נסיעה אחרונה

"...שלומי נשאר לעמוד לבדו בחדר, מבוהל כאילו ראה רוח רפאים. "אני חייב לצאת מהמצב הזה ולברוח, מהר ורחוק ככל האפשר," הוא מוציא מזוודה מתוך הארון ומשליך לתוכה חפצים הכרחיים.

"איך הסתבכתי עם האדם הזה? מכל בעלי הדירות שראיתי, דווקא את הדירה של ראש משפחת הפשע הייתי חייב לשכור," הוא עומד בכניסה לדירה, סוגר את הדלת, יורד בשקט ובמהירות ומקלל לאורך כל גרם המדרגות את המעלית המקולקלת."

בספר זה שלושים סיפורים קצרים העוסקים ברובם באנטי גיבור ובהלך רוחו, בתעתועי הנפש והזמן ובהתמודדות עם מצבים מפתיעים, רגשיים ונפשיים. חלק מהגיבורים כלואים בתוך נפשם וחלקם בתוך מבוך חיים מטלטל.

הסיפורים נפרדים זה מזה לכאורה, אך עם זאת מתחברים ונשזרים בעלילתם ובמסע החיפושים האישי של כל אחד מהם אחר האושר והאהבה.

חיבוטי הנפש ואי שקט הרוחש וגועש האופף את הגיבורים שנאספו משולי החיים והחברה, נאספים כאן בהתמודדות מפתיעה ויוצאת דופן, פרי עטו של סופר צעיר ומבטיח שזהו לו ספרו השני. קדם לו קובץ שירים " אושר חמקמק מדי" (2016)

עפר ירמינובסקי - Ofer Yerminovsky

עופר ירמינובסקי יליד 1973, תושב רמת גן. בוגר סדנאות כתיבה במנשר ומשתתף בפרויקט מיוחד להלחנת שירים בבית הספר למוזיקה, "רימון". מספריו "אושר חמקמק מדי" (שירה) 2016 הוצאת גוונים.

מסע פרידה

יש לי סיפור.
אני לא יודע אם הוא טוב. אני לא יודע מה הוא טומן בחובו, ובכל זאת אני מנסה לכתוב אותו. הוא לא תמיד מציאותי ושלם. לפעמים גם לא ברור. אבל אני מנסה. כל חיי אני מנסה. האם אני מצליח?!

פעם ידעתי דברים, ועכשיו כבר לא. זה לא נכון, יאמר לי חיליק המטפל. אתה יודע, תאמר לי ידידתי רותי. אבל אני מרגיש שאני לא יודע. אני חש ריקנות, אין בי דבר, אני נטול חברים. יש לך חברים, תאמר לי רותי, אני ידידה שלך.

רק ידידה? אני שואל.
אני רק ידידה? העלבת אותי, אני הידידה שלך בה"א הידיעה, אבל זאת בדיוק הבעיה. לכולם יש רק ידידות. וליוסוף יש יותר מידידה אחת ולי יש רק אחת. אפס חברות. ומה עם אבנר? לו יש ידידות, ולאברם יש ידידה מצולקת, ולאפרים יש ידידה אחת שמנה וידידה אחת רזה, ידידה טיפשה וידידה חכמה, ידידה שנהנית מכל העולמות, ספק אישה, ספק גבר, ספק נערה, ספק ילדה. איני רוצה ידידה. אני רוצה נערה, אני רוצה ילדה שאגדל אותה, אני רוצה אישה שתגדל אותי. אני חייב למצוא לעצמי מהר אישה, שתטפל בי.

אני חולה במחלה שכילתה רבים מבני משפחתי. היא תטרוף גם אותי. מחלה ארורה המקננת בגופי.

"יש לך סרטן!" אמר לי ד"ר חיימון, ומאותו רגע השתנו חיי. יש לי סרטן!

"יש לך חצי שנה לחיות," אמר לי ד"ר חיימון.

לי יש חצי שנה לחיות! לי יש חצי שנה לחיות! מאותו רגע ערכתי מאזן, מה הספקתי בחיי ומה לא הספקתי. לא הספקתי דבר, מה כבר הספקתי?! אפס. אני סופג את הידיעה הקשה מפי הדוקטור. "יש לך למי להודיע?" שואל אותי הדוקטור המלומד. "מישהו שתרצה לספר לו?"

אני מרכין את ראשי. למי כבר יש לספר? לאמי? הסרטן הכריע אותה מזמן. לאבי? איני בקשר עמו, חתול שחור עבר בינינו. אחי אינו יודע אם הוא חי או מת, ואני מדמה לי אותו מתעורר מהתרדמת ורואה את פני לפני שאני מסתלק מעולמנו אל עולמי. גם הוא ערירי, ואין לו איש מלבדי.

"אתה רוצה לדבר עם הפסיכיאטר שלנו?" שואל אותי חיימון באמפתיה. אני לא אוהב טיפולים, אני לא אוהב לדבר על רגשות, אני לא אוהב לדבר על מה שמכאיב לי, אני לא אוהב לשפוך את לבי, זה לא מועיל לי. אני יודע שלאחרים זה אולי מועיל.

וכך אני עוזב את חדרו של חיימון. על דלתו כתוב: מומחה בעל שם עולמי למחלות הסרטן. איזה מומחה? מומחה בתחת שלי. אם את הסרטן שלי הוא לא יכול לרפא והוא בעצמו התייאש, מי צריך מומחה כזה?! אנשים כבר לא מסתפקים בלהיות אנשים, הם חייבים להיות מומחים למשהו. מומחה לאף אוזן גרון, מומחה לבעיות לב, מומחה לאי־ספיקת לב, לכל נושא מומחה.

אנשים צריכים כותרת כדי שידעו שהם המומחים. אם הם לא מומחים בעלי דעה, אז זה חסר ערך. ואני. איני מומחה לדבר, והנה אני מגיע לעיקר.

אתם לא מכירים אותי ואני לא מכיר אתכם, אבל כאשר תחלוף מחצית השנה והסרטן שמקנן במוחי יכריעני, והאדם אשר יקרא את כל הכתוב, אינני יודע מי הוא יהיה, איני יודע איך זה יתגלגל, אולי ידידתי רותי תמצא את הכתוב ותעביר אותו הלאה, אולי להוצאה לאור, וכך אחרי גלגולים רבים שהכתוב הזה יעבור אמצא עצמי יוצא לאור, וזה חלומי כל חיי, אך אני כבר לא אזכה לראותו מתגשם אלא רק לאחר מותי, ולעולם לא אדע שיצאתי לאור, ובעולם המתים אזכה לצאת מחושך לאור.

ועכשיו אני במסע פרידה. הראשון שאני נפרד ממנו הוא אחי. אני בבית חולים השרון, בחדרו של אחי. אני מביט בו, הוא שרוי בשלווה. האם יתעורר אי־פעם? הרופאים מדברים על סיכוי של חמישים־חמישים, והאם כאשר הוא יתעורר אני עדיין אהיה? ואם לא אבוא לבקר אותו, הוא ישאל מה עם אחי? הרי איש מבני משפחתי לא בא לבקר אותי. והאם הוא ישאל על אמא? מה איתה? למה היא לא באה? והאם יספרו לו שהיא כבר מזמן לא בין החיים ונעלמה אל תהומות השכחה? והאם אבא ידע שהוא חזר לחיים? הרי איש אינו מבשר לו.

מי יבשר? לא נותר איש במשפחתנו מלבדי. לכן גמלה בלבי ההחלטה, הבא בתור במסע הפרידה הוא אבי. הגיע הזמן לחדש את יחסינו למען אחי. רק הוא נשאר לאחי, לי לא נותר זמן רב לחיות את הרגע לפני הסתלקותי מהעולם הנוכחי.

אני בדרכי אל אבי, וחושב מה אבי יחשוב כשיראה אותי אחרי זמן רב שלא התראינו. האמת היא שלא אכפת לי מה הוא יחשוב. אני עושה זאת רק למען אחי.

אני מגיע לדירתו, נוקש בדלת. שקט. נוקש שוב. הדלת עדיין מוגפת. בשלישית, אין קול ואין עונה. אבי לא שומע טוב, אולי זאת הסיבה שהוא מתמהמה, או ישן את שנת הצהריים שלו. אני הולם בדלת, והפעם הדפיקה מנערת את הדלת ומוציאה את אבי משלוותו. הוא פותח את הדלת, מופתע לראות אותי לאחר שנים של ניתוק. "אבשלום!" הוא אומר, מבולבל, כמי שהתעורר משינה עמוקה.

"מה אתה עושה פה?"

"אני... אני..." גם אני מבולבל.
לא כך תיארתי לעצמי את פגישתנו המחודשת.
"אני רוצה לדבר איתך."

"בבקשה!" הוא אומר ומזמין אותי להיכנס. "על מה אתה רוצה לדבר?" הוא שואל. אני מביט בדירתו אחרי זמן רב שלא ביקרתי בה. הבית נקי, הוא החליף את הריהוט, וכמעט איני מכיר את הדירה. אני יושב על הכיסא במטבח, אבי מתיישב מולי ומעיף בי מבט מלא גאווה. "טוב לראות אותך, אבשלום, התגעגעתי אליך, אתה נראה טוב."

"אל תיתן למראה עיניך להטעות אותך," אני אומר.
"מה אם לא מראה עיניים יכול להטעות."

"מה זאת אומרת?" אבא מרצין, הוא נראה מודאג
"מה שלום אחיך? הוא התעורר מהתרדמת?"

"לכן הגעתי, אבא. יורן עדיין בקומה, לא יודעים מתי הוא יתעורר, הוא צריך מישהו שיהיה לידו כשיתעורר. אני כנראה כבר לא אהיה." אבא נראה מודאג יותר, הוא לא מתאר לעצמו איזו פצצה אני עומד להשליך עליו. "יש לי סרטן. יש לי חצי שנה לחיות." "מחלה ארורה. גם דודך, אחי, נפטר מסרטן ודודתך, גם אותה הכריע הסרטן. למעשה המחלה הזאת ממשיכה לבקר במשפחתנו, ועכשיו הגיע תורך." אכן הגיע תורי, אני חושב לעצמי.

המשימה בוצעה. אבי ימשיך מהמקום שאני כבר לא אמשיך. הוא ידאג לאחי ויסעד אותו. השלב הבא במסע הפרידה הוא חברתי רותי, סליחה, ידידתי. אני מגיע אליה, היא מחייכת אלי, עדיין לא יודעת אילו חדשות בלבי, לא יודעת את אשר אני עומד לספר לה. לו רק ידעה, לא היתה עוזבת אותי לנפשי.

עיניה היו מתמלאות דמעות של צער, היא היתה מתרגשת ומדברת על רגשותיה. כמה זמן אפשר לדבר על רגשות? תעזבי אותי לנפשי. לכן לא סיפרתי לה מה עתיד לקרות בעוד חצי שנה. דיברנו. זה כל מה שהיה, זה כל מה שיהיה בינינו, רק דיבורים.

שלחתי אליה רמזים דקים שייתכן שכל שקורה עכשיו כבר לא יקרה מחר, לא חשוב המחר, חשוב רק העכשיו. חיליק אמר לי את זה פעם. תעריך את הכאן והעכשיו. לא הבנתי את זה אז, עכשיו אני מבין, עכשיו הכול מתבהר. אני מתחיל לקלוט מה שלא קלטתי אז, וזה לוקח אותי לשלב הבא במסע הפרידה מכל מוקירי.

הבא בתור, וכנראה גם האחרון, הוא חיליק המטפל. אני מגיע לקליניקה שלו. חיליק הוא בחור ישר וצנוע. כשאני אומר שהוא ישר, כוונתי שהוא מדבר אלי דוגרי, בלי להתייפייף. מילים שגם אם קשה לי לשמוע, הוא אומר אותן בתקווה שאני כבר אקלוט את משמעותן ואעשה משהו עם חיי.

חיליק מופתע לראותי. לא הודעתי לו שאני מגיע ואני בעצמי יודע שאני לא צריך להודיע לחיליק שאני מגיע. הוא תמיד אמר, דלתי כל הזמן פתוחה לקראתך, תרגיש נוח לבוא אלי בכל עת שתחפוץ, ובכל זאת היה מופתע. "אבשלום!" הוא קרא לעברי. "מה אתה עושה פה? האם יש לנו פגישה?"

"באתי להיפרד ממך." אמרתי ישר, בלי לבזבז זמן. "להיפרד?"

"כן, להיפרד." אמרתי, "אני חולה בסרטן, יש לי חצי שנה לחיות."

"סרטן?! אני לא מבין, אבל איך? אתה נראה כל כך בריא." "גורלי נחרץ, אין מה לעשות." אני יוצא מחדרו. חיליק יוצא בעקבותי.

"אבשלום, אל תלך, לא ככה, בוא נדבר, יש לי חצי שעה עד לפגישה הבאה, אז בוא. יש סיכוי שתבריא מהמחלה?"

אני מנענע בראשי. "הסרטן בגופי נמצא בשלב מתקדם, אני גוסס, שלום." ואני חושב לעצמי, אני גוסס מהעולם, אני גווייה מהלכת.

אני יוצא מהבניין שהקליניקה שוכנת בו וצועד ברחוב, חולף על פני אנשים, עוצם את עיני, מרחף מעל האנשים, מעל הכבישים, מעל המכוניות, מעל החנויות, מעל הבתים. אנשים בוכים מעל הקבר הפעור. עיני פקוחות לרווחה, ואני רואה פרצופים מוכרים.

הנה היא ידידתי רותי מזילה דמעה, היא כל כך יפה כשהיא בוכה, והנה מכרי יוסוף עם ידידותיו היפות, איך הוא לא תפס לו מישהי מכל שלל הידידות שלו? לו הייתי במקומו... אני חושב לעצמי, הן כל כך יפות הידידות שלו, והנה אבנר, גם הוא מכרי, עם שלל ידידותיו, והנה אברם עם ידידתו המצולקת, היכן הוא מצא אותה? בא לי להקיא.

נו, טוב, גם הוא לא מציאה, הוא בעצמו מצולק כמו שכולנו מצולקים בלב. והנה אפרים עם ידידה אחת יפה, ואחת מכוערת, ואחת ספק נער, ספק נערה, ספק ילדה, ספק אישה. ידידות, ידידות, ידידות, כולן רוצות להיות רק ידידות, ומטפלי חיליק, ואבי, ואחי המסכן. כבר מכסים אותי בעפר. חייתי ולא חייתי.

מכרות, מכרים, ידידות, ידידים, אף פעם לא הייתם לי חברים, אף פעם לא הייתם לי אוהבים, אף פעם לא הייתם לי חברים אמיתיים.

עיני עצומות, גופי רפוי, אני שוכב על גבי באפלולית החדר, אני שומע צלצול בראשי, צלצול של פעמון, צלצול של טלפון, צלצול של שעון מעורר. אני לא יודע מה זה, אולי זה הצלצול שבתוך ראשי שמזהיר אותי, קורא לי לקום משנתי. הוא קורא קום, קום, קום, וחיה את חייך. עיני נפקחות, אני מבוהל ומבועת כמי ששב מצלילה עמוקה במצולות הים.

"היי, אבשלום!" אמי עומדת בפתח חדרי. "אתה לא קם? עוד תאחר לעבודה." אני מביט בה כמי ששבה מעולם המתים ורוצה לומר לה שחליתי. שעוד מעט אבוא אליה. אני ממשש את ראשי. חיוך נפרש על פני. אמי מחייכת אלי. "חלמת!" היא אומרת. אני מפנה את פני לקיר ומתאפק לא לספר על חלום הבלהות שלי.