שלושה פתרונות לחיים ופתרון אחד לאהבה

על רקע מתקפת הטרור הכבדה בפריז בתיאטרון בטקלאן (נובמבר 2015) מגולל בר־שלום סיפור אהבה בלתי אפשרית בין יונתן, חייל ישראלי משוחרר, המשוטט שיכור ברחבי פריז בחיפוש אחר האושר שאבד לו, לג’יזל, המעוררת ביונתן תשוקות נסתרות וזיכרונות כואבים.

שכרותו של יונתן גורמת לז’אן, בן דודו הפריזאי, ולארוסתו ג’יזל לסלוד מחברתו ולהתרחק ממנו. בשיטוטיו בפריז מוכת הטרור פוגש יונתן בצעיר יהודי המשתייך למחתרת ששמה לה למטרה להתנגד באופן אלים לטרור האנטישמי, היכרות שמסבכת את יונתן עם המשטרה הצרפתית ומובילה למאסרו.

רק אז, כשהוא בשפל המדרגה, נחלצת ג’יזל לעזרתו באופן בלתי צפוי וגורמת לו להאמין שאולי עוד יש סיכוי להתחלה חדשה.

הנה הרגע בו ג’יזל מתוודעת לאהבתו של יונתן: “כלום לא צריך לדעת! יש רק דרך אחת להגיע אל לב האישה והיא, לאהוב אותה. אבל לאהוב אותה באמת!”

הרי בר־שלום, מהנדס תעשייה וניהול בוגר הטכניון, הוא מחברם של שניים עשר ספרי פרוזה שראו אור בהוצאות לאור מהמובילות בתחום, בין היתר בספריית פועלים ובהוצאת מסדה.

הרי בר-שלום - Harry Bar-Shalom

הרי בר־שלום, מהנדס תעשייה וניהול בוגר הטכניון, הוא מחברם של שניים עשר ספרי פרוזה שראו אור בהוצאות לאור מהמובילות בתחום, בין היתר בספריית פועלים ובהוצאת מסדה.

עורכת: יוספה אבן־שושן

פרק ראשון
החזרת הציוד, ההליך האחרון שעוד היה עליו להסדיר טרם השחרור, סוף סוף מאחוריו. יונתן התרחק מהאפסנאות בצעדים קלילים ופסע לראשונה זה זמן רב לתוך עולם נטול מפקדים, פקודים, פקודות, משימות, אפטרים וחמשושים.

מרחוק כבר הבחין בגילה שניצבה בשער הבסיס, תלתלי שערה הערמוני מתנופפים ברוח וכולה חיוך. גם היא הבחינה בו, ולאחר שהחוותה בידה לשלום בתנועות עליזות, פסעה לקראתו.

"אוטו חדש?!" התפעל יונתן כשפתחה את תא המטען על מנת שיניח שם את הקיטבג.

"שאלתי אותו מאחי. האוטו שלי בתיקון."

"אז לאן עכשיו?"

"ה-פ-ת-ע-ה! אבל אני בטוחה שהיא תמצא חן בעיניך."

היא התניעה את המכונית, ותוך דקות ספורות השתלבה בעורק התחבורה הסואן של העיר הגדולה.

"בסוף נתנו לך לצאת. כל הכבוד!" אמר יונתן ואצבעותיו שיחקו בתלתליה.

היא הסיטה ראשה לקראתן כדי לחוש בלטיפה. "הא...

תפסיק..." צחקקה בקלילות וקולה כצליל פעמון כסף זעיר, "זה מדגדג... כבר אמרתי לך, המפקד שלי הוא חברמ'ן, מבין עניין." "לפחות לאחד מאיתנו כבר אין מפקדים על הראש," צחק יונתן, "אז לאן נוסעים?"

"הזמנתי חדר במלון. ואל תשאל איזה כי כבר אמרתי לך שזאת צריכה להיות הפתעה."

זאת באמת היתה הפתעה, ואפילו נעימה מאוד!

למן הרגע הראשון שדרכה כף רגלו בלובי של "מלון סינמה" אפפו אותו גלים של הנאה. יונתן, הידוע בקרב חבריו כפְריק של סרטים שחלם להיות במאי מפורסם, התקשה לצאת אל הרחוב.

המלון, שהוקם בתוך הבניין הישן של קולנוע "אסתר" שפעם, לפני שנים, פעל בצמידות לכיכר דיזנגוף של תל אביב הישנה, נראה כמוזיאון המציג פריטים מתקופת הזהב של הקולנוע: מכונות הקרנה ישנות, גלגלי הסרטה עמוסים בסרטי צלולואיד, כרזות ענקיות של סרטים משנות השלושים, הארבעים, החמישים והשישים, וכל זה לצד תמונות קטנות יותר שהציגו סצנות מאותם סרטים, וצילומים של בתי קולנוע מתל אביב הישנה ושל האנשים שהצטופפו על המדרכות שלידם. אך גולת הכותרת היתה הסרטים שהוקרנו בלובי המלון, סרטים מהתקופה ההיא שמאז ומתמיד שבתה את דמיונו של יונתן.

גילה ממש התקשתה להוציא אותו מהמלון כדי ליהנות מהבילויים האטרקטיביים ביותר שה"עיר ללא הפסקה" מציעה למבקריה הצעירים, ולא רק לצעירים...

בבוקר המחרת גילה לא ויתרה. היא תלשה אותו בכוח ממושבו מול המסך הגדול ושניהם הלכו להתרחץ בים, לא לפני שרכשו בגדי ים חדשים ב"דיזנגוף סֶנטֶר".

בדרך אל החוף, באחד הרחובות הצרים המחברים את מרכז הקניות הענקי ללשונית החוף, נכנסו השניים לבית עסק של חייט־ אומן קשיש, אחרון המוהיקנים מתל־אביב של פעם, שמפאת גילו המופלג הפך את בית המלאכה שלו לחנות בגדי קונפקציה. גילה הזמינה שם מבעוד מועד חליפה מכופתרת בשביל יונתן, החליפה הראשונה בחיי האזרחות שלו ובחייו בכלל. יוני

פרץ בצחוק מתגלגל, "מה את רוצה שאעשה עם זה?!" גם גילה צחקקה ומשכה בכתפיה, "מה אני יודעת? תלך לקונצרטים, אם תרצה! אבל זאת המתנה שלי לשחרורך מצה"ל."

שרוולי החליפה היו ארוכים מדי והאומן הקשיש רשם כנדרש את המידות של יוני וקבע, "עד הערב זה יהיה מוכן!"

2.
לאחר שניצלו בשמש הקיצית והקופחת והשתובבו בין הגלים, ולאחר שגילה פתחה בחתירה נמרצת לעומק הים עד שהמציל נאלץ להחזירה באמצעות החסקה הישנה והטובה, הלכו שניהם לאכול במסעדת דגים על שפת הים.

הארוחה, שנמשכה עד לשעות אחר הצהריים המאוחרות, התנהלה בעליצות ומשובת נעורים. גילה, שהיתה במצב רוח מרומם, צחקה ללא סיבה, פזלה בעיניה שעה שעיינה בתפריט, והקניטה את המלצר המבוגר "זה כשר, המקום הזה?... ואם כן, אז גם כל המנות בתפריט הן כשרות?!"

בסופו של דבר התרצתה והזמינה את המנה שבחרה, ובאותה רוח, מעט לפני סיום הסעודה, נגעה גילה בקצה הקבקב ברגלו של יונתן, סימנה בקריצת עין לכיוון היציאה, ובד בבד החלה סופרת חרישית תוך זקיפת אצבעותיה, "אחת... שתיים... ש-לוש..." והשניים פתחו במנוסה מטורפת במעלה הרחוב.

"סתם כך, בשביל הפאן!" תירצה את המעשה כשכבר ניצבו בהצטלבות הסואנת שבלב העיר, עומדים באמצע המדרכה מזיעים ומתנשפים, כמעט נטולי כוחות אך עדיין צוחקים.

סמוקה ומתנשפת ומתעלמת מהעוברים ושבים, נצמדה פתאום ליונתן והדביקה את שפתיה לשפתיו בנשיקה ארוכה. זוג מבוגר שחלף במקום נאלץ לעקוף אותם והאישה, ספק בנזיפה ספק בבדיחות הדעת זרקה לחלל האוויר, "מה?... אין להם מקום בבית?!"

גילה צחקה כלאחר בדיחה טובה ואחר כך סקרה במבטה את הסביבה.

"בוא... בוא איתי..." אמרה ליונתן, ובהינד ראש החוותה לעבר השטח העירוני הירוק שהשתרע מן המדרכה ועד לשורת השיחים הנמוכים והצמחייה הים־תיכונית, שתחמו את רובע המגורים המסתמן מהם והלאה.

היא אחזה בידו ואילצה אותו שוב לפתוח בריצה, הפעם לעומק השטח הפתוח. כשניצבו בקצהו המרוחק של המתחם, בצל השיחים המאובקים, נצמדה שוב ליונתן וכיסתה את פניו בנשיקות לוהטות.

בין הנשיקות הרבות הצליח בקושי יונתן המשועשע לומר בנימה מבודחת, "מה קורה לך גילה? אין לנו זמן 'בּ...בָּי... ת'?" אבל היא כבר גררה אותו בעקבותיה והשניים נעלמו אל תוך הסבך.

"למה ככה?" שאל יונתן כשכבר הגיעו לבית המלון. ושוב צחקק, "יכולנו לחכות עד שנגיע 'הביתה'."

פתאום הרצינה, "רוצה ללדת לך ילדה, שתזכור אותי... לנצח."

הוא לא ירד לסוף דעתה ולכן השיב בנימה עולצת, "בסדר, בסדר, אבל בשביל זה לא צריך להתחתן קודם?!"

"הייתי רוצה, אבל אני עדיין חיילת ואתה צריך לסיים את מסע התרמילאים שתכננת עם החבר'ה."

"מה החיפזון?" תמה, "שנה-שנתיים, וכבר אני חוזר!"

"אין לי מספיק זמן בשביל זה," מלמלה גילה ולא המשיכה, משום שניסתה לבלום את הבכי שעמד להתפרץ בכל רגע. הפעם הרצין גם הוא. וכשדיבר נשמע מבוהל, "מה... את חולה?"

היא שללה את האפשרות הזאת בהינד ראש נמרץ. "אז למה את מדברת ככה?" שאל יונתן שלא הבין את פשר התנהגותה.

"סתם... יש לי הרגשה כזאת!"

נראה היה שתחושותיה הועברו גם אליו, ולמרות שהתייחס אליהן ברצינות ניסה להמעיט בערכן. "שטויות!" אמר, אך קולו הסגיר את סערת רוחו.

תחושות אלה כרסמו בנפשה זה זמן רב. היא לא שיתפה בהן איש עד לאותו רגע, אבל לא שיערה שדבריה יובילו את השיחה לכיוון לא רצוי שכזה.

'ועכשיו תראי מה עשית! בלגן שלם!' נזפה בעצמה ומיהרה להחוות בידה לאות ביטול ולומר בקול, "סתם שטויות, כפי שאמרת... באמת שטויות!"

נימת קולה הנסערת רק הגבירה את המצוקה אצל יונתן. "אז... למה... לדבר ככה?" מלמל כמתחנן לישועה, "זה הורס אותי! את הרי יודעת עד כמה את חשובה בשבילי... כמה אוהב אותך... כל כך הרבה שנים אנו ביחד, שכבר הפכת להיות חלק ממני. כמו... (הוא הציג לפניה את כף ידו המושטת) כמו היד הזאת שלי, או... כמו האור לעיניים... וכן, אני זקוק לך לא פחות מאשר לחמצן בריאות..."

מחשבה שעלתה לפתע במוחו קטעה את רצף דיבורו. אולי הנסיעה שלי יוצרת אצלה פחד נטישה שמעורר בה את התחושות האלה ובגלל זה היא מדברת כך?

הוא לקח פסק זמן קצר, מקשיב להלמות לבו... וקיבל החלטה.

"לא פעם שאלתי את עצמי מה הטעם בטיול הזה אם את לא לצדי, ואיך אוכל להסתדר שם בלעדייך?!" אחר כך עצר לרגע, ולאחר שלקח מנת אוויר הגונה לריאותיו הכריז, "אז לעזאזל המסע! הולכים להתחתן... כבר עכשיו!"

גילה שללה זאת נמרצות בהינד ראש ואמרה, "אני רוצה מאוד להתחתן איתך, אך רק לאחר שתשוב מהטיול."

"אז תצטרפי גם את למסע!" דרש.

"תמיד, אבל תמיד, אלך לאן שתלך, אבל לא הפעם, אני עדיין חיילת..."

היא הפסיקה את המשפט והשתדלה להמשיך בנימה משוחררת, "תתעודד יונתן, לא צריך להתייחס ברצינות למה שאמרתי, באמת, סתם שטויות, בעצמך אמרת! ואתה חייב לצאת למסע הזה, אתה והחברים שלך כמו שתכננתם, אני רוצה שתאוורר קצת את הראש. אומרים שפסק זמן קצר רק מועיל לזוגיות."

היא הצמידה שפתיה ללחיו לנשיקה קלה ואמרה, "אני אחכה לך כאן שנה או שנתיים, וגם שלוש, כמה שיידרש, כמו הנסיכות מהאגדות שממתינות בעיניים כלות לשובו של נסיך חלומותיהן." אך דבריה לא הרגיעו את יונתן, והשיחה השפיעה על מצב רוחו למשך כל הערב.