קתרין מילר בת שמונה-עשרה, והיתה רוצה לשנות דברים רבים בחייה: היא היתה רוצה להיות הרבה יותר רזה, פחות חרשנית ויותר מקובלת בחברה. אבל יותר מהכול היא היתה רוצה זוג הורים במקום הסבתא האחת שגידלה אותה.

אביה של קתרין היה הבן היחיד והנערץ של סבתה, פול, והוא נהרג בתאונת דרכים כשקתרין היתה תינוקת. פול משוכנעת שהתאונה קרתה באשמת אמה של קתרין, שנעלמה זמן קצר לאחר מכן, ואף אחד לא ראה אותה מאז. פול מתקרבת לגיל שבעים, חצי-עיוורת, מרירה ועצבנית. פסגת שאיפותיה היא שהדברים יישארו במקומם, לעולמים, כולל קתרין, שפול בקושי נותנת לה לצאת מהבית.

אבל לקתרין יש רעיונות אחרים, שתופסים תאוצה כשנער מצודד ומסתורי נוחת בכפר שלה, וטוען שהוא הבן-דוד שהיא מעולם לא ידעה שיש לה. קתרין מרגישה ששינוי עומד להתרחש - כל הסימנים מצביעים על כך. בינתיים היא ממשיכה לנקות אחרי פול ולהתעלל בה קצת, להתכונן לבחינות ולפתח בולימיה. אין לה מושג מה טיב ההפתעה שעומדת ליפול עליה, ושבאמת תשנה את חייה לחלוטין...

סבתא ואני הוא רומן מלא חיים וחן, מצחיק וכואב, על הקשרים המסובכים שבין אהבה ותיעוב, והדרכים שבהן העבר מעצב את העתיד. קייט לונג יצרה שתי דמויות בלתי נשכחות שהמאבק ביניהן שובה מיד את לב הקורא.

קייט לונג - Kate Long

קייט לונג חיה בשרפשייר. ספרה הקודם, המדריך לאם הגרועה (בעברית בהוצאת מטר), היה רב מכר גדול בבריטניה.
סבתא ואני הוא ספרה השני.

פרק ראשון

איש הכלבים הופיע בפתח הבית שלנו בדיוק בשעה תשע, וכלב הציד שלו לצדו.

"את תאהבי אותי," הוא אמר. "הבאתי לך ראש לשואב אבק."

"שייכנס פנימה!" צעקה פּוֹל מהמטבח.

הוא מיהר פנימה בקול רשרוש שהשמיע מעיל הגשם המלוכלך שלו, ואני הצמדתי את גבי אל הקיר כדי שלא ייגע בי. הכלב רחרח את המפשעה שלי, ואז טופף לדרכו. "הנה זה," הוא אמר. הוא שלח את ידו עמוק לתוך אחת משקיות הניילון שלו ושלף את האביזר לשואב האבק, כדי שאוכל להתפעל ממנו מקרוב. נכון, כבר חצי שנה רציתי אביזר כזה. שלנו נעלם; בטח פול זרקה אותו בטעות - אנחנו מאבדות ככה הרבה דברים.

פול נכנסה פנימה וחטפה את האביזר מידו של איש הכלבים. היא מיששה אותו מכל הצדדים, ואז לקחה אותו אל המנורה העומדת ובחנה אותו באור. "נו, קתרין מילַר, תגידי שאין לך מזל. היא תמיד מתלוננת על השערות של הכלב. וינסטון משיר שיער כל הקיץ וכל החורף, פלא שהוא לא קירח. תגידי תודה. איפה קנית את זה, דיקי? ממישהו שעשה מכירת חיסול בבית?"

איש הכלבים חייך באושר. "מצאתי את זה."
גנב את זה, יותר נכון.

פול הושיטה לי את האביזר והצצתי בשם היצרן. "אבל זה לא של החברה הנכונה," אמרתי. "זה שייך לשואבי דַייסוֹן, ולנו יש לֶרוְויָה. זה לא יתאים."

"עזבי אותך," אמר איש הכלבים. "קצת נייר דבק בקצה השואב שלך וזה יהיה מצוין."

התחשק לי להכניס לו את האביזר לתוך הפה, בסגנון טום וג'רי.

"אתה באמת מצפה שאני אתחיל להתעסק עם נייר דבק בכל פעם שאני צריכה להשתמש בדבר הזה? לשים את זה ולהוריד את זה? אני לא מוכנה לכל הטקס הזה." השלכתי את האביזר על הספה. אם פול רוצָה את זה, היא מוזמנת לשאוב אבק בעצמה.

פול צקצקה בלשונה, ואיש הכלבים הניד בראשו בעצב.
"הצעירים של היום," אמרה פול, "הם רוצים לקבל את החיים באריזת מתנה, זה מה שהם רוצים. אל תשים לב אליה, דיקי. היא בשיא תקופת המרד שלה. אני חושבת שזה קשור להורמונים. לפחות אני מקווה שזה רק זה." היא הרימה גבה לעברו.

לכי תזדייני, כמעט אמרתי.

*

"יום אחד אני אמות," פול אומרת תמיד, "ואז תצטערי, ילדה שלי."

לא, אני לא אצטער. אני אכריז בראש חוצות שהגיע הזמן לחגוג. אני אקשור סרט משי אדום לצווארו של וינסטון, ארקוד עירומה בכל רחבי פארק מֵיינס ואפרסם מודעה במדור "אירועים ומסיבות" בוויגן אובזרוור.

תמיד היה לה מה לומר
תלונות לרוב על כל דבר
אבל עכשיו, כשהיא עצמה עיניים
אתחיל לחגוג עד השמים
לזכר פוליאנה מילר
מכשפה רעת לב ושונאת כלבים

באותו לילה, אחרי שפול יצאה מחדר האמבטיה
וגיששה את דרכה לאורך המסדרון, כתבתי ביומני:

החלטות לשנה החדשה
1. להפסיק לאכול (להוריד 10 ק"ג עד יום האהבה)
2. להכריח את כולם בבית הספר לקרוא לי קאט ולא קתרין,
    כי זה הרבה יותר קוּל
3. לנסות להתחבר עם דונה פרֶנץ' המהממת
4. להחליט מה אני הולכת לעשות עם העתיד שלי

ואז נשכבתי על המיטה, מתחת לפוסטרים הישנים של להקת בלונדי שהיו של אבא, וכדי לחסום את המחשבות הרעות שתמיד מתקבצות אצלי בראש בשעה כזאת, התחלתי לחבר תוכניות מפורטות ברמה של עבודת חקר. בסופו של דבר כיביתי את האור ושלחתי לאבא נשיקה, כמו שאני עושה תמיד. אולי זה מטורף, אבל זה עוזר.

אני גרה בחדר עם שני שותפים מתים. חוץ מאבא, בצנצנת שלו שעל אדן החלון, ישנה גם סבתא-רבתא פלורנס, שהיתה אמא של פול, שמונחת בתחתית הארון שלי בתוך קופסת פח בצבעי שחור וזהב. למען האמת אני אף פעם לא חושבת עליה, רק כשאני מחפשת נעליים.

שאר בני המשפחה של פול קבורים בבית הקברות של בּנק טוֹפּ, שטח תלול שהמצבות בו זזות בלי שמישהו שם לב, יחד עם החומה שאמורה לתמוך בהן. אם מטפסים על אנדרטת המלחמה שבאמצע בית הקברות רואים יפה, או לפחות בבירור, את בתי האבן העלובים של העיירה הארוֹפּ, עם מפעל הנייר הנטוש וקרונות הרכבת המושבתים שלה. לא ייתכן שזה הנוף שיושבי בית הקברות מייחלים לו, נכון? אני עצמי לא מצליחה להבין מה היתרון במקום כזה.

החלום הגדול שלי הוא להיות נורמלית. אני צריכה להעיף את הגרביים והשמלות ולהיות יותר כמו שאר הבנות, אבל זה לא קל עם סבתא כמו שלי.

"להתאפר? בשביל מה את צריכה להתאפר? את תהרסי לעצמך את העור. בסוף תירָאי כמו ליצן או זונה, אחד מהם. תמרחי קצת וזלין על הפרצוף שלך, זה כל מה שבחורה בגילך צריכה. אני כבר הייתי אישה נשואה כשהיה לי השפתון הראשון שלי."

השטויות האלה הן חלק בלתי נפרד מהשגרה שלנו.

פתאום אני מבינה, עכשיו כשאני מתקרבת ליום הולדתי השמונה-עשר, שהאמת היא שהרבה ממה שפול אומרת זה קשקוש, למשל שאסור לתקן גרביים בזמן שגורבים אותם, כי זה מביא מזל רע. "זה תופר עצב לתוך הלב שלך," היא אומרת תמיד באנחה. "עוד תצטערי על זה." היא גם חושבת שמי שחופפת שיער בזמן שיש לה מחזור מאבדת את שפיות דעתה, וששֵינה עם תפוח אדמה מונעת התכווצות שרירים.

כשהייתי צעירה יותר האמנתי לה, ולכן כל הילדים חשבו שגם אני משוגעת ולא רצו שום קשר איתי. גם לא ידעתי לשחק בכדור, ולבשתי לבית הספר סוודר סרוג ביד במקום את הסוודר של התלבושת האחידה שקונים בחנות. העמדתי פנים שלא אכפת לי.

"לא לכולם יש אמא ואבא," הייתי תמיד אומרת כשהם ירדו עלי בהפסקות. "גם אני וסבתא שלי זה משפחה."

"עופי מפה, שמנה," הם היו אומרים. "את אפילו לא קוראת לה סבתא. תודי שזה מוזר."

"היא לא אוהבת את זה."

"אותך היא לא אוהבת. את פסיכית לגמרי. אמא שלך הרגה את אבא שלך וברחה. יְצוּרָה מוזרה שכמותך." ואז הם היו רצים וצורחים ומסובבים את האצבע המורה שלהם ליד הרקה. היצורה המוזרה היתה מתחבאת קצת ליד הפחים, ואז הולכת ועומדת ליד המורה עד שנשמע הצלצול .

הצרה עם בנק טופ היא שכולם מכירים את ההיסטוריה של כולם.

*

פול לא רוצה שאנשים ירחמו עליה - שזה מזל גדול, כי בדרך כלל באמת לא מרחמים עליה. היא עיוורת בדיוק במידה שמתחשק לה: יש ימים שבקושי אפשר לראות שיש לה בעיה; בימים אחרים היא מתנהגת כמו נכה שמרותקת למיטה. "זה כאילו יש מין כתם שחור שמודבק לך מול העיניים," היא אומרת. "אם אני מסתכלת לך עכשיו על הראש, אני רואה רק חלל ריק." אבל יש לה ראייה היקפית, אז לא כדאי לנסות עליה שום תרגילים ערמומיים.

פקידת השיקום אוהבת להישאר אופטימית. "אצלנו אנחנו מעדיפים את המונח 'לקויי ראייה'," היא אומרת כשפול הולכת לקבל אישורים לאביזרי עזר כמו מעקות, מכשירי הגדלה או טלפונים עם לחצנים גדולים. לא שהיא טורחת להיעזר בהם; הרי בשביל זה אני כאן. בשבילה אני פשוט כלב נחייה דו-רגלי. כשהיא רק התחילה לאבד את הראייה, היא קיבלה מין חוברת הדרכה כזאת, "להתמודד עם ניוון מקוּלרי של הגיל המתקדם". יש בה המון עצות מצוינות למי שיש לו גישה הגיונית לחיים:

• האירו את הבית בתאורה חזקה, בייחוד באזורי מדרגות.

פול אומרת, "אם את חושבת שאני אזמין עכשיו חשמלאי אז תמצאי לך מחשבה אחרת. תעבירי לי את הפנס." השקעים שלנו עמוסים כמו אני לא יודעת מה, ויש לנו תשע מנורות שולחן רק בסלון.

• אִמרו לאחרים בבירור מה בדיוק אתם צריכים.

עם זה אין לה שום בעיה. זה כל מה שאני שומעת, כל יום כל היום. אני עושה קניות, מבשלת, מנקה, מכבסת, מגהצת פחות או יותר, מסדרת לה את הבגדים כל ערב ושמה לה טיפות עיניים. היא לא זקוקה לטיפות עיניים, אבל הרעיון מוצא חן בעיניה. היא צריכה לקחת תוספי מזון לשיפור הראייה, אבל את אלה היא כמובן לא מוכנה לקחת.

• השתמשו במקל הליכה כדי לאותת שאתם זקוקים לעזרה.

או בתור כלי נשק. אולי הראייה שלה מוגבלת, אבל את עצם הקרסול של אנשים היא תמיד מצליחה לאתר.

• אל תניחו לקשיים לעכב אתכם. התייחסו אל ליקוי הראייה שלכם כאל אתגר שאפשר להתגבר עליו.

האמת, היא דווקא לא נוטה לרחמים עצמיים. כעס, קטנוניות, עקשנות - באלה היא נדיבה מאוד.

• הכירו את השכנים שלכם; הקיפו את עצמכם בקהילה אוהדת.

לא יודעת אם דיקי איש הכלבים נחשב לקהילה; הוא בהחלט מגיע לכאן די הרבה. פול חושבת שהוא נפלא כי הוא תמיד מכניס לנו הביתה דרך הפתח שבתחתית הדלת כל מיני זבלים שהוא קנה בשוק; כיכרות לחם מלאות חורים, ניירות טואלט מחוספסים, בייקון עם משהו כמו 90% שומן. והם מנהלים שיחות רכילות אינסופיות במטבח בזמן שוולפי מנמנם על הרצפה ולועס לעצמו את כפות הרגליים.

"את מכירה את האישה הזאת מנֶטְל פוֹלְד שתפרה לבת של מגי את השמלה לחתונה?"

"כן, נו?"
"היא מדיום."
"מידה מדיום?"
"לא, היא מתַקשרת עם רוחות."
"אה. מה, במשרה חלקית?"
"אני מתאר לעצמי. מגי אמרה שהיא שינתה להמון אנשים את החיים."
"אז היא יודעת לחזות את העתיד?"
"מגי אומרת שכן."
"אז חבל שהיא לא גילתה לאף אחד שהחתן התעסק עם השושבינה הראשית, אתה לא חושב?"

דיקי איש הכלבים אף פעם לא הפריע לי. אפילו חשבתי שהוא די מצחיק בפעם הראשונה שראיתי אותו. הוא נכנס לתמונה כשהייתי בערך בת חמש, אחרי שדפק על הדלת והציע לנו קצת חול שהוא מצא איפשהו. "תכיני לקטנה ארגז חול נחמד," הוא אמר אז. "טוב, נו, שיהיה," אמרה פול במפתיע. ארגז החול היה אסון; החול צבע לי את הידיים בכתום ומשך אליו את כל חתולי הסביבה. אבל איכשהו דיקי נשאר בתמונה. הוא הכיר המון בדיחות וידע לעשות טריקים עם גפרורים. לפעמים הייתי הולכת איתו לשדות כשהוא הוציא לטיול את וולפי, או את הכלבים האחרים שהיו לו אז. באביב הוא תמיד עזר לי לתפוס ראשנים. הייתי שמה אותם בצנצנת על השיש במטבח והם היו מחזיקים מעמד בערך שבועיים, כי פול היתה מפילה אותם או שופכת עליהם שמן רותח או מטביעה אותם באקונומיקה. בסתיו אהב איש הכלבים ללקט פטריות ואז למחוץ אותן. "הנה, זאת אורנייה מצויה. נתחיל איתה, עם המעצבנת הקטנה הזאת." אני זוכרת בבירור איך הוא ישב פעם על איזו גדר ופרפר מסוג נימפית הסרפד נחת לו על השרוול. "תסתכלי," הוא אמר והביט בפרפר, שהצמיד למטה את כנפיו והוציא לרגע לשון. "אחד מפלאי הטבע. אוי, החרא הקטן נעלם." אבל פריטי האיסוף החביבים עליו ביותר היו עיתוני פורנו, שהיו פזורים לאורך הגדרות החיות ליד ספסלי הישיבה. במשך תקופה ארוכה חשבתי שהוא סתם אוסף אשפה.

כשהגעתי לגיל ההתבגרות, התחלתי להבין בדיוק מיהו ומהו איש הכלבים; אשמאי זקן. תפסתי אותו שוב ושוב נועץ מבטים בשדיים שלי ומלקק את השפתיים. מרגע שהגעתי לגיל ארבע-עשרה, בכל פעם שהצטננתי הוא הציע למרוח לי ויקְס על החזה. ואז, יום אחד בשנה שעברה, קרה משהו באמת נורא.

יצאתי מהספרייה ומצאתי אותו יושב על ספסל ממול ומדבר עם מישהו בנייד. הוא ישב עם הגב אלי ולא ידע שאני מאחוריו. וולפי כשכש בזנב לעברי, אבל איש הכלבים עדיין לא שם לב. הוא היה שקוע בשיחה.

"טוב, אתה מכיר אותי," הוא אמר, "אני אוהב אותם גדולים. כן, עירומה לגמרי מהמותניים ומעלה, עם הפטמות והכול." הכתפיים שלו רעדו מצחוק. "היא לא ידעה שאני שם, זה היה ממש על הבוקר. כן, ענקיים. מאחורה, דרך החלון במטבח. רגע רגע, זאת לא אשמתי שהיא מסתובבת ככה חופשי בלי חזייה. רק עמדתי לי ליד הדלת האחורית, זה הכול."

בזמן שהוא כיבה את הטלפון בצחוק כבוש, נזכרתי איך בשבת בבוקר רצתי למטה בשמונה וחצי כדי להוציא את וינסטון החוצה שישתין בחצר. עוד לא גמרתי להתלבש, אבל עם וינסטון אסור לחכות, כי השלפוחית העלובה שלו זקנה ואי-אפשר לסמוך עליה. לא עברו עשר דקות ואיש הכלבים הופיע בדלת האחורית ובפיו הבשורה המשמחת שב"לידְל" מוכרים טלוויזיות בזיל הזול, ואולי אנחנו רוצות שהוא יקנה לנו אחת. הוא באמת נראה לי אז קצת נרגש, אבל ייחסתי את זה לעסקה הזולה שהוא מצא.

כך שמאז אני מנסה להתחמק מהדוחה הזה. אבל זה לא קל; הוא ממש גר אצלנו. הוא החבר הכי טוב של פול.

איש הכלבים הוא לא הסוטה היחיד בסביבה. כבר הספקתי לראות זין של מישהו כשהייתי בקושי בת שמונה. איזה גבר מזדקן עצר אותי ברחוב ליד בית המרקחת "פלַקסטון" וביקש שאעזור לו להוציא את הגור שלו מאיזה פתח ניקוז. "אני יודע איפה הוא. אני שומע אותו מייבב. איך קוראים לך, מתוקה? קתרין? תראי, קתרין, יש לך ידיים קטנות, את תוכלי להכניס יד פנימה ולתפוס אותו בצוואר."

"אני אאחר לבית הספר," אמרתי לו. כי זה נשמע לי די חשוד.

אבל הוא תפס אותי ביד ולקח אותי מהר דרך הסמטה אל החצר שמאחורי בית המרקחת, אזור מטונף ומוקף קירות, מלא שקיות זבל וקופסאות קרטון, ובאמת היה שם פתח ניקוז בתוך ערֵמת עפר בפינה.

עמדתי שם וניסיתי לשמוע קולות של כלב במצוקה, והוא אמר לי לרדת למטה ולהצמיד את הפנים שלי אל פתח הניקוז. "תקראי לו. קדימה." וככה כרעתי לי על שש וצעקתי "בּיבֶר, בּיבֶר," ולא הפסקתי להציץ אל תוך הפתח החשוך בציפייה לשמוע את השריטות של הטפרים הקטנים. כששום דבר לא קרה, סובבתי את הראש לאחור כדי לשאול מה הוא חושב שכדאי לעשות עכשיו, ושכה יהיה לי טוב, הקטן שלו היה בחוץ. זה נראה בדיוק כאילו הוא שלף מתוך הריצ'רץ' שלו ראש של עוף מרוט. "בואי תציצי רגע, קתרין," הוא אמר בקול נוטף תאווה. טסתי מהחצר ההיא כמו טיל. עד היום קשה לי להיכנס לאיטליזים בסביבות חג המולד.

רצתי ישר הביתה בדמעות, ופול התנהגה אלי הכי נחמד שהתנהגה אי-פעם. היא הכינה לי שוקו חם והוציאה את צנצנת הביסקוויטים וביחד הצלחנו לחסל את כל ערמת שברי הוופלים של איש הכלבים. באותו יום לא הלכתי לבית הספר, מה שהיה מהפכני ביותר.ה

"אני תמיד אומרת לך שהעולם מסוכן," אמרה פול בפה מלא ופלים. "קדימה, בואי נפתח את הביסקוויטים עם הריבה."

פעם היה מישהו שצלצל כל הזמן בטלפון וטרק מיד את השפופרת. היינו שואלות, "מי זה? מי זה?" והיתה רק שתיקה. זה היה מפחיד נורא. ואז, אחרי כמה שבועות, הוא התחיל לנבל את הפה; לא שמעתי את זה אף פעם בעצמי, אבל פול סיפרה לי חלקים נבחרים, בעיקר עניינים שקשורים בבגדים תחתונים. בדרך כלל פול היא לא אחת שנבהלת בקלות, היא קשוחה אמיתית, אבל זה הצליח לטלטל אותה. היא נכנסה ללחץ בכל פעם שהטלפון צלצל. כמה פעמים היא אמרה לי, "אל תעני," אז לא עניתי. אבל פעם אחת היא הרימה את השפופרת והפנים שלה נהיו לבנות לגמרי. כנראה דיברו שם על יותר מאשר תחתונים. היא הושיטה לי את השפופרת לפה אבל הניחה את כף ידה על האפרכסת, ואמרה לי מה להגיד. הייתי צריכה לצעוק, "מספיק כבר עם ההטרדות האלה! זה נמאס!" נהניתי מזה. זה היה הרגע הכי מרגש שהיה לי כבר שנים. ומה שהיה הכי מוצלח זה ששיחות הטלפון האלה נפסקו.

כך שבנק טופ הוא העולם בזעיר אנפין, חוץ מזה שבעולם הגדול המצב הרבה יותר גרוע, בגלל כל הרוצחים הסדרתיים והפיצוצים בגורדי שחקים והרעב ובקבוקוני האנתרקס.

"כן, העולם עצוב," אמרה בשבוע שעבר מגי, השותפה של פול לבינגו, שבאה אלינו לארוחת ערב. "כל בני גילנו מתים כמו זבובים. רק בחודש שעבר היו לי שלוש לוויות. ומֵיי פּאוֶול מתה בשבוע שעבר. היה כתוב בעיתון."

"מיי פאוול? מיי פאוול שהיתה איתנו בבית הספר?" פול הרימה את מבטה מקערת המרק שלה.

"כן, בדיוק. הבת של הקברן. היא היתה שחצנית לא קטנה, זוכרת? לא שאיחלתי לה למות. מישהי רוצה את הלחמנייה האחרונה?"

פול דחפה לעברה את הצלחת על פני המפה. "היא תמיד אמרה שאבא שלה יכניס אותה לתוך ארון אם היא תתנהג לא יפה, ויסגור עליה את המכסה."

איש הכלבים פלט תה מהנחיריים, כאילו זה הדבר הכי מצחיק ששמע בחיים.

"כן, בימינו כבר היו מתלוננים על דבר כזה אצל העובדת הסוציאלית." פול הנידה בראשה בייאוש. "אסור לך להעניש את הילד שלך על שום דבר בלי שמישהו ידחוף את האף שלו. ואחר-כך הם מתפלאים למה ילדים נהיים פראי אדם. בימים ההם היתה להורים קצת סמכות. ובאמת, זה לא עשה לילדים שום נזק לטווח ארוך, נכון?"

"לא," אמרה מגי. "בטח שלא."
"אז ממה מיי מתה?"
"היא התאבדה."

"גם החיים שלי מלאים טרגדיות," אמר איש הכלבים בהתלהבות. "חכו רגע." הוא שלף ממחטה וקינח את האף בעוצמה כדי לנקות את כל התה, ועשה בכוונה רעש נורא.

"באמת, יקירי?"

"כן, באמת." הוא ניגב את עיניו. "איבדתי את אבא שלי בגיל מאוד צעיר, בתאונה."

מגי הסתכלה בפול בהפתעה. "מה קרה, דיקי?"

"זה היה נורא. את יודעת שהוא עבד במבשלת הבירה, נכון?"

"לא, לא ידעתי."

"אז כן, שם הוא עבד. הוא היה אחראי על אחד המְכלים. בכל מקרה, אחד ממוטות הערבוב נתקע, אז הוא טיפס למעלה כדי לראות אם הוא יצליח לשחרר אותו. והוא נפל פנימה."

פול הניחה את כף ידה על הפה. "אוי, דיקי. לא ידעתי."

איש הכלבים הנהן בדכדוך. "אמא שלי היתה הרוסה. היא אמרה למנהל העבודה, 'זה לפחות היה מוות מהיר?' ומנהל העבודה אמר, 'זה היה אמור להיות, אבל הוא יצא שלוש פעמים כדי ללכת להשתין."

"אוי, דיקי," צחקקה פול. "אתה באמת שובב."

אני אומרת לכם, החיים עליזים כאן בבית הזה.

במשפחה שלנו, החיים נעשים מסוכנים במיוחד כשאנחנו מגיעים לבגרות. אנחנו מקבלים את כל האחריות ואת כל החרא בו זמנית.

בשבוע שלאחר יום הולדתו העשרים ואחת, איבד אבא של פול חצי יד בתאונה איומה של הלבנת בדים. יש לנו עדות מצולמת; איש שקט למראה עם עיניים כבויות ושרוול אחד שטוח תחוב בתוך כיסו. היד השלמה מונחת על שולחן קטן, ודף מגולגל מציץ לו מתוך האגרוף. "התעודה שלו בטכנולוגיית טקסטיל," אומרת תמיד פול, כאילו מדובר בפרס נובל.

וישנו כמובן רוג'ר, אבא שלי, שהתפרק לחתיכות בגיל שמונה-עשרה במכונית שהיתה מתנת יום ההולדת שלו, אוסטין מיני מטרו אדומה. כולנו יודעים באשמתו של מי זה קרה. (טוב, האמת היא שאנחנו לא יודעים, כי למרות שזה היה בעיקר בגלל אמא שלי המטורפת והרעה, שהתעצבנה ותפסה את ההגה בדיוק כשהמשאית באה ממול, יש גם אסכולה שטוענת שאם לא היו קונים לו את המכונית מלכתחילה מה שהיה רעיון של וינס - התאונה לא היתה יכולה לקרות.) כך שגם מכוניות הן דבר קטלני, ולכן אני לעולם-לעולם לא אלמד נהיגה, כי או שאני איהרג או שאני אהרוג איזה מסכן אחר, ובעצם עדיף שלא אהיה בכלל על הכביש אם אפשר (פול ראתה פעם תלמיד בית ספר נדרס על ידי אוטובוס קומתיים).

סיסי, הדודה של פול, איבדה את הארוס שלה במלחמה שבועיים לפני שהגיעה לבגרות; היא ואחותה בדיוק גזרו סדינים כדי להכין סרטים לחתונה כשהן קיבלו את המברק. היום היא בת שמונים ומשהו ואף פעם לא היה לה בן זוג אחר, ככה שזה די גמר לה את החיים.

פול עצמה צלחה את שנתה העשרים ושתיים ללא פגע, אבל כמו שהיא אומרת, זה רק מפני שהיתה לה תחושה מוקדמת שהיא תמות בטביעה, חלום שחזר אצלה מהילדות ובו היא עומדת על סלע חשוף בלב ים וגל אדיר עומד לשטוף אותה. היא הלכה למגדת עתידות בבּלֶקפּוּל, שאישרה את החלום, ומאז היא דאגה לשמור מרחק מכל מקור מים, ובכך הערימה על הגורל.

ולכן, מכיוון שעוד מעט ימלאו לי שמונה-עשרה, ולא היו לי שום חלומות שירמזו לי מאיזה תאונות כדאי לי להימנע, מוטב לי להיות חשדנית במיוחד. אני יכולה לעזוב את בנק טופ אם אני רוצה, יש לי לאן ללכת. אבל אולי זה תעתוע של הגורל? אולי הגורל מכין לי איזו הפתעה לא נעימה. לפעמים אני שוכבת ערה בלילות ונמלאת פחד שאני לא מצליחה להגדיר בדיוק.

אני לא יודעת מה גרוע יותר: פחד או שעמום.

למרבה האירוניה, גם פול חושבת שהיא עומדת למות השנה. "שבעים שנים תמימות אני חיה. חיה על זמן שאול."

נו, נו, אני חושבת לעצמי. אם רק ישחק לי המזל, אולי אפשר לארגן את זה.

*

יש לילות שאני מתעוררת אחרי שחלמתי עליה, ותוהה אם בדיוק באותו זמן גם היא חלמה עלי. אבל הפרטים אף פעם לא ברורים במיוחד. תמיד אני בוכה. לפעמים אני מכוסה דם. פעם החזקתי תרמיל עם הראש של אבא שלה ולא יכולתי להניח אותו מהיד.

הצורך שהיא תדע כואב לי פיזית. זה מאבק אינסופי. אבל אין לי שום ממשות בחייה. אני חסרת תועלת. חסרת תועלת כמו רוח רפאים.