עולמה של קתי בנסון, יתומה בת אחת-עשרה, חרב עליה. לאחר שחיה חיי נוחות באווירה מכובדת ותרבותית בקליפורניה, היא מוצאת את עצמה יום בהיר אחד בשממה אינטלקטואלית בעיירה הקטנה קרסי אשר בטקסס.

כאן, במקום שבו הפוטבול הוא מרכז החיים והדבר החשוב ביותר, לוקחים אותה במהירות תחת חסותם כוכבי נבחרת הפוטבול וחבריה לכיתה ג'ון קולדוול וטרֵיי דון הול. כמוה גם הם יתומים - והיא קושרת איתם ידידות אשר נהפכת לבסוף למשולש אהבה שעתיד להכריע את מהלך שארית חייהם.

הספר רחב היריעה והמרתק מלווה את שלושת החברים בשנות ההתבגרות שלהם עד לסיום הלימודים בבית-הספר התיכון, כאשר אירועים טראגיים עוקרים אותם ממקומם ומפרידים ביניהם. העלילה ממשיכה ועוקבת אחרי הקריירות שלהם ותהפוכות חייהם עד שהם מתאחדים שוב בקרסי, בגיל ארבעים.

בסגנונה הסוחף והמרגש ליילה מיצ'ם, מחברת רב-המכר שושנים, שראה אף הוא אור בהוצאת "מטר", עורכת לקוראים היכרות עם גיבורים בלתי נשכחים, ועלילה מרתקת ורבת תהפוכות, שדרכה ייקשרו הקוראים ללא ספק אל שלושת החברים, ויתקשו להיפרד מהם בתום הקריאה.

ליילה מיצ'אם - Leyla Meacham

ליילה מיצ'אם התגוררה בטקסס כל חייה, בוגרת תואר ראשון באמנויות מאוניברסיטת טקסס. בתקופת מלחמת וייטנאם נישאה לטייס בחיל האוויר האמריקאי.

מיצ'אם לימדה בבית ספר תיכון ספרות אנגלית ורק בשלב מאוחר בחייה גילתה את מעשה הכתיבה. בין רבי המכר שכתבה: שושנים, עשבים וסומרסט שראו אור בעברית בהוצאת מטר.

חטאינו, כמו הצללים שאנחנו יוצרים
כשהיום הוא בשיא זוהרו,
כמעט שאינם נראים. לקראת ערב,
מה גדולים ומפלצתיים הם נראים.
                        סר ג'ון סאקלינג

פתח דבר | יוני 2008
שיחת הטלפון שציפה לה במשך עשרים ושתיים שנה הגיעה בחצות, כשעבד עד מאוחר ליד שולחנו. היתה לו אתראה של שנייה, דקירה מהסוג שכמוהו ידע לעתים קרובות בשנים הראשונות, כשהטלפון היה מצלצל בשעות הבוקר המוקדמות. אבל במשך הזמן הרגילו אותו המטלות שהיו לו במשרדו לצלצולו באמצע הלילה.

שם המתקשר נראה על צג השיחה המזוהה, ולבו התהפך באחת. הוא קטף את השפופרת מעריסתה לפני שהצלצול השני הספיק להפריע את מנוחת הבית. "הלו?"

"ג'ון קולדוול?"
"טְרֵיי?"
צחקוק, יבש ולעגני. "בכבודו ובעצמו. אתה ער?"
"עכשיו כן. מאיפה אתה מתקשר?"
"אגיע לכך מיד. מה שלומך, טייגר?"
"אני מופתע. הרבה זמן עבר."
"כנראה לא הרבה כל כך, כי זיהית את קולי. ואני מוצא בזה סוג של נחמה. אני חוזר הביתה, ג'ון."
ג'ון הזדקף במקומו. "באמת? אחרי כל הזמן שעבר? בשביל מה?"
"יש לי כמה עניינים שאני צריך לסגור."
"אתה לא חושב שקצת מאוחר בשביל זה?"
עוד צחקוק נטול שמחה. "עדיין אותו ג'ון של פעם - שומר המצפון שלי."
"נראה שנכשלתי בגדול."
"לא הייתי אומר את זה."

ג'ון המתין, סירב להיענות לפיתיון שנשמע בנימה הטעונה. אחרי אתנחתה קלה הוסיף טריי, "הטייסונים מעוניינים לרכוש את הבית של דודתי. אמרתי לדיק שאבוא לקֶרסי ונוכל לדבר על זה. אני ממילא חייב לעשות משהו בקשר לדברים של דודה מֵייבל, לדאוג לפנות אותם."

"הטייסונים? חשבתי שהם עברו לאָמָרילו ודיק קנה שם עסק של אבטחת בתים."

"זה נכון, אבל דיק יוצא לגמלאות ורוצה לחזור לגור בקרסי. אשתו מאז ומתמיד שמה עין על הבית של דודתי. מפנה מפתיע בהתרחשויות, לא?"

"לא מפתיע כמו כמה מההתרחשויות שכבר התנסיתי בהן. איפה אתה?"

"בדאלאס. יכולתי לעלות על מטוס לאמרילו, אבל הוא היה מגיע לשם בשעה מאוחרת מדי בשביל העיכול שלי. אטוס לשם בבוקר, אשכור מכונית ואפגוש את הטייסונים בבית של דודה מייבל בערך באחת־עשרה בבוקר."

"אתה מתכונן להישאר הרבה זמן?"

"כמה שיידרש לי כדי לסגור את העסקה. כמה ימים, אני מניח."

אחרי שתיקה מבוקרת שאל ג'ון, "איפה תתאכסן?"

"קיוויתי שאתה תארח אותי."

ג'ון, שהוכה בהלם, שאל, "כאן? אתה רוצה להיות כאן, בבית הרביסון?"

עוד צחוק יבש. "למה לא? אין לי שום בעיה עם כמה ילדים זבי חוטם. ההרביסונים עדיין איתך?"

ג'ון השיב בזהירות, בסלידה מהמחשבה על טריי דון הול ישן תחת קורת גגם של ההרביסונים. "כן... לוּ ובטי עדיין כאן. הם עוזרים לי לנהל את המקום."

"זה בטח נחמד בשבילך," אמר טריי. "אצא לשם מיד אחרי שאפגש עם הטייסונים. זה יהיה בערך בשעת ארוחת הצהריים. נסעד יחד את לבנו, ואולי אצליח לשכנע את האב הטוב לשמוע את הווידוי שלי."

"לא חשבתי שתכננת להישאר כל כך הרבה זמן."

עוד צחקוק, הפעם מוכר. "ככה מדבר גבר אמיתי. יהיה טוב לראות אותך, ג'ון."

"כנ"ל," אמר ג'ון, ונוכח, בפרץ פתאומי של רגשות, שאכן התכוון לכך.

"אל תסמוך על זה, טייגר."

הקו נדם, והמילים האחרונות של טריי העלו תחושת דגדוג בעורפו של ג'ון. הוא הניח לאטו את השפופרת במקומה, קם משולחן העבודה ונוכח שזיעה קלה כיסתה את גופו. הוא ניגש ונעמד לפני תמונה ממוסגרת שהיתה תלויה על הקיר.

זה היה תצלום רשמי של חברי נבחרת הפוטבול של שנת 1985 בבית הספר התיכון של קרסי, כולם בתלבושת הקבוצה. מתחת לתמונה נכתב "אלופי המחוז". ג'ון היה התופס בנבחרת ועשה את כל הדרך עד לזכייה באליפות המדינה.

בתמונה הוא עמד ליד הקווֹרטֶרבֶּק הגבוה המחייך ומי שהיה פעם חברו הטוב ביותר, טריי דון הול. כבר אז נקרא טריי "טי־די" הול, כינוי שניתן לו על ידי שדר ספורט, ואחר כך נדבק אליו במשך כל תקופת המשחקים שלו בקולג' ובמהלך הקריירה שלו כקוורטרבק בליגת הפוטבול הכלל־ארצית.

על הקיר היו תלויות שלוש תמונות קבוצתיות נוספות של הנבחרת, שכל אחת מהן ייצגה את הניצחונות של "קרסי בּוֹבּקֶטס" במשחקי הפלייאוף שבאו אחר כך, אבל את התחרות האזורית נגד בית הספר התיכון של דֶלטון היטיב ג'ון לזכור יותר מאת כל האחרות. ולתמונה הקבוצתית הזאת הוא הפנה את מבטו לעתים קרובות ביותר.

מה יכול להחזיר את טריי אחרי עשרים ושתיים שנה? ג'ון לא האמין ולו לרגע שזה קשור למכירת בית דודתו. המקום עמד נעול וריק מדיירים במשך השנתיים שחלפו מאז שמייבל צ'רץ' מתה והורישה לאחיינה את הבית שבו גדל, שכל תכולתו עדיין היתה בתוכו, חוץ מהמזון המתכלה והתוכי־מחמד. לטריי לא היה שום קשר רִגשי לחפצים של דודתו ולא לבית הלבנים האדומות הנאה שבו בילו שלושתם - הוא וטריי וקתי - את כל שנות ילדותם.

היו לו אנשים שיכלו למכור אותו ולהיפטר מכל החפצים בטיפול מטווח רחוק. אם כן, מה? האם הוא מבקש פיוס וסליחה? מחילה? כפרה? ג'ון היה שוקל את האפשרויות האלה אילו שמע רמיזה לכך בנימת קולו של טריי. אבל ההפך היה הנכון, קולו של טריי נשמע לגלגני ומסתורי. הוא הכיר היטב את חברו ועמיתו לנבחרת לשעבר. טי־די הול בא הביתה לתכלית אחרת כלשהי, כזאת שקרוב לוודאי אינה מבשרת טובות לאיש. עליו להזהיר את קתי.

חלק ראשון 1986-1979
בלילה של האחד בינואר 1979 , שעתיים אחרי פרוס השנה החדשה, ראתה אֶמה בנסון צלב על הירח. עטופה בחלוק הפלנל הישן שלה, לאחר שהתעוררה בשל אי־שקט מוזר, היא יצאה אל מחוץ לבית העץ שלה בעיר שבה גרה כל חייה, עמוק בַּפֶּנהנדל של טקסס, ונשאה את מבטה אל החיזיון הפלאי. היא התבוננה בצלב בתחושה מטרידה שהוא אות מבשר רעות המיועד אליה אישית.

למחרת הודיעו לה שבנה, היחיד שנשאר בחיים משני ילדיה, ואשתו, נהרגו בתאונת דרכים בדרכם הביתה ממסיבת ערב השנה החדשה. המתקשר הזדהה כד"ר רַיינלֶנדֶר, שכן וידיד קרוב של סוני ושל כלתה. הוא אמר שהוא ואשתו יחזיקו אצלם את בתם בת האחת־עשרה של בני הזוג, קתי, עד שבית המשפט או הגוף המוסמך יחליטו מה לעשות בילדה.

"מה זאת אומרת, בית המשפט?" שאלה אמה.מטרידה שהוא אות מבשר רעות המיועד אליה אישית.

היא שמעה אנחת כאב. "אני מדבר על אומנה, גברת בנסון." אומנה. נכדתה, בשרה ודמה, תגדל בצל קורתם של זרים? אבל מי עוד יקבל אותה? לאן עוד תוכל ללכת? לא נשארו עוד קרובי משפחה. כלתה של אֶמה היתה בת יחידה, שאומצה בידי בני זוג שעברו זה כבר את גיל הפוריות, ועתה לא היו עוד בין החיים.מטרידה שהוא אות מבשר רעות המיועד אליה אישית.

בנה, בּאדי, נהרג בווייטנאם. היא היתה קשר הדם היחיד של הילדה, אבל קתי פגשה אותה רק פעם אחת ומן הסתם כבר שכחה אותה, כי אֶמה חששה ששמה ומקומה במשפחה הוזכר, אם בכלל, בבית בנה רק לעתים נדירות.מטרידה שהוא אות מבשר רעות המיועד אליה אישית.

אבל היא שמעה את עצמה אומרת, "אם תרשו לקתרין־אן להישאר אצלכם עד שאגיע, דוקטור ריינלנדר, אקח אותה איתי הביתה." אמה, שמעולם לא טסה במטוס ונסעה ברכבת רק פעמיים בימי נעוריה, הזמינה טיסה מאמרילו לסנטה קרוז, קליפורניה, ובשש שעות הריתוק שעברו עליה במושב האמצעי בשורה שלה - עם צמר גפן תחוב באוזניה כדי לחסום את המולת התפרעותו ונדנודיו של בן הארבע חסר הסבלנות שישב מאחוריה - היא תהתה בדאגה באיזו מידה השפיעו הגֶנים של בנה השני על בתו. מטרידה שהוא אות מבשר רעות המיועד אליה אישית.

היא שמה לב שתשע פעמים מתוך עשר קורה שבנות בכורות דומות לאבותיהן, לא רק במבנה הגוף ובמזג אלא גם באופי, ואילו בנים בכורים הם הדים של אמותיהם. בנה הבכור באדי הוכיח שאינו יוצא מן הכלל הזה. אבל בדמו של סוני, שנולד אחריו, לא זרמה אפילו טיפה מהמוֹהַל של אילן המשפחה. כמי שהיה יהיר, חומרני, טיפוס שחשב שמגיע לו הכול ובעל חמלה במידה שיכלה לעבור בקוף מחט, הוא נועד לדעתו לתוכנית נשגבת מזו שלתוכה נולד. "יועדתי למשהו טוב מזה," זכרה אותו אמה קובע ופוגע בה עמוקות. ובשעת הכושר הראשונה שהזדמנה לו הוא יצא לתקן את הטעות שעשה הטבע. הביתה הוא חזר רק לעתים נדירות, ואחרי נישואיו לאישה שהיתה שותפה לרעיונותיו הארציים, חזר פעם אחת בלבד. מטרידה שהוא אות מבשר רעות המיועד אליה אישית.

הוא אמר שהוא בא כדי להכיר לאֶמה את אשתו ואת בתו, אבל הוא בעצם בא ללוות את דמי ביטוח החיים של אחיו ששולמו לה לאחר שהוא נהרג. היא סירבה. העוינות של סוני כלפיה נמשכה, ואף תוגברה על ידי אשתו האופנתית, שעיקמה את חוטמה למראה הסביבה שבה גדל בעלה, ובקושי הצליחה להסתיר זאת. מסלידתה של כלתה הבינה אֶמה שגם אם השמים יֵרדו לארץ היא לא תחשוף את בתה למקום הולדתו של בעלה ולאישה חמורת הסבר והעניינית שגידלה אותו. מטרידה שהוא אות מבשר רעות המיועד אליה אישית.

ואֶמה אכן הבינה נכון, כי הם לא שבו עוד וגם לא הזמינו אותה לביתם בקליפורניה. אבל היא זכרה היטב את בת הארבע הקטנה, הילדה העדינה, הנשית והמדהימה ביופייה, שכמעט רק למשמע ה"שלום" של אֶמה נמלטה אל המקלט הבטוח על ברכי אביה ודחתה כל ניסיון למגע איתה.מטרידה שהוא אות מבשר רעות המיועד אליה אישית.

אֶמה החליטה שהילדה סובלת מפינוק מצער. די היה להביט בבגדים ובצעצועים היקרים, לשמוע את הדיבור התינוקי המתפנק, לראות איך הוריה עמדו במצב הכן להיענות לכל משאלה ובקשה שלה, כדי לדעת שכשתגדל יהיה בה התוכן של קוביית סוכר. מטרידה שהוא אות מבשר רעות המיועד אליה אישית.

ועם זאת, היא היתה יצור קטן ומצודד עם השיער הבלונדיני המתולתל של אביה והעיניים הכחולות הגדולות, הניבטות - בביישנות או בהסתייגות, אֶמה לא ידעה - מתחת לריסים ארוכים, שכאשר ישנה נחו כנוצות פוך על העיקול הקטיפתי המתוק של לחייה. לאמה היתה תמונה אחת של הילדה, שצולמה באותו ביקור ועמדה על שידת הלילה שלה.מטרידה שהוא אות מבשר רעות המיועד אליה אישית.

קתרין־אן היתה עכשיו בת אחת־עשרה, אולי יורשת של היחידה הכימית שהעבירה את המאפיינים התורשתיים מהורה לילד, מי שהחינוך ואורח החיים של מדינת מולדתה כבר עיצבו את אישיותה. איך שותלים ילד כזה, שבא מדקלים וחוף הים והורים מתירניים, בערבה ובשיחים קוצניים ובהשגחתה של סבתא שעדיין סברה שילדים יש לגדל כך שיבינו שהם יקרים ללב אך אינם מרכז היקום? הילד במושב שמאחוריה במטוס היה דוגמה טובה לחינוך המודרני של ילדים. מטרידה שהוא אות מבשר רעות המיועד אליה אישית.

ילד שגם אם הוא מרותק למקום אחד, לא יצפו ממנו, חס וחלילה, לכבד את עור התוף של הסובבים אותו.מטרידה שהוא אות מבשר רעות המיועד אליה אישית.

אמה ידעה שסוגיות אלה יהיו בהכרח קונפליקטים בסיסיים, שייתכן שלעולם לא תתגבר עליהם, אבל היא הבינה את החובה המוטלת עליה, ובגיל שישים ושתיים היתה מוכנה להעמיד את לבה בסכנת האובדן של עוד ילד.