היתום, הגנבת ותולעת הספרים: סיפור של מסתורין, הרפתקאות וזוחלים!

אָדֵל וִינְטֶרבּוֹטוֹם לא ציפתה לקבל מכתב מהדוֹד שלה.
גם בני-הדודים שלה, אִיזָבֵּלָה ומַיילוֹ, לא ציפו לקבל מכתב כזה.
סַילָאס וִינְטֶרבּוֹטוֹם לא יצר קשר עם אף אחד מבני-משפחתו במשך שנים רבות, מלבד בהזדמנויות נדירות שבהן הוא העליב אותם או סירב להלווֹת להם כסף. אבל כעת הוא נוטה למוּת, ואדם גוסס בעל רכוש וכסף רב רוצה בדרך-כלל למצוא לעצמו יורש מתאים.

לפחות כך חושבים הילדים.

הם נפגשים לראשונה באחוזת סוֹמֶרְסֶט המפוארת ומלאת הסודות, השוכנת בבידוד מוחלט על אי השייך לַדוֹד שלהם. מהר מאוד מגלים אָדֵל, איזָבֶּלָה ומַיילוֹ שבעולם החדש שאליו הגיעו שום דבר אינו בדיוק כפי שנדמה להם...

אחד מהם מאמין שהדוד שלהם הוא רוצח.
שניים מהם יעשו הכול כדי למצוא חן בעיניו ולזכות בכספו.
רק אחד מהם ייבחר.

רק בחשֵׁכה תראה את האור.

סטיבן מ' ג'יילס - Stephen M. Giles

סטיבן מ’ ג’יילס גר בדירה מבולגנת לא הרחק מחוף הים ורוב הזמן הוא משוטט לו בתוך מוחו הפרוע. שם הוא פגש את ילדי משפחת וינטרבוטום. כשסטיבן לא עסוק בכתיבה, הוא אוהב לאסוף אנשים זקנים ומקווה שיום אחד יהיה לו אוסף מספיק גדול כדי לפתוח חנות.

עורכת מטר נוער: נעה סמלסון

ווֹשִינְגְטוֹן, בּוּלדוֹג שחרחר וחסון, ליקק חלב מצלוחית וגִירגֵר בשקט. אל המטבח שבו רבץ הכלב נכנס מר ווֹלטֵר פֶסְטֶר ורטן לעצמו חרש על מחיר הביצים השערורייתי. (ווֹשִינְגְטוֹן הכלב היה משוכנע שהוא חתול, אם כי זה בהחלט לא היה באשמתו).

"איך בן־אדם אמור ליהנות מהביצים שהוא אוכל לארוחת הבוקר כשהוא צריך לשלם תוספת של חמישה־עשר סֶנְט לתריסר ביצים?" אמר מר ווֹלטר פֶסְטֶר ברוגז. "אפשר לחשוב שהכסף צומח על העצים. אני מתכוון לכתוב מכתב לעיתון בעניין הזה. אוי רגע, שאני לא אשכח," אמר מר פֶסְטֶר בעודו לובש סינר צהוב בהיר, "זה בשבילך."

הוא הושיט לבִתוֹ מעטפה. הצבע של המעטפה היה כחול מלכותי והיתה לה מסגרת כסופה. נראה היה שמדובר במכתב חשוב למדי. "בשבילי?" שאלה אָדֵל בסקרנות.

אִמָהּ הרימה את עיניה מעל דפי הירחון המדעי שקראה. "בשבילה?" היא צִמצמה את עיניה, שהיו גדולות באופן בלתי טבעי כמעט. "מי לעזאזל יכול לשלוח מכתב לאָדֵל?"

מי באמת? אָדֵל בחנה את המעטפה שבידיה, שעליה היה כתוב:

לכבוד מיס אָדֵל פֶסְטֶר־וִינְטֶרבּוֹטוֹם
שדרות האוֹפּוֹסוּם 399 ,
טיפּינג פּוֹינְט,
טַסמַנְיָה, אוסטרליה.

בצִידה האחורי של המעטפה, ליד לשונית הסגירה, היה חותם שעליו שורה של שערים מעוטרים ועליהם קלועים גבעולים של שיח ורדים. ליד הסמל היתה חרוטה המילה סוֹמֶרְסֶט.

משהו במכתב הזה גרם לאָדֵל להרגיש מתוחה ונרגשת בעת ובעונה אחת. לרגע חשבה לבקש מאביה לקרוא אותו בשבילה, אבל מר פֶסְטֶר היה עסוק בטריפת ביצים ובעִלעוּל בערמת הניירות הגבוהה שהיתה מונחת על דלפק המטבח וכללה חשבונות שטרם שולמו והתראות אחרונות על תשלומים נוספים.

בימים שבהם התגוררו בסקוטלנד, לפני שהתחיל הבלגן והכול נהיה נורא כל־כך, מר פֶסְטֶר היה מְשַׁמֵר ספרים עתיקים מכוּבד בעל שם בינלאומי. אָדֵל חלקה עם אביה את התשוקה לטפל בספרים פגומים ולשקֵם אותם, אבל למרבה הצער, העסק של אביה כבר לא היה קיים ורק לעתים רחוקות מישהו עוד שלח לו ספר לתיקון.

אתם בוודאי שואלים את עצמכם איזה אסון נורא נפל על המשפחה הזאת וגרם לה לרדת מנכסיה? התשובה לכך טמונה באישה הכחושה בעלת ההבעה הרגזנית וּשְׂעַר הפחם בצורת מטאטא פראי שעל ראשה, היושבת בקצה הרחוק של שולחן המטבח.

זוהי אִמָהּ של אָדֵל, פרופסור פְּרוּדֶנְס פֶסְטֶר־וִינְטֶרבּוֹטוֹם, אישה מאוד לא נעימה שהֶבֶל פִּיה מצחין. היא היתה גם מעין גאון והתמחתה בהתנהגות בעלי־חיים. מחקרה פורץ הדרך, שאותו ערכה באוניברסיטת מֶקדוּגָל באֶדִינְבּוֹרוֹ שבסקוטלנד, זכה לשבחים ברחבי העולם כולו, ולשמחתה הרבה צברה במשך השנים מוניטין עולמיים ופרסום רחב.

לרוע המזל, הדבר היחיד שהפרופסורית רצתה יותר מתהילת עולם היה כסף. פְּרוּדֶנְס קינאה במשך כל חייה באחיה הבכור סַילָאס וִינְטֶרבּוֹטוֹם ובהוֹן העצום שלו, ולכן בשעה שעסקה בניסוי על הפִיזיוֹלוֹגיָה של ציפורים וגילתה דרך שבה אפשר לשנות באופן ניכר את הופעתו החיצונית של דרור עצים פשוט, החל לקנן במוחה רעיון שטני למדי.

הפרופסורית גילתה שאם תערוך לדרור הבית המסכן סדרת ניתוחים מכאיבים ומאוד לא מוסריים, היא תוכל לגרום לו להיראות כמו עֶפְרוֹנִי חָבוּט — הציפור הנדירה ביותר על פני כדור־הארץ, וגם היקרה ביותר. יהיה אפשר למכור כל אחד מהמתחזים בעלי הכנף האלה תמורת סכום לא קטן. וכך היא תהיה עשירה!

במעבדה שמוקמה בירכתיים של מרתפי האוניברסיטה אספו הפרופסורית ופול, העוזר שלה, להקה של שנים־עשר דרורי עצים, וברצינות רבה החלו לבצע את סדרת הניתוחים הלא מוסריים שלהם. הם עבדו בשעות הלילה כדי שאיש לא יבחין בהם, ועד מהרה הצליחו ליצור את הלהק הראשון של עֶפְרוֹנִים חָבוּטִים מזויפים.

הפרופסורית אִירגנה מכירה, שהיתה אמורה להיות מוצלחת ורִווחית במיוחד, באמצעות אחד מחבריו של פול שהכיר כמה מבריחי ציפורים ידועים לשמצה. הרווח על מכירת להקת הציפורים הראשונה לבדה היה אמור להיות יותר ממאה אלף לירות שטרלינג!

ואולם, ככל שחלפו הימים החלו הציפורים לגלות נטיות אלימות שלא היו אופייניות כלל לעֶפְרוֹנִים החָבוּטִים העדינים ושוחרי השלום. מקוריהם וטוֹפריהם של בעלי הכנף גדלו במהירות ונעשו חדים כמו להבים של סכיני גילוח, ועד מהרה היה צורך להפריד בין הציפורים מחשש שמא יטרפו זו את זו כדי לספק את תאבונן המוגבר.

פול, שהחל לחשוש מהגרוע מכול, התחנן בפני הפרופסורית שיפסיקו את הפרויקט ויהרגו את הציפורים הקטלניות, אבל היא סירבה, מכיוון שלא הסכימה לוותר על הכסף המפתה.

ביום המכירה הגיעה פרופסור פֶסְטֶר־וִינְטֶרבּוֹטוֹם לאוניברסיטה בשעה מוקדמת כדי לבדוק מה שלום פול, שעבד כל הלילה כדי להכין את הציפורים למשלוח. כשנכנסה אל המעבדה שבמרתף התגלה בפניה מחזה כה מבעית ונורא, עד שלא יכלה לעמוד על רגליה וקרסה אל הרצפה.

גופתו של פול היתה שרועה עליה, ונחיל של עֶפְרוֹנִים חָבוּטִים נלהבים ואלימים שזללו ברעבתנות את בשרו הסתיר את רוּבָּה. ביעילות חסרת רחמים הם אכלו אותו פיסות־פיסות וחשפו את עצמותיו. הציפורים השתמשו במקוריהן האימתניים ולעסו את סורגי הכלובים שלהן. הן חיכו בסבלנות עד שפול הפנה את גבו ואז תקפו אותו.

הפרופסורית, שלא יכלה להסתיר מפני האוניברסיטה את הזוועה שחוֹללה, נאלצה להודות בַּכּוֹל. העיתונאים קפצו מיד על הסיפור המרעיש. כותרות העיתונים זעקו: פרופסורית בעלת מוח של ציפור יוצרת עֶפְרוֹנִים רצחניים!

שלא במפתיע תבעה משפחתו מוכת היגון של פול את האוניברסיטה. במקביל תבעה האוניברסיטה את הפרופסורית, כך שהיא נותרה חסרת כול. היות שבאוניברסיטה השתוקקו לקבור את הסיפור הנורא הזה, שִׁכנע המוסד האקדמי את הסְקוֹטְלַנד יָארְד שלא להגיש תביעה פלילית כנגד הפרופסורית, והחקירה נסגרה בשקט. מובן שבשלב זה שמה הטוב של הפרופסורית היה הרוס לחלוטין.

אָדֵל והוריה ברחו מסקוטלנד כשהם מרוּששים ומיואשים ומצאו מקלט במקום היחיד שהסכים לקבל אותם — טִיפִּינְג פּוֹיְנְט, טַסמַניָה.

אָדֵל סילקה את הזיכרונות הקודרים הללו ממוחה והתכופפה ללטף את ראשו של ווֹשינגטון. הבולדוג גִרגר בתודה. ווֹשינגטון היה תוצר חסר מזל של אחד הניסויים הראשונים שעשתה הפרופסורית.

היא היתה בטוחה שתוכל לתכנת מחדש את כלב הבית ולהחליף את האינסטינקטים הכלביים שלו באינסטינקטים של חתול. הניסוי הוכתר בהצלחה רבה ווֹשינגטון השתנה לחלוטין. הוא החל לגרגר וליילל כמו כדור פרווה חתולי, אבל עד מהרה הסתבר שהפרופסורית אינה מסוגלת להחזיר את המצב לקדמותו ולכן נידון הבולדוג המסכן לחיות את חייו כחתול.

אָדֵל הביטה שוב במעטפה שבידה וחשה רטט של התרגשות עובר בגופה. מי כתב לה מכתב? היא שברה את החותם בעדינות והחלה לקרוא.

אָדֵל התקשתה להאמין למה שקראה. לאחר רגע של היסוס היא פִּשפשה במעטפה והוציאה ממנה פיסת נייר מלבנית. המחאה! המחאה על־סך עשרת אלפים דולר!

בהיסח הדעת נפלטה מפיה של אָדֵל צווחה נלהבת, ובתגובה נעצו בה הוריה מבטים מוזרים. נראה היה כי הרעש הפתאומי הפריע את מנוחתה של הפרופסורית.

"למה לעזאזל את צוֹוחת ככה, ילדה?" שאלה.

"הדוד סַילָאס," אמרה אָדֵל וניסתה לרסן את התלהבותה. "זאת המחאה מהדוד סַילָאס!"

"סַילָאס!" צעקה הפרופסורית, עיניה בולטות בטירוף. "האם אמרת סַילָאס? סַילָאס וִינְטֶרבּוֹטוֹם?"

אָדֵל הִנהנה בעצבנות. "זה מה שכתוב כאן." היא קיפלה את ההמחאה והחזירה אותה במהירות לתוך המעטפה. "הוא גוסס," אמרה בשקט, "והוא רוצה שאבוא לבקר אותו באחוזת סוֹמֶרְסֶט."

"לבקר אותו?" אמר מר פֶסְטֶר בדאגה.

"אני נורא מצטערת שהדוד סַילָאס עומד למות," אמרה אָדֵל, "אבל לא נראה לכם שזאת הזמנה מוזרה מאוד, בהתחשב בכך שמעולם לא פגשתי אותו?"

הפרופסורית קפצה על רגליה, זינקה אל עברו האחר של השולחן והושיטה את ידה אל המכתב.

"ודאי שזה לא מוזר!" התנשפה. "זה ממש יפה מצִדוֹ, מלא התחשבות. אמרת משהו על המחאה, לא? על איזה סכום בדיוק, יקירתי?"

"עשרת אלפים דולר," ענתה אָדֵל. "סַילָאס כתב שאם אני לא רוצה לבוא לבקר אותו באחוזת סוֹמֶרְסֶט, אני יכולה לשמור לעצמי את הכסף."

"הו, ילדתי!" אמר מר פֶסְטֶר, "אלה חדשות נהדרות! ברור שלא ארשה לך לנסוע אל הרודן הנוראי הזה, אבל תחשבי על כל הכסף. אין ספק שנוכל לשלם חלק מהחשבונות שלנו בעזרת ההמחאה הזאת."

"מה?" צעקה הפרופסורית, "לא תרשה לה לנסוע? השתגעת לגמרי?"

"תראי, פְּרוּדֶנְס," אמר מר פֶסְטֶר בזהירות. "לא נעים לי לומר דברים רעים על אדם חולה, אבל סַילָאס וִינְטֶרבּוֹטוֹם הוא האיש עם היד הכי קפוצה, הלב הכי שחור והמוח הכי מרושע שחי אי־ פעם בעולם הזה."

הפרופסורית השתנקה. "ווֹלְטֶר פֶסְטֶר! תחזור בך מדבריך!" "לא אחזור בי," אמר בעלה בפשטות. "סַילָאס מעולם לא הפגין ולו שמץ של טוּב לב כלפינו. בשנה שעברה, כשהיתה לנו... הבעיה, התחננתי בפניו שילווה לנו כסף כדי שנוכל להציל את הבית שלנו, ומה הוא עשה? הוא כינה אותנו טיפשים וצחק לנו בפנים."

"ווֹלְטֶר, תנסה להיות קצת פחות אידיוט," הציעה אִשתו. "סַילָאס נוטה למות. סביר להניח שהוא הזמין את אָדֵל לאחוזת סוֹמֶרְסֶט כי הוא רוצה להוריש לה את כל הוֹנוֹ. האם תמנע הזדמנות כזאת מהבת שלך? אתה אדם נוראי!"

מר פֶסְטֶר ליטף את שפמו באצבעותיו. הוא עשה זאת בכל פעם שעמד בפני התלבטות כלשהי. "סַילָאס... סביר להניח שכבר יש לו איזשהו אוצר קטן," אמר בהיסוס.

"יש לו אוצר גדול," אמרה הפרופסורית בביטחון. "אוצר גדול מאוד!"

"איך הוא נהיה עשיר כל־כך?" שאלה אָדֵל וקיוותה לגלות שבאילן היוחסין של משפחת וִינְטֶרבּוֹטוֹם היה הרפתקן שכָּרָה זהב או איזשהו ממציא דגוּל.

"הוא התחתן עם בעלת ממון," אמרה הפרופסורית בנוקשות. "למעשה, הוא עמד להתחתן עם בעלת ממון. ארוסתו, הליידי קוֹרנֵליָה בּלוּם, נהרגה יום לפני החתונה. היא הורישה את אחוזת סוֹמֶרְסֶט לסַילָאס. איזו טיפשה!"

"היא מתה?" שאלה אָדֵל, ועיניה הכהות נפערו בתדהמה. "מה קרה לה?"

הפרופסורית משכה בכתפיה. "היא נהרגה בתאונת דרכים. סַילָאס קיבל הכול, כולל אחוזת סוֹמֶרְסֶט המפוארת שניצבת על אי פרטי.

נוסף על כך הוא קיבל גם כמה מיליוני דולרים מקרן הנאמנות של ליידי בּלוּם. מאז ההון שלו רק הלך וגדל." הפרופסורית הצביעה על בִּתה בארשת ניצחון, "ועכשיו כל זה יכול להיות שלך!"

"את שוכחת את האחרים, פְּרוּדֶנְס," אמר בעלה בזהירות. "אחיך הבכור נְתָנִיאֵל, שיש לו בת בערך בגיל של אָדֵל, נכון? וכמובן, אחיך ג'וּלְיוּס, שאם אני לא טועה יש לו בן עם שם משונה למדי. ומה בנוגע לאחותך רוֹזמֶרי?"

"אף אחד לא ראה את רוֹזמֶרי או שמע עליה כבר עשרים שנה," אמרה הפרופסורית בביטול. "ובקשר לאחים שלי, נכון שלכל אחד מהם יש ילד. אבל ג'וּליוּס מת, ינוח בשלום על משכבו, וסַילָאס לא סובל את נתניאל, אפילו יותר משהוא לא סובל אותנו."

בזמן שהוריה של אָדֵל דיברו על סיכויה לרשת את ההון העצום של הדוד שמעולם לא פגשה, ארזה אָדֵל בשקט את התרמיל שלה, תחבה את שׂערה הג'ינג'י המקורזל להפליא תחת כובעה ופנתה אל הדלת.

"חכי רגע, מתוקה," קראה אִמָהּ והלכה בעקבותיה אל המסדרון. "את תיסעי, נכון?" שאלה בתקווה. "כלומר, לאחוזת סוֹמֶרְסֶט."

"אם לא אכפת לך, אמא, אני מעדיפה לא לנסוע," אמרה אָדֵל. "לא יהיה לי נעים לנסוע לבד למקום רחוק כל־כך."

"אבל, מתוקה," אמרה הפרופסורית, "את לא תהיי לבד. סַילָאס הוא בכל־זאת בן־משפחה."

"אבל בשבילי הוא אדם זר," אמרה אָדֵל. "אני מעדיפה להישאר כאן איתכם, אם זה בסדר."

"כמובן, מתוקה."

"אני חייבת ללכת, אחרת אאחר לבית־הספר."

כשאָדֵל פתחה לרווחה את דלת הכניסה היא הרגישה את אצבעותיה הגרומות והארוכות של אִמָהּ מתהדקות על מִפרק כף־ ידה.

"תקשיבי לי טוב," סיננה הפרופסורית, שעיניה נצצו בזעם. "את תיסעי לסוֹמֶרְסֶט ואת תהיי האחיינית הכי מקסימה בעולם. ברור?"

"תעזבי אותי!" אמרה אָדֵל, אבל אצבעותיה של אִמָהּ התהדקו עוד יותר והתפתלו סביב מִפרק כף־ידה כמו נחש פיתון שחונק את טרפו.

"תביני, מתוקה," לחשה הפרופסורית באוזנה של אָדֵל. "במרחק של פחות ממאה קילומטרים מכאן יש מקום שנקרא בית רָאצֶ'ט. זה מקום מיוחד שנועד לילדים קטנים ומבחילים שאף אחד לא מעוניין בהם. אם תחליטי לא לנסוע לאחוזת סוֹמֶרְסֶט, אבא ואני ניאלץ לשלוח אותך לשם לתקופה בלתי מוגבלת. הרי נשאר לנו מעט מאוד כסף, וכדי לגדל ילדה בת שתים־עשרה דרוש סכום עצום."

אָדֵל חשה בגל של אימה קפואה מתנפץ בתוך החזה שלה. היא שמעה על בית רָאצֶ'ט מהילדים האחרים בבית־הספר. היה זה מקום נוראי ומפחיד, גרוע כמו בית־סוהר! היו שם סורגים על כל החלונות, שומר שהשגיח על השער הראשי, וכל המבנה היה מוקף בחומת בטון ענקית עם חוטי תיל דוקרני שנועדו למנוע בריחות. המזון היחיד שהדיירים במקום קיבלו היה מרק, לחם ותפוחי עץ, נאסר עליהם לקבל מבקרים מבחוץ, ואפילו הילדים הקטנים ביותר נאלצו לעבוד בכל יום אחרי הלימודים בבית־החרושת לנעליים, ששכן מתחת לבית־הספר.

"את לא תעשי את זה," אמרה אָדֵל בקושי. "אבא לעולם לא ייתן לך לשלוח אותי למקום כמו בית רָאצֶ'ט."

"אבא שלך יעשה מה שאני אגיד לו לעשות," אמרה הפרופסורית בשלווה. "אני בטוחה שבהתחלה הוא ינסה להגן עלייך ויחולל מהומה, אבל בסוף הוא יקבל את העובדה שאני תמיד צודקת. הוא תמיד מבין את זה."

הפרופסורית שִׁחררה את אחיזתה והותירה סימן אדום בולט סביב מִפרק כף־היד של אָדֵל.

"הבחירה בידייך, מתוקה," אמרה בקלילות. "אם אינך רוצה להגיע אל בית רָאצֶ'ט, כדאי שתקבלי את הזמנתו הנדיבה של הדוד סַילָאס. את לא ילדה יפה במיוחד אבל את חכמה, ואני בטוחה שתבחרי בדבר הנכון."

אָדֵל חלפה על פני אִמָהּ, יצאה מהבית והרגישה את הרוח הקרירה נושבת על פניה. היא נעצרה, אבל לא פנתה לאחור.

"בסדר," אמרה בלחש. "אני אסע לאחוזת סוֹמֶרְסֶט."