שמש בגבעון דום

שמש בגבעון דום מתרחש בישראל של תחילת שנות התשעים, קצת לפני פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה. בשני קולות ייחודיים מספרים איה בת השתיים - עשרה ואחיה דן בן העשר, כל אחד בתורו, את קורותיהם ואת קורות המשפחה, החברים, השכונה, הרחוב הראשי, השכנים המוזרים, הווי בית הספר, המכולת השכונתית, המלחמה שפורצת, האזעקות והמסכות.

שמש בגבעון דום עצמו כמוהו כקרנבל מילולי- ייחודי , בו מככבות שלל דמויות מקוריות וצבעוניות, אשר סובבות את הגיבורים, שני אחים מתבגרים שמתמודדים כל אחד בדרכו עם תהליך ההתבגרות.

איה, נערה רגישה העומדת נבוכה על התפר בין ילדות לבגרות ומנסה לאחוז בשני הקצוות: מצד אחד לצמוח, אך בו זמנית לא לאבד את פלא הילדות ואת הדמיון. "אני מרגישה כל כך קטנה" היא מספרת בגילוי לב לקוראים "למרות שאף אחד כבר לא מבחין מתי זה קרה שהפכתי להיות גדולה בעיניהם. מבעד לזמן אני מנסה למצוא את הרגע הזה ולא מוצאת. אולי לעולם לא אמצא אותו. "

דן לעומת זאת, נטוע עדיין כולו בילדות, מושפע מסיפורי הקוסמות של סבו ומנסה להשיב את הסדר לעירו, לנקום במבוגרים ובכל מה שהם מייצגים ולחולל מהפכה. הוא מספר לקוראים בגילוי לב ש"לפעמים בשביל שכולם ידעו את האמת צריך לשקר. אני השתמשתי בכל מה שקוסמים עושים רק כדי שכולם יתעוררו מהאשליה."

שמש בגבעון דום מזמין את הקוראים לצלילה אל עולם מתבגרים סוער שיש בו אמת ובדייה, המצויים תדיר בתנועה.

עורכת: דפנה שחורי

הספר ראה אור בהוצאת "שולחן כתיבה" מבית מטר הוצאה לאור 

איה

רק אחרי זה
אני יכולה לעוף. לא יותר מדי גבוה, רק קצת מעל לחוטי החשמל, זה הכי גבוה שהצלחתי להגיע. אני מצמידה את העקבים אחד לשני ונוקשת אותם זה בזה, ולאט לאט אני מצליחה להתרומם מעל הרצפה.

אני עולה למעלה והלב צונח, מטה מטה, עד לאצבעות של כפות הרגליים. בלילות אני מרחפת מעל השכונה שלנו. מבעד לריסים אני מציצה על בית הספר השומם. כל הבתים חשוכים והרחובות ריקים. בלילה העיר שלנו נראית כמו עיירה שברחו ממנה.

תמיד מסקרן אותי לדעת איך הכול נראה כשכולם ערים. כשהמכוניות נוסעות, כשבחצר בית הספר יש מלא ילדים, כשאנשים ממהרים. עכשיו זה קצת מצחיק אותי לחשוב עליהם כממהרים, כי הלילה, הלילה מסגיר אותנו.

פתאום כולם נראים לי כמו חיות. אני צוחקת. ואסור לי לצחוק כי אז אני מאבדת את השליטה, והגוף שלי נוסק עוד קצת למעלה וכמעט עובר את חוטי החשמל, וזה מבלבל אותי עד שאני מאבדת את קצב הנקישות, ואני יכולה להגיע עד לגובה הגדרות ולעלות בבת אחת עד לעמודי החשמל, ואז שוב, לצנוח יותר מדי נמוך.

אנחנו לובשים ומלבישים, אבל דווקא החשכה חושפת את זה שאנחנו בסך הכול חיות. הדבר היחיד שהצלחתי למצוא שמשותף לכולם הוא שכולנו מקדישים את כל חיינו להסתיר את זה. אבל בלילה אני מדמיינת את כולם כמו דובים שישנים בתוך מיטות.

עוד לא ממש הצלחתי לגמרי ליהנות מכל העניין, כי רוב הזמן אני מפחדת והרבה פעמים אני עוצמת עיניים. האמת שאני נהנית מזה רק אחרי זה, כשאני חושבת על זה. רק אז אני נהנית באמת.

דן

1/10/1990
קוראים לו ברדלס, למרות שיש לו אסתמה והוא כל כך כבד. כשהוא מנסה לרוץ, הוא פשוט הולך באותו קצב ומתנשף. לילדים בשכונה הוא סיפר שכשהוא היה בגילם היה רץ יותר מהר מהמכוניות. אבל סבתא שלי אומרת שזה שטות וברדלס הוא גם אסתמטי וגם שקרן.

כשברדלס משתעל, כל השכונה נרעדת. יש גם כמה שכנים, אלו שגרים ממש לידו, שמקללים אותו כל פעם שהוא משתעל. אניטה השכנה מאשימה אותו שבגללו היא מפסידה את האופרת סבון שלה, ובבקרים היא צועקת לו שלא ישתעל בין שמונה לתשע בערב, שרק את זה היא מבקשת, קצת התחשבות. אפילו כשברדלס מקנח את האף, נדמה שהוא ישאב את כל השכונה פנימה, ככה חזק הוא נושף.

אני אהבתי את ברדלס, גם אחרי שיעקב צעק עליו ליד כולם במכולת. במקום לקרוא לו ברדלס הוא קרא לו מנחם ופתאום ברדלס, עם כל הגודל שלו, היה נראה לי כמו איש מגושם שבטח גר עם אמא שלו עד לא מזמן, ואולי הוא אפילו פוחד מהחושך. העיניים שלו היו תקועות על המדרכה, והוא גמגם כמה דברים שלא נראה לי שמישהו הבין והלך את הריצה שלו.

שמחתי שהוא בכלל לא ראה מי עומד שם, ככה שיכולתי להמשיך לקרוא לו ברדלס, והוא היה נותן לי את אותה הצ'פחה על הכתף ואומר לי, למרות שאני רק בן עשר, "אה, גבר, מה קורה תותח." יעקב מהמכולת תמיד צועק על כולם, לא סתם קוראים לו פֶּה ג'ורה. יש לו שלוש שיניים תחתונות, כל אחת בגובה אחר, וארבע שיניים קדמיות מתנדנדות כאלה.

כל פעם שהוא פותח את הפה, אני סופר אותן, כי תמיד נדמה לי שהן עומדות ליפול ממש בקרוב. וגם יש לו מין קול כזה, כאילו שהוא כרגע בלע נחש חנק. לפני כמה זמן קנינו אצלו, תומר ואני, נקניקייה אחרי הבית ספר, לקטשופ שלו היה טעם ממש מוזר. אמרתי, "בוא נחזור פנימה ונחזיר ליעקב את הנקניקייה," אבל תומר טען שדווקא טעים לו ונתן עוד ביס, כאילו מתענג, רק כי הוא שפן.

חזרתי פנימה, נעמדתי ליד הדלפק ואמרתי לו שאני רוצה נקניקייה חדשה בלי קטשופ. הוא קירב את הפרצוף שלו כמעט עד אלי וצעק לי לתוך הפנים, "מה אמרת." יכולתי לראות בזווית העין את תומר לוקח צעד אחורה ובורח מהמכולת.

"אמרתי שתביא לי נקניקייה חדשה בלי קטשופ, כי לקטשופ שלך יש טעם של ריבה מקולקלת." יעקב התחיל לצחוק, ואין דבר יותר מבהיל מיעקב צוחק. הפֶּה ג'ורה הזה, עם השיניים הלא־הגיוניות שלו שרוקדות לו בתוך הפה כאילו שהוא הדביק לעצמו שיניים שהוא עקר לאנשים. מהר מאוד הצחוק שלו התחלף בצעקות החנוקות שלו, "צא מפה מהר לפני שאני דוחף לך את הנקניקייה לנחיריים."

איה

להיות צב
היום הרגשתי הרבה יותר גדולה ואחר כך כמעט מבוגרת. להיות בכיתה ו' זה אומר כל כך הרבה דברים שגורמים לך להרגיש יותר גדול: חוץ מזה שאנחנו הכי גדולים בבית הספר ובשנה הבאה נעלה לחטיבה, השנה אנחנו אחראים על משמרות הזהב, והשנה גם יחגגו לי בת מצווה. אבל הדבר הכי גדול קורה במוצאי שבת — סוף־סוף נצא לבד לעיר.

כל הכיתה קבעה להיפגש בשעה שבע בקיוסק של משה ליד בית הספר. ההורים שלי נתנו לי עשרה שקלים ולבשתי את הליווייס החדשים שקנו לי וחולצה סגולה של גזוז שגזרתי לה את הצווארון, גם כי אני יותר אוהבת את זה ככה שזה קצת משוחרר, וגם כי היא היתה מזויפת, ויש מין מנהג כזה מטופש לבדוק את התוויות. זה לא שאני מתביישת בזה או משהו כי עשיתי את זה גם לחולצות הלא־מזויפות שלי. פשוט ככה אני מתעתעת ביעל, בודקת התוויות הרשמית.

על האמיתיות אני אומרת לה שהן מזויפות, ועל המזויפות אני אומרת לה שהן אמיתיות, והיא תמיד אומרת כמה קל לזהות מה מזויף. נפגשתי עם תמר בקצה הרחוב, היא השוויצה בשמלה החדשה שלה ואני בג'ינס, עשינו מין תצוגת אופנה אחת לשנייה, אני עשיתי כאילו שאני הולכת על עקבים ומענטזת בזמן שתמר הלכה לקראתי בנחישות ועשתה מין סיבוב שניפח את השמלה שלה באוויר. כשהגענו לקיוסק היה קצת מביך וקצת מרגש.

בית הספר היה חשוך ונעול, ועמדנו שם בנים ובנות. בהתחלה הבנות עמדו במעגל וקשקשו ביניהן בזמן שהבנים טיפסו על הגדר. גלי כמובן היתה צריכה להגיע באיחור כדי שכולם יבחינו בה כמו שהיא תמיד עושה במסיבות יום הולדת. וכרגיל, כל הבנים הסתכלו עליה כשהיא יצאה מהמכונית של ההורים שלה בסטרפלס ורוד ובחצאית לבנה.

תמיד זה מדהים אותי איך שזה עובד עליהם כל פעם מחדש, טריק כל כך פשוט כמו "איחור אופנתי" שעושה לי דז'ה וו, משאיר אותה תמיד רעננה ומסתורית בזיכרון שלהם. זה הרי כל כך רחוק ממסתורי הרבע שעה איחור שלה.

אחרי שכולם הגיעו, צעדנו למרכז והתיישבנו בפיצה פצץ. זה לא שהתלבטנו לאן ללכת, כי אין עוד מקום שאפשר ללכת אליו. כל השכבות מעלינו היו שם, אפילו ראיתי את אחותה הגדולה של תמר יושבת על איזה מישהו. כשעמדנו בתור, יובל שעמד לפני הסתובב ואמר שהוא יקנה לי פיצה בתנאי שאני אשמור לו מקום.

גלי צבטה אותי כל כך חזק שיצאה לי צעקה מטורפת, וקצת התביישתי שזה הדבר הראשון שיצא לי מהפה אחרי ההזמנה המפתיעה שלו. כשהגעתי לשולחן כל הבנות כבר ידעו ובאו להסתודד איתי, אבל אני ישבתי כמו מפוחלצת ורק רציתי שהן ייעלמו לפני שהוא יגיע. כשיובל הגיע והתיישב לידי, כל העיניים היו מופנות אלינו.

הוא הגיש לי את משולש הפיצה ומיץ ענבים וכמה בנות התחילו לצחקק, בזמן שהבנים לא העזו כי כולם די שפוטים שלו. הוא חייך אל הבנות את החיוך השובה לבבות הזה שלו, ויכולתי לראות שגלי היתה מתה שהוא יקנה לה פיצה.

כשסיימנו לאכול הלכתי לקיוסק של ניצה ליד וקניתי שרשרת סוכריות סודה ושני קופיקו. כשהתקרבתי חזרה יובל הסתובב ושאל אותי לאן נעלמתי. נתתי לו את הקופיקו, ענדתי לו את השרשרת סוכריות ואמרתי, "צריך סוף מתוק לכל ארוחה." הוא חייך אלי ואפילו החזיק לי לרגע את היד, ואז המשכתי לצד של הבנות והתיישבתי ליד אורלי ותמר, שנתנו לי מבטים שלא צריך מילים בשבילם.

בדרך חזרה הביתה הלכנו בגוש אחד. תהלוכה שלמה של ילדים. יובל ואני צעדנו כמעט בראש, בזמן שכל היתר השתרכו מאחורינו ויכולתי להרגיש את העיניים שלהם עוקבות אחרינו בריכוז רב. ברחוב אליעזר יפה, יובל לקח לי את כף היד ושם אותה בשלו. יכולתי להרגיש את הלב שלי פוצח במופע זיקוקי דינור מרהיב לכבוד הפעם הראשונה שמישהו מחזיק לי את היד.

באותו רגע שכחתי משיירת העיניים שמשתרכת אחרינו, ובעצם מכל מחשבה שהיא בכלל. זו היתה תחושה כל כך מופלאה להיות קשורה בו. רציתי שלעולם לא נגיע הביתה.

יעל התקרבה אלי לאוזן ולחשה, לא כל כך בשקט, שכולם מדברים עלי ושכדאי שאני אעזוב לו את היד כי אנחנו אפילו לא חברים, ושגלי אמרה שאני מתנהגת כמו זונה. סובבתי את הראש וראיתי את תמר ואורלי מתלחששות עם גלי וידעתי שהן מדברות עלי, אבל גם ידעתי שהן היו רוצות להתחלף איתי. ו

למרות שזה הציק לי, כבר יצא לי להבין שאנשים אוהבים לדבר כל פעם שמישהו ממש נהנה בזמן שלהם לא קורה כלום. המחשבה שאי־פעם תהיה לי חברה אמיתית שתדע לשמוח איתי, ושאני אוכל לשתף אותה בהכול נראית לי כרגע מאוד לא מציאותית.

בכל פינת רחוב איבדנו כמה שפנו ימינה או שמאלה, תלוי איפה הם גרים. בסוף נשארנו רק אני ועדי ויובל. ולמרות שיובל היה אמור לפנות ימינה קצת לפני, הוא התעקש ללוות אותי הביתה, מה שריגש אותי כמעט עד טירוף. אחרי שנפרדנו מעדי ברחוב הנגב, הלכנו בשקט בלי לדבר בכלל. אני התפללתי שהדממה הזו לא תלך איתנו עד הבית. כשהגענו לרחוב צ'יפמן התחלנו לדבר על כל מיני שטויות וצחקנו, ואז הוא שאל אותי מאיזה מוצא אני.

אמרתי לו שההורים של אמא שלי מטוניס וההורים של אבא שלי מפרס. הוא הסתכל עלי ואמר, "אה, אז את ערבייה," מה שגרם לי להשתנק. אמרתי לו שזה לא עושה אותי ערבייה, אבל הוא המשיך להתווכח. שאלתי אותו מה המוצא שלו, והוא אמר שאמא שלו מפולין ואבא שלו מעיראק, אז צחקתי, ואמרתי לו שזה עושה אותו רק חצי ערבי, והוא אמר, "מה פתאום, עיראקי זה לא ערבי.

זה עיראקי." ואני שתקתי, למרות שרציתי להגיד כל כך הרבה דברים כמו גיאוגרפיה פשוטה והרבה היסטוריה. אבל בבת אחת לא אהבתי אותו יותר וכל מה שרציתי זה להיכנס הביתה. לא כי נפגעתי ממנו או משהו כזה, אלא כי הוא כל כך טיפש.

עוד לפני שהגענו אל השער, הוא ניסה להגיד משהו אבל עשיתי את עצמי כאילו לא שמתי לב, התפרצתי לדברים שלו והודיתי לו בחביבות עניינית על הליווי ועל הפיצה. אחרי שסגרתי את השער, עמדתי מול דלת הכניסה ונשמתי בקול רם.

הרגשתי כל כך מבוגרת. הרגשתי איך ברגע אחד אני מסוגלת להרגיש אהבה, ורגע אחרי היא יכולה להתפוגג ולגרום לי להרגיש שאני לא מסוגלת לקבל אף אחד. שוב אני נזכרת ביום הנורא ההוא, כשהייתי בגן חמנייה ומצאנו בחצר צב ומיכאל, הילד הכי מופרע בגן, החליט לשחרר אותו מהבית שלו.

בעוד שאר הילדים הסתכלו במחזה בחרדה, אני עמדתי שם קצת מהוססת, חשבתי שאולי זה יהיה לטובת הצב, שאולי ככה הוא יוכל סוף־סוף לצאת אל העולם ושיהיה לו יותר מקום לארח.

אבל אז גיליתי שצב לא יכול להיפרד מהבית שלו. מדי כמה זמן המחזה המחריד הזה חוזר אלי, ואני מתמלאת ברגשות אשם וגם מצטערת על גורלו של הצב. היום הרגשתי את הרצון העז להיכנס הביתה ואין לי מקום לאף אחד.