שולחן כתיבה בכפר קטן

"קמנו ויצאנו החוצה. אביב נפלא ונורא היה בעולם. "בוא, חבק אותי," אמרה. התחבקנו. היא לחשה באוזני: "אתה ראשון ואחרון," ניתקה ממני ופנתה והלכה זקופה, בפסיעות קטנות מרחפות. הבטתי בה מתרחקת, גוררת את צל צלה מכווץ שטוח ושחור. השמש הכאיבה לעיני. רציתי משהו ולא ידעתי מה. הרמתי את מבטי וראיתי אש גדולה ועצומה שוטפת את הרחוב, מכלה הכול."

קובץ סיפוריו של דודו צוק מביט בנו מהצד. הוא מספר את קורותיהם של אלה שחיים בכפר קטן ונידח, אלה שהגשימו חלום והקימו ישוב חדש יש מאין. הם חיים בו עשרות שנים, שם מרכז חייהם והם שונים מחייהם של אלה שחיים בעיר הגדולה.

הם חיים בקצב אחר, ומתבוננים באופן שונה בזוגיות, במשפחה, בחברות ובנאמנות רבת שנים. סיפוריו של צוק חודרים עמוק אל ליבם של החיים בכפר קטן. הוא מביט בעין חדה ביחסים שבינו לבינה, בבגידות הקטנות והגדולות שצצות אל פני השטח בחיי הכפר, בכוחה של הקהילה לעצב את החיים.

הסיפורים עוסקים בצורך לקרוא, ליצור ולכתוב גם כאשר השגרה החקלאית היומיומית כופה עצמה. רבים מן הסיפורים עוסקים במקומו של הפרט בחברה, בה מתייחסים לעתים קרובות בחשדנות גדולה אל מי שחורג מן המוסכמה המקובלת על כולם.

המדבר הוא כוח מרכזי ומניע חשוב בסיפורים אלה. לעתים נדמה שאנו סובבים בהזיית מדבר, מין פטה מורגנה סהרורית, סופת חול שמסמאת את העיניים. הגיל, הניסיון וחוכמת החיים שנצברת בעמל רב הם מרכיביו האחרים של הקובץ החכם והיפה הזה.

דודו צוק - David Zuk

דודו צוק הוא תושב המושב פארן שבערבה. זהו הוא ספרו השני. בספר הראשון – "כמו העגורים" - פרש את עולמם של טייסי האולטרה-לייט, המטוסים הזעירים והקלים שמרחפים מעל הערבה ונוחתים כמעט בכל ואדי.

הספר ראה אור בהוצאת "שולחן כתיבה" מבית מטר הוצאה לאור

הספר ראה אור בהוצאת "שולחן כתיבה" מבית מטר הוצאה לאור

פנסיה מוקדמת
נקודה קטנה האדימה ראשונה בהרים הנישאים. הצבע הוורוד התחזק והתפשט לאורך הרכס. ברֵכה נסתרת עלתה על גדותיה, צובעת מניפה ענקית שגדלה מרגע לרגע.

לפתע הגיח גלגל אדום, שלח אור זרקור רחב ואדיר והאיר את המדבר הישן. האור התפשט אל המרחבים. ערוצים נאספו, ואדיות התכנסו, גבעות גבהו, והכפר הקטן והנידח, נקודת ירק בודדה, נגלה כקריאת תיגר חצופה.

הכפר בנוי בצורת חצי עיגול. במרכזו 12 בתי ציבור המשמשים כמשרדים, ארכיון, ספרייה ומגורים של עובדי ציבור. בלב המעגל דשא גדול וחורשה קטנה של עצי תמר. חצי העיגול נפתח מזרחה ופונה אל צרכנייה קטנה, מועדון חברים, ברֵכת שחייה ומגרשי ספורט. מהמרכז יוצאים שלושה רחובות שפונים לרוחות השמים: הרחוב הצפוני, הדרומי והמערבי.

בוקר אחד נפל דבר. משהו נורא ומוזר קרה בכפרנו הקטן, אי שם במדבר. כמדי בוקר השכמנו קום כאיש אחד עם הנץ החמה. שמנו פעמינו בשיירת טרקטורים ארוכה לבדוק את שדותינו. איש־איש נסע לבדוק מה שלום צמחיו, האם קיבלו מים ודשן?

האם גדלו וחנט פרי הירק? יש כאלה שהשיטו מבטים לאורך השורות, בוחנים את צבע הצמחים וגודלם, ויש שתקעו אצבע כדי לבדוק את רטיבות הקרקע. אחרים עמדו והקשיבו בשקט הבוקר המדברי לצמיחת השתילים הרכים. השיירה נסעה בטור לכיוון השדות, עיני כולם בהירות ושמחות.

מולנו בא מ', שצעד ברגל קלה, פוסע בהליכה מהורהרת בכיוון הפוך משלנו. פניו לא פנו לשדות אלא אל הרכסים שמדרום לכפר. עיניו ברקו מציפייה. אם לא די בכך, הרי גם בגדיו נראו שונים משלנו. אנחנו לבשנו בגדי עבודה כהים שנקנו במשביר. הוא, לעומת זאת, לבש בגדי חאקי מרובי כיסים, חבש לראשו כובע קש רחב ונראה כג'נטלמן אנגלי היוצא לספארי באפריקה ולא כאיכר היוצא לעבודת השדה.

מוזרה לא פחות נראתה לנו העובדה שעל גבו נשא תרמיל שאליו קשר כן ציור עם מסגרת בד לבן. נהגו של כל טרקטור חלף על פניו והפנה מבטו. ביום הראשון בלענו את סקרנותנו ולא שאלנו וחקרנו. מובן מאליו שהדבר נהפך במהירות לשיחת הכפר.

כיוון שהמראה חזר על עצמו מדי בוקר, החלטנו לשאול את מ' מה הוא עושה. לאחד אמר: "מתבונן בנוף ומצייר." לשני: "שומע מוזיקה קלאסית וקורא ספרי הגות," ולבסוף ענה לכולם: "אני פשוט מהרהר הרהורים."

תשובותיו נשמעו לנו מוזרות. החלטנו לשלוח חבר שיעקוב אחריו ויגלה לאן הוא הולך ומה מעשיו. לאחר כמה ימים דיווח החבר: מ' הלך בוואדי הקטן שזוחל בין הרכסים, אחר כך טיפס ועבר רכס אחד, עלה על הרכס המקביל והגבוה יותר, עד שמצא נקודת תצפית מרהיבה דרומה. שם ישב זמן מה וצייר. אחר כך הניח את כן הציור, הפעיל את הרשמקול והשמיע יצירה של בטהובן, ששטה בין הוואדיות וטיפסה כבת בית בהרים. מ' ישב שעה ארוכה והאזין. לאחר מכן הוציא ספר עב כרס וקרא בו.

ביום אחר צייר, וכעבור זמן מה שמע אותו החבר מתווכח עם אחד, סוקרטס. הוא ציין בפנינו במפורש שהוויכוח התנהל אף שמ' היה בודד לחלוטין ברחבי המדבר. רוב הזמן שכב על גבו, עיניו פקוחות, והרהר. הדבר היה מופלא ונשגב מבינתו של חברנו. מאחר שמעשיו של מ' חזרו ונשנו, החלו להישמע טענות שונות ומשונות.

כמה חברים השמיעו גינויים וטרוניות, עד שהוחלט לזמנו להנהלה. אולם עוד בטרם הספיקה ההנהלה להתכנס, נכנסה למושב בצהרי יום לוהט אחד מכונית קטנה ועצבנית. מתוכה יצאה החברה ס', שהיא מוותיקי הוותיקים, ממייסדי המייסדים, פעילה נצחית במוסדות העליונים של התנועה.

מעשיו החריגים של מ' הגיעו עד אוזניו של מזכיר התנועה בכבודו ובעצמו. ס' נשלחה לברר מה הבעיה ולטפל בה. בצעדי איכרה נמרצים, פניה חרושות קמטים משמש ומעבודה קשה, יצאה מהמכונית. היא הביטה בנו במבט שכבר ידע מלחמות רבות על כבוד התנועה ופסעה אל ביתו של מ', חמושה בחוברות של מייסדים, תקנונים תנועתיים, אמרות של חולמים ולוחמים מימי בראשית. בבית התנהלה שיחת הבנה, הבהרה והשבת הסדר על כנו (כלומר, יישור השורות).

ישבנו רחוק וציפינו לראות כיצד ייפול דבר. כעבור זמן רב יצאה ס' נרגזת, שערה הכסוף התבדר ברוח. היא נופפה בידיה בכעס ובביטול, נכנסה למכוניתה המרופטת, ובדיוק כמו במערבונים הישנים והטובים נעלמה אל השמש השוקעת.

כבר למחרת בבוקר חזר מ' לסורו ושב לטייל בהרים ולהרהר הרהורים. שנים רבות לפני שמ' החליט לעשות הסבה מקצועית ולהפוך מאיכר למהרהר, התרחש בכפר מקרה דומה, אך שונה. בימים ההם הכפר היה קטן מאוד, מבודד וצחיח. החיים היו קשים פיזית, אבל הלבבות מלאים. העולם היה שונה, תמים ופשוט.

החברים הוזמנו אז לאסֵפה מיוחדת בעניין הטרקטור של ג'. זאת היתה אסֵפה סוערת, לעומתה נראו אלה שבאו בעקבותיה רק כהד קלוש. האסֵפה התכנסה במועדון הישן, מבנה בטון מלבני ופשוט, שהריהוט בו בסיסי. כולם כמובן השתתפו בה. הנושא היה חשוב ביותר ומסעיר מאוד. כשיצאו החברים לאחר האספה הרגישו כולם שלמדו ממנה משהו. הדברנים קצת השתתקו, השותקים חשו רגשי אשמה, הקיצוניים התמתנו, החכמים נבוכו.

חודשיים לפני כן פנה ג' למנהיגי הכפר בבקשה מוזרה, שהפכה עד מהרה לסערה שערבלה את כולנו. ג' הגיע לכפר לאחר שהוקם. הכפר לעולם יהיה שייך למייסדים והם יהיו שייכים לו.

המקום הוא המצאה שלהם, רצון שלהם, ילדם הראשון, ביתם הראשון והאחרון. אי אפשר לקחת אותו מהם. הוא יצירתם היחידה והבלעדית. לא די שג' לא היה ותיק, הוא גם לא היה מקומי. הוא הגיע מתפוצה אחרת, העברית שבפיו נהגתה במבטא כבד ביותר. הוא בא מעולם אחר.

הסוכנות היהודית העניקה באותם ימים לכל מתיישב טרקטור פרגסון אדום. ג' רצה פורד כחול. מוסדות המדינה הסכימו, אבל החברים ראו בכך שינוי סדרי עולם. נפתח מסע שכנוע אישי שלא הועיל.

ג' התעקש. הוא לא הצליח להבין מה ההבדל בין פרגסון אדום לפורד כחול: "טרקטור זה בסך הכול מנוע וארבעה גלגלים, ואני רוצה פורד כחול." לבסוף הוזמן להנהלה. את הצעקות שמעו עד הכפר השכן, אבל הנימוקים לא שכנעו אותו. באופן מוזר הם לא הסכימו לרצונו הפרטי. במבטא כבד סיכם ג' בפשטות: "הטרקטור הזה חזק יותר, נוח יותר וכחול יותר."

בלית ברירה כונסה האסֵפה. כולם נכחו בה וכולם דיברו, איש איש בתורו. הצדיקים בשם הצדק החברתי, האידיאולוגים בשם הסוציאליזם העולמי, המחנכים בשם דור העתיד )שעדיין לא נולד( והמייסדים בשם: "אצלנו בכפר זה לא היה קורה."

רוב הנשים שתקו. ג' דיבר אחרון. מילותיו היו פשוטות וברורות: "אני רוצה טרקטור שונה, זה הכול." אבל איש לא רצה להקשיב. לא נותרה ברירה אלא ללכת לפוסק האחרון והדמוקרטי — הקלפי. קופסת עץ פשוטה עם חריץ מוקפת פרגוד, שמולה מחליט כל אחד לפי הבנתו ומצפונו.

התוצאות הפתיעו. בעמוד החברים מול הקופסה הפשוטה התמוטטו טענות הצדיקים, המצטדקים והצודקים. נדיבות הלב ניצחה. הכמיהה התמירה והאי־נחת גברו. האידיאולוגיה הטוטלית קרסה מול משאלת לב פשוטה. בבקרים שבאו לאחר מכן נסע בשורת הטרקטורים האדומים, שיצאו לעבודת השדה, פורד כחול עם מבטא כבד וגאה.

ההנהלה ישבה מול מ' והדיון היה קשה אך שקט. בזה אחר זה טענו, רגזו, ניסו לשכנע ופנו להיגיון הפשוט. א' טען בשם הסדר הטוב: חיי כפר בריאים, השכמה מוקדמת ועבודת כפיים הם קודש. ב' ציטט את תקנון התנועה: עבודה עצמית בלבד, איש איש מעבד את אדמתו במו ידיו ומתפרנס בכבוד. ומה יהיה על אדמתך, פנה למ', תשאיר אותה לא מעובדת, תשכיר אותה לאחר, הלשם כך הקמנו כפר במקום הנידח והקשה הזה?

ג' הלך אצל החינוך: הנוער יראה ומה יחשוב? מה עם דוגמה אישית? מה עם אחריות והגשמה עצמית?

ד' דרש שיהיה כמו כולם: החריגה הורסת את המרקם החברתי. בחוץ תהיה כמו כולם, בביתך עשה כרצונך. מה יקרה לנו אם אחרים ילכו אחריך?

ה' פנה לאבות המייסדים: ציונות, התיישבות, סוציאליזם. פה זה לא צפון תל אביב, יש לנו ייעוד וחזון.

ו' אמר: בושה, פשוט בושה. אדם בוגר, בעל משפחה, ממש משלנו, כמונו שנים רבות, ובוקר אחד כל מעשיו להרהר הרהורים, מה זה הדבר הזה?

החדר הדחוס, החם, המעיק, שאורו הצהבהב דוקר בעיניים העייפות, התמלא עד אפס מקום בטענות, במענות, בציטוטים. לבסוף פנו העיניים אל מ', שישב בצד, הִרהר ושתק. מ' פתח את פיו ואמר: "אתם צודקים בכל טענותיכם במאה אחוז.

שנים הלכתי לעבודת השדה בשמחה גדולה, לבי התרחב למראה השתילים הגדלים והפרי המתפתח. אלא שבוקר אחד זה חדל לעניין אותי. נגמרה המוטיבציה."

הוא חתם את דבריו חרש: "לבי חזק ממני." לאחר שעזב את הישיבה חיפשה ההנהלה נוסח החלטה ולא ידעה מה ברצונה או ביכולתה להחליט. וככל שניסתה יותר ובחנה אפשרויות שונות, כך הבינו חבריה שאין מה להחליט.

למחרת עלה הנושא בפרלמנט הוותיקים, ולאחר דיון קצר נמצא מוצא. בכל יום ביקש אחד החברים ממ' לעזור לו בדבר זה או אחר. חיבור צינור מים, תפירת רשת צל, חפירה, חיפוש מזיקים ועוד כהנה וכהנה.

מ', שאהב לעזור בכל עת, הלך עם החבר ובכך נמנע ממנו לצאת למסעו היומי. הרעיון היה להחזיר אותו אט־ אט לסדר הטוב, עד שישכח מטיולי ההרים ומהרהורי ההרהורים. אלא שכעבור זמן, נגמר הצורך ותמו הרעיונות. מ' חזר לסורו ושב לצאת לטיולי הבוקר.

ואז, יום אחד, צץ רעיון פשוט — נמנה אותו למרכז המשק, תפקיד שהתפנה באותו זמן. הוא לא יסרב לבקשה, הרי אינו מהמסרבים לתרום. במהרה מונה מ' למרכז המשק, שקע בעבודה החדשה, וטיולי הרים והרהורי הרהורים פסו מן העולם. הסדר הטוב והשלווה הכפרית שבו למקומם.

לעתים, מאוחר בלילה, כשרוח דרומית קלה זורמת ברחובות הכפר הישן, בוקעת לפתע מתוך ההרים קינת זאב בודד. היא מהדהדת שעה ארוכה עגמומית באוויר, שוקעת לאט ברחבי הכפר, מתערבבת בחלומות ומרעידה לבבות. זיכרונות ותשוקות מימים אחרים צפים מעלה. כותב זיכרונות הכפר רשם במחברתו הערה: "יש לנו בכפר יודע כול, חכמולוג ושוטה. חסר לנו מהרהר הרהורים."