובדים, כמו כל החברות האחרות), קרוביו וחבריו הקרובים. כך למשל הוא קרא לאשתו לחמנית, לנהג החדש שלו בלם־יד, ולשליח של המשרד — שהיה עצלן באופן יוצא דופן — מעצור־ דלת.

ניאון כונה כך מפני ששנתו היתה עמוקה מאוד ונדרש לו זמן רב למדי להתעורר לחיים בבוקר. הגבר בן הארבעים ושלוש היה נצר לשושלת ארוכה של גנבים, ולכן כבר כילד היה מיומן בפיצוח מנעולים, כספות ומנגנוני הצתה של מכוניות.

ובאשר לניאגרה, בבית היה לו בית שימוש עם ניאגרה, הראשון בכפר המרוחק שלו במדינת הַרְיָינָה. הוא היה גאון מחשבים ואלקטרוניקה. בתקופת שירותו במודיעין ההודי הוא הצליח פעם לשתול מיקרופון בשיניו התותבות של השגריר הפקיסטני.

החברה הנוספת בצוות, מַסקרה, המתינה במרחק כמה קילומטרים משם, ומאוחר יותר הערב תמלא תפקיד מכריע במבצע. היא היתה נפאלית יפהפייה ומהירת חימה, שברחה מהבית בנעוריה והצטרפה למורדים המאואיסטים, אבל לאחר מכן התפכחה ונמלטה להודו. היא עבדה לעתים קרובות כסוכנת סמויה — לפעמים כמטאטאת רחובות ולפעמים כפיתיון שאין לעמוד בפניו במלכודת דבש. לפורי עצמו היו כמה כינויים. אבא שלו תמיד פנה אליו בשמו המלא, וישְוָוס, שאותו קיצר הבלש לוִיש מפני שזה התחרז עם "וִויש", משאלה באנגלית (ולכן היה אפשר לומר ש"ויש פורי" הוא "מגשים המשאלות"). אבל שאר בני משפחתו וחבריו הכירו אותו בשם דובי, כינוי של חיבה, לא של לגלוג, אם כי, כפי שציין דוקטור מוהן באופן בוטה כל־כך, באמת היה עליו להפחית כחמישה־עשר קילוגרם ממשקלו.

פורי עמד על כך שעובדיו יקראו לו "בוס", כדי לעזור להם לזכור מי האחראי כאן. בהודו צריך לשמור על שרשרת פיקוד ברורה וחזקה. אנשים מורגלים בהיררכיה ונשמעים לסמכות. כפי שנהג לומר, "אי־אפשר שכל מלח זוטר יחשוב את עצמו לאדמירל נלסון, נכון?"

הבלש שלח את ידו לווקי־טוקי שלו ודיבר לתוכו.

"מה האידיוט הזה עושה, עבור?" אמר.

"בינתיים רק הורג זמן, בוס," השיב ניאגרה. השתררה שתיקה קצרה ואז הוא נזכר להוסיף, "עבור."

ניאגרה, שהיה בן שלושים ושתיים, רזה, והרכיב משקפיים עם עדשות עבות כתחתיות של בקבוקים, ישב במושב האחורי של מכונית ההינדוסטן אמבסדור של פורי והאזין למכשירי הציתות שהטמין הצוות קודם לכן בביתו של היעד, וגם לכל שיחות הטלפון הנכנסות והיוצאות. בינתיים, ניאון, גבר בגיל העמידה עיוור בעין אחת ובעל שיער צבוע בחינה, שהיה מחופש לנהג אוטו־ריקשה בבגדים שמנוניים וצַ'פָּל מגומי, כרע שפוף על עקביו בצד הרחוב בתוך קבוצה של נהגים מקומיים שעישנו בּידי, שיחק קלפים והימר.

פורי, שהעיד על עצמו שהוא אמן תחפושות, לא התלבש לכבוד המבצע באופן יוצא דופן, אם כי מי שהיה רואה אותו לראשונה היה כנראה חושב אחרת, ולא בכדי. השפם הצבאי שלו, שהחל לגדל כשהיה טירון, היה מצופה בשעווה ומסולסל בקצוות. הוא חבש אחד ממבחר כובעי הסנדָאוּן העשויים טוויד שהיו לסימן ההיכר שלו, ושיובאו במיוחד מבית היוצר של בייטס ברחוב ג'רמין בפיקדילי שבלונדון, והיו למעשה כובעי מצחייה ששימשו רוכבי סוסים. לעיניו הרכיב פורי משקפי שמש אופטיים של טייסים.

עכשיו, משהגיע חודש נובמבר וחום הקיץ העז שכך, הוא בחר ללבוש גם את חליפת הספארי האפורה שלו. היא נתפרה בשבילו בהזמנה, כמו כל החולצות והחליפות שלו, בידי מר מ"א פַּתַאן, מקוֹנוֹט פְּלֵייס, שסבו הלביש לא פעם את מוחמד עלי ג'ינה, מייסד פקיסטן.

"זה בהחלט נראה כמו גימור פּקָָה של חייט עילית ישר מלונדון," אמר הבלש לעצמו והתענג על גזרת החליפה מול המראה שבחדר הריק. "ממש טיפּ־טופּ."

החליפה אכן היתה תפורה לעילא ולעילא והלמה את גזרתו הנמוכה והגוצה. הכפתורים הכסופים עם סמל האייל היו מקסימים במיוחד.

פורי התיישב בכיסא הקנבס שלו וחיכה. זה היה רק עניין של זמן עד שראמֵש גואֵל יעשה מעשה. כל הדברים שגילה הבלש על הגבר הצעיר הצביעו על כך שהוא לא יהיה מסוגל לעמוד בפיתוי.

השניים נתקלו פנים אל פנים ביום הראשון של המבצע כשפורי נכנס לבית מספר 76 , בית משפחת גואל, כשהוא מחופש לטכנאי טלפונים.

המפגש הזה, קצר ככל שהיה, גילה לבלש את כל מה שהיה צריך לדעת.

ראמֵש גואל, בעל השיער הקוצני וההילוך הגנדרני, היה חסר עמוד שדרה מוסרי. זהו המצב השכיח בימינו בקרב כל־כך הרבה אנשים צעירים בני המעמד הבינוני. בגידות הן דבר שבשגרה, שיעורי הגירושים בעלייה, הורים קשישים סובלים מיחס גרוע וננטשים בבתי זקנים, ילדים אינם מבינים עוד מה הם חייבים להוריהם או לחברה כולה.

"אלפי בחורים ובחורות עובדים זה לצד זה במוקדים טלפוניים ובמגזר טכנולוגיית המידע, שם הם יוצרים קשרים ומתפתים לנהל רומנים חפוזים," כתב פורי במכתבו האחרון לטיימס אוף אינדיה, שהעורך הנכבד מצא אותו ראוי לדפוס.

"בסביבה כזו, שבה גברים ונשים מצטופפים יחד ללא השגחה משפחתית או קוד מוסרי הולם, הלחץ הקבוצתי בשיאו. אפילו בחורות צעירות מתפתות לפרשיות לפני הנישואים, מחוץ לנישואים — ואפילו מחוץ־מחוץ לנישואים. הבוגדנות הרבה במקומות הללו מביאה חיי נישואים רבים לקצם.

"יש להאשים את ההשפעה האמריקאית, ששמה דגש על חומרנות, אינדיווידואליות והיעדר ערכים משפחתיים.

"כבר לא די לו לאדם בכך שהוא משרת את החברה. הדהְרְַמָה, החובה, הושלכה מבעד לחלון. עכשיו הגבר הממוצע רוצה לחיות ברמה של חמישה כוכבים: שעון אומגה, אוכל איטלקי של בית מלון, חופשה בדובאי, דירת פאר, ובחורה מגונדרת מהצד," כתב פורי. "לפתע פתאום מאמצים הודים צעירים מנהגים של גוֹרָה, של לבָנים."

שישים שנה אחרי שגנדהי־ג'י שלח את הזרים לכל הרוחות, שוב הם חוזרים וכובשים את אמא הודו.

"בוס, כאן ניאגרה, עבור," קטע הקול את קינתו הפרטית של הבלש. "כאן בוס, עבור," השיב הבלש.

"עכבר יצר קשר, בוס. עוזב בקרוב, עבור."

עכבר היה שם הקוד של גואל.

הבלש ירד לרחוב מהר ככל שיכול והצטרף אל ניאגרה במושב האחורי של האמבסדור, כשהוא מתנשף במקצת ממאמץ הריצה במדרגות.

ניאון קיפל את מניפת הקלפים שבידו, התנצל בחופזה בפני הנהגים האחרים, אסף את הכסף שבו זכה (כמעט שישים רופי; לא רע לשעת עבודה), והתניע את הרכב התלת־גלגלי ששכר מדודנו בְּהָגָט למשך היום.

כמה דקות לאחר מכן נפתחו לרווחה שערי בית משפחת גואל ומהם הגיחה אינדיקה חמש דלתות אדומה. הרכב פנה ימינה. ניאון המתין חמש שניות ואז נסע בעקבותיו. האמבסדור של פורי, שבלם־יד נהג בה, לא פיגר מאחוריו.

הצוות שמר על מרחק ביטחון כשגואל נסע במהירות לאורך כביש הטבעת הישן. לבלש לא היה ספק לאן מועדות פני מושא המעקב שלו.

"האידיוט הזה, אולי יש לו השכלה של אַנגְרְֶזִי, אבל הוא עף כמו פרפר לאש של ויש פורי," אמר בחיוך.

ניאגרה, שהעריך מאוד את המעסיק שלו ולמד להשלים עם רברבנותו, השיב, "כן, בוס."

האמבסדור והאוטו־ריקשה התחלפו מדי פעם במעקב אחרי האינדיקה ברחובות דרום דלהי, והתחבורה של שעת השיא עזרה לצוות לשמור על אלמוניותו. מכוניות, אופנועים, קטנועים, אופניים, ריקשות על אופניים, משאיות, עגלות נהוגות ביד, עגלות רתומות לשוורים, פרות קדושות ומדי פעם גם איזה רכב בן כלאיים, שאינו ראוי לעלות על הכביש ושלא ניתן בכלל לתארו, כל אלה התחרו על שטח הכביש. כמו מכוניות מתנגשות ביריד שעשועים עקפו כלי הרכב זה את זה, ונהגיהם נדחפו לכל חלל פנוי והפכו את שלושת הנתיבים לארבעה וחצי. הצופרים צפרו ללא הרף וייצרו שאון צורמני כמו תזמורת כלי נשיפה של תלמידי בית ספר יסודי.

הקולניים מכולם היו נהגי האוטובוס של חברת בּלוּלַיין, שנהגיהם מעשני הג'אראס היו מטורפים, וקיבלו תמריצים כספיים להסעת כמה שיותר נוסעים, גם אם פירושו של דבר היה שכמה מהם ייהרגו או יוטל בהם מום. "גוּנדוֹת ארורים", כך כינה אותם פורי. אבל הוא ידע שהעונש החמור ביותר שעלולים הגברים האלו לקבל הוא לשבת כמה שעות בתחנת משטרה ולשתות צ'אי. כל האוטובוסים היו בבעלותם של פוליטיקאים ובָּאבּוּאִים, והמשטרה היתה בכיס הקטן שלהם. התעריף הנוכחי למחיקת אישום בעוון "רצח" היה כשלושת אלפים רופי.

הבלש התבונן באחד מאותם אוטובוסים חבוטים של חברת בּלוּליין שעשה את דרכו בין המכוניות כמו פיל קרבות זקן ופצוע, שגופו מצולק מקרבות קודמים. מהחלונות השרוטים הציצו פרצופים — אחדים בסקרנות, אחדים בקנאה ואולי גם בבוז — לתוך המרחב הפנימי המרופד של אלפי מכוניות סדאן יוקרתיות הנוסעות בכבישיה של דלהי. עבור אלו־שאין־להם זו היתה הצצה אל סגנון החיים שאימצו מאות אלפים מהנובורישים. עבור פורי היה המחזה הזה תזכורת לקיטוב הכלכלי ההולך וגובר בחברה ההודית.

"עכבר פונה ימינה, בוס," אמר בלם־יד.

פורי הנהן. "ניאון, תמשיך לנסוע לפניו," אמר לתוך הווקי־טוקי שלו. "אנחנו נישאר מאחוריו, עבור."

האינדיקה של גואל חלפה מעל הצומת הסבוך החדש של "גשרי־העל" שמול המכון הממלכתי למדעי הרפואה והמשיכה לכיוון שוק סָרוֹגְ'ני־ נגָר.

לולא הבחין פורי מדי פעם באיזה קבר או במצבה עתיקים — הדים לגלגוליה הקודמים של הודו, הדחוסים כעת בתוך כל הבטון והזכוכית — לא היה מצליח לזהות את המקום.

בילדותו היתה דלהי עיר פרובינציאלית שהתפתחה בקצב אטי. אבל בעשר השנים האחרונות ראה פורי כיצד דוהרת העיר לכל הכיוונים ומתפשטת מזרחה ודרומה, עם עוד כבישים, מכוניות, קניונים ובנייני דירות שצצו מדי יום. השגשוג המסחרר משך אליו מיליוני כפריים חסרי השכלה וכישורים שבאו לבירה ממדינות עניות בצפון הודו. יחד עם התפוצצות האוכלוסייה, שמספרה עמד כעת על שישה־עשר מיליון והמשיך לגדול, עלה גם שיעור הפשע באופן ניכר. הגיבוב העצום של דלהי הישנה, דלהי החדשה והפרברים הרבים שלהן נקרא כעת רשמית "מרחב הבירה הלאומית", ובעיתונים כינו אותו בלגלוג, "מרחב הפשיעה הלאומית".

עבור פורי פירוש הדבר היה עוד עבודה. סוכנות חוקרים פרטיים ביותר בע"מ מעולם לא היתה עמוסה כל־כך בעבודה. אבל לא כל העסקאות היו רצויות. היו ימים שבהם האופטימיות הטבעית של הבלש הלכה ודעכה. לפעמים הוא עשה את דרכו הביתה בקושי רב לקול הצופרים בצמתים החסומים ותהה אם לא עדיף שיַפנה את מרצו לעבודה סוציאלית.

אשתו האהובה, לחמנית, נהגה להזכיר לפורי שהודו מתקדמת באופן ראוי לציון ושכנעה אותו לא להרים ידיים. היא הצביעה על כך שבעבודתו הנוכחית הוא ממילא משרת את הציבור באופן חשוב ביותר. החקירה הנוכחית שלו היא רק דוגמה אחת מני רבות. ממש עוד רגע הוא יציל אישה צעירה מגורל איום ויביא לכך שאדם חסר מצפון ייאלץ לתת את הדין על מעשיו.

כן, במהרה ייאלץ ראמש גואל לספק הסברים. פורי יסגור עליו בעוד כעשר דקות.

הבלש הורה לבלם־יד להישאר במרחק שלוש מכוניות מהאינדיקה בקטע האחרון של הנסיעה שלו משדרת אפריקה לשכונה היוקרתית מובלעת סַפְדַרְגַ'נְג. כצפוי, הגבר הצעיר פנה לבלוק .A "בוס, הוא בשתיים־לוכסן־שתים־עשרה, עבור." בשעה שעצר בפתח בלוק A 2 , צולם גואל ללא ידיעתו מעמדת תצפית קרובה בעדשה ארוכה, ולא עזרו לו כובע הבייסבול, משקפי השמש ומעיל הגשם השחור שלבש כדי להסוות את עצמו. גם לא הכינוי רוֹמי בּאטֶר שבו השתמש. ויש פורי תפס את האיש שלו.