צבע החוק

קלארק מק'קול, בנו הפוחז של סנאטור טקסני, מולטי-מיליונר ששואף להיבחר לתפקיד נשיא ארצות הברית, משבש לחלוטין את התוכניות השאפתניות של אביו. לילה אחד, לאחר בילוי סוער שיצא משליטה עם פרוצה שחורה שאותה הביא לאחוזת הפאר של אביו, מוצאת המשטרה את גופתו לאחר שנרצח באקדחה של הפרוצה.

כתב האישום נגדה נראה ברור וקל, אלא שהיא טוענת בעקשנות לחפותה, והשופט במשפטה מחליט להעניק לה הגנה משפטית טובה מזו שמספקת המערכת הציבורית וממנה לעורך-דינה את סקוט פני, כוכב עולה בשמי עולם המשפט הטקסני. פני, שבא מבית פשוט והיה כוכב פוטבול בקולג', ועובד באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים והמכובדים ביותר בדאלאס, לא יודע לאיזו צרה הוא נכנס.

מתברר שקשריו והשפעתו של המועמד לנשיאות ענפים וחזקים ממה שהעלה בדעתו, והוא נחוש למנוע את פרסום פרטי הפרשה כדי שסיכוייו להיבחר לא ייפגעו. כשסקוט מסרב לשתף פעולה ומתעקש להעניק למרשתו הגנה הולמת, הוא רואה כיצד עולמו וחייו כפי שהכיר אותם הולכים ונלקחים ממנו, פיסה אחר פיסה, עד שלא נותר לו עוד מה להפסיד.

ספר מתח משפטי מעולה, מרתק ומעורר מחשבות על הון ושלטון, שלטון ומשפט ומצפון שאבד ונמצא מחדש.

מרק חימנז - Mark Gimenez

מרק חימנז, טקסני במוצאו, עבד בחברה גדולה לעריכת דין בדאלאס, לפני שהחליט לכתוב ספרים במשרה מלאה. ספר המתח המרתק הזה, שלא תוכלו להניח מהיד, הוא ספרו הראשון של כישרון גדול ומבטיח, שעוד תשמעו עליו רבות. חימנז גר בפרברי פורט-וורת עם אשתו ושני בניו.

סקאוט, אופיו של המקצוע הוא כזה, שכל עורך-דין מקבל לפחות תיק אחד שמשפיע על חייו באופן אישי. כעת תיק כזה נפל בחלקי.

אטיקוס פינץ' ב"אל תיגע בזמיר" מאת הרפר לי

פתח דבר
קלארק מק'קוֹל היה בן שלושים ויורש יחיד להונו של אביו, שנאמד ב-800 מיליון דולר. הוא גם היה ביזיונר מוחלט. או כך לפחות אביו נהג לומר, בדרך-כלל מיד לפני שאיים לנשל את קלארק מצוואתו. בדרך-כלל בגלל לילות כמו הלילה הזה - רוויי אלכוהול, סמים ומין.

בשבת בלילה, כשהוא שיכור מוויסקי ודלוק מקוקאין, קלארק נהג במרצדס של אבא שלו וחיפש לו זונה. הוא נסע דרומה בשדרות הארי הַיינס כמעט עד למרכז העיר, ולא מצא את שחיפש. היו שם המון נערות עובדות; הוא רק לא מצא את האחת הנכונה. הוא עצר ברמזור אדום ונשא את עיניו אל קו הרקיע של מרכז העסקים של דאלאס. צלליות של בניינים אפופי אורות לבנים, כחולים וירוקים נראו למרחק שישים קילומטרים בשמי הלילה. המבט למעלה עשה לו בחילה, והוא גישש באצבעותיו אחר המתג והוריד את החלון שלצדו. הוא הוציא את ראשו החוצה וחש את הרוח הקיצית החמימה על פניו. הוא נשם את אוויר הלילה, שאף לריאותיו את הניחוח המתוק של סקס למכירה.

קלארק עצם את עיניו וכמעט נרדם ככה, בעודו עומד ברמזור, אלמלא הקאובוי בטנדר שמאחוריו שהתחיל לצפור כמו חצוצרן גדודי שתוקע אות הסתערות. התרועה העירה אותו באחת. עיניו נפקחו - האדום כבר התחלף לירוק. הוא רמס את דוושת הדלק ושבר את ההגה חזק שמאלה בניסיון לבצע סיבוב פרסה, אבל האיץ חזק מדי ופספס את דוושת הבלם המחורבנת ואיבד שליטה, חצה שלושה נתיבים, עד שאחד הצמיגים עלה על המדרכה והמרצדס כמעט הורידה שלט רחוב. מה זה עושה שם, לעזאזל? הרכב נחבט בחוזקה בירידה חזרה אל הכביש.

קלארק בקושי הספיק לייצב את המכונית הגרמנית הגדולה על נסיעה בנתיב אחד, פחות או יותר, וכבר קלט אותה בזווית העין - בחורה יפה, מהשכונות השחורות של דרום העיר, שירדה לכביש עם חברה בלילה החמים הזה. היא היתה בדיוק מהסוג שאהב - כוסית שחורה רזה עם פאה בלונדינית, חצאית מיני ורודה, נעלי עקב תואמות וחולצת בטן צמודה, מטלטלת את התיק הוורוד הקטן שלה קדימה ואחורה בקצב אחיד עם הנענוע המוגזם של התחת העגלגל שלה. היא נראתה בכושר, רגליים יפות, שריריות, כל מהותה שידרה חושניות מפתה, מגרה, והוא ידע שהיא-היא האחת - זונה שחורה מדרום דאלאס שמתמחה בגברים לבנים מצפון דאלאס.

היא תהיה הדייט שלו הלילה.
לא שקלארק לא יכול לצאת עם אחת ממאות הבחורות הלבנות היפות, הרווקות שנהרו אל דאלאס לצוד להן בעל. הוא נראה טוב והיה לו אבא עשיר. בדאלאס, "עשיר" היה תנאי הכרחי; "נראה טוב" היה בונוס. כמי שניחן בשני המאפיינים, קלארק מק'קול הוכרז לא מכבר כאחד הרווקים המבוקשים בעיר. אבל הוא העדיף לבלות עם יצאניות. זונות עושות מה שאומרים להן ולא רצות אחר-כך להתלונן במשטרה. והוא ידע מראש כמה יעלו היחסים האלה לאבא שלו.

קלארק הסיט את המרצדס אל המדרכה ונסע באטיות במקביל לשתי נשות החברה הצעירות מדרום העיר. הוא הוריד את חלון הנוסע וצעק, "בלונדה!"

הן עצרו, גם הוא. הבחורה עם הפאה הבלונדינית ניגשה אל המרצדס באותו הילוך זנותי מחוצף ומתגרה שהדליק אותו כל-כך. היא רכנה והכניסה חצי גוף דרך החלון. עורה היה חלק ובהיר, יותר שזוף משחור, ופניה היו גרמיים עם תווים חדים, לבנים יותר משחורים. שפתיה וציפורניה היו צבועות באותו גוון אדום בוהק; השדיים שלה, שנלחצו כלפי מעלה, היו עגלגלים ומלאים ונראו אמיתיים; והניחוח שנדף ממנה היה משכר יותר מכל דבר שהכניס לקיבתו באותו לילה. היא היתה יפה, היא היתה סקסית, והוא רצה אותה.

"כמה?"
"מה בא לך?"
"כל מה שיש לך להציע, מותק."
"מאתיים."
"אלף. לכל הלילה."
היא חייכה. "תַראה את הכסף."

קלארק שלף חבילה של שטרות ונפנף בה לעומתה כאילו היתה ממתק לפני ילד. היא נכנסה והתיישבה על מושב העור החלקלק, וחצאית העור הוורודה שלה נמשכה כל-כך גבוה עד שהוא ראה את התחתונים השחורים שלה מתוחים על מפשעתה, והרגיש להט מתפשט בתוכו ואופף אותו. הוא לחץ על הדוושה והפנה את המרצדס בכיוון ביתו.

אבל כמו תמיד במצבים האלה, מחשבותיו נדדו אל אבא שלו. קלארק מק'קול היה ספחת פוליטית בשביל אביו, מאז שהיה בן-עשרה. סקס, שתייה וסמים. לו רק יכול הסנאטור מטקסס לראות עכשיו את בנו יחידו, שתוי ומסומם, קונה זונה שחורה בכסף שלו ומסיע אותה במרצדס שלו אל בית האחוזה הגדול שלו בהיילנד פארק! ברור שהמחשבה הראשונה שתעלה בדעתו תהיה של פוליטיקאי, לא של אבא: איזה נזק ייגרם למסע הבחירות שלו אם ההשתטות הנואלת הזאת של בנו תגיע לידיעת התקשורת?

קלארק צחק בקול, והזונה הסתכלה עליו כמו על משוגע. לפחות הוא חזר לדאלאס כדי לבצע את ההסתבכות התורנית שלו. אף-על-פי-כן, אם אבא שלו יידע שהוא שוב טס הביתה, שוב צפויים לו איומים בנישול מהירושה; אבל זה בסדר, הוא יחזור לוושינגטון לפני שהסנאטור הנכבד יידע בכלל שהוא נסע. הוא צחק שוב, אבל חש את הזעם גואה בתוכו, כמו תמיד כשחשב על אבא שלו, אדם שחשק בבית הלבן יותר משחשק אי-פעם בבן.

הסנאטור מק מק'קול הביט באשתו השנייה; איזה זוג נשיאותי נאה הם יהיו, חשב בלבו.

הם ישבו בכורסאות עור גבוהות-גב ונהנו מן השקט של יום ראשון בבית המידות שלהם בג'ורג'טאון. על הספה מולם ישבו שני האנשים שהיו אמורים להכניס אותם לבית הלבן, יועץ אסטרטגי ועורך סקרים. הם ניתחו באריכות ובפרוטרוט את תוצאות הסקר האחרון ואת מחקרי קבוצות המיקוד והגדירו את עמדותיו של מק'קול בסוגיות הפוליטיות הבוערות - עמדות שנוסחו בשיקול דעת ובזהירות במטרה לקלוע לדעת כל מגזר מצביעים מובהק בארצות-הברית, בהתבסס על גזע, דת, מוצא אתני, מגדר, מיקום גיאוגרפי, גיל, מצב סוציו-אקונומי או נטייה מינית - כל אדם שעשוי להעניק את קולו לסנאטור מק מק'קול. נכון לרגע זה, ערב הפריימריז, נהנה הסנאטור הוותיק מטקסס מיתרון משמעותי בסקרים.

שאיפת חייו של מק מק'קול היתה סוף-סוף בהישג יד. הוא הביט מטה אל כפות ידיו החזקות והמיובלות משנים של עבודה בקידוחי נפט. עדיין היו לו ידיים של פועל שחור ונחישות של מחפש נפט. והוא היה נחוש בדעתו, כמו תמיד, לא להניח לדבר ולאיש לעמוד בדרכו. ביום שני הקרוב יכריז רשמית על מועמדותו.

הוא יוציא 100 מיליון דולר, 200 מיליון דולר, כל סכום שיידרש מכספו שלו על-מנת לזכות בבית הלבן. כבר מזמן למד שעם מספיק כסף אפשר לקנות כל דבר וכל אדם, לקנות בחירות או אישה צעירה. למק מק'קול היה מספיק כסף לקנות את שני הדברים. הוא הביט שוב אל אשתו והתמוגג מיופיה כאילו ראה אותה בפעם הראשונה. הוא נמלא תחושה נעימה של בעלות, דומה לזו שחש שנים קודם למראה הבארות בשדות הנפט שרכש, והתענג על הידיעה שהוא הבעלים של משאת נפשם של גברים אחרים.

מק מק'קול היה בן שישים; ג'ין היתה בת ארבעים. הוא היה סנאטור זה שני עשורים, והיא שימשה עוזרת שלו חמש-עשרה שנים, מאז שסיימה את לימודי המשפטים. היא היתה חכמה, רהוטה ופוטוגנית - נכס לקריירה הפוליטית שלו. הם היו נשואים זה עשר שנים, זמן ארוך מספיק על-מנת שגירושיו המכוערים לא ישפיעו באופן שלילי על הסקרים.

לה לא היו ילדים, והיא לא רצתה. לו היה בן אחד, קלארק, מנישואיו הראשונים - התגלמות בן העשירים המושחת והבטלן, נער מתבגר בן שלושים. חצי שנה לפני-כן, בתקווה שעבודה קבועה תקנה מידה של בגרות לחייו של הנער, וכדי להרחיקו מדאלאס, הסנאטור מק'קול משך באי-אלו חוטים וסידר לקלארק ג'וב בוושינגטון, יושב-ראש הוועדה הפדרלית לתקינת אנרגיה. אבל הנער המשיך לחמוק כל שני וחמישי הביתה לעשות השד-יודע-מה עם השד-יודע-מי בבית האחוזה שלהם בדאלאס. בנו לא היה נכס פוליטי.

"סנאטור?"

ברדפורד, סוכן הבית, הופיע בפתחו המקושת של חדר ההסבה, טלפון אלחוטי בידו והבעה נבוכה על פניו.

"זה קלארק, אדוני."

מק'קול פטר אותו בהינף יד. "תגיד לו שאני עסוק."

"לא, אדוני, זה האף-בי-איי, מדאלאס, מטלפנים בקשר לקלארק."

"אף-בי-איי? אלוהים ישמור, מה לעזאזל הוא עשה הפעם?"

"כלום, אדוני. הוא מת."

1
מה ההבדל בין נחש ארסי מת שמוטל באמצע אוטוסטרדה לבין עורך-דין מת שמוטל באמצע אוטוסטרדה?" הוא השתתק לרגע. "לפני הנחש יש סימני בלימה." קהל חברי לשכת עורכי-הדין הגיב בצחוק מנומס ובחיוכים דיפלומטיים.

"למה ניו ג'רסי קיבלה את כל מטמנות הפסולת הרעילה וקליפורניה קיבלה את כל עורכי-הדין?" הוא שוב השתהה רגע. "כי זאת היתה הבחירה של ניו ג'רסי."

צחוק רפה, מעט חיוכים, פה ושם שיעולים עצבניים: הדיפלומטיות הלכה וכלתה. "מה משותף לעורכי-דין ולזרע?" הפעם הוא לא השתהה. "לשניהם יש סיכוי של אחד למיליון להיות בני-אדם."

כל מאמצי הדיפלומטיה תמו. הקהל שלו התעטף באלם מוחלט. ים של פרצופים מאובנים הביט בו. עורכי-הדין התרכזו במבוכה בארוחות שלפניהם נוכח ניסיונותיו הכושלים של הנואם הראשי להצחיק. הוא סקר במבטו את האולם המלא מפה לפה בארשת פנים משתוממת, ולבסוף הפך את כפות ידיו כלפי מעלה.

"למה אתם לא צוחקים? הבדיחות האלה לא מצחיקות? הציבור חושב שהבדיחות האלה מצחיקות. מצחיקות מאוד. אני לא יכול ללכת למסיבת קוקטייל או לקאנטרי קלאב בלי שמישהו יספר לי בדיחת עורכי-דין טיפשית. ידידי, הפכנו למושא הבדיחות המועדף של אמריקה!"

הוא היטיב את זווית המיקרופון כך שהאנחה העמוקה שפלט נשמעה היטב, ובד בבד שמר על קשר עין עם הקהל.

"גם אני לא חושב שהבדיחות האלה מצחיקות. לא הלכתי ללמוד משפטים כדי להפוך לקורבן של בדיחות אכזריות. הלכתי ללמוד משפטים כדי להיות אטיקוס פינץ' חדש. 'אל תיגע בזמיר' היה הספר האהוב על אמי. היא קראה לי מתוכו פרק כל לילה, וכשהגענו לסוף היתה חוזרת לעמוד הראשון וקוראת לי שוב מההתחלה. 'סקוטי,' נהגה לומר לי, 'תהיה כמו אטיקוס. תהיה עורך-דין. עשה טוב.'

"וזוהי, רבותי, השאלה הבסיסית שעלינו לשאול את עצמנו: האם אנו אכן עושים טוב או שמא רק עושים כסף? האם אנו שומריו האצילים של שלטון החוק הנלחמים למען צדק באמריקה, או שמא אנחנו רק פרזיטים רודפי בצע שמנצלים את החוק כדי למצוץ את לשד החברה עד הדולר האחרון כמו עלוקות על אדם גוסס? האם אנו עושים את העולם מקום טוב יותר, או שמא רק עושים את עצמנו מצחינים מעושר?

"עלינו לשאול את עצמנו את השאלות האלה, ידידי, מכיוון שהציבור מפנה אותן שאלות ממש אלינו. האנשים מפקפקים בטוהר כוונותינו, הם מכוונים אלינו אצבע מאשימה. אני שאלתי את עצמי את השאלות הללו ויש לי תשובות, לי, לכם, לציבור: כן, אנחנו עושים טוב! כן, אנחנו נאבקים למען הצדק! כן, אנחנו עושים את העולם מקום טוב יותר!

"וגבירותי ורבותי, אם תבחרו בי לנשיא הבא של לשכת עורכי-הדין של טקסס, זה בדיוק מה שאומר לאזרחים! אני אזכיר להם שאנחנו חיברנו את הכרזת העצמאות ואת מגילת הזכויות, שאנחנו נאבקנו למען זכויות אזרח, שאנחנו מגינים על העניים, מייצגים את המקופחים, משחררים את המדוכאים. אנחנו נאבקים לשמירת זכויותיהם המושרשות. אנחנו לבדנו משמשים חיץ בין חירות לדיכוי, בין טוב לרע, בין חפות מפשע לאשמה, בין החיים למוות. אני אומר לציבור שאני גאה, ממש גאה, להיות עורך-דין... מפני שעורכי-דין - עושים - טוב!"

יש שיתרצו זאת בחום הקיץ הטקסני, אבל הקהל, על טהרת עורכי-הדין - עורכי-דין שמעולם לא הגנו על עניים, לא ייצגו מקופחים ולא שחררו מדוכאים, עורכי-דין שנאבקו למען זכויותיהם של תאגידים רב-לאומיים - האמין לדבריו, כמו ילדים שבגרו מספיק לדעת את האמת על סנטה קלאוס, ואף-על-פי-כן הם נאחזים נואשות במיתוס. כאיש אחד קמו המוזמנים מכיסאותיהם באולם הסעודות הראשי של "בית בֶּלוֹ" המפואר בדאון טאון דאלאס, ובהתלהבות רבה מחאו כפיים לכבוד הנואם גבה הקומה בן השלושים ושש, אשר הסיר את משקפיו הנתונים במסגרת קרן, סילק את השיער הבלונדיני השופע מעל פניו השזופים ושיגר אל הקהל חיוך של כוכב קולנוע. אחר-כך הוא תפס את מקומו ליד השולחן שעל הבימה, מאחורי לוחית-שם שעליה נכתב:

עורך-דין אֵיי סקוט פֶני, משרד פורד סטיבנס בע"מ

על רקע רעם התשואות המתגבר רכן אליו עורך-הדין המומחה למיסוי חברות, שאת מקומו כנשיא הלשכה ביקש סקוט לרשת, ולחש באוזנו, "אתה יודע, סקוטי, יש לך כישרון מרשים לזיין את המוח. עכשיו אני מבין למה חצי מהסטודנטיות באֶס-אֶם-יוּ פתחו את הרגליים בשבילך."

סקוט מישש את קשר עניבת המשי שלו, החליק את מקטורן החליפה שעלתה אלפיים דולר, ולחש מבעד לשיניים צחורות בורקות, "הנרי, לא תופסים זיונים או מנצחים בבחירות בזכות האמת."

הוא סקר שוב את עמיתיו חברי הלשכה, שעמדו כולם על רגליהם ומחאו לו כפיים. להוציא משפטן אחד. בירכתי האולם, אצל שולחנו הקבוע, ישב ג'נטלמן נשוא פנים במיטב שנותיו. שערו הלבן השופע גלש על מצחו. עיניו הבהירות נותרו חדות בראייה למרחק, אבל כדי לאכול הוא הרכיב משקפי קריאה במסגרת שחורה. הוא לא היה גבה קומה, ובתנוחתו הכפופה מעט נראה כמעט נמוך. אף-על-פי-כן, עורכי-הדין האחרים העדיפו להשתמט ממפגש עמו, או שפנו אליו בדחילו ורחימו, כמו צמיתים אל אדונם, מחכים בסבלנות עד שיואיל להרים את מבטו מסטייק העוף המטוגן, מחית תפוחי האדמה ועוגת הפקאן ויזכה אותם בניד ראש, או, ביום טוב, יעניק להם לחיצת יד חטופה. אבל הוא לא קם ממקומו בשום פנים ואופן. יהיה אשר יהיה, שופט בית-המשפט הפדרלי סמיואל בְּיוּפוֹרד נותר ישוב במקומו עד אשר כילה את ארוחתו. אבל היום, בעודו מהרהר בנאומו של עורך-הדין הצעיר, חיוך קטן הבליח על פניו.

עורך-דין אֵיי סקוט פֶני, פתר לו זה עתה דילמה שיפוטית קשה.

2
משרד עורכי-הדין פורד סטיבנס אכלס את הקומות חמישים וחמש עד שישים ושלוש במגדל דיבּרֶל בדאון טאון דאלאס. ההצלחה הפיננסית המרשימה של המשרד התבססה על מאתיים עורכי-דין שכירים שכל אחד מהם חִייב מאתיים שעות חודשיות בממוצע, לפי תעריף של 250 דולר לשעה בממוצע, אשר יחדיו יצרו למשרד הכנסה שנתית ממוצעת בסך 120 מיליון דולר (שממנה הופרש רווח בסך 1.5 מיליון דולר בממוצע לכל שותף), והציבו את המשרד מדאלאס בשורה אחת עם משרדי וול סטריט. סקוט פני היה שותף זה ארבע שנים; הוא השתכר 750,000 דולר בשנה, ושאף להכפיל את שכרו עד שיגיע לגיל ארבעים.

הוא היה אחד מחמישים שותפים, ונהנה מהטבות רבות: מזכירה אישית, שני עוזרים משפטיים וארבעה עורכי-דין זוטרים שעבדו תחתיו; מקום חנייה שמור בחניון התת-קרקעי; זכות כניסה למסעדת יוקרה לחברים בלבד, חברות במועדון כושר ובקאנטרי קלאב; ומשרד פינתי רחב ידיים בקומה השישים ושתיים המשקיף צפונה - הכיוון היחיד ששווה להשקיף אליו במרכז העסקים של דאלאס. במיוחד הוא אהב את המשרד שלו, את הקירות ספוני העץ, מכתבת המהגוני, רהיטי העור, את רצפת הפרקט ועליה השטיח הפרסי האותנטי שיובא מאיראן, ועל הקיר, תצלום הענק הממוסגר של עצמו, מספר 22 במדי ה"מאסטנגז" של אס-אם-יו, רץ 193 יארדים נגד ה"טקסס לונגהורנז" ביום שבו היה סקוט פני לאגדת פוטבול מקומית. כל שנדרש מסקוט על-מנת לשמור על כל ההטבות הנחשקות הללו היה להמשיך לשרת את הלקוחות התאגידיים של המשרד באותה מסירות שהפגינו השליחים כלפי ישו.

כשעה לאחר נאומו בכנס לשכת עורכי-הדין, עמד סקוט על השטיח הפרסי והתבונן בחמדה במיסי, מעודדת-לשעבר של ה"דאלאס קאובויז", בת עשרים ושבע, שניהלה את תוכנית הקיץ של המשרד לסטודנטים מתמחים. מדי שנה בסתיו, פשטו עורכי-דין של פורד סטיבנס על אוניברסיטאות ברחבי ארצות-הברית במטרה לראיין את טובי הסטודנטים שנה ב' בפקולטות למשפטים הטובות ביותר. המשרד בחר ארבעים מהמועמדים המצטיינים, ובחופשת הקיץ הביא אותם לדאלאס לעבוד כמתמחים בשכר של 2,500 דולר בשבוע. המשרד דאג לספק להם מגורים, דמי מחיה, מסיבות ואלכוהול. משרדים מסוימים סיפקו להם גם נשים. מרבית השותפים במשרדים הגדולים היו חברים באחוֹות סטודנטים כשלמדו באוניברסיטה, ואולי משום כך התנהלו תוכניות הקיץ האלה עם כל הסממנים של גיבוש חברתי. תוכנית הקיץ של פורד סטיבנס לא היתה יוצאת מן הכלל.

יום שני הראשון של חודש יוני הביא עמו אפוא פלישה של ארבעים שוליות, כמו בוב שהוקצה למשרדו של סקוט. כל אחד מהם ניסה ללכוד את עינם של השותפים הבכירים, ואלה בתורם ניסו להעריך אם אותם פרחי פרקליטים נלהבים קורצו מהחומר הפורד-סטיבנסי. בוב קורץ מהחומר הזה. אם לשפוט לפי הבעת פניו של הסטודנט למשפטים שעמד לצד מיסי, הוא חלם לקבל משרד כזה בדיוק, ביום מן הימים. ומשמעות הדבר תהיה שהוא יחייב מאתיים שעות חודשיות בכל אחת משמונה השנים הבאות ללא תלונה, מענה או רטינה, ואז ישליך אותו המשרד ככלי אין חפץ בו מכל המדרגות - שכן הסיכוי שעורך-דין זוטר יצורף כשותף בפורד סטיבנס היה אחד לעשרים. ובכל זאת, סטודנטים שאפתנים המשיכו להירשם לתוכנית, כי כמו שסקוט עצמו אמר להם, "רוצים סיכויים, לכו ללאס וגאס. רוצים הזדמנות להיות מצחינים מעושר בגיל ארבעים, בואו לעבוד בפורד סטיבנס."

"מר פני?"

סקוט התיק את מבטו ממיסי ונפנה אל מזכירתו, אישה דהויה בגיל העמידה, שעמדה בפתח החדר.

"כן, סוּ?"

"יש לך ארבע שיחות - אשתך, סטן טיילור, ג'ורג' פרקר וטום דיבּרֶל."

סקוט פנה חזרה אל מיסי והסטודנט ובמשיכת כתפיים אמר, "עניינים דחופים." הוא לחץ את ידו של הסטודנט החיוור והסתמי למראה שהיה המצטיין במחזור שלו וטפח על כתפו. "בוב- "

"רוב."

"אה, סליחה. אז, רוב, מסיבת ארבעה ביולי, אצלי, נוכחות חובה."

"כן, אדוני. כבר שמעתי עליה."

"מיסי, את מביאה בחורות השנה?"

"עשר."

"עשר? " סקוט שרק. "עשר אקס-מעודדות של ה'דאלאס קאובויז'." המשרד שילם לכל בחורה 500 דולר כדי שתסתובב שעות אחדות במסיבה לבושה בביקיני ותעמיד פנים שהיא מתעניינת בסטודנטים למשפטים. "בוב- "

"רוב."

"כן. רצוי שתעבוד על השיזוף שלך, רוב, אם אתה רוצה לתפוס את אחת מהמעודדות האלה."

רוב חייך, למרות שהסיכוי שלו להשיג דייט עם אקס-מעודדת של ה"דאלאס קאובויז" היה שווה בערך לסיכוי של קטוע רגל לנצח בתחרות בעיטות בתחת. "מר פני," אמר רוב, "הנאום שלך בסעודת הלשכה היה מעורר השראה ממש." יום ראשון בעבודה, והנער כבר מלקק כמו שותף מנוסה. יכול להיות שהוא מדבר בכנות?

"תודה, בוב."

מיסי קרצה. סקוט לא ידע אם היא קרצה כי ידעה שהנאום שלו היה זיון שכל אחד גדול או כי היא שוב עוגבת עליו. כמו כל הבחורות היפות בדאלאס, מיסי הפכה את הפלירט לאמנות, ותמיד הצליחה ללכוד את מבטו כששילבה את הרגליים הארוכות והיפות שלה או כשהתחככה כנגדו במעלית או סתם הסתכלה עליו באופן שעורר בו תחושה שהם או-טו-טו מתחילים רומן או משהו. אמנם, כל גבר במשרד הרגיש כך כלפי מיסי, אבל סקוט נבחר מדי שנה כעורך-הדין הנאה ביותר בפורד סטיבנס במשאל שנערך בקרב המזכירות והפקידות במשרד. לא שהיו לו מתחרים מי-יודע-מה. סקוט היה כוכב פוטבול במכללה; רוב עורכי-הדין כיכבו כשחקני שחמט. כמו בוב.

"רוב."

"כן."

מיסי ורוב יצאו, וסקוט הלך אל מאחורי שולחנו והתיישב על כיסא העור גבה המשענת. מבטו נפל על הטלפון; ארבע נורות מהבהבות; ארבע שיחות ממתינות. ללא מחשבה מודעת, מוחו דירג מוכנית את השיחות לפי סדר קדימויות יורד: טום, סטן, ג'ורג', אשתו. בשנה האחרונה שילם טום למשרד שלושה מיליון דולר, סטן 150,000 דולר, ג'ורג' 50,000 דולר, ואשתו כלום.

סקוט הרים את השפופרת ולחץ על הקו של טום.

"מר פני!"
סקוט חיכה בקוצר רוח למעלית במבואה של הקומה השישים ושתיים, בדרכו לפגוש את טום דיברל בקומה השישים ותשע. הוא התקשה לבלום חיוך. הוא בורך בלקוח עשיר מהסוג שעורכי-דין חולמים עליו: יזם מקרקעין מכור לעסקאות; לקוח שלא מפסיק ללוות, לקנות, לבנות, לחכור, לשכור, לתבוע ולהיתבע, וחשוב מכול, ניחן בכישרון המופלא להסתבך בתביעות משפטיות בלתי פוסקות, שחילוצו מהן דרש את שירותיו המשפטיים היקרים מאוד של עורך-דין אֵיי סקוט פני.

היתה זו סו שדלקה בעקבותיו, פניה סמוקים ממאמץ.

"מר פני, יש לך ישיבת שותפים בשתיים."

סקוט הציץ בשעונו. 13:45.

"אני לא אוכל להגיע. טום צריך אותי. מה על סדר היום?"

סו הושיטה לו את גיליון סדר היום של ישיבת השותפים. סעיף אחד בלבד דרש את קולו: הפסקת העסקתו של ג'ון ווֹקר כשותף במשרד. ג'ון, בניגוד לסקוט, חדל להיות עורך-דין מבורך. הלקוח העשיר שלו נקנה במפתיע על-ידי חברה ניו-יורקית, וכתוצאה מכך יחדל לשלם שכר טרחה לפורד סטיבנס; כתוצאה מכך, ג'ון ווקר יחדל להיות שותף בפורד סטיבנס. שכרו השנתי בסך 800,000 דולר הפך בן רגע להוצאה מיותרת. ג'ון היה עורך-דין מעולה, הוא וסקוט שיחקו יחד כדורסל פעמיים בשבוע, אבל ביזנס זה ביזנס; עורכי-דין מעולים נטולי לקוחות עשירים הם חסרי ערך למשרד עורכי-דין גדול.

דלתות המעלית נפתחו בדיוק כשסקוט שלח יד להוציא עט מכיס מקטורנו. הוא נכנס למעלית, סו באה בעקבותיו. אל סדר היום צורף טופס הצבעת שותפים: הפסקת העסקתו של ג'ון ווקר. השותף היחיד במשרד שלא ידע שג'ון ווקר יפוטר היום היה ג'ון ווקר. דן פורד האמין שגורם ההפתעה חיוני כאשר מפטרים שותף; שאם לא כן, אותו שותף עלול להסתלק עם כמה לקוחות. לכן בעוד חמש-עשרה דקות ג'ון ווקר ייכנס למשרדו של דן, יפוטר ללא גינונים בתום שתים-עשרה שנים במשרד, ואז יעזוב את הבניין מלווה באנשי אבטחה. המשרד מעולם לא איבד ולו לקוח אחד לעורך-דין מפוטר.

סו הסתובבה והציעה לו את גבה; סקוט הצמיד את טופס ההצבעה לגבה ואת העט לטופס והחל לחתום אֵיי סקוט פני - אבל ידו נעצרה לפתע והוא קפא. הוא חש רגשי אשם, אף-על-פי שהצבעתו היתה הליך פורמלי גרידא, מס שפתיים לאשליה שמשרד עורכי-הדין פורד סטיבנס הוא להלכה שותפות של עורכי-דין שווי-מעמד. למעשה, דן פורד היה בעליו של המשרד ושל כל עורך-דין, משרד, שולחן וספר בתוכו; ודן כבר החליט לפטר את ג'ון ווקר. סקוט יכול לשמש חותמת גומי להחלטה של דן, או לסרב לחתום ו... ומה? להצטרף אל ג'ון בתור בלשכת התעסוקה? הוא נאנח וחתם על הטופס בעמודת הבעד, ואז הושיט את הטופס לסו ואמר, "תני את זה לדן." סו נעצה מבט בטופס ההצבעה כאילו היה גזר דין מוות ואמרה, כמעט בלחישה: "לאשתו יש סרטן השד."

"של דן?"

"לא. אשתו של ג'ון ווקר. המזכירה שלו אומרת שזה הגיע לבלוטות הלימפה."

"ברצינות? אלוהים, היא כל-כך צעירה."

גם אמו של סקוט היתה צעירה, רק בת ארבעים ושלוש, כאשר אותו סרטן הרג אותה. סקוט עמד מן הצד חסר אונים וראה אותה מאבדת את שדיה, את שערה, את חייה. עכשיו הוא חשב על אשתו של ג'ון ועל ג'ון, שבעוד זמן קצר יעמוד ברחוב מחוץ לבניין, עם המעיל והקריירה ביד, ויקלל את שותפיו שנטשו אותו ואת אלוהים שנטש את אשתו, בדיוק כשם שסקוט קילל את אלוהים כשהסרטן איכל את גופה של אמו גרם אחרי גרם, עד שהיתה קלה כמו נוצה כאשר הרים אותה ממיטתה ונשא אותה אל חדר האמבטיה.

"איום ונורא."

לא היה בידו לעזור לאשתו של ג'ון כשם שלא היה בידו לעזור לאמו, ונבצר ממנו לעזור לג'ון ממש כמו לכל עורכי-הדין האחרים שדן פורד פיטר ללא התראה... ובכל זאת. סקוט התבונן בעצמו בראי המעלית שהחלה להאט, עצרה ברכות ודלתותיה נפתחו אל הקומה השישים ותשע. צלצול המעלית תלש אותו ממחשבותיו כמו שריקת שופט בתום פסק-זמן פציעות. הוא יצא מן המעלית, דלתותיה נסגרו מאחוריו, והוא נכנס אל ממלכת חברת "דיברל נכסים", בעלת הבניין ומשכירת משרדיו והחשובה מבין לקוחותיו של סקוט, המקור לתשעים אחוזים ויותר מתוך שכר הטרחה שהכניס מדי שנה, כסף שקנה כל פיסת רכוש של סקוט פני, מהמיטה שבה ישן ועד לנעליים שלרגליו.

אחת-עשרה שנים לפני-כן, כמעט במדויק, היה סקוט, אז עורך-דין חדש בפורד סטיבנס, באחת המעליות בבניין כאשר הדלתות נפתחו ותומס ג' דיברל נכנס. סקוט זיהה אותו מיד. דאלאס כולה שמעה על טום דיברל. בוגר אס-אם-יו ואוהד פוטבול פנאטי שנחשד, עם המושל, במעורבות בשערוריית תשלום שוחד לשחקנים שהסתיימה ב"עונש מוות", השעיה לשנתיים שהטילה התאחדות הספורט של המכללות על אס-אם-יו ב-1987. הוא בנה את "מגדל דיברל" המפואר באמצעות 300 מיליון דולר שלווה מקרן פנסיה ניו-יורקית בתקופת פריחת שוק המקרקעין בשנות ה-80, ואיכשהו שרד את גל פשיטות הרגל של שנות ה-90, גורל שפקד יזמים רבים כאשר שוק הנדל"ן של טקסס קרס. למעשה, השאלה כיצד הצליח טום דיברל להשאיר את גורד השחקים שלו בבעלותו בזמן שכל היזמים הגדולים האחרים איבדו את נכסיהם בעיקולים נותרה התעלומה הגדולה ביותר בתולדות דאלאס, מיד אחרי האם לי אוסוולד פעל לבדו?

אבל כשם שסקוט זיהה את דיברל במעלית באותו יום, דיברל זיהה את סקוט. פניו עטו אותה הבעה שסקוט נתקל בה פעמים רבות כל-כך כאשר אדם מבוגר פוגש מקרוב כוכב פוטבול נערץ: הבעת פנים של ילד בבוקר חג המולד. השניים הציגו את עצמם, סקוט אמר לדיברל שהוא עורך-דין בפורד סטיבנס, ודיברל הזמין אותו לארוחת צהריים ב"דאונטאון קלאב", המסעדה שבראש המגדל. כשאכלו סטייק הסביר דיברל ששוק הנדל"ן של דאלאס תקוע עמוק בבוץ, שהחברה שלו מונשמת מלאכותית ושעורכי-הדין שלו - המנוולים הבוגדניים ששילם להם מיליונים בשנות השגשוג - הפקירו אותו לחסדי הבנקים הינקים שהשתלטו על הבנקים המקומיים פושטי הרגל, שמחזיקים בשטרות חוב שלו ולפיכך הם נושיו. בתום הארוחה דיברל נגס בקצהו של סיגר שמן, התרווח בכיסאו והציע לסקוט פני, אגדת הפוטבול המקומית, להיות עורך-הדין שלו.

עורך-דין אֵיי סקוט פני השיג את לקוחו הראשון.

כל השאר נחלת ההיסטוריה. כעבור אחת-עשרה שנים, שוק הנדל"ן של דאלאס עמד בפריחה מחודשת, חברת "דיברל נכסים" היתה על פסגת העולם, וטום דיברל חזר להיות לקוח נחשק בדאלאס, כזה המזכה את פרקליטו ביחס של כבוד ובמעמד חברתי כל אימת שהלה מודיע, "אני סקוט פני, עורך-הדין של טום דיברל." סקוט נשאר פרקליטו הנאמן תמורת שכר טרחה שנתי בסך 3 מיליון דולר.

עקביו של סקוט נקשו על רצפת המהגוני והשיש שהובילה אל אולם קבלה רחב ידיים. בדיוק מתחת לנברשת בקר ארך-קרניים ניצב שולחן עגול ועליו פסל ברונזה של עגל בגודל טבעי ובדיוק אנטומי מפורט, שרוע על צדו, עקוד ברגליו ומרותק למקומו בידי שני בוקרים, ועומד לאבד את זכרותו מידיו של בוקר שלישי האוחז בידיו כלי נשק שנראה כמו קוצץ ציפורניים ענקי. כינוס הבקר, נחרת על-גבי לוחית כסף שחוברה לבסיס.

כל אימת שסקוט נכנס לאולם הקבלה המפואר של "דיברל נכסים", הוא הרגיש כאילו נכנס לתוך מוזיאון המערב הפרוע. פסלים של פרדריק רמינגטון ניצבו על-גבי כנים; ציורי בוקרים רכובים על סוסים של ג'י הארווי נתלו על הקירות, יצירות אמנות מושקעות עם שמות כמו כשהבנקאים נעלו מגפיים, חציית הריו גרנדה, אם ירצה האל הטוב והנחל לא יגאה. הריהוט נרכש ב"ג'יאנט" ספות עור שכפתורי הפליז המשובצים בהן יוצרים בריפוד מעוינים תפוחים, כורסאות תואמות וקירות ספוני עץ כהה מהרצפה עד לתקרה. על הקיר מעל שולחן הקבלה היתה תלויה יצירת המופת של המוזיאון, דיוקן עצום של טום דיברל רכוב על גב סוס שחור גדול. הוא נראה כמו ילד שהוריו הכריחו אותו לשבת על פוני בחוות ליטוף. למעשה, זו היתה הפעם היחידה בחייו של טום שבה היה על גב של סוס. זה לא הפריע לו לאהוב כל מה שקשור לבוקרים, אם כי איש בדאלאס או ביוסטון או בטקסס כולה, בעצם, לא היה בוקר אמיתי מעודו. ובכל זאת, היה כיף להעמיד פנים.

עיניו של סקוט צנחו מרוי רוג'רס ג'וניור אל צעירה יפהפייה, אולי היפה ביותר שראה אי-פעם, או לפחות מאז הפעם האחרונה שבה עמד כאן. הבלונדינית כחולת העיניים ישבה מאחורי שולחן הקבלה ומשחה את ציפורניה בלק מעל עיתון הבוקר. טום דיברל תמיד אמר שהוא מאמין אדוק בהעסקת רואי חשבון מהארוורד ופקידות קבלה ממגזין העירום "הוּטֶרז". הבעיה היתה שהקריירה של פקידות הקבלה הללו התנהלה במסלול קבוע שהוביל מהשולחן הזה אל ספת המשרד של טום, וממנה אל הסכם תשלום פיצויים נדיב למניעת תביעה משפטית.

"אלוהים, איזה חתיך," אמרה.

היא לא התכוונה לטום. עיניה הכחולות הביטו אל העיתון והתמקדו בתצלום שחור-לבן של גבר צעיר מתחת לכותרות: "קלארק מק'קול נרצח"... "פרוצה חשודה ברצח"... "הסנאטור מק'קול: 'עולמי חרב עלי'"... "מסע הבחירות לנשיאות מושהה".

"זה פוטו רצח משטרתי," אמר סקוט. "ממעצר שלו על סמים. הוא תמיד הסתבך בצרות."

היא משכה בכתפיה. "הוא היה עשיר."

"אבא שלו עשיר."

"זה מספיק טוב בשבילי."

"אז חבל שהוא לא יצא איתך בשבת, במקום ללכת לזונה."

"אני הייתי עולה לו הרבה יותר ממנה, אבל אני לא מסתובבת עם אקדח צמוד."

"תאמיני לי, כמו שזה נראה מאיפה שאני עומד, את מצוידת מספיק טוב.

" היא חייכה חיוך מתגרה והחזירה את מבטה אל העיתון, ואז נענעה את ראשה באטיות כאילו היא מהרהרת בתעלומה גדולה.

"גם עשיר וגם יפה. בשביל מה הוא צריך זונה שחורה כשהוא יכול להשיג כל בחורה לבנה בעיר?"

"זה זול יותר, כמו שאמרת."

סקוט תמיד נהנה לפלרטט עם הנערות של דיברל, אבל מבחינתו השיחה הזאת מיצתה את עצמה. הרצח של בן הסנאטור עניין אותו כשלג דאשתקד. הוא בא הנה לעשות כסף. לכן אמר, "סקוט פני, יש לי פגישה עם טום."

פקידת הקבלה הניחה את בקבוקון הלק על השולחן, נשפה על ציפורניה והרימה את שפופרת הטלפון. היא החזיקה אותה בזהירות בכריות אצבעותיה כדי לא למרוח את הלק הטרי, הקישה על לחצן באמצעות המחק שבקצה עיפרון, ואמרה, "מר פני הגיע." היא ניתקה, שינתה את תנוחת ישיבתה באופן שהבליט את פלג גופה העליון המרשים, ואמרה, "אז מה, אתה נשוי?"

סקוט הרים את ידו השמאלית להראות את טבעת הנישואים.

"אחת-עשרה שנים."

"חבל." היא שוב נשפה על ציפורניה ואמרה, "אתה יכול להיכנס, מר פני. ו... תרים טלפון מתי שזה ישתנה... או אפילו אם לא."

חרף עילגות לשונה, היא היתה דוגמה מצוינת למה שגברים טקסנים רוצים יותר מכול - חתיכה טקסנית מהממת. יש לא מעט מיתוסים על טקסס, אבל לאחד מהם לפחות יש אחיזה במציאות: בטקסס ישנן החתיכות הכי מהממות בעולם. בדאלאס, טקסס. בחורות כמוה גדלות בעיירות קטנות בכל רחבי טקסס, מסיימות תיכון, אולי גם שנה-שנתיים במכללה, ואז נוהרות אל דאלאס כמו פרפרי עש אל אור. באות למצוא עבודה, באות בשביל חיי הלילה, באות לתפוס גברים פנויים שמרוויחים המון כסף, כסף שקונה בתים מפוארים ומכוניות יוקרה ובגדים אופנתיים ותכשיטים נוצצים שאין כמותם להעלות חיוך על פניה של כל נערה טקסנית באשר היא. בחורה שרוצה להתחתן עם פועל בתי-זיקוק ולגור בקראווילה, עוברת ליוסטון; בחורה שרוצה להתחתן עם בעל עשיר ולגור בווילה, עוברת לדאלאס.

סקוט חצה את אזור הקבלה והמשיך במסדרון רחב גדוש אמנות בוקרים ונזכר להרכיב את משקפיו. הוא לא היה ממש קצר-רואי, ונזקק למשקפיים רק לקריאה באור חלש, אבל הוא עשה לו מנהג להרכיב משקפיים בנוכחות לקוחות מפני שלקוחות אוהבים עורכי-דין שנראים חכמים. הוא הגיע אל מערכת המשרדים של טום, שכללה חדר מזכירות, חדר רחצה פרטי, טרקלין עם אח חשמלית, וקודש הקודשים - משרדו הפרטי של טום.

מזכירתו של טום, מרלין, אישה בגיל העמידה, נשאה את מבטה מהכתבה על מק מק'קול, חייכה וסימנה לו להיכנס. הוא מצא את טום בקצה המרוחק של החדר רחב הידיים, ראשו חפון בידיו, נראה קטן מאחורי השולחן המאסיבי ומתחת לתקרה בגובה ארבעה מטרים. סקוט פסע אל לקוחו העשיר בנתיב שהתעקל בין רהיטי עור ואוכף מקסיקני מפואר משובץ כסף מונח על כן, חולף על-פני תצלומים של טום בחברת מושלים, סנאטורים ונשיאים, ועל-פני שולחן הקפה ועליו קסדת בטיחות שבחזיתה הכיתוב דיברל וגלילי שרטוטים שבהם השתמש כאביזרים בטקסים להנחת אבן פינה, אף שטום דיברל מעולם לא עבד בעבודת בניין כלשהי בכל ימי חייו.

"יש לנו ישיבה למטה על עסקת הקרקעות," אמר סקוט אל פדחתו של טום. "זה אמור להיסגר בקרוב."

ראשו של טום החל להתנועע באטיות קדימה ואחורה.

"לא בגלל זה קראתי לך."

טום היה בן חמישים וחמש, שערו מקליש - באחרונה החל להסתיר את קרחתו בתסרוקת הלוואה-וחיסכון - וכשעמד במגפי בוקרים, סמלו המסחרי, התנשא לגובה מטר שבעים ואחד; למעשה הוא היה שמנגוּץ, אבל תמורת 3 מיליון דולר בשנה סקוט תיאר אותו כבעל מבנה גוף מוצק. הוא היה נשוי ארבע פעמים, בכל פעם לאישה צעירה מקודמתה; גברת דיברל הנוכחית היתה בת עשרים ותשע. טום הרים את ראשו, וסקוט ידע מיד שמדובר בבעיה עם אישה. הוא נאנח. לקוחו הטוב ביותר אינו מסוגל להוריד את הידיים מהעובדות שלו.

"מי זו הפעם, טום?"

"נֵיידין."

סקוט נענע את ראשו. הוא לא זכר עובדת בשם ניידין.

"ברונטית, גבוהה, דשנה? נשבע לך, סקוט, יש לה אגן של גבר!" הוא השתתק לרגע ועיניו הזדגגו, כאילו חי מחדש את הרגע. ואז: "היא מאיימת לתבוע, הטרדה מינית." טום הושיט לו מכתב. "לקחה עורך-דין מזדיין!"

סקוט לקח את המסמך. עיניו נעו היישר אל כותרת נייר המכתבים: פרנקלין טרנר, עו"ד. עורך-דין בעל שם בטיפול בתביעות נזיקין. סקוט פלט נשיפה ממושכת. "לעזאזל." עשרים אלף עורכי-דין יש בדאלאס, והיא מוצאת את פרנק טרנר. סקוט סרק בעיניו את המסמך. פרנק טרנר איים להגיש תביעה משפטית נגד חברת "דיברל נכסים" ונגד תומס ג' דיברל אישית בשם מרשתו, ניידין ג'ונסון, אלא אם כן הצדדים יסכימו על תשלום פיצויים בתוך עשרה ימים.

"טרנר באמת קשוח כמו שאומרים?" שאל טום.

"כן, נקניק וקילר רציני."

סקוט אמר את זה בטון חמור, כמו רופא שאומר, כן, יש לך סרטן. תמיד טוב לגרום ללקוח להזיע קצת. לקוח מודאג ישלם יותר שכר טרחה ויקטר פחות. אז הוא קימט את פרצופו וניגש אל החלון הבולט החוצה שטום עיצב במיוחד למשרדו על-מנת שיוכל ליהנות מנוף פנורמי של דאלאס, ועמד שם והשקיף על העיר וחשב, אלוהים, איזה מראה מדכא! אפור וחדגוני, כמו בטלוויזיה שחור-לבן ישנה. מרחבים של בטון וזכוכית השתרעו למרחק, ככל שהעין מסוגלת לראות מבעד לכיפת הערפיח החומה שרבצה תמיד על העיר נטולת העצים והירק, עיר שתוכנית-האב שלה הושתתה על עיקרון אחד ברור: לרצף, לסלול או לבנות מעל כל סנטימטר מרובע של ירוק בכל שטח השיפוט הארור; עובדה העשויה להסביר מדוע דורגה דאלאס כעיר המכוערת ביותר באמריקה. פרט לנשים, לא היה לדאלאס שום משאב יופי טבעי. לא ים, לא אגם ולא מקווה מים מסוג כלשהו זולת נהר הטריניטי הזורם מערבית למרכז העיר, נהר שבמשך שנים שימש מערכת ביוב טבעית וכיום מתפקד כתעלת ניקוז גדולה. לא סנטרל פארק, לא הרי הרוקי ולא מיאמי ביץ'. גם לא מזג אוויר נפלא, שום דבר שיש לערים גדולות אחרות. כל מה שיש לדאלאס זה איקס לבן ברחוב אֶלְם שמסמן את המקום המדויק שבו נרצח נשיא אמריקני. אבל אף אחד לא גר בדאלאס בגלל משהו מהדברים הללו; אנשים גרים בדאלאס כדי לעשות הרבה כסף, ומהר.

"סקוט?"

קולו של טום נשמע כמו תחינה של ילד. סקוט פנה אל לקוחו המודאג מאוד.

"טום, אם נלך נגד פרנק טרנר, יהיה לנו מזל אם זה ייגמר בכפליים ממה שהאחרונה קיבלה."

טום נד בראשו. "לא אכפת לי. תשלם שני מיליון, אם צריך, העיקר שתטפל בזה. ותשתיק את זה, אני לא רוצה לאבד את בּאבּס בגלל זה. היא ממש מוצאת חן בעיני."

באבס היתה רעיה מספר ארבע.

"אני אטפל בזה, טום, בדיוק כמו שטיפלתי באחרות."

טום נראה על סף דמעות.

"לעולם לא אשכח את זה, סקוט. לעולם לא."

סקוט עשה את דרכו אל הדלת והפטיר מאחורי כתפו, "רק אל תשכח את זה כשאשלח לך את החשבון."

סקוט שמר על ארשת רצינית כשחלף על-פני מרלין וכשחצה את מוזיאון הבוקרים לפקידת הקבלה הוא בכל זאת נתן קריצה קטנה - וכשהמתין במבואת המעליות. אבל מרגע שהיה לבדו בתוך המעלית, התפשט על פניו חיוך רחב והוא אמר לדמותו שהשתקפה בראי: "איך יכול אדם אחד להכניס את עצמו לכל-כך הרבה תסבוכות משפטיות? זו תופעה על-טבעית."

כשהיה לבדו במעלית או שקוע בעולמו הפנימי, סקוט פני התייחס אל לקוחו העשיר כפי שכל עורכי-הדין מתייחסים אל הלקוחות העשירים המסבסדים את חייהם: כמו אל יצורים בעלי אינטליגנציה נמוכה אשר בחסדי האל ירשו, גנבו, הונו, מעלו או עשו בכחש את דרכם אל עושר עצום. לפיכך, על-מנת להשיב את הסדר הטבעי על כנו, עורכי-דין רואים לעצמם חובה ליטול מלקוחותיהם ממון רב ככל האפשר בצורת שכר טרחה.

עורך-דין אֵיי סקוט פני תמיד מילא את חובתו כלפי טום דיברל.