קלמנטיין, חברה מצטיינת

קְלֶמֶנְטַיין מאושרת. סוף-סוף היא נבחרה להיות "החברה המצטיינת"! זה אומר שבמשך שבוע שלם היא תהיה במרכז העניינים בכיתה, ומה שהכי טוב, הילדים יכינו לה חוברת, שבה הם יכתבו עליה למה הם חושבים שהיא חברה טובה. מַרְגָרֶט, החברה הכי טובה של קְלֶמֶנְטַיין, משוויצה בחוברת "החברה המצטיינת" שהכינו לה כשהיא היתה בכיתה ג', וקְלֶמֶנְטַיין מתחילה להילחץ – מה יקרה אם לא יכתבו עליה דברים טובים? למזלה, יש לה המון רעיונות נִפְלָאגָדִיים שישכנעו את הילדים לכתוב בחוברת מחמאות.

לצערה, בדיוק כשהיא מתחילה לארגן את הרעיון הכי טוב, משהו נורא קורה לחתלתול האהוב שלה, קְרֶם-לָחוּת. והנורא מכול, בדיוק ברגע שהיא זקוקה יותר מכל לחבֵרה, מַרְגָרֶט כועסת עליה והן ברוגז. תסמכו על קְלֶמֶנְטַיין שהיא תצליח לצאת מהתסבוכת. קטן עליה!

ספר רביעי בסדרה המצליחה על הג'ינג'ית הכי מקסימה בסביבה.

שרה פניפקר - Sara Pennypacker

שרה פֶּניפֶּקר היא מחברת חמשת ספרי קְלֶמֶנְטַיין הקודמים, שראו אור בעברית בהוצאת מטר (קְלֶמֶנְטַיין, הכישרון המיוחד של קְלֶמֶנְטַיין, המכתב של קְלֶמֶנְטַיין, קְלֶמֶנְטַיין: חברה מצטיינת, קְלֶמֶנְטַיין והאסיפה המשפחתית).

היא נולדה וגדלה במֶסֶצ'וּסֶטְס וגרה שם עד עצם היום הזה. היא ציירה בצבעי מים לפני שילדה את שני ילדיה. אז התאהבה בספרי ילדים והחליטה שזה מה שהיא רוצה לעשות בשארית חייה. למידע נוסף, היכנסו לאתר האינטרנט שלה.

איורים: מרלה פרייזי -

מרלה פרֵייזי איירה ספרים רבים לילדים, ביניהם "שבעה אכלנים משונים שתורגם לעברית והיה לרב-מכר ו"איזידורה, איזה יום!" מאת לינדה סמית, שראה אף הוא אור בהוצאת מטר וזכה לשבחים ולפרסים בארץ ובעולם.. מרלה גרה בפסדינה שבקליפורניה, ועובדת בצריף קטן בחצר מתחת לעץ אבוקדו. בקרו באתר האינטרט שלה.

פרק 1
איך חיכיתי שמַרְגָרֶט תעלה על ההסעה ביום שני אחר־ הצהריים. "זה היה היום הכי טוב!" אמרתי לה. "נבחרתי להיות 'חברה מצטיינת'! אני אספר את האוֹטוֹבִּיוֹגְרַפְיָה שלי, שזה הסיפור של החיים שלי, אוביל את טור התלמידים, אאסוף את הכסף למזנון, אאכיל את הדגים — "

"כן, כן, קְלֶמֶנְטַיין," קטעה אותי מַרְגָרֶט ונופפה בידיים שלה. "עשינו את זה כשהייתי בכיתה ג'."

מַרְגָרֶט גדולה ממני רק בשנה. אבל בכל פעם שהיא אומרת, "כשהייתי בכיתה ג'," זה נשמע כאילו היא אומרת, "זה היה פעם, כשהייתי קטנה, ואני כבר לא, אז אני הקובעת." אני רוצה לדעת איך עושים את הטריק הזה, למקרה שאחי הקטן יעלה פעם לכיתה ג'.

"גם בכיתה שלך היה 'חבר מצטיין'? לא ידעתי," אמרתי לה. "למה לא סיפרת לי?"

מַרְגָרֶט שילבה את הקרסוליים והסתכלה למטה לראות אם הגרביים שלה באותו אורך. אחר־כך היא שוב הסתכלה עלי, והפה שלה היה מכוּוָץ בצורת צימוק והיא קצת הסמיקה. היא משכה בכתפיים.

"כנראה שכחתי," אמרה. "כנראה זה היה משעמם מדי בשביל לזכור."

"'חברה מצטיינת' זה לא משעמם! במיוחד החוברת. שמרת את החוברת שלך? אני יכולה לראות אותה?"

מַרְגָרֶט שוב משכה בכתפיים. "אמא שלי שומרת אותה בסלון. זה חשוב לה מאוד כי כתוב שם כמה אני חשובה. אני חושבת שהיא אוהבת שהחוברת בסביבה כשמִיצֶ'ל משגע אותה. אני חושבת שהיא אוהבת לקרוא אותה ולומר, 'תודה לאל שיש לי ילדה טובה אחת.' אולי לא כדאי שתיגעי בה."

"אני לא אקלקל אותה," אמרתי. "אני אזהר. בואי נקרא אותה כשנגיע הביתה."

מַרְגָרֶט נראתה מודאגת — כאילו ניסתה לחשוב על משהו ולא הצליחה — אבל אחר־כך היא משכה בכתפיים בפעם השלישית ואמרה, "טוב, בסדר, טוב, נראֶה לי." אז כשהגענו הביתה, ירדנו במעלית לדירה שלנו, לומר לאמא שלי, "שלום־אמא־להתראות־אמא־אני־הולכת־ למַרְגָרֶט־טוב?־טוב." אחר־כך עלינו במעלית לקומה החמישית, שם נמצאת הדירה של המשפחה של מַרְגָרֶט.

מַרְגָרֶט הלכה ישר למדפים שליד האח. היא הצמידה את כפות־הידיים שלה זו לזו והתפעלה משורות הגביעים והפרסים שזכתה בהם. אנחנו עושות את זה בכל פעם שאנחנו בסלון בבית שלה, ולכן ידעתי שהיא רוצה שגם אני אתפעל מהם. אז גם אני הצמדתי את כפות־הידיים שלי זו לזו ועמדנו שם לרגע בשתיקה, ונעצנו מבטים בכל ההוכחות לכמה מַרְגָרֶט מעוּלָה בכל דבר.

והיו המון פרסים. שלושה מדפים שלמים של "מצטיינת בזה" ו"מדליה על זה", בשורות מסודרות וצפופות כמו מצרכים במכולת.

אני ממש טובה בחשבון ובציור. אבל לא מחלקים פרסים על דברים כאלה, וזה לא הוגן. אז להורים שלי יש רק ערמה של מבחנים בחשבון עם כוכבים מצוירים עליהם, וכמה ציורים שהם הדביקו על הקיר. הם לא בנו מדף בסלון לכל הפרסים שלי. ונראה לי שעדיף ככה, כי המדף היה נשאר ריק.

אחרי שחשבתי שגמרנו להתפעל, ניגשתי למדפים מהצד השני של האח. היו שם המון תמונות של אחיה הגדול של מַרְגָרֶט, מִיצֶ'ל, כשהוא משחק בֵּייסְבּוֹל עם החברים שלו. ושישה גביעי בֵּייסְבּוֹל זהים. על כל אחד מהם היה כתוב ש"מ, אבל עם שנה אחרת. וזה הכול.

"מה ראשי התיבות האלה, ש"מ?" שאלתי. מַרְגָרֶט גירדה את הראש כאילו היא עושה את עצמה נזכרת.

"אה, נזכרתי! שטן־מעצבן," אמרה מַרְגָרֶט. "הוא זוכה בגביע כל שנה. בלי להתאמץ בכלל."

ידעתי שמַרְגָרֶט ממציאה את זה כי מִיצֶ'ל הוא לא זה ולא זה. וזה ל־א, ממש לא, אומר שהוא החבר שלי.

הוצאתי טוש סגול מהכיס וכתבתי לי על היד ש"מ עם הרבה סימני שאלה כדי שאזכור לברר מה זה אומר. מַרְגָרֶט לא שמה לב כי היא הרימה את פסל הבלרינה המוזהב. "הייתי צריכה לזכות גם בפסל הכסף ובפסל הארד על הריקודים האחרים שלי," אמרה. "אבל השופטים לא רצו ששאר הבנות יתאכזבו."

מַרְגָרֶט יכולה להיות די שוויצרית. אבל היום היא היתה שוויצרית יותר מהרגיל. זה יכול להימשך לא מעט זמן. "מה עם החוברת?" הזכרתי לה.

מַרְגָרֶט העיפה אבק בלתי נראה מהפסלון והחזירה אותו בזהירות למקום. היא הזיזה לוח גדול על הצטיינות בתחרות אִיוּת שעמד על המדף התחתון ושלפה חוברת כחולה.

הושטתי אליה יד, אבל מַרְגָרֶט הרחיקה אותה ממני. "חיידקים," אמרה והביטה בידיים שלי בכעס. אחר־כך היא ישבה על הספה והתחילה לקרוא.

"'טוב שמַרְגָרֶט בכיתה שלנו כי היא מאוד מאורגנת.'

'אני אוהב שמַרְגָרֶט בכיתה כי היא מסודרת.' 'מַרְגָרֶט ילדה מאוד נקייה.'"

ישבתי לצִדה והסתכלתי, כי רציתי לראות אם היא ממציאה את כל המחמאות האלה. לא, ראיתי אותן במו עינַי — הדף היה מלא בדברים כאלה.

טוב שמַרְגרֶָט בכיתה כי השיער שלה כל־כך מבריק, שאני כמעט רואה בו את עצמי! כתבה אלכסיס.

אני אוהב לשבת ליד מַרְגרֶָט כי הדברים שלה לא מגיעים לצד שלי בשולחן, כתב ג'מאל.

ומתחת לזה קייל כתב, מַרְגרֶָט אוזרת. כל יום היא אומרת לי איפה טעיתי.

מַרְגָרֶט טפחה על הדף. "הייתי צריכה להגיד לו שיש לו שגיאת כתיב ב'עוזרת'."

"וואו," אמרתי. "זאת חוברת נהדרת."

התחלתי להילחץ. אולי אני חברה של כולם בכיתה, אבל אף אחד לא יכתוב עלי דברים כאלה, זה בטוח. "מה עוד הילדים כתבו?" שאלתי. "משהו על ציורים יפים או ציונים טובים בחשבון?"

"רק עוד מחמאות נחמדות," אמרה מַרְגָרֶט, ופתאום קפצה. "דף אחרי דף. עכשיו כדאי שנחזיר אותה למקום." מַרְגָרֶט ניגשה למדפים וסגרה את החוברת. אבל במקום להחזיר אותה, היא הסתכלה עליה והתנשפה. היא הסמיקה. אם העיניים שלה לא היו מכוּוָצוֹת לחריצים, אני מתערבת שהייתי יכולה לראות איך הן רותחות. היא נראתה כמו דמות אנימציה שהולכת להתפוצץ.

"זה... זה... זה... זה... אוּף!!!" פלטה מַרְגָרֶט. אחר־ כך היא יצאה מהסלון למסדרון בסערה ופתחה את הדלת של מִיצֶ'ל בבעיטה. הלכתי אחריה.