על המחבר/ת
טעימה מהספר
סיימון בלום, ילד רגיל בכיתה ו', לא מבין מאיפה הסיפור הזה נפל עליו - תרתי משמע. יום בהיר אחד הוא מגלה את התגלית המדהימה ביותר מאז גילוי כוח הכְּבִידָה - והתגלית הזאת פשוט נופלת לו על הראש...
סיימון מוצא ספר קסום בעל כוחות מיוחדים שמכיל את הנוסחאות של כל החוקים ששולטים ביקום! כשהוא מדקלם את הנוסחאות בקול רם, הוא מצליח לעשות דברים מדהימים, למשל להקטין את כוח הכְּבִידָה כדי לעוף באוויר, או להרים באצבע אחת ערימה של ספרים!
אבל ספר בעל עוצמה רבה כל-כך הוא פריט נחשק בעיני כל מיני אנשים, בעלי כל מיני כוונות, ועד מהרה מגלה סיימון שטיפוסים מפוקפקים בעלי כוחות אפלים מעוניינים לשים את ידיהם על הספר הקסום, והם לא בוחלים בשום אמצעים.
סיימון והחברים שלו, אוון ואלישה, מוצאים את עצמם שקועים עד צוואר בהרפתקה מצחיקה, מפחידה ומותחת, שמתקדמת במהירות האור. בדרך הם מתגברים על מכשולים, על פחדים ועל הבריונים של בית-הספר, שסוף-סוף מישהו מחליט ללמד אותם לקח. השלושה משתמשים בחוכמה ובתושייה שלהם ורותמים את המדע לקרב אימתני על הספר, על הנוסחאות, ועל עתידו של היקום!
מייקל רייזמן נולד וגדל בניו ג'רזי שבארצות-הברית. הוא יודע לעשות ג'אגלינג ושולט במקלות אכילה בשתי הידיים שלו, אבל הוא לא יכול לשלוט ביקום (ולא כי הוא לא ניסה...) למייקל יש חגורה שחורה בנמנום, והוא אוהב לאכול פיצה, שוקולד, ואגרולים.
בין השאר הוא עבד בהכנת מיצי פירות, בשטיפת אוהלים, בטלוויזיה ובקולנוע, אבל הוא הכי מאושר כשהוא יושב בבתי קפה וממציא סיפורים מוזרים. זהו ספרו הראשון.
ברוכים הבאים לסיפור קורותי
תסתכלו מסביבכם. מה אתם רואים? אם אתם בִּפנים אתם בטח רואים קירות, שטיחים, רהיטים. אם אתם בחוץ, אולי אתם רואים דשא, בניינים, שמים. אבל העולם מסובך ומורכב הרבה יותר ממה שנדמה לנו.
למה אני מתכוון? הנה דוגמה: אנשים. רובם הם פשוט, טוב...
אנשים, אבל חלק מהם מיוחדים. אני אחד מהאנשים המיוחדים האלה. גם האדם שעומד לידכם יכול להיות אחד מאיתנו, ואין לכם שמץ של מושג שהוא מיוחד.
מה הופך אותנו למיוחדים?
הספרים.
אני לא מתכוון לספרים שאתם קוראים בשביל הכיף או כדי לכתוב יומן קריאה או בעצם לכל ספר שאפשר לקנות בחנות או למצוא בספרייה. לא. הספרים שאני מדבר עליהם חשובים כל־כך עד שמגיע להם שנקרא להם הספרים בה"א הידיעה - הספרים.
אתם מבינים, כל מה שמסביבכם, כל מה שיש ביקום כולו, מתנהל על־פי כללים. חוקים. והספרים מכילים את החוקים האלה. מסבירים אותם. שולטים בהם. והם עושים את זה בדרכים שאפילו אני לא מסוגל להבין עד הסוף. הספרים דואגים לכך שהיקום לא יתפרק.
אלה שיודעים על הספרים ומכירים אותם נקראים האיגוד. אנחנו אלה ששומרים על היקום באמצעות הספרים ודואגים שהוא יתנהל חלקה (חוץ מאשר כמובן כמה שיבושים מקריים כמו חזיונות על־טבעיים או האופן שבו עֵטים נעלמים לפעמים כשאנחנו לא מסתכלים).
כל אלה שלא שייכים לאיגוד הם אַאוּטְסַיידֶרִים, זרים. הם לא יודעים על קיומם של הספרים. הם לא יודעים איך היקום פועל. אפילו מדענים שאינם שייכים לאיגוד, שעושים מחקרים ומגלים תגליות, ממציאים דברים ומנסים להסביר למה השמים כחולים, איך עפות הציפורים, או למה לשוקולד יש טעם כל־כך מצוין, יודעים רק חלק קטנטן מהאמת.
האיגוד היה תמיד מאחורי הקלעים, השקיף בחשאיות על הזרים לאורך ההיסטוריה וראה איך הם מתפתחים ומתקדמים. רבים מאיתנו מְתפקדים כמדריכים וכמנחים - לרוב מרצים באוניברסיטה או מורים בבתי ספר. ככה אנחנו יכולים להשגיח על הזרים.
אף אחד, אפילו לא אנחנו, אלה ששייכים לאיגוד, לא יודע מאיפה מגיעים הספרים או מה הם באמת. חלק מאיתנו, ואני בדרך־כלל אחד מהם, משוכנעים שהספרים הם יצורים חיים וחושבים שהיתה להם יד ביצירת היקום. אנחנו מאמינים שצריך לכבד את הספרים, לדאוג להם, ואפילו להניח אותם מול הטלוויזיה כשיש איזו תוכנית ממש טובה.
כל מי ששייך לאיגוד מסכים שחייבים לשמור על הספרים בסוד: בגלל כל הידע העצום שהם מכילים, הספרים יכולים להיות הדבר המסוכן ביותר ביקום.
ולמה אני מספר לכם את כל זה? בגלל העבודה שלי - אני מתְעָדֵ. אני רואה את מה שרואים האחרים, שומע את מה שהם שומעים, מרגיש את מה שהם מרגישים, ומתעד הכול. אבל כמו כל המְתַעֲדִים, אסור לי להתערב. הספר המסוים הזה מְסַפֵּר על ספר נהדר ובעל כוח הרסני שהגיע לידיו של ילד בן אחת־עשרה בשם סַיימוֹן בְּלוּם, ואיך הוא שינה את פני היקום לנצח.
פרק 1: סיימון בלום מרגיש את הרוח
סיימון בלום גר בחלק הצפוני־מזרחי של ארצות־הברית, בחלק הצפוני־מזרחי של ניו־גֶ'רזי, בחלק הצפוני־מזרחי של מחוז בֶּרגֶן ובחלק הצפוני־מזרחי של לוֹנְוִויל. החדר שלו פנה לכיוון דרום.
הבית הדו־קומתי שבו גר סיימון בלום שכן ברחוב ג'רום, רחוב קטן שהסתיים אחרי כמה בתים, התעקל והוביל לדרך ללא מוצא בשם דרך וַאן סַילָאס. סיימון גר קרוב מאוד לבית הספר היסודי ואן בְּיוּרֶן. בית ספר רגיל לגמרי לתלמידים מגן ילדים ועד כיתה ו'.
לסיימון היה גם מראה רגיל לגמרי. היו לו שיער חום־בהיר, תפזורת של נמשים בהירים על אפו הממוצע בגודלו )שבאמצעו היתה בליטה קטנה וחסרת ייחוד לחלוטין(, ועיניים כחולות וגדולות.
גובהו היה ממוצע לגילו אך למורת רוחו, הוא היה אחד התלמידים הצעירים ביותר בכיתה ו'. בואו נאמר שלא היה לו סיכוי גדול לזכות באיזשהו פרס על גובה.
ביום שנראה כמו יום ראשון רגיל לגמרי בסוף־שבוע רגיל לגמרי סיימון עף. הוא המריא באוויר מעל לוֹנוִויל ועשה סַלְטוֹת. הוא צחק כשהרגיש את הרוח נושבת מסביבו. הוא צחק כי - מוכרחים להודות - לכל אחד שיכול לעוף ולעשות סלטות באוויר בלי להיות קשור לאיזה מטוס סילון יש סיבה ממש טובה להיות במצב רוח מצוין.
סיימון ריחף בנקודה כלשהי באוויר והתרכז. גופו רעד ושינה את צבעו, מאפרסק ורדרד לאדום צהבהב, אחר־כך לכחול ולבסוף ללבן בוהק. ואז הוא התפוצץ בהתפרצות מופלאה של אור מְסַנוור עד עיוָורוֹן. חלקיקים קטנטנים זוהרים של סיימון התפזרו בשמים כאילו היה זיקוק אנושי, אך שלא כמו רוב הזיקוקים, החלקיקים, הגחלים הללו, חזרו והתחברו לגוף הנורמלי של סיימון.
אחר־כך הביט סיימון בקווי המִתאר של הירח בשעות היום ושוב התרכז. הוא נעלם, העביר את עצמו במהירות מלוֹנוִויל והופיע שנית על פני השטח השוממים, נטולי האוויר של הירח. כשקיפץ והתרוצץ בעליצות נותרו טביעות רגליו על פני הירח המאובקים. אחרי כמה דקות הוא הביט סביבו ונאנח למראה הריקנות והשממה. לא היה כיף כל־כך להשתולל לבד, בלי אף אחד שיוכל להצטרף אליו.
באותו רגע הרגיש סיימון משהו נע בתוכו. הוא הביט אל הקרקע ומִצמץ בעיניו והעביר את עצמו חזרה אל חדר השינה שלו, שם ישב ליד שולחן הכתיבה בעיניים עצומות וראה בדמיונו את אותן התמונות.
כן, אתם צודקים. סיימון עשה את כל הדברים המדהימים הללו בדמיונו בלבד. והיה לו דמיון פורה ופרוע. סביר להניח שמחשבותיו ודמיונו פעלו והתאמצו בערך כמו שספורטאים אולימפיים מתאמצים מבחינה פיזית, רק שלסיימון היה הרבה פחות סיכוי למצוא את שמו מתנוסס מעל דפי העיתון.
למען האמת, אף־על־פי שבחוץ היה יום יפהפה, סיימון לא יצא מפתח ביתו במשך כל הבוקר. הוריו לא היו בבית ולכן לא ניסו לשכנע אותו לצאת החוצה כדי ליהנות ממזג האוויר הנהדר. שניהם הלכו למשרדים שלהם כדי להספיק לעבוד קצת. גם כשהם היו בבית הם בדרך־כלל עבדו על טבלאות או רשימות מהעבודה.
אמא שלו, סילביה בלום, היתה מנהלת בכירה במשרד פִּרסוּם.
היא נהגה ללבוש חליפות עסקים מחוּיטות שנתפרו בהזמנה ולשאול שאלות בלי לחכות לתשובה. אביו, סטיבן בלום, היה אַסְטְרוֹפִיזִיקָאי.
הדבר שעִניין אותו יותר מכול היה חֶקֶר סוֹדוֹת היְקוּם. סילביה התלוצצה לא פעם שסטיבן לא ישים לב גם אם תתפוצץ לידו פצצה, אבל זה לא היה לגמרי נכון... סביר להניח שהוא היה מנסה לחקור את אופי הפיצוץ.
לסיימון לא היה אכפת שהוריו מכורים לעבודה. הוא הסתגר בתוך עצמו בבית, בבית הספר ובעצם, בכל מקום אחר. הוא היה רגיל לכך שמתעלמים ממנו: הציונים שלו היו מספיק טובים כדי שהמורים שלו לא יציקו לו, ובדרך־כלל הוא הצליח להתחמק גם מהבריונים בבית הספר.
כשישב בכיסא שלו מול שולחן הכתיבה שלו, סיימון פקח את עיניו ותהה מה היתה התנועה המוזרה שחש בתוכו קודם לכן ומהיכן היא הגיעה. הוא התבונן סביב בחדר שלו, בחן מדפים על מדפים של ספרים, חוברות קומיקס וצעצועים ישנים: מכוניות, חלליות, דינוזאורים, גיבורי־על, וכל צעצוע אחר שעולה בדעתכם. על הקירות היו תלויות כרזות של סרטי קולנוע (בעיקר סרטי מדע בדיוני ופנטזיה), תמונות של אסטרונאוטים הולכים הליכת ירח מחוץ לחלליות שלהם ומקפצים על פני הירח, וציור של הצייר האהוב על סיימון בכל הזמנים: מוֹרִיץ קוֹרְנֶלִיס אֶשֶׁר.
אֶשֶׁר צִייר את הבלתי אפשרי. הוא כופף את חוקי המציאות בדרכים מטורפות. לתמונה שהיתה תלויה על קיר חדרו של סיימון קראו יחסיוּת. ראו בה את חלקו הפנימי של בית שבו אנשים מטפסים במעלה גרמי מדרגות שונים בכל זווית אפשרית. חלק מהאנשים נראו הפוכים לגמרי ביחס לאנשים אחרים, אבל כל אחד מהאנשים טיפס במעלה המדרגות כאילו היו אלה מדרגות רגילות לגמרי.
סיימון הביט בספר שקרא קודם לכן: המדריך לטרמפיסט בגלקסיה מאת דַגְלָס אָדַמְס. זה היה הספר האהוב עליו ביותר. העלילה מספרת על גבר בריטי רגיל לחלוטין בשם אַרתוּר דֶנְט, שיוצא להרפתקה מדהימה ומרתקת ברחבי הגלקסיה בחברת קבוצה של חייזרים. סיימון היה רוצה להיות ארתור דנט. לכן הוא אהב כל־כך את הספר.
אבל לא הספר חולל את התנועה הפנימית שסיימון חש בתוכו קודם לכן, גם לא הציור של אֶשֶׁר. היה זה משהו שנמצא מחוץ לחלונו של סיימון. סיימון פתח את החלון, וזה היה הרגע שבו הוא הרגיש את הרוח. הרוח. בה"א הידיעה. כמו הספרים. זאת היתה רוח כל־כך חשובה, עד שהיה צריך לקרוא לה הרוח.
אתם מבינים, זה לא היה משב רוח רגיל. זאת היתה רוח, שכאשר היא נשבה על פניו של סיימון, הוא הרגיש רגוע ונרגש בעת ובעונה אחת. הוא הרגיש דגדוג של מחשבות ואפשרויות. הרוח הזאת נתנה לו חריץ הצצה קטנטן, זעיר, לחלק נסתר ומיוחד של העולם. לרגע אחד הוא חש כאילו הוא באמת עף, כאילו הוא אכן זיקוק מסתחרר, כאילו הוא באמת משתולל על הירח... ועוד דברים מופלאים רבים. כאילו הוא יכול לעשות כל דבר. כאילו כל דבר יכול לקרות.
הרוח שככה וסיימון הסתובב חזרה אל חדרו. אבל הוא לא שכח. הוא לא היה מסוגל לשכוח את התחושה שעוררה בו הרוח.
בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש
FOLLOW
