צ'יקן סטריט

בצ'יקן סטריט, מרחובותיה המרכזיים של קאבול, בירת אפגניסטן, מתגוררים שני היהודים האחרונים שנותרו במדינה: סימון, סנדלר בעל חיבה עזה למגפי בוקרים, ואלפרד, כותב בקשות, מכתבים וטפסים לכל דורש, עם חולשה ברורה לריקודי טנגו.

בתוקף היותם האחרונים בקהילה, השניים הולכים יחד לבית-הכנסת, חוגגים כמיטב יכולתם את החגים ומקיימים ידידות ספק כפויה, ספק רצויה, שבבסיסה הקנטות הדדיות. למען האמת, הם פשוט לא מפסיקים לריב.

כאשר נעאמה בת ה-17, שיופיה ניכר גם מבעד לבורקה המכסה אותה מכף-רגל ועד ראש, פונה אל אלפרד כדי שיכתוב בשמה מכתב שיעדו אהובה בארצות-הברית הרחוקה, הוא הופך בעל-כורחו לשותף סודה, והפגישה הגורלית בין השניים תשפיע השפעה מכרעת עליו, עליה וגם על סימון. סיפור מקסים, טרגי אך גם משעשע לעתים, על חיים במדינה קשה ומסוכסכת, שאינה חסה על איש.

אמנדה סטרס - Amanda Sthers

אמנדה סטרס היא סופרת,
תסריטאית, פזמונאית ומחזאית.
היא חיה בצרפת.

"אני לא יודע אם אלוהים קיים, אבל אם הוא קיים,
אני מקווה שיש לו תירוץ מוצלח."
וודי אלן

אלפרד מת. נקבר תחת ערימת אבנים.
הוא לא זכה לקבורה של ממש. אין מצבה, איש לא יזכור אותו.
הנה, זה הסיפור. זה הסיפור שלי מתחת לסיפור של אלפרד. עתה אני לבד, לבד מול גווייתו. אני אדבר עליו. אני אספר עליו. אני אתפלל. אראה בדמיוני אנשים שמתפללים יחד איתי. הנה, אני שומע כבר את קולותיהם. ואת נשותיהם הבוכיות. ואחות אחת יפה להפליא. וילדים שמשחקים, שאינם מבינים, שמשחקים באבנים המוטלות כולן על אלפרד. כאן בערימה שלמה, דחוסות היטב, צמודות אל העולם, אל העולם המוחץ את גופו הקטן של אלפרד. העולם כולו, שמביט בי עתה. אני יודע. הנה, זה מה שהעליתי בדמיוני. זה מה שאני זוכר.

זה מה שפיטר סיפר לי שנים רבות אחרי-כן ושנטלתי לעצמי. זה מה ששמעתי והדבקתי לסיפור של אלפרד, לסיפור שלי, לסיפור שלנו. הכול אמת לאמיתה בעבורי. הכול חוץ מן האמת. את האמת הייתי מעדיף לשכוח ושהיא תחדל להעיר אותי כל לילה.

נדמה שאיש לא הכיר אותו כילד, איש לא ידע אפילו אם היו לו הורים או משפחה כלשהי. איש לא בא לבקר אצלו. הוא לא דיבר על נסיעה. הוא לא דיבר על מקום שהיה רוצה לראותו שוב, לא כפר, לא חבל ארץ כאן על פני אדמה. הוא אפילו לא בדה מקום כזה מדמיונו.

לא ולא. היה אפשר לחשוב שזה גילו מאז ומתמיד; מין גיל בלתי מוכר. זקן, אך לא יותר מדי. לא מסוג האנשים שעומדים למות בכל רגע. אלפרד, דרך אגב, כלל לא נראה כמי שעלול למות ביום מן הימים. הוא פשוט נמצא שם, כמו החול, כמו האבן והשמש הקופחת. הוא היה חלק מאפגניסטן הארורה, מהעיר הזאת, שאף היא בת בלי גיל, קאבול, השרויה בין כליה ללידה, שהיתה כל-כך דומה לו.

הוא גר ברחוב הראשי, צ'יקן סטריט*, בדיוק בבית מספר 21 או 21 א', על כל פנים בבית נטול מספר הצמוד לבית 21, שסמטת חול מושתנת הפרידה אותו מבית 23. המספר לא חשוב. איש אינו זוכר שמישהו שלח לאלפרד דבר דואר כלשהו אי-פעם. אולי משום שלא ידעו את כתובתו?

* זהו הרחוב המרכזי באזור הקניות של קאבול, רחוב מלא חנויות חבויות מאחורי וילונות תחרה, שטיחים אפגניים, מעילי פרווה ותכשיטים. הרחוב נקרא כך על ידי הבריטים בתקופת פעילותה של חברת הודו-המזרחית באמצע המאה השמונה-עשרה. היו בו בתי הארחה והוא היווה מוקד משיכה לתיירים. קצהו המזרחי מגיע לפלאוור סטריט שבו היו חנויות מעדנים רבות, מאפיות ובתי ממכר למוצרים מערביים. [המתרגמת]

או שמא היו מכתבים שלא הגיעו ליעדם מעולם?
אלפרד, הכתבן הציבורי, נושא בקצה זרועו הימנית את כל סיפורי השכונה.
תמיד מזמינים אותו לכוס תה, תמיד לכוסית משקה, כדי שיספר. ואלפרד מדבר, אומר בדיוק מה שצריך כדי שיוסיפו להזמין אותו לבית-הקפה. לעולם לא יותר מדי. לעולם אינו מגדיש את הסאה. אלפרד מעוניין לשמור על הלקוחות שלו ועל הבעיות שלהם.

חמש-עשרה שנים חלפו מאז, ועתה אלפרד מת.
חמש-עשרה שנים חלפו.
אני לא אוהב את אלפרד, ממש לא.
אני חי בעיר שחורה שהשמים בה חסרי מזל. עיר עם יותר מדי שמש, אין צל צלו של צל, עיר חמה מדי, מלוכלכת מדי.

אני גר בבית מספר 23 בצ'יקן סטריט, מעברה האחר של סמטת החול המושתנת. אני מקבל דברי דואר: חבילה אחת בכל שנה מאחותי הוּגֶט לכבוד ראש השנה, ומכתב אחד בכל שבוע, אף הוא מאחותי הוגט, סתם בלי סיבה, כי אחותי הוגט, אף-על-פי שאין לה ילדים, היא מה שקוראים אמא יהודייה; היא מוכרחה לעצבן מישהו.

בהתחלה חשבתי שהיא מתאמנת, שיום אחד הבטן שלה תתעגל ואז אקבל פחות מכתבים... עתה, משמלאו לה ארבעים, אני יודע שזה הכי טוב שיהיה לה.

לא דיברנו על כך מעולם. עשרים שנה היא כבר כותבת לי מדי שבוע, אבל על הדברים החשובים אנחנו לא כותבים. אני עונה לה רק פעם בשנה, לכבוד ראש השנה; מודה לה על מגפי הבוקרים שהיא שולחת לי. ביום ההוא אני מבקש מאלפרד שיצלם אותי בחליפה שלי, בעניבת הקאובוי שלי ובמגפיים החדשים שלי. מקץ שלוש-עשרה שנה, כשסרט הצילום ייגמר, אפתח הכול בבת אחת והפרצוף שלי יתנוסס מעל עשרים וארבעה זוגות מגפי בוקרים.

הנה, קלי קלות. כל מה שאני צריך לעשות זה לפתוח את המנעול של ארון הבגדים שלי ומיד, לפי הסדר:

ג'ולי ג'אמפר, עם הדפס של דגי נהר, דגי שמך מוזהבים על הסוליות,
מתנה לרגל 1988.

דיליג'נס בייבי, לולאות עור קלועות, גוון חום מתחלף, אבזמי פליז,
מתנה לרגל 1992.

וייט פוני, שכמעט לא נעלתי, עדינים ביותר. שנהב מנוקד כחול שמים. רמה שלא מהעולם הזה. מתנה לרגל 1994.

גו ג'וני גו גו, מגפי בוקרים שנועדו לריקוד, עשויים עור שחור ומעוטרים בחצי זמש אדומים. סוליות שמקימות רעש, כדי להרקיד את כל החבר'ה כמו שצריך. מציאה שנרכשה מידי תייר אמריקני באיראן, שנה לפני נפילת משטרו של השאה. יש מגפיים שנועלים כמו טבע שני, ויש כאלה שרק מביטים בהם וכאלה שמצחצחים. ויש כאלה אלה של ימות החגים.

הערב אחנוך את מגפי הבוקרים החדשים שלי. הנה בעוד זמן קצר אתיר חרש את חבילת ראש השנה שלי ואגלה אותם...

בראש השנה ובכל השבוע שלאחר מכן, עד יום הכיפורים, אני מרגיש חובה להיפגש עם אלפרד, לבקר אצלו, לדבר איתו. למה דווקא בשבוע ההוא? למה דווקא בימים ההם, סימון? סימון הוא שמי הפרטי, כשמו של סבי, שנפטר מחנק, בגלל עצם של כבש שנתקעה בגרונו.

אז מה, סימון? סמטה מושתנת אחת היא זו שמגינה עליך?

לא, לא ממש. בימים האחרים יש שאני מתעלם לחלוטין מאלפרד, ואפילו נוהג בו ברשעות, אלא שהשבוע המסוים ההוא קדוש ליהודים ואני חייב להיפגש עם אלפרד. משום שהוא בודד, וכך גם אני. ומשום שהחגים היהודיים אינם שווים ולא כלום אם אינם נערכים בחוג המשפחה, אם המטבח אינו מלא ניחוחות וזמירות.

אנחנו שני היהודים היחידים בקאבול. אנחנו שני היהודים היחידים באפגניסטן. אנחנו, אלפרד ואני, נגזר עלינו להיזכר שבוע תמים בטעמים, בשקשוק הכוסות ובקולות הצחוק. נגזר עלינו לעשות זאת יחד כדי לשמוח לכאורה. הלחם העטוף במפית השבת. השמלה הכחולה של אחותי ומבטה הביישני, אבי שדילג על קטעי תפילה כיוון שהיה רעב, כפות ידיה של אמא שהתחככו זו בזו, הלוואי שיהיה טוב, הלוואי שנהיה מאושרים.

ואלפרד מדבר איתי על המאכלים, רק על המאכלים, כאילו קלסתרי הפנים סביב סביב לא היו חשובים, כאילו לא היו קיימים. יום אחד לחש רחש עמום של רכבת, ואחר-כך שב לדבר על כופתאות, שהוא קרא להן קניידלעך, ועל דגים ממולאים... שמחנו על שמישהו הקשיב לנו. כשאדם לוחש את זיכרונותיו בתוכו פנימה הוא נעצב אל לבו.

אלפרד הוא אדם זקן זה זמן רב, עידן ועידנים. מעולם לא השכיל לדבוק בנעורים והנעורים לא התעקשו לדבוק בו, לא בנפשו ולא בתווי פניו. החיים טבעו בו את חותמם מיד בהתחלה, נתנו סימנים בעורו. אין מאורע שלא פגע בו, ואף כי אחדים מן הזיכרונות פורחים, הרי שהמאורע עצמו נותר בין שאר המאורעות ומקנן בתוך קמטיו. אלפרד הוא אדם זקן ונינוח. מוקדם מאוד התחיל לצחוק מן הכול ובייחוד מן המוות. מוקדם מאוד זנח את הרעיון "לעשות משהו בחיים שלו", משהו נוסף לחיים עצמם. הוא אמר לעצמו שהוא אינו ולא-כלום, שכל אותם אנשים הסבורים כי הם חיים וקיימים כשהם מתרוצצים אנה ואנה אינם אלא בריות אלמוניות ואף פחות מכך. שרק ההמונים קיימים. רק המוני העם, רק העמים קיימים. שהפנים האבודים על ספינה בלב המים המרופשים והשכוחים מלב קיימים יותר מהאנשים המופיעים בטלוויזיה שמזהים אותם ברחובות של עיר בירה. שהגיבורים קיימים רק משום שיש אנשים פשוטים שזוכרים אותם. שהחיים קיימים, ולא אלה שמגלמים אותם.

ובתור אדם זקן שיודע את כל הדברים האלה, צחק ואמר בלבו שיחיה בתבונה ובנחת, מתערסל בתוך שפע רב של הרגלים ומנהגי פולחן.

הוא מקיים את מצוות הדת היהודית בשקדנות כמעט נואשת, ומאמין למרות הכול שהיא עולצת וקסומה.

הוא מבקש לו הנאות פשוטות. מעט חמימות תחת כפות רגליו. מאכלים ערבים לחך. תענוגות הרוח, ההיגיון. ותחושת סיפוק על שהזמן אינו דוחק בו. על היכולת לישון ועל שהתיר לעצמו את הזכות לא להקיץ ביום מן הימים.

עם זאת, אחרי אותם לילות שלו, הוא מניח תפילין. הוא מתפלל תפילת שחרית, שותה קפה תורכי, והניחוח הממלא את ביתו מבשר לו שיום ככל הימים האחרים עומד בפתח. ההרגלים הם כמו אוויר לנשימה בעבורו, המשך טבעי והכרחי של האנושיות שבו.

בערב שבת אלפרד לובש את החליפה שלו, החדשה זה זמן רב, והולך עד בית-הכנסת.

כשמזג האוויר צונן הוא כורך סביב כתפיו סוודר קשמיר אדום. עוברי אורח מברכים אותו לשלום, והוא עונה: שבת שלום למי שאינם מבינים, למי שאינם יודעים כלל על קיומו של בית-כנסת בקאבול, ולעתים אינם יודעים דבר וחצי דבר על היהדות.

בעצם אי-אפשר לקרוא לזה ממש בית-כנסת. לא בגלל ממדיו הזעירים של החדרון ואף לא בשל הכתלים הלבנים או הבמה הפשוטה העשויה קרשים קשים, כי אם משום שבית-כנסת על פי הדת היהודית הוא עשרה גברים יהודים. עשרה גברים במדבר, במעלית, בחלל. עשרה גברים יהודים ודי בכך. אין צורך לא בגג, לא בעיטורי זהב ואף לא בספרי תפילה.

קשה לדמיין אפילו מה רב מספרם של בתי-הקפה בברוקלין המשמשים בתי-כנסת בלא שיֵדעו זאת.

אלא שבקאבול יש שני יהודים בלבד. שני יהודים בחדר לבן עם במה פשוטה עשויה קרשים קשים... הם מתפללים בעיניים עצומות כדי לשכנע את עצמם שהם בתוך בית-כנסת המלא לכל הפחות בשמונה יהודים נוספים שבזכותם יוכלו להתקיים בלילות שבת.

אלפרד אינו חדל לפתור משוואות, עוד ועוד, אבל אינו מוצא מוצא. אין נוסחה. שני יהודים. אף לא יהודייה אחת. אף לא בית-כנסת כדי לגייר בו נשים שהיו יכולות ללדת יהודים נוספים.

לכן הוא מתפלל בעיניים עצומות, בראש מורכן. וכשהוא פוקח את עיניו הוא מביט במגפי הבוקרים המצוחצחים שלי ואומר בלבו שגם אם מדובר רק בשנינו, הרי שמצבו היה יכול להיות טוב יותר.

אני יודע זאת. אני יודע הכול מכיוון שאלפרד אמר לי. מכיוון שמעולם לא העמדנו פנים כאילו אנחנו מחבבים זה את זה. אלפרד חש בוז עמוק למגפי בוקרים ואילו אני חש בוז עמוק לכפריים זקנים בורים ועמי ארצות שמאזינים רק למוזיקה המקומית. הרי לכם, הדברים נאמרו.

לא זו בלבד שאני נועל את מגפי הבוקרים ההדורים ביותר שבנמצא, אלא שאני יפה מאלפרד. אוזני צמודות לגולגולתי ואילו אוזניו שלו מתעופפות ברוח. אפי ישר ומזדקר כמעט כמו חצוצרה ואילו אפו שלו שרוע. שערותי שחורות ואילו שערותיו שלו נשרו כמעט כולן.

מבטו, יש להודות, מעורר כבוד. ואם מבטי שלי כחול הרי שהשחור בעיניו של אלפרד יש בו דבר-מה נדיר. אני גבוה ממנו. הוא נמוך ממני. לשנינו עשה ברית מילה אותו מוהל עצמו. הרב אלוש. זו היתה יד המקרה. הרב אלוש מל אותי באירן, בטהרן, שם נולדתי. אני יודע שכף רגלו של אלפרד לא דרכה שם מעולם. אני יודע גם שמדובר באותו אלוש עצמו, שלמה, רב שלקה בעוויתות מרשימות של עצבנות ושבזכות רוח אלוהים שפיעמה בקרבו לא רעד בשעת מעשה.

אז איפה הם, היהודים האפגנים?
בישראל, יחד עם היהודים הכורדים, היהודים האתיופים והיהודים הארגנטינים. אלפרד טוען שהוא ממוצא אשכנזי. הוא מרומניה, לשווא אני חוזר ואומר לו שהרומנים נמנים עם הספרדים, הוא טוען שהוא אשכנזי. הוא יוצא מכליו, אבל מצניע זאת ומנסה להשיב בבדיחות דעת: הוא שואל אותי אם אמנם אני מכיר הרבה ספרדים שסועדים את לבם בדגים ממולאים. מזל שלא, אני עונה לו, אחרת מה בצע בהיותך נצר לשושלת ספרדית... אני מצחיק ממנו. אני מסביר לו שאצלו הכול שגוי: הוא ספרדי שאוכל גרוע. הוא מתעצבן, אנחנו מתווכחים כל הדרך עד בית-הכנסת. הוא אומר לי שאין ללעוג לאנשים שסבלו, אני מזכיר לו את האינקוויזיציה, השיחה מידרדרת עד מהרה לתחרות ברדיפות. ובל נשכח את הרכבות של הנאצים, ובל נשכח את הסכינים של האלמוהדים...*

* שושלת מוסלמית ששלטה בדרום חצי-האי האיברי
בשנים 1145-1269. [המערכת]

ואז אנחנו מבינים שאמת הדבר, שאנחנו באמת חושבים על קלסתרי הפנים, על הילדים, חושבים על כך שאנחנו פוחדים, שאנחנו שניים, שאנחנו אבודים בארץ, שיום יבוא ולא נהיה עוד. אנחנו משתתקים, מניחים לשלוות השבת למלא אותנו. שמים את מבטחנו באלוהים. בשבת הראשונה, בפעם הראשונה שנפגשנו, נאלצנו לבחור, להחליט שלא נאהב איש את אחיו, כדי שלא נבכה איש בזרועות אחיו.

חמש-עשרה שנים חלפו מאז, ועתה אלפרד מת.
ארבע-עשרה שנים לא אהבתי אותו. אי-האהבה הזאת, הרוגז הקליל ההוא, הם שאפשרו לי לחשוב על משהו בבוקר. היום אני יודע זאת.

ארבע-עשרה שנים הכרתי את אלפרד בשתיקה, מייחס לו את הגרועות שבמגרעות, את המכעיסות שבהן. תיעבתי אפילו את קצב פסיעותיו בערבי שבת. כלאתי את פרצי הצחוק שלי בתוך חיוך, כשסיפר בדיחות בדרך.

לאלפרד היו טקסי פולחן קבועים: הוא נהג לדרוך על מגפי הבוקרים המצוחצחים שלי, היה קוטע את דברי כדי לשאול מה השעה, כל אימת שהתכוונתי לומר דבר-מה בעל חשיבות, נשף על הקפה שלו הרבה אחרי שכבר נעשָה פושר, צקצק בלשונו בקביעות של זמזום יתוש המעופף סמוך לאוזן מנומנמת, היה חוזר הביתה בשעה מאוחרת בלי לשאת את ראשו אל חלוני המואר.

בשנה האחרונה אלפרד נזקק לי. הייתי יהודי. הייתי האדם היחיד שעמו היו לו קשרים, אפילו של קרבה. הוא נזקק למישהו...

מדוע דווקא בשנה ההיא? הרי הכול היה יכול להימשך, מאחר שדבר בעצם לא התחיל, מאחר שחיינו לא היו אלא הרגל אחד ארוך.

מדוע דווקא האישה ההיא? מדוע השתוקק פתאום לשוב ולהרגיש דבר-מה?

הייתי רוצה להבין כראוי ולזכור כראוי.

אלפרד פסע תמיד בראש מורם, בארשת גאה. הוא זכה ליחס של כבוד בקאבול ואף, כך נהג לומר, בבנותיה. הוא ידע לכתוב בשפות אחדות ושלט באלפבית של שפות שונות, אך כלום ידע כי בנותיה של קאבול עשויות רק חול, אבנים ורועי צאן נטולי שיניים? קרוב לוודאי שרק התענג על החן וההידור העולים מן האמירה: זכה ליחס של כבוד בקאבול ובנותיה...

מסלול ההליכה היחיד שלו, חוץ מזה של שבת, כלל את צ'יקן סטריט, בקו ישר עד קצה הרחוב (ראש מורם, ארשת גאה); כוס תה בקפה לונדון, חיוך, ניע ראש כדי להחזיר לשולחיו ברוב אדיבות את כל הכבוד שהשרה על סביבותיו, ומקצה הרחוב בחזרה עד ביתו בצ'יקן סטריט.

רוב הזמן השתרך לפני ביתו תור גדול ועצום של שני אנשים לכל הפחות, אוחזים בידיהם פיסת נייר ועל פניהם ארשת נואשת.

אני חושב שביום ההוא, ביום שבו גמע את התה שלו עוד כשהיה חם מדי וחיכך את לשונו הדואבת כנגד חכו, ביום ההוא ראה אותה לראשונה.

מאחורי הרעלה שלה ידע שהיא יפה. ידע זאת מכיוון שהתאהב בה תכף ומיד. גופו הלם סביב לבו.

הוא לא הודה בכך בפני עצמו, הוא התרכז בכאב שבלשונו. התרכז. והדבר גרם לו להרכין ראש.

ואני, שהשלכתי קליפות של פיסטוק חלבי ממרומי המרפסת שלי, זכורני שאמרתי לעצמי כי אלפרד אינו צועד בראש מורם ואף לא בארשת גאה.

זכורני שאמרתי לעצמי שאפילו כאן, אפילו בצ'יקן סטריט, דברים יכולים להשתנות.

כל זה נודע לי לאחר זמן, לאחר זמן רב מאוד... כשאלפרד נזקק לי. כשראשו לא היה עוד מורם, כשאגלי זיעה בצבצו על מצחו, כשפניו תרו בכל מקום אחר תשובה, כשהארשת הגאה שלו היתה לארשת נואשת, ארשת של ילד, של ילד זקן אבוד.

ביום ההוא אלפרד עלה אלי. ביום ההוא פחד. מאה ואחת פעמים בדק אם התריסים הוגפו כראוי ואם השכנה שלי נעדרה מן הבית. אם הקירות אינם דקים מדי, אם אמנם יוכל לדבר בבטחה, כדבר אל ידיד.

ביום ההוא הבנתי שאותה עוינות עולצת, אותו רוגז נלבב, העידו על ידידות עמוקה, ואף על יותר מכך, על הרבה יותר מכך: על חיבת אחים. על הזכות לשנוא, מאחר שהשנאה היא עמוקה, מאחר שצריך לשאוב השראה זה מזה כדי לשנוא זה את זה, מאחר שלאמיתו של דבר לא יכולנו אלא לאהוב איש את אחיו.

אני זוכר שכיבדתי אותו בכוס מים. הוא נשם לרווחה.

אחיה, החירש אילם, המתין מאחוריה, נטוע ברצפה כמו צנון. נבצר ממנו לראות את הפנים שנעאמה חשפה וגם לשמוע את דבריה. הוא המתין מכיוון שהנשים אינן קיימות אלא אם כן גבר כלשהו נמצא סמוך אליהן. נפילת הטליבאן* לא הביאה בעקבותיה שינוי של ממש באורחות המחשבה של אביה של נעאמה, ואף לא באלה של אחיה הבכור, שהשלים את לימודי הקוראן שלו בבית-ספר דתי בפקיסטן.

נעאמה רעדה מפחד, אך התשוקה להיות מישהי, התשוקה לקרוע את הבורקה**, שבתוכה כלאו אותה כמו בתוך קיר, בערה באצבעותיה.

עיניה הגדולות הצטיירו תחת הרעלה שלה. היא חשפה אותן לעיני אלפרד ופתחה את קיפוליה של פיסת נייר שעליה נרשמה כתובתו של איש אחד. היא רצתה שאלפרד יכתוב לאיש הזה מכתב.

* הטליבאן, תנועה אסלמית קיצונית, שלטה באפגניסטן בשנים 6991-1002, עד לכיבוש אפגניסטן בידי כוחות קואליציה בראשות ארצות-הברית בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 1002. [המערכת]

** בורקה - גלימה שבה מתעטפות הנשים מכף רגל ועד ראש, כאשר רק העיניים נותרות חשופות. [המתרגמת]

לאיש הזה, חזרה ואמרה בלחישה בת אלף שנים של תמימות נשית.
ואלפרד? כלום יוכל לשתוק? כלום הוא חייב לומר למי, לאן, הוא כותב? נעאמה הבליעה את המילים, נראה כי הצטערה עליהן, על כולן. אך המילים יצאו. כפי שחזרה ואמרה אותן ערב קודם לכן בחלום, וגם בלילה שלפניו וגם בדרך המוליכה אל צ'יקן סטריט. המילים עלו ובאו יפות פחות, מעורפלות יותר, לא ברורות דיין. היא דיברה בנשימה אחת. חדלה להקשיב לעצמה. דיברה על סודה ועל תקוותיה. האיש היה עיתונאי. אמריקני. היא חייבת למצוא אותו ומהר, מהר מאוד, בטנה הולכת ומתעגלת. היא מוכרחה לברוח משום שהיא נושאת חיים, משום שהיא קן קטן של תקווה. משום שהיא הגשר בין האבנים, החול והאהבה. היא חייבת להגן על עצמה. היא אחזה את בטנה שעה שדיברה. כבר מלטפת, כבר מפנקת, כבר אמא קטנה. עד מהרה תהיה רק גוש בשר שנסקל באבנים, קבר ועריסה גם יחד. אלפרד חייב לעזור לה.

היא לא ידעה כיצד נהוג להתחיל מכתב.
"יקר", "ידיד יקר", אמר לה אלפרד. בהנחה שהאדם שאנחנו כותבים לו יקר לנו... ואלפרד התפלל שלא כך יהיו פני הדברים. שמדובר באב בלבד, באירוע חסר חשיבות, בערב אחד, בזיכרון מימי המלחמה, בפחד.

"כן, הו, כן, הוא יקר לי מאוד," ענתה נעאמה.

אך היא ביקשה לפתוח בשמו הפרטי. זה נראה בעיניה חזק, חזק יותר מאשר "אהובי". לדמיין את שמך הפרטי נאמר בפיו של האהוב, זה מעורר תשוקה כמעט. נועז יותר מכל מילות האהבה הצופנות בחובן כבר מין חיבה רכרוכית.

חוץ מזה היא לא היטיבה להכיר אותו. שפתיהם התערבבו אלה באלה במהירות, במהירות רבה, במחסה ההוא שבו העבירו את הלילה. היא נישקה אותו כאילו ידעה מה עליה לעשות, הניעה את ירכיה לפנים ולאחור, כמו אישה מנוסה, בלי בושה, בלי מבוכה. היא התענגה, הגיעה לסיפוק מלא, היא אהבה את החייתיות שבה.

האנגלית שבפיה היתה משובשת מאוד, הוא גמגם ערבית. נעאמה הבינה רק אפגנית, הערבית נשמעה לה תמיד כשפה גרונית מדי, גברית מדי.

מפשעותיהם, עיניהם היטיבו עד מאוד להבין אלה את אלה.

וכי כיצד יכלו לחמוק מן החיים? כיצד יכלה אותה עוצמה להיוותר בלא-כלום, זיכרונות נטולי עדים?

פיטר,
אתה כבר יודע שזו אני הכותבת לך. אתה כבר יודע למה אני כותבת לך, ואתה תבוא לקחת אותי. איך ייתכן אחרת?

אלוהים הציל אותנו והשאיר לנו את החיים, אבל הוא גם הפקיד בידינו חיים אחרים. ידעתי מיד, אבל חיכיתי עד שהדם יפסיק לזרום לי בין הרגליים. חיכיתי כדי להיות בטוחה כמו שמחכים לשמש אחרי הלילה. חיכיתי כמו שמחכות נשים, בסבלנות, והחיוך שלי היה זהיר.

זאת ילדה קטנה. כך אני מרגישה. היא מתוקה, היא יפה כמו היום שבא אחרי שעזבת. כי הרגשתי יפה, כי הרגשתי שאני אישה, כי בפעם הראשונה מישהו אחר, ולא רק אמי, ליטף את פני.

אני אומרת לך דברים שלא חשבתי שאצליח לומר. אני מספרת לך סודות שאני מגלה יחד איתך.

בלילה ההוא היינו רק אנחנו והמוות. הלילה ההוא היה ליל האהבה הראשון שלי. ובדם הבתולים ההוא כבר הלכו ונוצרו חיים.

בלילה ההוא אלוהים מילא את בקשתי פעם נוספת, כי האיש שהייתי צריכה להינשא לו מת. השמחה שלי והתשוקה אליך נחבאו תחת הזעקות הפרועות שלי בלוויה.

מאז אני מתנהגת כמו האלמנות, אומרים עלי שאני יראת שמים, לא מטרידים אותי. גברים רבים מתו. רבים איבדו הכול. איש לא יתעקש על כך שאמהר להתחתן. תחת הגלימה שאני לובשת אני מסתירה את החיים המתפתחים. פיטר אתה מכיר את הארץ הזאת טוב ממני. בוא להציל אותי, להציל אותנו. אני כבר חלק מגופך, ביום ובלילה. בקרוב לא אוכל עוד להסתיר זאת. בקרוב אמות, או אינצל בזרועותיך.

להתראות בקרוב.

היא החליקה לידיו פיסת נייר מקומטת. פיסת נייר כמו עץ שראשי תיבות מאוהבים נחרתו בקליפתו. פיטר שַאבְּ, זה מה שנכתב בה, וכתובתו בלוס-אנג'לס.

אבל היא סירבה לחתום, וגם לומר את שמה לאלפרד, מחשש שימצאו את המכתב. איך הוא יענה לך? שאל אלפרד. היא פרצה בבכי. היא לא חשבה על כך. כל שאמרה בלבה היה שהוא יקבל את המכתב ויבוא להציל אותה.

"נעאמה, קוראים לי נעאמה," פלטה מתייפחת. ואז שבה והבליעה את בכייה במהירות, ופרשה את הרעלה שלה. החירש-אילם שילם לאלפרד והיא נעלמה כלא היתה בין הרחובות.