הספר רחובות צ'רלסטון, שעלילתו מתרחשת על רקע צ'רלסטון המרהיבה שבדרום קרוליינה, מקבץ קבוצה יחידה במינה של חוטאים וקדושים. המספר, ליאופולד בלום קינג, הוא בנו של מורֶה חביב למדעים בתיכון מקומי ושל נזירה לשעבר, מנהלת בית ספר קשוחה ומומחית בעלת שם לסופר ג'יימס ג'ויס. אחרי שאחיו הבכור של ליאו מתאבד בגיל אחת-עשרה, נאבקת המשפחה בתוצאותיה ההרסניות של התאבדותו; וליאו הבודד כמעט מאבד את שפיותו.

הוא מוצא מענה למצוקתו בקרב קבוצה לא שגרתית של נערים ונערות: שכניו התאומים, בן ובת, יפהפיים ודרמטיים, שאמם אלכוהוליסטית ואביהם אסיר נמלט; אח ואחות מבית היתומים המקומי, שבאו מרקע קשה וברחו כל חייהם; נער שחור כעוס, בנו של המאמן החדש; וגם כמה בני-טובים יהירים.

הקשרים בין החברים מחזיקים מעמד לאורך השנים ושורדים נישואים מאושרים ואומללים, אהבה חד-צדדית, כיסופים, הצלחות ומשברים קשים וגם את המורשת האפלה של הגזענות והחלוקה המעמדית בצ'רלסטון. אבל המבחן הקשה ביותר של החברוּת מביא את הידידים לסן פרנסיסקו, ומעמיד אותם בניסיון קשה שלא ציפו לו.

רחובות צ'רלסטון הוא פט קונרוי במיטבו. יצירה מרגשת, נוגעת ללב ומעוררת מחשבה מאת סופר אמריקאי חשוב ומוערך, שתאוות החיים והשפה שלו אינה יודעת גבולות.

פט קונרוי - Pat Conroy

פט קונרוי חיבר שמונה ספרים, שהידוע שבהם, נסיך הגאות והשפל, היה לרב מכר ולסרט מצליח. גם הספר שבידיכם, רחובות צ'רלסטון, שהה שבועות רבים ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. קונרוי מתגורר באי פריפ שבקרוליינה הדרומית.

תודה מיוחדת לעמי ארגמן, שתרגם את תיאורי משחקי הפוטבול.

פתח דבר | בית מידות על הנהר
אבי הוא שכינה את העיר "בית מידות על הנהר".
הוא התכוון לצ'רלסטון שבמדינת קרוליינה הדרומית. הוא נולד בעיר הזו והיה גאה בה כטווס על שום יופייה המכאיב לעיניים מרוב עונג כשמטיילים ברחובותיה הצרים, הקסומים.

צ'רלסטון היתה מקום כהונתו של אבי, משוש לבו, הדיבוק שלו ואהבת חייו הגדולה. מחזור הדם שלו הצית במחזור הדם שלי חמדה לעיר שלא שככה ולא תשכך לעולם. נולדתי וגדלתי בצ'רלסטון. צמד נהרותיה של העיר, האַשְלי והקוּפֶּר, הציפו ועיצבו את כל ימי חיי בחצי־האי המהולל הזה.

אני נושא את יופייה העדין כחרסינה של צ'רלסטון כאילו היה צדף תלוי על בלימה, המגונן על רכיכה ענוגה. צורת נפשי היא חצי־ אי, מוכת־שמש ומוצפת־נהר. הגאויות בעיר עולות מן האוקיינוס ומציפות את מוּדעוּתי מדי יום ביומו על פי השגיונות וההרמוניות של ירֵחים מלאים.

שלווה יורדת עלי כשאני רואה את שורות הדקלים הניצבים כזקיפים על משמרתם על גדות אגם קולוניאל, וכשאני שומע את נעימת צלצולם של פעמוני כנסיית סנט מייקל בין העצים העמוסים ציקדות הנטועים לאורך רחוב מיטינג.

משחר ימי ידעתי עמוק בעצמותי שאני נמנה עם אותם יצורים חסרי תקנה המכונים "צ'רלסטונים". ההכרה נחתה עלי בצורה מפתיעה של ידיעה שימי בעיר הם ייעוד יותר מתשורה — גורל ולא בחירה. אני מחשיב כזכות גדולה את היותי יליד אחת הערים היפות ביותר באמריקה, גם אם אין זו עיר תוססת, לא מבריקה, לא מפורכסת, לא תאבת שמחות והילולות.

זוהי עיר שהויה, שוקטת על שמריה, מתונה, כזו שאין בה סובלנות לשום דופי ולניקור עיניים. אף על פי שצ'רלסטון רואה את עצמה כעיר של חליפות פסים שמרניות, של חליפות ערב, היא מעריכה איפוק הרבה יותר מיהירות.

כילד, בחצר האחורית בביתי, יכולתי ללכוד בסל סרטני שַייט כחולים, לקשור בחבל דגי סנדל או תריסר דגי ורדון ולמלא רשת בחסילונים לבנים. יכולתי לעשות את כל זה בעיר מכושפת שיכולה להשׁבּיע קובְּרות להתרומם מסלים. זוהי עיר של כרכובים ופיתוחים ומלאכת מחשבת, שמותירה את הזרים פעורי פה ואת ילידי העיר שבעי רצון מעצמם. בין צלליה אפשר למצוא ריקועי מתכת עדינים כתחרה ומערכת מדרגות לוליינות כמו ביאכטות.

במסתור גניה אפשר לגלות יסמין וקמליות ומאות צמחים אחרים שנראים רקומים וגנובים מגן עדן רק למען אהבת ההדר וצהלת הגנבה מן האלים. במטבחיה דולקים תנורים בשמחה בעוד הטלה מושרה ברוטב יין אדום, רוטב ויניגרט מוכן לסלט, בשר סרטנים נמשח בשֶׁרי, קציפת ביצים נאפית בתנור ולחמניות חמאה מתקררות על הדלפק.

בגלל משיכתה האדוקה והמלבבת לאוכל ולגנים ולאדריכלות, מצדדת צ'רלסטון בכל העקרונות שבזכותם החיים הטובים הם מעלה אזרחית ואמת מידה גם יחד. זהו מקום מלהיב לגדול בו המשפיע על הזהות. כל מה שאני עומד לחשוף לפניכם עכשיו נקבע בצלמה ובדמותה של צ'רלסטון והיא מושלת בו, ולעתים היא גם חורבנו.

אבל אשמתי, ולא אשמתה של העיר, שהיא כמעט הרסה אותי. התגובה ליופי משתנה מאדם לאדם. אף על פי שצ'רלסטון יכולה לעשות הרבה, היא לא תמיד יכולה לתקן את מוזרות ההתנהגות האנושית. ועם זאת, צ'רלסטון מגלה אורך רוח לתמיהות ולתהיות.

יש טוב טעם ביחסנותה של צ'רלסטון שנובעת מהידיעה שהיא גומת־ חן מתמדת בקו רקיע מאופק, ואילו כולנו איננו אלא אורחים.

אבי היה מורה למדעים מחונן מאין כמוהו, שהיה מסוגל להפוך את החוף באי סליבן למעבדה שנוצרה למען תחבולותיו ותענוגותיו. הוא יכול היה להרים כוכב ים או לתאר את רגעי חייה האחרונים והמייסרים של צדפה במים הרדודים, במרחק מאה מטרים מהמקום שבו עמדנו.

הוא הכין קישוטים לחג המולד מנרתיקי הביצים דמויי הצמידים של שבלולים מלכותיים. בגינה של אמי הראה לי שחיפושיות מסוות את ביציהן מתחת לעלי הריחן והארוגולה.

בביצת קוֹנְגַרי גילה מין חדש של סלמנדרות שנקראו על שמו. לא היה פרפר שנקלע אל חיינו שלא ידע לזהות על פי מראהו. בלילה לקח את אחי סטיב ואותי בסירה למרכז מפרץ צ'רלסטון וסייע לנו לשנן את שמות מערכות הכוכבים. הוא התייחס אל הכוכבים כאילו היו שירי אהבה שאלוהים כתב לו.

ביראת קודש הצביע על הכלב הגדול — הכלב של אוריון, הצייד; על קיגנוס, הברבור; על אנדרומדה, הנסיכה הכבולה; על קסיופיאה, המלכה על הכס. אבי הפך את השמים לחידת כוכבים חדשה: "תסתכלו על יופיטר הלילה. ועל מאדים האדום. ונכון שנוגה נראית רעננה על כס המלכות?" כיוון שהיה צופה מושבע בכוכבים, צהל מעונג בלילות חסרי ירח, כשהכוכבים קרצו אליו במין גרפיטי מסתורי, מרטיט נפש, אור בנעלי בלט. הוא מחה כפיים בשמחה כובשת־לב בלילות חסרי עננים שבהם הפך כל כוכב בשמים למטבע כסף בכיסו.

הוא היה כוכב הצפון יותר מאב. סקרנותו לאדמה הזאת העניקה אצילות לכל רגע שבו היו עיניו פקוחות. לאדמה שלו היו מיליארד רגליים. ובכל טיפת מים, בכל זרע ובכל אניץ עשב נחבאו עולמות שלמים. האדמה היתה נדיבה מאוד. ואל האדמה הזאת התפלל, כי לגבי דידו האדמה הרי היא אלוהים.

גם אמי היא בת צ'רלסטון, אבל אישיותה פורטת על נעימות קודרות משל אבי. היא רדופת אלוהים ואדוקה בעיר שמספרם הרב של צריחי כנסיותיה זיכה אותה בכינוי "העיר הקדושה".

היא אשת־ספר ברוכת כישרונות, ופעם כתבה לניו יורק רֶוְויו אוֹף בּוּקְס ביקורת על הביוגרפיה של ג'יימס ג'ויס שכתב ריצ'רד אֶלְמַן. במשך רוב שנות חיי היתה מנהלת בית ספר תיכון, וביתה הזכיר במשהו מסדרון בבית ספר מנוהל היטב. בין תלמידיה ידעה ללכת על הקו הדק שבין פחד לכבוד.

בבתי הספר של ד"ר לינדזי קינג לא היו הרבה בטלה והשתובבות. הכרתי ילדים שפחדו ממני רק משום שהיא היתה אמי. היא כמעט לא מתאפרת, למעט בשפתון. לבד מטבעת הנישואים הפשוטה שלה, התכשיט היחיד שיש לה הוא מחרוזת פנינים שאבי קנה לה לירח הדבש שלהם.

עולמה של אמי, המיוחד בהיעדרן של תחבולות והונאה, היה נואש וטרגי עוד לפני שידעה עד כמה טרגיים יכולים החיים להיות.

ואחרי שלמדה שאין חיים הפטורים מתוצאותיה של טרגדיה, התרככה ואימצה את ההכרה של הסגפן בטיבם המתעתע של החיים. היא החלה להאמין בלב שלם שהמציאות נועדה להנחיל אכזבות.

אחי הבכור, סטיב, היה הבן היקר ללבה מבין שנינו. אבל בעיני כול, כולל אותי, לא היה דבר טבעי מזה. סטיב היה בלונדיני וספורטאי וכריזמטי, והוא ניחן בטבעיות שדיברה אל האינסטינקטים הנעלים של המבוגרים. הוא הצליח לגרום לאמי לגעות בצחוק כשסיפר על מוריו או על משהו שקרא בספר; אני לא הייתי מצליח להעלות חיוך על שפתיה של אמי גם אילו החלפתי דגדוגים מתחת לבתי השחי עם האפיפיור בקפלה הסיסטינית.

כיוון שהערצתי את סטיב הערצת גיבורים לא עלה בדעתי מעולם לקנא בו. הוא דאג לי וגונן עלי גם יחד; הביישנות הטבעית שלי הולידה אצלו דחף ללחום למעני. עולם הילדים הטיל עלי פחד נורא. הרגשתי שהוא מסוכן מיד כשנחשפתי אליו. סטיב פילס לי דרך עד שמת.

כיום, כשאני נזכר בעבר, אני סבור שהמשפחה סבלה מהתמוטטות עצבים קולקטיבית אחרי שקברנו את סטיב. מותו הפתאומי, חסר הפשר, הצניח אותי מטה בסחרור. שנים רבות נאבקתי להיחלץ ולשוב אל האור. הביישנות שלי נהפכה לחולנית. כל מערכות האזעקה שלי התאבנו בתוכי. עברתי היישר מילדות מפוחדת לילדות נואשת בלי להחמיץ אף פעימה. אבל לא רק הזעזוע שלא יתואר במילים של איבוד אח ניתק אותי מכל אחיזה, אלא גם ההכרה שמעודי לא טרחתי לרכוש חברים אחרים.

הסתפקתי תמיד בהיטמעות בחוג הבנות והבנים המתחכמים, שבעיניהם אחי היה נהדר כל כך עד שהיו מוכנים להשלים עם האח שנשרך אחריו. אחרי מותו של סטיב, זנח אותי החוג הזה עוד לפני שקמלו הפרחים על קברו. כמו סטיב, היו גם הם ילדים מוכשרים ומוחצנים. הרגשתי תמיד קצת כמו פטריית רעל שנשארה מחוץ למעגל סביב המדורה של הדברים המסתוריים והמרתקים שהעסיקו אותם.

וכך, כשנטש סטיב את משפחתי לעד, התחלתי את הריחוף הגדול. גיליתי שאין לי שום יכולת למלא את תפקידי המורחבים כבן יחיד. לא יכולתי לעשות ולו צעד אחד בלי לעורר באמי זעם חסר אונים בשל האי־סטיביות הגולמית שלי ובוז משום שלא הייתי בלונדיני ואתלטי ובן צ'רלסטון לתפארת. אפילו לא עלה בדעתי שאמי יכולה לנטור לי טינה משום שנבצר ממני להפוך את עצמי לבבת עינה שאיבדה. במשך שנים רבות צללתי בתוך המצולות העכורות של עצמי ולמדתי בפליאה מסוימת שהגישושים הטורדניים שאני עורך בהן יסעירו ויבהילו אותי גם יחד עד סוף ימי.

די היה בקורטוב של טירוף להטיל את נערותי השברירית במורד הנהר, ועמל ניכר נדרש כדי להשיב דברים על מכונם. תמיד הרגשתי שרוח בלתי מנוצחת, קשה כחלמיש, מציצה מבין המנגרובים ויערות הגשם הבלתי חדירים שבקרבי. הרוח הזו המתינה בסבלנות של אבן עַד ליום שבו אתבע מעצמי לחזור בגלל הצורך היוקד שלי לשרוד. גם בזמנים הקשים ביותר נותר בי גרעין חי, מבודד ומחויב, שייענה לקריאתי ויטה שכם כשאחליט להישיר מבט אל העולם על פי תנאַי.

התברר שאני נמנה עם אלה שמאחרים לפרוח, והצטערתי על כך ימים רבים. הורי סבלו ללא צורך מכך שנזקקתי לזמן כה רב למצוא את דרכי אל מקום ליד שולחנם. אבל את סימניה המוקדמים של התאוששותי גיליתי הרבה לפניהם. אמי ויתרה עלי בגיל צעיר כל כך, עד שחדלה להתפלל לשיבתי אפילו בחלומותיה הפרועים ביותר. ואף על פי כן, בתקופה שבה חבשתי את ספסל הלימודים בתיכון כתלמיד אנונימי ודל הישגים, הנחתי את היסודות לסיום חזק בלי שאמי תבחין שסוף כל סוף יוצא ממני משהו טוב. קודם בניתי לעצמי טירת בדידות בלתי חדירה, ואחר כך יצאתי לקעקע את הטירה הזאת ולא חשוב מה תהיה חומרת הנזק הנלווה ומי עלול להיפגע. הייתי בן שמונה־עשרה ולא היה לי חבר אחד בגילי. לא היה בצ'רלסטון אפילו נער אחד שהיה מעלה בדעתו להזמין אותי למסיבה או לבלות איתו בסוף השבוע בבית החוף של משפחתו. על פי תוכניתי, כל זה עמד להשתנות. החלטתי להיות לנער המעניין ביותר שגדל אי פעם בצ'רלסטון, וגיליתי את הסוד הזה להורי.

באווירת הקיץ המנומנמת בשנה שבה מלאו לי שמונה־עשרה, ליד ביתי, טיפסתי על עץ המגנוליה הקרוב ביותר לנהר האשלי בגמישות שרכשתי באימוני כושר שקדניים. מן הענפים הגבוהים ביותר סקרתי את עירי שרבצה מבעבעת בשרף החם כדם של חודש יוני בשעה שהשמש החלה לשקוע והאדימה את אפוד ענני הנוצה שהצטברו באופק המערבי. מהכיוון הנגדי ראיתי את עיר הגגות והעמודים והגמלונים שהיתה מולדתי. רציתי בכל לבי לקיים את הבטחתי להורי, למענם ולמען עצמי. אבל רציתי בזה גם למען צ'רלסטון. השתוקקתי להפוך את עצמי לבנה הראוי של עיר רבת תהילה זו.

לצ'רלסטון קצב לב וטביעות אצבעות משלה, צילומי פנים והזדמנויות צילום ומסדרי זיהוי משלה. זוהי עיר של קנוניות, של תוכניות; של מסירות לצורה שכמוה ככריעת ברך לפני יופיו של הטבע עצמו. הרגשתי שגורלי מתגבש בין העלים גבוה מעל לעיר.

כמו צ'רלסטון, גם לי היו סמטאות ללא מוצא שלא הוליכו לשום מקום. אבל בתי מידות הלכו ונוצרו כאבני חן בזרם הדם שלי. הבטתי למטה והתבוננתי בעירי הפרושה לפני — העיר שהקנתה לי את כל מדוחי הקסם, אך לימדה אותי לחשוד בכל דבר ראוותני וארעי. הפניתי את פני אל הכוכבים וכבר עמדתי להטיל את הקובייה על מספר מפסיד ולנסות לנבא את העתיד, אבל עצרתי את עצמי בזמן.

נער שנעצר בזמן בעיר של חיים בגון ענבר שהיה בהם
הזוהר האסור על מלאך מדרג נמוך.