סוד בראשית

סודה העתיק ביותר של האנושות עומד להתגלות...

במדבר צרוב השמש של מזרח טורקיה ארכיאולוגים חושפים מקדש אבן, שהוא המבנה העתיק ביותר בעולם שהתגלה אי-פעם. כשהעיתונאי הוותיק רוֹבּ לאטרל נשלח לדווח על אתר החפירות, ניצתת סקרנותו לאחר שהוא מגלה שלפני עשרת אלפים שנה מישהו קבר את האתר בכוונה תחילה, ואיש איננו יודע מדוע.

רק אדם אחד יודע את הסוד - סוד מדהים כל כך עד שהוא עלול לאיים על כל המבנה החברתי של האנושות - והאדם הזה נחוש בדעתו להשמיד את הראיות עוד לפני שיתגלו.

סוד בראשית הוא מותחן מטלטל שעלילתו משתרעת על פני כמה וכמה יבשות - החל בטירות ההרוסות של אירלנד וכלה במרחבי הישימון הצחיחים של כורדיסטן. טום נוקס שוזר במומחיות מרהיבה ממצאים ארכיאולוגיים אמיתיים, עובדות היסטוריות, תגליות מדעיות ותעלומות תנ"כיות לסיפור עלילה משלהב, הסוחף את הקורא ומרתק אותו לכל אורכו.

טום נוקס - Tom Knox

טום נוקס הוא שם העט של הסופר והעיתונאי שון תומאס. הוא נולד וחי באנגליה, וכעיתונאי טייל בכל העולם לצורך כתבותיו עבור עיתונים וכתבי עת רבים ובהם הטיימס, הגרדיאן ודיילי מייל. ספריו זכו להצלחה רבה בעולם ותורגמו לשפות רבות.

הערת המחבר
סוד בראשית הוא יצירה בדיונית. ואולם מרבית ההתייחסויות הדתיות, ההיסטוריות והארכיאולוגיות עובדתיות לחלוטין ומדויקות.

ובייחוד: גבֶּקליטֶפֶּה (Gobekli Tepe , שלמעשה מבטאים את שמו גוֹבֶּקלִי־ טֶפֵּיי) הוא אתר ארכיאולוגי בדרום־מזרח טורקיה, סמוך לעיר שַׁנלֶאוּרפָה (Sanliurfa), שגילו כשנים־עשר אלף שנים, ומבוצעות בו כעת חפירות. כל מערך האבנים, העמודים והתגליפים נקבר בכוונה תחילה בשנת 8000 לפני הספירה. איש אינו יודע למה.

באזור הסובב את גבֶּקליטֶפֶּה, בין הכורדים של דרום טורקיה וצפון עיראק, קיימת קבוצת דתות עתיקות הידועות בכינוי "כת המלאכים". חלק מחברי הכתות סוגדים לאל הנקרא מֶלֶכּ טאוּס.

"וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת־יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט
אֶת־בְּנוֹ." בראשית כ"ב, י'

אלן גרינינג היה שיכור. הוא שתה כל הלילה בקובנט גארדן; הוא התחיל בפאב פאנץ', שם לגם שלושה או ארבעה פיינטים בחברת ידידיו הוותיקים מהקולג'. אחר־כך הלכו כולם לפאב הטלה והדגל, שנמצא במורד אותה סמטה טחובה סמוך למועדון גאריק.

כמה זמן ישבו שם ושתו בירות בזו אחר זו? הוא לא היה מסוגל לזכור. משום שאחר־כך הם הלכו לראונדהאוס, ונפגשו עם עוד כמה בחורים מהמשרד שעבד בו. ובשלב מסוים הם עברו מכוסות בירה למשקאות חריפים יותר: כוסיות וודקה, ג'ין וטוניק, צ'ייסרים של ויסקי.

ואז הם עשו את הטעות הגורלית. טוני אמר, בואו נלך להסתכל קצת על בחורות. והם צחקו והסכימו וטיפסו לאטם כמחצית הדרך במעלה סמטת סנט מרטין ונכנסו בעזרת שוחד למועדון החשפנות סטרינגפֶלוס. הסדרן לא היה להוט להכניס אותם, לא בהתחלה: הוא חשש מפני שישה צעירים שניכר עליהם שיצאו למסע השתכרות, כולם מקללים וצוחקים, והרבה יותר מדי קולניים.

צרות.

אבל טוני נופף בחלק מהבונוס השמן שהוא מקבל בסיטי, מאה לירות סטרלינג לפחות, והסדרן חייך ואמר, כמובן, אדוני... ואחר־ כך...

מה קרה אחר־כך?

הכול היה מטושטש. ערבוביה של חוטיני וירכיים ומשקאות. ובחורות לטביות עירומות מחייכות ובדיחות גסות על פרוות רוסיות ובחורה פולנייה בעלת שדיים מדהימים וכמויות אין־סופיות של כסף שבוזבז על דבר זה או אחר.

אלן נאנק. חבריו עזבו בשעות שונות: כשלו מהמועדון והתמוטטו במוניות. בסופו של דבר הוא נשאר לבדו, הלקוח האחרון במקום, ותחב המוני שטרות של עשר לחוטיני של הבחורה הלטבית שנענעה ופיתלה את גופה הקטנטן בעודו לוטש בה את עיניו בחוסר אונים, בהערצה, בטיפשות, כמו אידיוט.

ואז, בארבע לפנות בוקר, הפסיקה הבחורה הלטבית לחייך ופתאום נדלקו האורות והסדרנים תפסו בכתפיו וליוו אותו בתקיפות אל הדלת. הם לא בדיוק השליכו אותו החוצה לרחוב כמו קבצן ממסבאה במערבונים של פעם - אבל זה היה די דומה.

ועכשיו היתה השעה חמש לפנות בוקר, והפעימה הראשונה של ההנגאובר שלחה מדקרות אל מאחורי עיניו; היה עליו להגיע הביתה. הוא היה ברחוב סטראנד, והוא היה צריך להיות במיטה.

האם נותר לו מספיק כסף מזומן למונית? הוא השאיר את כרטיסי האשראי בבית, אבל - אלן חיטט בכיסיו, מטושטש - כן, עדיין נותרו לו בארנק שלושים לירות סטרלינג; מספיק כסף בשביל מונית לקלַפּהאם.

יותר נכון, הכסף אמור היה להספיק. אבל לא היו מוניות. זאת היתה שעת לילה מאוחרת ביותר: חמש לפנות בוקר בסטראנד. מאוחר מדי לבליינים. מוקדם מדי למנקי המשרדים.

אלן סקר במבטו את הרחובות. על המדרכות הרחבות והבוהקות של מרכז לונדון ירד טפטוף קל ועדין, המאפיין את חודש אפריל. אוטובוס לילי גדול ואדום עשה את דרכו לכיוון ההפוך - אולי לעבר קתדרלת סנט פול. לאן ילך? הוא נאבק בערפל המבוסם במוחו. היה מקום אחד שבו תמיד אפשר היה למצוא מוניות. הוא יוכל לנסות ברציף התמזה. כן, שם תמיד היו מוניות.

הוא התעשת ופנה שמאלה: לעבר רחוב צדדי. על השלט היה כתוב רחוב קרֵייבן, והוא מעולם לא שמע עליו. אבל זה לא היה חשוב. הרחוב ירד לעבר הנהר: הוא בוודאי יוביל אותו ישירות לרציף.

אלן המשיך ללכת. הרחוב היה עתיק: הרבה בניינים ג'ורג'יאניים שלווים. גשם קל ירד עדיין. רמז ראשון לבוקר אביבי הכחיל את השמים מעל לראשי הארובות העתיקות. לא היתה שם נפש חיה.

ואז הוא שמע אותו.

צליל.

אבל לא סתם צליל. הוא נשמע כמו: גניחה. גניחה אנושית: אבל מעט חנוקה או מעוותת. מוזר.

האם דמיין אותה? אלן בדק את המדרכות, את פתחי הבתים, את החלונות. הרחוב הצדדי הקטן עדיין היה נטוש. כל הבניינים בסביבה היו בנייני משרדים. או בתי מגורים עתיקים מאוד שהוסבו למשרדים. מי יכול להיות כאן בשעת לילה שכזאת? נרקומן? חסר בית? האם היה זה איזה שיכור זקן ששוכב בביבים שם למטה בין הצללים?

אלן בחר להתעלם מהגניחה. זה מה שתושבי לונדון נוהגים לעשות. להתעלם. החיים בעיר הענקית, הקדחתנית, המבלבלת הזאת מורכבים למדי גם בלי להעצים את מתח חיי היומיום באמצעות חקירת גניחות מסתוריות באמצע הלילה. ונוסף על כך, אלן היה שיכור: הוא סתם דמיין אותה.

ואז הוא שמע אותה שוב: ברורה. גניחה נוראה, מצמררת, של מישהו הסובל מכאבים נוראים. היא כמעט נשמעה כמו מישהו שאומר "הצילו". אלא שהמילה נשמעה כמו "אאאאטטטסססיייוווו". מה זה היה, לכל הרוחות? אלן הזיע. עכשיו פחד. הוא לא רצה לדעת איזה מין אדם - איזה מין יצור - עשוי להשמיע צליל מעין זה. ובכל זאת היה עליו לגלות. כל דחפיו המוסריים דחקו בו לעזור.

כשעמד בגשם הקל חשב על אמו. על מה שהיא היתה אומרת. היא היתה אומרת לו שאין לו ברירה. זהו הצו המוסרי: "אדם סובל מכאבים: ולכן אתה עוזר."

הוא הביט שמאלה. נדמה היה לו שהקול מגיע מתוך טור של בתים ג'ורג'יאניים עתיקים מלבֵנים סגולות כהות עם חלונות ישנים ומהודרים. על חזית אחד הבתים היה תלוי שלט, לוח עץ שבהק בגשם לאור פנס הרחוב. מוזיאון בנג'מין פרנקלין. הוא לא ממש ידע מי זה בנג'מין פרנקלין. איזה ינקי; סופר או משהו כזה. אבל זה לא היה ממש חשוב. הוא היה די בטוח שהגניחה בקעה מהבניין הזה: מפני שהדלת היתה פתוחה. בחמש לפנות בוקר, בשבת.

אלן הבחין באור עמום מעבר לדלת הפתוחה למחצה. הוא קמץ את אגרופיו פעם ועוד פעם. ואחר־כך ניגש לדלת ודחף אותה.

היא נפתחה לרווחה. אולם המבואה שמאחוריה היה שקט. בפינה היו קוּפּה ושולחן עמוס עלונים; ושלט שכתוב עליו: למצגת וידיאו מכאן. האולם היה מואר בקושי באמצעות כמה מנורות לילה. המוזיאון נראה שלֵו לגמרי. הדלת היתה פתוחה, אבל בפנים שררה דממה מוחלטת. הוא לא נראה כמו זירת שוד.

"אררררלמממממנג..."

הנה היא שוב. הגניחה המצמררת. והפעם היה ברור לחלוטין מאין היא מגיעה: מהמרתף.

אלן הרגיש את ציפורני הפחד ננעצות בלבו. אבל הוא החניק את תחושת המתח והלך בנחישות אל קצה המסדרון, משם הובילה דלת צדדית אל מדרגות עץ. אלן ירד בהן בחריקה ופסע לתוך מרתף נמוך.

נורה חשופה השתלשלה מהתקרה. האור היה רך, אבל חזק די הצורך. הוא הביט סביבו. החדר היה רגיל למדי - מלבד דבר אחד. לא מזמן חפר מישהו בפינת הרצפה ביסודיות רבה, הוציא את כל העפר והותיר בור שחור גדול, בעומק מטר לפחות, שנחצב בתוך אדמת לונדון הכהה.

ואז ראה אלן את הדם.

הוא לא יכול היה להימנע מלהבחין בו: הכתם הגדול והדביק היה בולט ואדום כשני, והיה מותז על משהו לבן מאוד. ערמה של לובן. מה היה הלובן הזה? נוצות? נוצות ברבור? מה?

אלן ניגש לערמה וחיטט בלובן בחרטום נעלו. זה היה שיער: שער אדם, אולי. ערמה של שער אדם לבן מגולח. והדם היה מרוסס עליו בצורה מעוררת חלחלה, כמו רוטב דובדבנים על סורבה לימון. כמו כבשה שעברה הפלה בשלג.

"אאאאטטטסססיייייווו!"

הגניחה היתה קרובה מאוד עכשיו. היא בקעה מהחדר הסמוך. אלן השתלט על פחדיו אחת ולתמיד ועבר מבעד לדלת הקטנה והנמוכה שהובילה לחדר הסמוך.

בפנים היה חשוך מאוד, מלבד פס האור הצר והאלכסוני שהטילה הנורה שמאחוריו. הגניחה מבשרת הרעות הדהדה ברחבי החדר. אלן גישש לצד הדלת, לחץ על המתג והציף את החדר באור.

במרכז החדר, על הרצפה, שכב זקן עירום. ראשו גולח לגמרי. גולח בברוטליות - על־פי השריטות והחתכים. אלן הבין שמשם בוודאי הגיע השיער. הם גילחו את ראשו. מי שהם לא יהיו.

ואז הזקן זז. פניו היו מוסבים מהדלת, אבל כשהאורות נדלקו הוא הסתובב והסתכל באלן. המראה היה מזעזע. אלן התכווץ. לא ניתן היה לתאר במילים את האימה שנשקפה מעיניו של הזקן. העיניים ננעצו בו, קרועות לרווחה ואדומות, מוטרפות מרוב כאב.

השכרות שאחזה בו קודם התפוגגה: עכשיו היה אלן פיכח עד בחילה. הוא ראה מדוע האיש מתייסר. חזהו סומן בחתכים, רוטש בסכין. מישהו חקק דוגמה בעורו הרך, הזקן, המקומט, הלבן. ולמה הוא גנח בצורה כה מוזרה? בצורה כה לא ברורה? האיש שב וגנח, ואלן התנודד, על סף עילפון.

פיו של האיש שתת דם. דם זלג מפיו כאילו פיטם את עצמו בתותים. דם אדום זרזף במורד שפתיו הזקנות וטפטף ארצה. כשגנח פרץ ובעבע זרם דם נוסף וריסס את סנטרו.

והיתה עוד זוועה אחת אחרונה.

האיש החזיק משהו בידו. הוא פתח את היד לאט לאט והושיט אותה בדממה: כאילו הציע דבר מה בחביבות. מתנה.

אלן השפיל את מבטו אל האצבעות הפרושות.

ביד היתה אחוזה ברפיון לשון אדם כרותה.