סודה של אמי

"לשתוק ולהישאר אדיש – זה החטא הגדול מכול." אלי ויזל

סודה של אִמי, המבוסס על סיפור אמיתי, הוא סיפור מרגש, מרתק ומעודד השוזר את חייהן של שתי משפחות יהודיות המסתתרות מפני הנאצים, עריק מהצבא הגרמני, ואם ובתה המצילות אותם בסוקאל, פולין. פרנצ'ישקה ובתה הלנה הן גיבורות לא צפויות. הן נשים פשוטות שעוסקות בענייניהן כמו שאר תושבי העיירה עד שב- 1939 מתחולל המשבר. הנאצים פולשים לפולין ומתחילים לרדוף את היהודים.

הסתרתם של יהודים דינה מוות, אבל זה בדיוק מה שפרנצ'ישקה והלנה עושות. בביתן הזעיר בסוקאל הן מסתירות משפחה יהודית מעל דיר החזירים שלהן, רופא יהודי ומשפחתו במרתף מאולתר מתחת לרצפת המטבח, ועריק מהצבא הגרמני בעליית הגג – ואיש מהם אינו יודע על האחרים. פרנצ'ישקה, הדואגת שכולם ישרדו, מערימה על שכניה ועל המפקד הגרמני .

הסיפור מובא בצורה פשוטה ותמציתית מארבע נקודות מבט שונות – כולן תחת אותה קורת גג. סודה של אמי מעיד על טוב לבם, תושייתם ונדיבותם של אנשים רגילים שפעלו בגבורה. אחרי מלחמת העולם השנייה, פרנצ'ישקה והלנה הלמיובה הוכרו כחסידות אומות העולם.

"תמיד היה לי עניין רב בהיסטוריה הקשורה בשואה. כשקראתי את סודה של אמי, נעתקה נשימתי. אני ממליץ על הספר בחום, במיוחד לצעירים שישאבו השראה גדולה מהסיפור."   
בריאן גולדשטיין, נשיא הקולג' הקנדי לעיסוי והידרותרפיה

"הכתיבה מעולה... פשוטה אך מעמיקה. הסיפור ייקח אתכם למסע רציני."    מרי תרוּפּ, נשיאת "סאמרהיל קפיטל"

"תענוג לקרוא המון ספרים; רבים מהם מהנים, אבל אחדים מעוררים בך מחשבה. ספר זה הוא אחד מהם – יש בו איכות שמזכירה את ג'ונתן ליווינגסטון השחף."    ריצ'רד ס' סלף,
ראש מחלקת שיווק ותקשורת, אר-בי-סי גלובל אַסֶט מנג'מנט

"זהו סיפור שובה לב על גבורה ואומץ לב מדהימים. זו תזכורת חיה של הזוועות שאסור שיישכחו לעולם. קוראים בני כל הגילים ימצאו בדפים אלה השראה."   
ד"ר פאט גוּלֵיין , מסדר קנדה, וורטון

"מהרגע שהתחלתי לקרוא את סודה של אמי, לא יכולתי להניחו מידי. הוא ריתק אותי. פשוט אהבתי אותו!"    בּארבּ סימפסון, סגנית נשיא בנקאות בינלאומית, בנק נובה סקושה

"ממש אהבתי את כל הספר. כל משפט היה שובה לב. הספר הוא איזון מושלם של סכנה, רומנטיקה והיסטוריה."   
אלכסנדרה פילְפּ, 13

ג'יי-אל ויטֶריק - J.L. Witterick

ג'יי-אל ויטֶריק נולדה בטייוואן וחיה בקנדה עם משפחתה מאז הגיעה לשם ב-1968. סודה של אמי הוא ספרה הראשון. הוא רב מכר בקנדה ופורסם במדינות רבות ברחבי העולם.

חלק ראשון: הלנה

פרק ראשון
כשאת ילדה, את חושבת שהורייך דומים להורים של אחרים ושמה שקורה בביתך קורה גם בבתים של אנשים אחרים. אין לך מושג אם זה נכון או לא.

ולכן אני חושבת שכולם פוחדים מאבא שלהם. אני חושבת שגברים מתחתנים כדי שמישהי תבשל ותנקה בשבילם. אני לא יודעת שיש גברים שבאמת אוהבים את הנשים והילדים שלהם.

אחי דמיאן ואני גדלים עם שני אנשים שונים לגמרי זה מזה. אבי דייקן, נוקשה וצר אופקים, בעוד אמי מלאת דמיון, אוהבת ולבבית.

שניהם אנשים חזקים.

אבי אוקראיני ואמי פולנייה, אבל עברנו לגרמניה, שבה יש הזדמנויות טובות יותר מאשר בפולין.

אבי מכונאי, וזה מתאים לו מאוד מפני שזה דורש דיוק ומדידה - מיומנויות שיש לו בשפע.

אמי עובדת כטבחית אצל משפחה גרמנית עשירה, ולעתים קרובות אנחנו שמחים לקבל שאריות שהיא מביאה הביתה. היא מביאה אוכל שאחרת לא היינו טועמים בחיים. לא הרבה בדרך כלל, אבל לפעמים היא מביאה חתיכות קטנות של בשר יקר כמו צלעות חזיר, ואם יש לנו מזל, פירות ואגוזים, שהם מותרות לרוב האנשים.

כשיש שאריות, אמא שמה את כולן על צלחת שנחלוק בינינו. אפילו שכבר אכלנו את ארוחת הערב שהיא בישלה לנו מראש בבוקר, זה פינוק מיוחד שכולנו מצפים לו. בדרך כלל אבא שלי מתפטם ומושיט יד לתוספת גם כשהוא עוד לועס בפה פתוח.

פעם, כשאני מתכוונת להרים פרוסת תפוח מהצלחת, אבא נותן לי מכה על היד. זה משהו שהוא רוצה.

אמא רואה את זה ומנענעת בראשה. בשבוע שאחרי כן היא שומרת תפוח שלם בכיסה ומוציאה אותו רק אחרי שאבא שלי מתחיל להשמיע את הנחירה הקולנית שמעידה שהוא ישן.

היא חוצה את התפוח לשניים ונותנת אותו לאחי ולי.

אני לא יודעת למה, אבל אני זוכרת מה קורה אחר כך יותר מכפי שאני זוכרת איך אבא שלי מתייחס אלי. אני שומעת את דברי אחי כאילו הוא אמר אותם עכשיו: "הֶלָה," הוא אומר, קורא לי בשם החיבה שלי, "את יודעת, אכלתי כל כך הרבה בארוחה, שאני בעצם לא רוצה שום דבר. למה שלא תאכלי גם את החצי שלי?"

אני מנענעת בראש. "אתה יכול לאכול אותו, דמיאן." אבל הוא מסרב ומכריח אותי לקחת אותו.

לכן התפוח מתוק עוד יותר.

אבא, שלא ראה בדל תפוח זה כמה ימים, שואל, "למה את לא מביאה הביתה תפוחים, פרנצ'ישקה?"

אמא מושכת בכתפיה ואומרת, "אני עובדת שם; אני לא קונה שם. אני יכולה להביא הביתה רק מה שנותנים לי."

אחי ואני מסתכלים זה על זה ואחר כך על הרצפה, כי אחרת הוא היה רואה אותנו מחייכים.

לא קל לשני אנשים חזקים לגור יחד, אבל לשני אנשים חזקים עם דעות פוליטיות מנוגדות - זה ממש בלתי אפשרי.

אבא אוהד את הנאצים, ואמא מזועזעת מכך.

"היטלר הוא התשובה לבעיות של העם הגרמני," אומר אבא.

עד לפני כמה שנים אף אחד לא שמע על היטלר, אבל עכשיו נדמה ששמו נישא בפי כול. הפופולריות שלו גואה. האנשים עניים ואחוזי האבטלה גבוהים. היטלר מבטיח זמנים טובים יותר. הוא אומר לגרמנים שהם נעלים.

"גרמניה תחזור להיות מעצמה גדולה אם היטלר יהיה המנהיג," אומר אבא. כל חבריו לעבודה בסדנה מתכוונים להצביע להיטלר. "אם אתה גרמני ומישהו אומר לך שנולדת נעלה, זה נשמע לא רע," אומרת אמא.

"עוד יותר טוב אם הזמנים הרעים לא הגיעו באשמתך אלא באשמת היהודים. הרבה יותר קל מאשר להסביר את זה בצורה הגיונית."

אמא לא שופטת קבוצות אנשים. היא מאמינה בפרט. "לא כל הגרמנים טובים או רעים, ואותו דבר היהודים," היא אומרת. היא כנה ומדברת גלויות.

הם צועקים ורבים על זה, ואחי ואני נשארים בשקט, אבל גם אנחנו לא אוהבים מה שהיטלר מבטיח. שמענו את היטלר נואם פעם וראינו את ההשפעה ההיפנוטית שלו על אנשים.

זאת ההשפעה שלו על אבינו.

אבא שלי לא מתווכח בעזרת עובדות. הוא מוכיח את טענותיו בתקיפת האדם מולו.

הוא לא נלחם בצורה הוגנת.

"מה את יודעת על פוליטיקה?" הוא אומר לאמא שלי. "את חכמה מרוב בישולים, מה?"

"אני לא עיוורת," היא אומרת.

אני חושבת לעצמי, אף פעם לא אתחתן עם מישהו כמו אבא שלי.

פרק שני
אני לא יודעת אם אמא אהבה פעם את אבא.

אולי אהבה היא לא משהו שאנשים מעריכים כשקשה לשרוד.

דמיאן ואני כל הזמן חוששים שאבינו, שמתרתח בקלות, ירביץ לה באחד הוויכוחים שלהם.

אמא שברירית וקטנה ממנו בהרבה, והיא תיפצע קשות.

היא אף פעם לא מוותרת בוויכוחים ביניהם, ולכן אחי ואני מפחדים.

אנחנו כל כך רוצים כבר לגדול.

פרק שלישי
כפי שאבא שלי חזה, היטלר נהיה קנצלר ב־ 30 בינואר .1933

כעבור שבעה חודשים מחוקקים חוק שאוסר הקמת מפלגות.

עכשיו... אי־אפשר לעצור את המכונה הנאצית.

פרק רביעי
אולי משהו מרומז, כמו מראה אדום החזה הקטן היושב על אדן החלון שלנו בתחילת האביב, הוא שמעורר באמא שלי מחשבה, הציפור התמימה הזאת חופשייה לעוף לאן שהיא רוצה, אבל אנחנו נשארים כאן.

ואולי זה פשוט מעשי. לעזוב אחרי שחוסכים מספיק כסף.

כך או כך, יום בהיר אחד, היא אומרת לאבא שהיא החליטה לחזור לפולין. היא בעצם אומרת לו שהיא עוזבת אותו, כי הוא אמר בכמה הזדמנויות שהוא אף פעם לא יחזור לארץ שנראית לו מפגרת בהשוואה לגרמניה.

בשלב הזה, אחי בן שמונה־עשרה ואני צעירה ממנו בשנתיים, לכן אנחנו יכולים להחליט בעצמנו עם מי נגור.

למעשה, ההחלטה כבר התקבלה.

אנחנו מעריכים את עמידתה של אמא מול אבא, שמבטיח לנו אורח חיים מוגן בתמורה לצייתנות.

לפעמים אני תוהה אם אימצנו את ערכיה של אמא מפני שאף פעם לא הרגשנו קרובים לאבא. קשה לדעת איך אנשים הופכים למה שהם.

אמא חושבת שזה בגלל מה שבוחרים לעשות. היא אומרת, "אם אתה בוחר לעשות את הדבר הנכון, בהתחלה זאת החלטה מודעת. אחר כך זה נהיה הרגל.

אתה לא צריך לחשוב מה נכון, כי המעשים הנכונים הופכים למי שאתה, כמו רפלקס. במשך הזמן, מה שאתה עושה נהיה טבוע באופי שלך."

"אם אתם עוזבים, אל תחזרו." אלה המילים האחרונות שאבא אומר לנו.