משהו מוזר מתרחש בנחל שלדים. משהו מפחיד. משהו מרושע...

ריאן התקרב לשם יותר מדי... וכמעט איבד את חייו. עכשיו הוא כלוא בבית שלו. הוא לא יכול לבטוח באף אחד. אפילו לו באנשים היקרים לו מכול. אפילו לא בעצמו.

נאסר עליו להיפגש עם החברה הכי טובה שלו, שרה. לכן, בזמן שריאן מבודד ומנותק מסביבתו, היא צוללת שוב אל התעלומה, ומסכנת את חייה כדי לרדת לשורש העניין ולגלות את האמת. ריאן מנסה נואשות לכתוב את הסיפור כולו, מההתחלה ועד הסוף.

בזמן שהוא מתעד את הפרשה ביומן הפרטי שלו, שרה מצלמת בווידאו את הממצאים שלה ושולחת אליו לינקים לסרטונים כדי לעדכן אותו בהתפתחות התחקיר שלה. יחד הם מגלים שהעבר מסוכן. שההווה רדוף על ידי רוחות מן העבר. ושהעתיד קטלני.

בספר משולבים לינקים לסרטוני הווידאו המצמררים ששרה שולחת לריאן. ברוכים הבאים אל נחל שלדים. תקראו. תצפו. תפחדו.

פטריק קרמן - Patricl Carman

פטריק קרמן חיבר את סדרת הספרים המצליחה ממלכת אליון, שספריה תורגמו ליותר מעשרים שפות.

הוא יזם וחדשן בתחום המולטימדיה, והסרטים והמשחקים שהוא המציא קשורים במקרים רבים לאהבת הקריאה הספרים. בין השאר הוא אחראי לצד האינטראקטיבי של סדרת 39 הרמזים.

יום שני‚ 13 בספטמבר‚ 05:30

לא מזמן היה רגע שחשבתי: זהו. אני מת.
אני חושב על אותו לילה כל הזמן ואני מרגיש אותו פחד שהרגשתי אז. זה קרה לפני שבועיים‚ אבל אחרי ארבעה־עשר ימים ולילות של היזכרות אני מפוחד ומבולבל הרבה יותר מאי־פעם.

מה שאומר‚ אני מניח‚ שזה עוד לא נגמר. משום מה נראה לי שאולי זה לא באמת ייגמר לעולם.

אתמול בלילה ישנתי בחדר שלי בפעם הראשונה מאז שהכול קרה. בבית־החולים הייתי מתעורר לצליל הצעדים המדשדשים של האחות‚ ריח הגיר היבש של העור שלה והנעִנוּע הקל של כתפַי.

הרופא יבוא לבדוק אותך בעוד רגע. הוא ירצה שתהיה ער. תוכל להתיישב בשבילי‚ ריאן?

הבוקר לא היו שום אחות או רופא או ריח גיר‚ רק הרכבת הראשונה שזחלה ברחבי העיירה והשכימה אותי בחמש וחצי. אך בעודי מתעורר‚ מה ששמעתי בראשי לא היה רכבת. זה היה משהו מסוכן יותר‚ משהו שניסה לחמוק פנימה בחסות השחר המוקדם‚ להציץ בסִמטאוֹת ללא מוצא ולשחֵר לטרף.

פחדתי‚ אבל מיד הוקל לי‚ כי הבנתי שהדמיון חסר המנוֹחַ שלי חזר לברֵירת המחדל הטבעית שלו - פחד ופָּרָנוֹיהָ.

במילים אחרות‚ הייתי שוב בבית‚ בנחל־שלדים. בדרך־כלל כשרכבת הבוקר מעירה אותי‚ אני ניגש ישר לשולחן ומתחיל לכתוב לפני שכל העיירה מתעוררת לחיים. אבל הבוקר - אחרי שסילקתי ממוחי את הרעיון שמשהו אורב לי - היה לי דחף לזנק מהמיטה ולעלות על הרכבת. לא ציפיתי לתחושה כזו ולא היה שום סיכוי שאממש אותה. אבל בכל־זאת שאלתי את עצמי מאיפה היא באה.

עכשיו הנחתי את היומן על שולחן טלוויזיה שהרגליים שלו נעקרו‚ התיישבתי במיטה‚ נשענתי על כמה כריות והתחלתי לעשות את הדבר היחיד שתמיד שיפר את הרגשתי ושעדיין הייתי מסוגל לעשות.

התחלתי לכתוב על אותו לילה ועל כל מה שקרה בעקבותיו.

יום שני‚ 13 בספטמבר‚ 06:03

אני צריך לעשות הפסקות. עדיין כואב לי לכתוב. פיזית‚ נפשית‚ רגשית - אני מרגיש שכל חלק וחלק בי שבור באופן כזה או אחר. אבל אני מוכרח להתחיל לחזור לזה. אחרי שבועיים בבית־החולים בלי יומן נותרתי מורעב למילים.

כתבתי הרבה יומנים‚ אבל היומן הזה חשוב במיוחד משתי סיבות. סיבה ראשונה: אני לא כותב אותו לעצמי. אני מעלה את המילים האלה על הכתב כדי שמישהו אחר ימצא אותן‚ דבר שאף פעם לא עשיתי. סיבה שנייה: יש לי תחושה חזקה שזה היומן האחרון שאכתוב אי־פעם.

במקרה שמישהו ימצא את היומן הזה ויעניין אותו לדעת מי כתב אותו‚ קוראים לי ריאן. אני כמעט מבוגר מספיק כדי לנהוג )אם כי זה יצריך גישה למכונית‚ שאין לי(. אומרים לי שאני גבוה לגילי אבל שאני מוכרח לעלות במשקל אם אני רוצה להתקבל לנבחרת בית הספר. אני מטפח תקווה גדולה מאוד שאשאר רזה.

אני יכול לדמיין איך הבוקר הזה היה נראה לפני התאונה. הייתי מתכונן לנסיעה באוטובוס לבית־הספר‚ שנמשכת שעה. בטח היה לי כל־כך הרבה על מה לדבר עם שרה. שעה עם שרה היתה תמיד ניצול מצוין של הזמן. היה לנו כל־כך הרבה במשותף‚ ובזכות זה הצלחנו להישאר שפויים בעיירה שמתגוררים בה קצת פחות משבע־מאות איש.

אני באמת אתגעגע לשיחות האלה עם שרה. מעניין אם אהיה בודד. האמת היא שאני לא בטוח שמותר לי אפילו להזכיר את השם שלה. אבל אני לא יכול להפסיק. אני כותב מלידה. זה מה שאני עושה. ההורים שלי‚ המורים‚ אפילו שרה - כולם אומרים שאני כותב יותר מדי‚ שאני כפייתי.

מצד שני‚ באותה נשימה הם לא יכולים שלא לציין שאני מוכשר. גברת גאַרְבִּי אפילו אמרה לי שאני מבין מילים ואת אופן השימוש בהן כמו שפסנתרן מחונן מבין תווים וצלילים. אבל לי יש הסבר פשוט יותר‚ ואני די בטוח שהוא נכון יותר מזה של המורה שלי: כתבתי הרבה‚ כל יום‚ כל שנה‚ במשך הרבה שנים ברצף.

כשמתאמנים מגיעים לשלמות.
אני חושב שהסופרים האהובים עלי הם אלו שכשהיו בחיים הודו שהם לא מסוגלים לחיות בלי לכתוב. ג'וֹן סְטַיינבֶּק‚ אֶרְנסְֶט הֶמִינגווֵיי‚ רוֹבֶּרט פְרוֹסְט - אנשים שהכתיבה היתה בשבילם כמו אוויר ומים. לכתוב או למות. אלה מחשבות שמתאימות לי.

והנה‚ אני כותב ואולי אמות.
כשמדפדפים בעמודי היומנים שכתבתי‚ אפשר למצוא בעיקר שני דברים: סיפורים מפחידים שהמצאתי ותֵיעוּד של דברים מוזרים שקרו בנחל־שלדים. אני לא יכול לומר בוודאות למה זה כך‚ אלא רק להיתָלוֹת באִמרה הנודעת שכותבים כותבים על מה שהם מכירים‚ ואת הפחד אני מכיר היטב כל חיי.

אני לא חושב שאני פחדן - אם הייתי פחדן לא הייתי עכשיו במצב שאני נמצא בו - אבל אני כן אדם שדואג‚ נלחץ ומנתח דברים יותר מדי. כשאני שומע צליל חריקה מתחת למיטה - אמיתי או מדומיין - אני בוהה בתקרה שעות ותוהה מה יכול להיות הדבר הזה שמפלס בציפורניו את דרכו החוצה (אני מדמיין אותו עם ניבים‚ אצבעות ארוכות וגרְוּמוֹת ועיניים אדומות בולטות). עבור אדם שדואג ברמות שלי ושהדמיון שלו מפותח מספיק‚ נחל־שלדים הוא ממש לא המקום המתאים לגדול בו.

אני יודע שהכתיבה שלי השתנתה בשנה האחרונה. שני סוגי הכתיבה שלי - סיפורי האימה הדמיוניים ותיעוד האירועים בנחל־שלדים - התמזגו לאט־לאט. אני כבר לא צריך להמציא סיפורים‚ כי אני בטוח יותר מאי־פעם שהעיירה שאני גר בה רדופה.

זאת האמת.
והאמת‚ כך למדתי‚ יכולה להרוג אותך.
אני עייף עכשיו. עייף כל־כך.
אני מוכרח להפסיק לכתוב.
גם אם אני לא מסוגל להפסיק לחשוב על זה.