שיחת הטלפון הראשונה מגן-עדן

"מה אם הסוף הוא לא הסוף?"

ספר חדש מאת מחבר רבי המכר "ימי שלישי עם מורי" ו"חמשת האנשים שתפגוש בגן עדן", יצירתו המרתקת והקסומה ביותר עד כה – תעלומה עוצרת נשימה ובו-בזמן מסע מעמיק אל כוחו של הקשר האנושי.

בוקר אחד, בעיירה קולדווטר שבמדינת מישיגן, מתחילים הטלפונים לצלצל. הקולות טוענים שהם מתקשרים מגן עדן. האם זהו הנס הגדול ביותר שהתרחש אי- עם, או מתיחה אכזרית? כשהשמועה על השיחות השמימיות עושה לה כנפיים, נמשכים לקולדווטר מאמינים רבים המבקשים להתחמם לאורו של הנס בעצמם.

באותו הזמן, סלי הרדינג, טייס שסרח, ושמו נודע לשמצה, חוזר לקולדווטר מהכלא ומוצא שעיירת הולדתו אחוזה ב"קדחת הנס". אפילו בנו הקטן נושא עמו לכל מקום טלפון צעצוע קטן בתקווה שאמו תתקשר אליו מהשמים.

כשהשיחות מתרבות, ומסתמנת לכאורה הוכחה לקיומו של גן עדן, העיר מתחילה להשתנות – והעולם איתה. רק סלי, שמשוכנע שאין שום דבר אחרי החיים האומללים האלה, חוקר את התופעה, נחוש בדעתו להפריך אותה למען בנו, ולמען הלב השבור שלו עצמו.

מיץ' אלבום עובר בחן מהמצאת הטלפון בשנת 1876 ועד לימינו, כשהעולם אחוז באובססיה בכל הקשור לחידושים המסחררים בתחום התקשורת, ולוקח את הקוראים למסע עוצר נשימה של תקווה הזויה שיצאה משליטה.

הספר השיחה הראשונה מגן עדן מציג את מיץ' אלבום במיטבו – סיפור וירטואוזי על אהבה, היסטוריה ואמונה.

מיץ' אלבום - Mitch Albom

מיץ‘ אלבום הוא סופר, תסריטאי, מחזאי וכותב טורים. שבעה מספריו כיכבו במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, בהם ימי שלישי עם מורי, הספר הנמכר ביותר מסוגו בכל הזמנים!

כל ספריו ראו אור בעברית בהוצאת מטר ועובדו לסרטי טלוויזיה שגרפו שבחים רבים. ספריו של מיץ‘ אלבום תורגמו ל - 45 שפות ונמכרו ביותר מ - 35 מיליון עותקים.

הוא ייסד את S.A.Y דטרויט, מַאֲגָד של תשעה ארגוני צדקה בעיר מגוריו. כמו כן הקים חנות קינוחים וקו מוצרי מזון ודברי מתיקה באינטרנט, ללא מטרות רווח, למימון תוכניות למען תושבים נזקקים בדטרויט.

אלבום הוא תומך פעיל בבית יתומים בפורט או פרינס, האיטי.  חי עם אשתו, ג'נין, במישיגן.

השבוע שבו זה קרה
ביום שבו קיבל העולם את שיחת הטלפון הראשונה מגן עדן, טֶס רפרטי היתה שקועה בפתיחת עטיפת צלופן של קופסת תה.

דרררררןןןן!

היא התעלמה מהצלצול וחפרה בציפורניה בניילון.

דרררררןןןן!

היא נברה באצבע המורה בבליטת הניילון בצד האריזה.

דרררררןןןן!

לבסוף הצליחה לקרוע את הניילון, הסירה אותו מהקופסה וקימטה אותו בידה. היא ידעה ששיחת הטלפון תעבור אוטומטית למשיבון אם היא לא תספיק להרים לפני הצלצול הבא -

דרררררןןןן!

"הלו?"

מאוחר מדי.

"אוף, הדבר הזה," היא רטנה. היא שמעה את המשיבון על השיש במטבח משמיע את ההודעה היוצאת.

"היי, זו טס. אנא השאירו שם ומספר טלפון. אחזור ברגע שאוכל, תודה."

נשמע צפצוף קטן. טס שמעה רעש סטטי. ואז.
"זו אמא... אני צריכה לספר לך משהו."
טס הפסיקה לנשום. השפופרת נשמטה מידה.
אמהּ נפטרה לפני ארבע שנים.

דרררררנננג!

הצלצול של השיחה השנייה כמעט נבלע בין רעשי הוויכוח הקולני שהתנהל בתחנת המשטרה. אחד הפקידים זכה ב־ 28 אלף דולר בלוטו, ושלושה שוטרים התנצחו סביב השאלה מה כל אחד מהם היה עושה לו נפל בחלקו מזל כזה.

"אני אשלם חשבונות."
"זה בדיוק מה שלא עושים."
"סירה."
"לשלם חשבונות."
"לא אני."
"סירה!"
דרררררנננג!

ג'ק סֶלֶרס, מפקד המשטרה, הלך לאחור לכיוון משרדו הזעיר. "אם אתה משלם חשבונות, אתה רק צובר כל הזמן עוד ועוד חשבונות."

הגברים המשיכו בוויכוח, והוא הושיט את ידו וענה לטלפון.
"משטרת קולדווטר, סלרס מדבר."
רעש סטטי. וקולו של גבר צעיר.
"אבא?... זה רובי."
ברגע אחד נדַמו קולות הגברים באוזניו של ג'ק.
"מי זה לעזאזל?"
"טוב לי, אבא. אל תדאג לי, בסדר?"

ג'ק הרגיש את בטנו מתקשה. הוא חשב על הפעם האחרונה שבה ראה את בנו החייל, מגולח ומסופר למשעי, נבלע במעבר הבדיקות הביטחוניות בנמל התעופה בדרכו לתקופת השירות השלישית שלו מעבר לים.

תקופת השירות האחרונה שלו.
"לא יכול להיות," לחש ג'ק.

ברררררנננג!

הכומר וורן, כומר הכנסייה הבפטיסטית המקומית, ניגב את הרוק מסנטרו. הוא נמנם על הספה בכנסיית "קציר התקווה".

ברררררנננג!
"אני בא..." מלמל הכומר וורן.

הוא קם על רגליו במאמץ ניכר. הכנסייה התקינה פעמון מחוץ למשרדו כי וורן היה כבר בן שמונים ושתיים, ושמיעתו נחלשה.

ברררררנננג!
"הכומר וורן, זו קתרין יֶלין. תמהר בבקשה!"
הוא דידה אל הדלת ופתח אותה.
"שלום, קת - "

אבל היא כבר עקפה אותו. מעילה היה רכוס ברישול, ושערה האדמוני הזדקר באי־סדר, כאילו יצאה בריצה מביתה. היא התיישבה על הספה, קמה באי־שקט והתיישבה שוב.

"הכומר וורן, אני צריכה לדבר איתך, בבקשה, אני רוצה שתדע שלא השתגעתי."

"לא, יקירתי - "
"דיאן התקשרה אלי."
"מי התקשרה אלייך?"
"דיאן."
ראשו של וורן החל לכאוב. "אחותך, מנוחתה עדן, התקשרה אלייך?"
"הבוקר. הרמתי את הטלפון..."
היא הידקה את אחיזתה בתיק שבידה ופרצה בבכי. וורן תהה אם כדאי לקרוא למישהו שיעזור.

"היא אמרה לי לא לדאוג," התייפחה קתרין. "היא אמרה שהיא... שלווה."

"אז זה היה חלום?"
"לא! לא! זה לא היה חלום! דיברתי עם אחותי!"
דמעות זלגו על לחייה של האישה, רבות מכדי שתוכל למחותן.
"כבר דיברנו על זה, יקירתי - "
"אני יודעת, אבל - "
"את מתגעגעת אליה - "
"כן - "
"וקשה לך."
"לא. היא אמרה שהיא בגן עדן... אתה לא מבין?"
היא חייכה, חיוך מלא אושר, חיוך שוורן מעולם לא ראה על פניה עד כה.
"אני כבר לא מפחדת משום דבר," לחשה.

בזזזזז.

צלצול אזהרה נשמע ושער כלא כבד החל לנוע על מסילתו. גבר גבוה ורחב כתפיים בשם סָליבן הרדינג הלך לאט, צעד אחר צעד, בראש מורכן. לבו הלם במהירות - לא מההתרגשות על שזכה שוב בחירותו, אלא מפחד שמא מישהו יגרור אותו פתאום בחזרה.

קדימה. קדימה. הוא מיקד את מבטו בקצות נעליו. רק כששמע את הרחשים המתקרבים על החצץ - צעדים קלים, מהירים - הרים את ראשו.

ג'וּלס.
הבן שלו.

הוא הרגיש שתי זרועות קטנות נכרכות סביב רגליו, ואת ידיו שלו טובעות ברעמת התלתלים של הילד. הוא ראה את הוריו - אמא במעיל רוח כחול, אבא בחליפה חומה בהירה - ואת פניהם שהתעוותו בהתרגשות כשאספו אותו לחיבוק משפחתי.

היה קר ואפור, והכביש היה חלק מהגשם. רק אשתו היתה חסרה ברגע הזה, אבל היעדרותה היתה נוכחת בו כמו דמות נוספת.

סליבן רצה להגיד משהו בעל משמעות, אבל מפיו יצאה רק לחישה.

"בואו נזוז."

כעבור שניות אחדות נעלמה מכוניתם בהמשך הדרך.

זה היה היום שבו קיבל העולם את שיחת הטלפון הראשונה מגן העדן.

מה שקרה אחר כך תלוי במידת האמונה של כל אחד ואחד.