מקוללים

אהבה שכתובה בכוכבים...
סכסוך דמים שהתחיל ביוון העתיקה...
קללה שאפילו האֵלים אינם יכולים לבטל...

הלן המילטון בילתה את כל שש-עשרה שנותיה בניסיון להסתיר מאחרים עד כמה היא שונה – משימה לא קלה באי קטן ומבודד כמו נָנְטַקֶט, אשר הולכת ונעשית קשה יותר משנה לשנה.

הלן גבוהה מכל נערה אחרת בסביבתה הקרובה, ולמרות היותה צנומה וגבעולית למראה היא חזקה באופן חריג, אפילו יחסית לבנים בגילה. הלן מתעוררת מסיוט נוראי על מסע נואש במדבר, ומגלה שהסדין שלה מלא חול ואבק. בבית-הספר היא רואה חזיונות ובהם שלוש נשים מזילות דמעות של דם...

כשהיא נתקלת לראשונה בלוּקַאס דֶלוֹס, אין לה שום דרך לדעת שנגזר עליהם לגלם את התפקידים הראשיים בטרגדיה שֶׁאֵלוֹת הגורל מתעקשות לחזור עליה שוב ושוב במהלך ההיסטוריה.

בשעה שהלן מגלה את הסודות על מוצאה ועל זהותה, היא מבינה שישנם מיתוסים שאינם סתם אגדות. אך ייתכן שאפילו עוצמות של אֵלים-למחצה לא יספיקו כדי לעמוד בפני הכוחות שמושכים אותה ואת לוּקַאס זה אל זה – וגם מנסים להפריד ביניהם.

מקוללים הוא ספר מרתק ומסעיר בעל עלילה יפהפייה ומהפנטת. לא תצליחו שלא להתאהב בהלן ובלוקאס. ג'וזפין אנג'ליני מציגה יצירת ביכורים מסחררת שהיא תערובת מושלמת של מתח, דרמה ורומנטיקה, עם מינון מדויק של הומור.

המיתולוגיה המודרנית מעולם לא היתה סקסית יותר!

ג'וזפין אנג'ליני - Josephine Angelini

ג'וזפין אנג'ליני היא ילידת מסצ'וסטס והצעירה מבין שמונה אחים ואחיות. היא בוגרת בית הספר לאמנויות על שם טיש באוניברסיטת ניו יורק, שם התמקדה בלימודים קלאסיים.

כיום היא מתגוררת בלוס אנג'לס עם בעלה התסריטאי ושלושה חתולים שלקחה מבית מחסה לחיות..

בקרו באתר האינטרנט שלה או בדף הפייסבוק שלה.

פרק ראשון
"אבל אם תקנה לי מכונית עכשיו, היא תהיה שלך כשאני אלך ללמוד בקולג' בעוד שנתיים. היא תהיה עוד כמעט לגמרי חדשה," אמרה הלן באופטימיות. לרוע המזל, אבא שלה לא היה פראייר.

"לֶנִי, העובדה שמדינת מסצ'וסטס חושבת שזה בסדר שבני שש־ עשרה ינהגו..." התחיל ג'רי להגיד.

"כמעט שבע־עשרה," הזכירה לו הלן.

"לא אומרת שאני צריך להסכים לזה." הוא עמד לנצח, אבל הלן עדיין לא הפסידה.

"אתה יודע, החֲזיר יחזיק מעמד רק עוד שנה או שנתיים," אמרה הלן והתכוונה בכך לג'יפ הרֶנגלֶר העתיק של אביה, שהיא חשדה כי ייתכן שהוא חנה מחוץ לטירה שבה נחתמה המַגְנָה כַּרְטָה. "ותחשוב על כל הכסף שנוכל לחסוך אם נקנה מכונית היברידית, או אולי אפילו מכונית חשמלית לגמרי. זאת מגמת העתיד, אבא."

"אֲהָהּ." זה כל מה שהוא הסכים לומר.

עכשיו היא הפסידה.

הלן המילטון נאנחה לעצמה בשקט והביטה מעבר למעקה המעבורת שהחזירה אותה לנָנְטַקֶט. היא חשבה על שנה נוספת שבה תיאלץ לרכוב על האופניים לבית הספר בנובמבר, וכשיהיה השלג עמוק מדי להתחנן לטרמפים, או גרוע מכול, לנסוע באוטובוס.

היא הצטמררה כשדמיינה לעצמה את הייסורים הצפויים לה וניסתה להפסיק לחשוב על זה. אחדים מתיירי סוף הקיץ נעצו בה עיניים, לא אירוע בלתי רגיל, ולכן ניסתה הלן להסב את פניה בצורה מנומסת ככל האפשר. כשהלן הביטה במראה היא ראתה את הדברים הבסיסיים — שתי עיניים, אף ופה — אבל זרים שהגיעו מחוץ לאי נטו לנעוץ בה עיניים, דבר שהיה ממש מעצבן.

למרבה המזל של הלן, רוב התיירים במעבורת באותו אחר צהריים באו בגלל הנוף ולא בגלל דיוקן פניה. הם היו נחושים כל־כך להספיק לראות קצת נוף מרהיב לפני סוף עונת התיירות עד שחשו מחויבים להשמיע קריאות התפעלות על כל אחת ואחת מנפלאות האוקיינוס האטלנטי, אך הלן כלל לא הושפעה מהמראה. ככל הנוגע לה, החיים על אי קטן היו סבל צרוף, והיא המתינה בקוצר רוח לצאת לקולג' הרחק מהאי, הרחק ממסצ'וסטס, והרחק מכל החוף המזרחי, אם רק תצליח.

זה לא שהלן שנאה את החיים בביתה. למען האמת, היא ואביה הסתדרו מצוין. אמה נטשה את שניהם כשהלן היתה תינוקת, אבל ג'רי למד מהר מאוד איך להעניק לבתו תשומת לב בדיוק בכמות הנכונה. הוא לא כרכר סביבה, ובכל זאת תמיד היה בסביבה כשהיתה זקוקה לו. מתחת לשכבה דקה של תרעומת על המצב הנוכחי בנוגע למכונית היא ידעה שלא היתה יכולה לבקש לעצמה אבא טוב יותר.

"היי, לֶנִי! מה מצב הפריחה?" צעק קול מוכר. מי שהתקרבה אל הלן היתה קלייר, חברתה הטובה ביותר מאז ומתמיד. היא סילקה מדרכה תיירים מתנודדים בדחיפוֹת שכּוּוְנו במיומנות רבה.

המטיילים הלומי הים סטו מדרכה של קלייר כאילו היא שחקנית פוטבול ולא ילדונת קטנת ממדים המתהלכת בעדינות בסנדלי פלטפורמה. היא החליקה בקלילות מבעד למהומת המעידות שחוללה והתמקמה לצדה של הלן על יד המעקה.

"מצחיקוּלָה! אני רואה שגם את עשית קצת קניות לקראת החזרה שהחזירה אותה לנָנְטַקֶט. היא חשבה על שנה נוספת שבה תיאלץ לרכוב על האופניים לבית הספר בנובמבר, וכשיהיה השלג עמוק מדי להתחנן לטרמפים, או גרוע מכול, לנסוע באוטובוס.

היא הצטמררה כשדמיינה לעצמה את הייסורים הצפויים לה וניסתה להפסיק לחשוב על זה. אחדים מתיירי סוף הקיץ נעצו בה עיניים, לא אירוע בלתי רגיל, ולכן ניסתה הלן להסב את פניה בצורה מנומסת ככל האפשר. כשהלן הביטה במראה היא ראתה את הדברים הבסיסיים — שתי עיניים, אף ופה — אבל זרים שהגיעו מחוץ לאי נטו לנעוץ בה עיניים, דבר שהיה ממש מעצבן.

למרבה המזל של הלן, רוב התיירים במעבורת באותו אחר צהריים באו בגלל הנוף ולא בגלל דיוקן פניה. הם היו נחושים כל־כך להספיק לראות קצת נוף מרהיב לפני סוף עונת התיירות עד שחשו מחויבים להשמיע קריאות התפעלות על כל אחת ואחת מנפלאות האוקיינוס האטלנטי, אך הלן כלל לא הושפעה מהמראה.

ככל הנוגע לה, החיים על אי קטן היו סבל צרוף, והיא המתינה בקוצר רוח לצאת לקולג' הרחק מהאי, הרחק ממסצ'וסטס, והרחק מכל החוף המזרחי, אם רק תצליח.

זה לא שהלן שנאה את החיים בביתה. למען האמת, היא ואביה הסתדרו מצוין. אמה נטשה את שניהם כשהלן היתה תינוקת, אבל ג'רי למד מהר מאוד איך להעניק לבתו תשומת לב בדיוק בכמות הנכונה. הוא לא כרכר סביבה, ובכל זאת תמיד היה בסביבה כשהיתה זקוקה לו. מתחת לשכבה דקה של תרעומת על המצב הנוכחי בנוגע למכונית היא ידעה שלא היתה יכולה לבקש לעצמה אבא טוב יותר.

"היי, לֶנִי! מה מצב הפריחה?" צעק קול מוכר. מי שהתקרבה אל הלן היתה קלייר, חברתה הטובה ביותר מאז ומתמיד. היא סילקה מדרכה תיירים מתנודדים בדחיפוֹת שכּוּוְנו במיומנות רבה.

המטיילים הלומי הים סטו מדרכה של קלייר כאילו היא שחקנית פוטבול ולא ילדונת קטנת ממדים המתהלכת בעדינות בסנדלי פלטפורמה. היא החליקה בקלילות מבעד למהומת המעידות שחוללה והתמקמה לצדה של הלן על יד המעקה.

"מצחיקוּלָה! אני רואה שגם את עשית קצת קניות לקראת החזרה ללימודים," אמר ג'רי וחיבק את קלייר בזרוע אחת מסביב לחבילות שבידיה.

קלייר אָאוֹקִי, הידועה גם בכינוי מצחיקולה, היתה טיפוס קשוח. כל מי שהעיף מבט בגופה שהגיע לגובה מטר חמישים ושבע ובתווי פניה האסיאתיים העדינים ולא הצליח להבחין באופייה הלוחמני, הסתכן בסבל נורא מידי יריבה שמסוכן לזלזל בכוחה. הכינוי "מצחיקולה" היה אבן הרחיים האישית שנשאה על צווארה.

הכינוי דבק בה מאז שהיתה תינוקת. לזכותם של בני משפחתה וחבריה יש לומר שלא היתה להם שום אפשרות לעמוד בפיתוי לקרוא לה מצחיקולה. לקלייר היה הצחוק המקסים ביותר בכל היקום, בלי שום תחרות. הוא אף פעם לא היה מאולץ או צורמני, אלא צחוק המסוגל להעלות חיוך על פניו של כל מי שנמצא בטווח שמיעה.

"איזו שאלה, אביה מולידה של החברה הכי טובה שלי," השיבה קלייר. היא החזירה לג'רי חיבוק של חיבה אמיתית והתעלמה מהעובדה שהשתמש בכינוי המחריד. "האם יורשה לי להחליף מילה עם יוצאת חלציך? אני מצטערת על גסות הרוח, אבל זה עניין סודי ביותר שדורש סיווג ביטחוני גבוה. הייתי מגלה לך..." היא התחילה לומר.

"אבל אז תצטרכי להרוג אותי," סיים ג'רי את המשפט. הוא גרר את רגליו באדיבות אל המזנון כדי לקנות לעצמו משקה מוגז עתיר סוכר כל עוד בתו, מפקדת משטרת המזון, לא מסתכלת.

"מה יש לך בשקית?" שאלה קלייר. היא תפסה את שקיות השלל של הלן והתחילה לנבור בהן. "ג'ינס, קרדיגן, חולצת טריקו, בגדים תחתו — רגע אחד! את הולכת לקנות בגדים תחתונים עם אבא שלך? איכס!" "זה לא כאילו יש לי ברירה," התלוננה הלן וחטפה ממנה את השקית.

"הייתי צריכה חזיות חדשות! בכל מקרה, אבא שלי מתחבא בחנות הספרים בזמן שאני מודדת הכול. אבל תאמיני לי, עצם הידיעה שהוא נמצא בהמשך הרחוב בזמן שאני קונה בגדים תחתונים זה עינוי," היא אמרה, כשחיוך התפשט על פניה המאדימות.

"לא יכול להיות שזה עד כדי כך נורא. אפשר לחשוב שניסית פעם לקנות משהו סקסי. בחייך, לֶנִי, את יכולה אולי להתלבש עוד יותר כמו סבתא שלי?" קלייר הרימה זוג תחתוני כותנה לבנים. הלן חטפה מידיה את תחתוני הסבתא ותחבה אותם למעמקי השקית לקול צחוקה המתגלגל של קלייר.

"אני יודעת, אני כל־כך חנוּנית שזה כבר מידבק," השיבה הלן, שכרגיל סלחה לקלייר מיד על עקיצותיה. "את לא פוחדת שתידבקי ממני בלוּזריות קטלנית?"

"לא. אני מדהימה כל־כך שאני חסינה. בכל מקרה, חנונים הם הכי כיפיים. כזה תענוג להשחית אתכם. ואני מתה על זה שאת מסמיקה בכל פעם שאני מדברת על תחתונים."

קלייר נאלצה לשנות תנוחה כששני תיירים עם מצלמות נדחקו קרוב מדי אליהן. קלייר ביצעה את אחת מאותן תנועות התאזנות דמויות נינג'ה שבהן התמחתה והרחיקה מהן את התיירים בעזרת הנטייה של הסיפון. הם מעדו הצִדה וצחקו על "המים הגועשים" בלי שיהיה להם מושג שקלייר נגעה בהם. הלן שיחקה בעצבנות בשרשרת עם תליון הלב שענדה תמיד וניצלה את ההזדמנות להיתלות ברפיון על המעקה כדי להתאים את עצמה לקומתה הקטנה של חברתה.

לרוע מזלה של הלן הביישנית עד כאב היא התנשאה לגובה בולט של מטר שבעים וחמישה סנטימטרים ועדיין המשיכה לגבוה. היא התפללה לישו, לבודהה, למוחמד ולווישנוּ שיפסיקו את זה, אבל בלילות היא עדיין הרגישה את הדקירות החמות בגפיה ואת השרירים הנתפסים המבשרים פרץ גדילה נוסף. היא הבטיחה לעצמה שלפחות אם תגיע ליותר ממטר ושמונים היא תהיה גבוהה מספיק כדי לטפס מעבר למעקה הביטחון ולהשליך את עצמה מראש המגדלור בסִיאַסקוֹנְסֶט.

זבניות תמיד אמרו לה איזה מזל יש לה, אך גם הן לא הצליחו למצוא לה מכנסיים בגודל המתאים. הלן כבר השלימה עם העובדה שכדי לקנות מכנסי ג'ינס ארוכים די הצורך במחיר סביר יהיה עליה להסתפק במכנסיים הגדולים עליה בכמה מידות, אבל אם היא לא רוצה שהם ייפלו לה מהמותניים, היא תיאלץ להתרגל למשב רוח קל סביב קרסוליה.

הלן היתה בטוחה למדי שאותן מוכרות ש"מקנאות נורא" לא מסתובבות עם קרסוליים קפואים. או עם חריץ ישבן חשוף.

"תעמדי זקוף," התיזה קלייר באופן אוטומטי כשראתה את הלן הכפופה, והלן צייתה לה. לקלייר היתה דעה מוצקה לגבי יציבה נכונה, משהו הקשור לאמא היפנית הסוּפּר־קפדנית שלה ולסבתהּ לובשת הקימונו, שהיתה קפדנית אפילו יותר.

"טוב! עכשיו לנושא העיקרי," הכריזה קלייר. "את מכירה את המתחם הזה ששווה הון תועפות, שהיה שייך פעם לשחקן ההוא מהניו אינגלנד פַּטְרִיוֹטְס?"

"זה שבסקוֹנְסֶט? בטח. מה איתו?" שאלה הלן, שראתה בעיני רוחה את החוף הפרטי של הבית וחשה הקלה על כך שאבא שלה לא מרוויח מספיק בחנות שלו כדי לקנות בית קרוב יותר לקו המים.

כשהלן היתה קטנה היא כמעט טבעה, ומאז האמינה בסתר שהאוקיינוס האטלנטי מנסה להרוג אותה. היא תמיד שמרה בסוד את הפרנויה הזאת... אם כי עדיין היתה שחיינית איומה.

למען ההגינות יש לומר שהיתה מסוגלת לשכשך במים במשך כמה דקות בכל פעם, אבל היתה ממש גרועה בזה. בסופו של דבר היא תמיד שקעה כמו אבן, ולא משנה כמה מלוחים היו אמורים להיות המים ולא משנה כמה התאמצה לחתור.

"הוא נמכר סוף־סוף למשפחה גדולה," אמרה קלייר. "או שתי משפחות; אני לא בטוחה איך זה עובד, אבל כנראה יש שם שני אבות, והם אחים. לשניהם יש ילדים — אז הילדים הם בני דודים?" קלייר קימטה את המצח. "מה זה משנה. מה שחשוב זה שלאנשים שעברו לגור שם יש הרבה ילדים. וכולם בערך באותו הגיל. יש להם, כאילו, שני בנים שילמדו בשכבה שלנו."

"ותני לי לנחש," אמרה הלן בפנים חתומות. "קראת בקלפי טָארוֹט וראית ששני הבנים יתאהבו בך בטירוף ואז יילחמו באופן טרגי עד המוות."

קלייר בעטה להלן בשוק. "לא, טמבלית. יש אחד לכל אחת מאיתנו."

הלן שפשפה את הרגל והעמידה פנים שכואב לה. גם אילו בעטה קלייר בהלן בכל כוחה היא עדיין לא היתה חזקה מספיק כדי להשאיר סימן.

"אחד לכל אחת מאיתנו? לא מתאים לך להיות כל־כך לא דרמטית,"

קנטרה אותה הלן. "זה פשוט מדי. אני לא קונה את זה. אבל מה דעתך על זה? שתינו נתאהב באותו בחור, או בבחור הלא נכון — זה שלא אוהב אותנו בחזרה — ואז את ואני נילחם זו בזו עד המוות."

"על מה את מקשקשת?" שאלה קלייר בחביבות בעודה בוחנת את הציפורניים שלה ומעמידה פנים שאינה מבינה.

"אלוהים, קלייר, את כזו צפויה," אמרה הלן וצחקה. "בכל שנה את מנגבת את האבק מהקלפים שקנית פעם בטיול לסֵיילֶם ואת תמיד מנבאת שיקרה משהו מדהים. אבל בכל שנה הדבר היחיד שמדהים אותי זה שאת לא שוקעת בתרדמת מרוב שעמום עוד לפני חופשת החורף."

"למה את נלחמת בזה?" מחתה קלייר. "את יודעת שבסופו של דבר יקרה לנו משהו מדהים. את ואני יותר מדי נפלאות מכדי שנהיה רגילות."

הלן משכה בכתפיים. "בהחלט טוב לי להיות רגילה. האמת, נראה לי שאני אהיה ממש הרוסה אם הנבואות שלך יתגשמו לשם שינוי."

קלייר הטתה את הראש הצדה ונעצה בה עיניים. הלן שחררה את השיער שתחבה מאחורי האוזניים כדי להסתיר את פניה. היא לא אהבה שמסתכלים עליה.

"אני יודעת שתהיי הרוסה. פשוט לא נראה לי שיצליח לך אי־פעם להיות רגילה," אמרה קלייר בקול מהורהר.

הלן החליפה נושא. הן פטפטו על מערכת השעות שלהן, על אימוני הריצה, ותהו אם כדאי להן לעשות פוני. הלן רצתה לעשות משהו שונה עם השיער, אבל קלייר התנגדה בתוקף לכך שהלן תקצץ את שערה הבלונדיני הארוך. ואז הן קלטו שהתקרבו מדי לאזור שהן כינו "אזור הסוטים" של המעבורת ונאלצו לסגת בחופזה.

שתיהן שנאו את החלק ההוא של המעבורת, אבל הלן היתה רגישה אליו במיוחד; הוא הזכיר לה את האיש המפחיד שעקב אחריה קיץ אחד עד היום שבו פשוט נעלם מהמעבורת. במקום להרגיש הקלה כשהבינה שהוא לא יחזור, הרגישה הלן כאילו עשתה משהו לא בסדר.

היא מעולם לא שוחחה על כך עם קלייר, אבל היה הבזק של אור זוהר וריח נורא של שיער שרוף לפני שהאיש פשוט נעלם. המחשבה על כך עדיין גרמה לה להתפתל, אבל הלן העמידה פנים שהכול כרגיל, כאילו זו סתם איזו בדיחה. היא צחקה צחוק מאולץ והניחה לקלייר לגרור אותה לאזור אחר של המעבורת.

כשהמעבורת עצרה על יד הרציף ג'רי הצטרף אליהן והם ירדו אל החוף. קלייר נופפה לשלום והבטיחה שתנסה לבקר את הלן בעבודה למחרת, אבל זה היה היום האחרון של חופשת הקיץ, ולכן הסיכויים לכך היו קלושים.

הלן עבדה כמה ימים בשבוע אצל אבא שלה, שהיה בעלים־שותף של חנות הכולבו באי. מלבד עיתון הבוקר וקפה טרי נמכרו ב"חנות העיתונים" גם ממתקי טופי מקומיים, סוכריות במשקל, סוכריות קרמל וסוכריות חמאה בצנצנות קריסטל אמיתיות, ורצועות דקות של לקריץ שנמכרו לפי אורך.

תמיד היו בחנות פרחים שנקטפו זה עתה וכרטיסי ברכה בעבודת יד, מתנות מיוחדות וערכות קסמים, חפצי נוי עונתיים בשביל התיירים ומצרכי מזון בסיסיים כמו חלב וביצים בשביל התושבים המקומיים.

לפני כשש שנים הרחיבה חנות העיתונים את אופקיה והוסיפה לחלקה האחורי את "הקונדיטוריה של קייט", ומאז העסקים פרחו. קייט רוג'רס היתה פשוט מומחית באפייה. היא היתה מסוגלת לקחת כל דבר שהוא ולהפוך אותו לפאי, לעוגה, ללחמנייה תפוחה או למאפין. אפילו ירקות שכל העולם תיעב, כמו כרוב ניצנים וברוקולי, נכנעו לתחבולותיה של קייט ונהפכו ללהיטים גדולים כמילוי לקרואסונים.

קייט, עדיין בתחילת שנות השלושים לחייה, היתה אישה יצירתית ונבונה. כשנכנסה לשותפות עם ג'רי היא שיפצה את חלקה האחורי של חנות העיתונים והפכה אותו למקום מקלט לאמנים ולסופרים המתגוררים באי, ואיכשהו הצליחה לעשות זאת בלי להעלות את רמת הסנוביות.

קייט הקפידה לוודא שכל מי שאוהב מאפים וקפה אמיתי — החל באנשים מעונבים, במשוררים ובעירונים ממעמד הפועלים וכלה באנשי עסקים קשוחים — ירגישו בנוח כשיישבו על יד הדלפק שלה ויקראו עיתון. היה לה כישרון לגרום לכל אדם להרגיש רצוי. הלן העריצה אותה.

כשהלן הגיעה לעבודה למחרת היום היא מצאה שם את קייט, שניסתה להכניס למחסן משלוח של קמח וסוכר. זה היה מחזה מעורר רחמים. "לֶנִי! תודה לאל שבאת מוקדם. את יכולה אולי לעזור לי...?" קייט הצביעה על השקים, שמשקלו של כל אחד מהם היה עשרים קילו.

"אני אטפל בזה. לא, אל תמשכי ככה את הפינה, ייתפס לך הגב," הזהירה הלן ומיהרה לעצור את הניסיונות מעוררי הרחמים של קייט. "למה לואיס לא עשה את זה בשבילך? הוא לא עבד הבוקר?" שאלה הלן על אחד מהעובדים האחרים שהיו אמורים להיות במשמרת.

"המשלוח הגיע אחרי שלואיס הלך. ניסיתי לדחות את הטיפול בזה עד שתגיעי, אבל אחד הלקוחות כמעט מעד והייתי מוכרחה לפחות להעמיד פנים שאני מנסה להזיז את הדבר הארור הזה," אמרה קייט. "אני אטפל בקמח אם תכיני לי משהו קטן לאכול," אמרה הלן בקול משדל בזמן שהתכופפה להרים את השק.

"עשינו עסק," השיבה קייט בהכרת תודה ומיהרה להתרחק בחיוך. הלן המתינה עד שקייט הפנתה לה את הגב, הניפה את שק הקמח בקלות על כתפה ויצאה לעבר תחנת העבודה, שם פתחה את השק ושפכה קצת קמח למְכל הפלסטיק הקטן שקייט השתמשה בו במטבח.

בזמן שהלן ערמה בצורה מסודרת את שאר המשלוח במחסן מזגה לה קייט לימונדה ורודה תוססת מהסוג שהלן אהבה — לימונדה מצרפת, אחד המקומות הזרים הרבים שהיא השתוקקה לבקר בהם.

"מה שמטריד אותי זה לא שאת חזקה בצורה יוצאת דופן יחסית למישהי רזה כל־כך. מה שבאמת מעצבן אותי," אמרה קייט, שחתכה דובדבנים וגבינה כדי להכין לקייט משהו לאכול, "זה שאף פעם לא נגמר לך האוויר. אפילו לא בחום הזה."

"כן נגמר לי האוויר," שיקרה הלן.

"את נאנחת. יש הבדל גדול."

"פשוט יש לי ריאות גדולות יותר משלך."

"אבל את גבוהה יותר, אז את אמורה להזדקק ליותר חמצן, לא?" הן השיקו כוסות, לגמו מהלימונדה והכריזו על תיקו. קייט היתה קצת נמוכה יותר וקצת מלאה יותר מהלן, אך היא בהחלט לא היתה נמוכה או שמנה. בכל פעם שראתה את קייט עלתה בראשה של הלן המילה עסיסית, שנשמעה לה כמו "עגלגלה וסקסית". אבל היא מעולם לא השתמשה בה, מחשש שקייט תפרש אותה כעלבון.

"יש הערב מפגש של מועדון הקריאה?" שאלה הלן.

"כן. אבל אני בספק אם מישהו ירצה לדבר היום על קוּנדֶרָה," אמרה קייט בחיוך זחוח וניערה את קוביות הקרח בכוסה.

"למה? רכילות חמה?"

"רכילות לוהטת. איזו משפחה גדולה בטירוף עברה לגור באי." "בבית ההוא בסקוֹנְסֶט?" שאלה הלן. כשקייט הנהנה בתגובה, הלן גלגלה עיניים.

"אוהו! את טובה מדי בשביל לרכל עם כולנו?" הקניטה אותה קייט והתיזה את הטיפות שהתעבו על דופן הכוס שלה לעבר הלן.

הלן העמידה פנים שהיא מצטמררת, ואחר־כך נאלצה לעזוב את קייט לרגע כדי לגבות כסף מכמה לקוחות. ברגע שגמרה לעשות את המוטל עליה, היא חזרה והמשיכה בשיחה. "לא. זה פשוט לא נראה לי מוזר כל־ כך שמשפחה גדולה תקנה נכס גדול. בייחוד אם הם מתכוונים לגור בו כל השנה.

זה הרבה יותר הגיוני מאשר איזה זוג זקנים עשירים שקונים בית קיץ ענקי כל־כך עד שהם הולכים לאיבוד בדרך לתיבת הדואר." "נכון," הודתה קייט. "אבל באמת חשבתי שתתענייני יותר במשפחת דֶלוֹס. הרי כמה מהם ילמדו במחזור שלך."

הלן עצרה והשם דֶלוֹס התרוצץ בראשה. לא היתה לו שום משמעות מבחינתה. איך יכלה להיות לו משמעות? אבל איזה חלק מהדהד במוחה חזר ואמר "דֶלוֹס" שוב ושוב.

"לֶנִי? לאן נעלמת?" שאלה קייט. דבריה נקטעו בידי החברים הראשונים ממועדון הקריאה שהקדימו לבוא, מלאי התרגשות וכבר מעלים פרץ של השערות פרועות.

התחזית של קייט היתה נכונה. הספר הקלות הבלתי נסבלת של הקיום לא היה יריב שקול להגעתם של תושבי קבע חדשים, בייחוד מאחר שחרושת השמועות כבר גילתה שהם עברו הנה מספרד. התברר שהם ילידי בוסטון שעברו לאירופה שלוש שנים קודם לכן כדי להיות קרובים יותר למשפחתם המורחבת, אבל עכשיו, באופן פתאומי, החליטו לחזור.

הדבר העיקרי שהעסיק את כולם היה הקטע של ה"פתאומי". מזכירת בית הספר רמזה לכמה מחברי מועדון הקריאה שהילדים נרשמו באיחור רב כל־כך עד שההורים כמעט נאלצו לשלם שוחד כדי שהם יתקבלו ללימודים, והיה צורך לערוך כל מיני הסכמים מיוחדים כדי לשלוח את הרהיטים שלהם מספרד כך שיגיעו בזמן. נראה שמשפחת דֶלוֹס עזבה את ספרד בחיפזון, וחברי מועדון הקריאה הסכימו שבוודאי היה להם איזה סכסוך עם בני הדודים שלהם.

הדבר היחיד שהלן הבינה בוודאות מכל הפטפוטים היה שמשפחת דֶלוֹס אינה משפחה שגרתית. היו בה שני אבות שהם אחים, אחותם הצעירה, אמא אחת (אחד האבות היה אלמן) וחמישה ילדים, שכולם התגוררו יחד באותו הבית. כל בני המשפחה היו אמורים להיות חכמים להפליא, ויפים ועשירים. הלן גלגלה עיניים כששמעה את פיסות הרכילות שרוממו את משפחת דֶלוֹס לממדים מיתולוגיים. למעשה, היא בקושי היתה מסוגלת לשאת את זה.

הלן ניסתה להישאר מאחורי הקופה ולהתעלם מההתלחשויות הנרגשות, אבל זה היה בלתי אפשרי. בכל פעם ששמעה מישהו מזכיר את שמו של אחד מבני משפחה דֶלוֹס, הדבר משך את תשומת לבה כאילו צעקו אותו, וזה הרגיז אותה. היא עזבה את הקופה, ניגשה אל מִתקן כתבי העת וסידרה את המדפים רק כדי להעסיק את הידיים.

בזמן שניגבה את האבק מהמדפים וחידשה את מלאי צנצנות הסוכריות, היא מנתה בראשה את ילדי המשפחה.

הֵקְטוֹר מבוגר בשנה מג'ייסוֹן ואָרִיאַדְנהֶ, שהם תאומים. לוּקַאס וקָסַנדְרָה הם אח ואחות, בני דודים של שלושת האחרים.

היא החליפה את המים באגרטלי הפרחים והביאה חשבון לכמה לקוחות.

הֶקְטוֹר לא יגיע ביום הראשון ללימודים כי הוא עדיין בספרד עם הדודה שלו, פַּנדְּוֹרָה, אם כי אף אחד בעיירה לא יודע למה. הלן לבשה כפפות גומי שהגיעו עד הכתפיים וסינר ארוך ונברה באשפה בחיפוש אחר פריטים כלשהם למִחזור.

לוּקָאס, ג'ייסוֹן ואָרִיאַדְנהֶ יהיו כולם בשכבה שלי. כך שאני מוקפת. קָסָנדְרָה היא הצעירה מכולם. היא בכיתה ט' ורק בת ארבע־עשרה. היא הלכה למטבח ומילאה את מדיח הכלים התעשייתי. אחר־כך שטפה את הרצפה והתחילה לספור את המזומנים.

לוּקַאס זה שם כל־כך מטופש. הוא פשוט לא מתאים. הוא ממש צורם. "לֶנִי?"

"מה! אבא! אתה לא רואה שאני סופרת?" אמרה הלן והטיחה את הידיים בדלפק בכוח רב כל־כך עד שהקפיצה ערמת מטבעות. ג'רי הרים ידיים בכניעה.

"מחר היום הראשון ללימודים," הוא הזכיר לה בנימה הגיונית ביותר. "אני יודעת," היא השיבה בפנים חסרות הבעה, עדיין מרוגזת באופן בלתי מוסבר אבל משתדלת לא להוציא את הרוגז על אבא שלה.

"כבר כמעט אחת־עשרה, חמודה," הוא אמר. קייט יצאה מפנים החנות כדי לברר את מקור הרעש.

"את עוד פה? אני ממש מצטערת, ג'רי," היא אמרה בהבעת פליאה.

"הלן, אמרתי לך לנעול את הדלת הקדמית וללכת הביתה בתשע."

שניהם נעצו עיניים בהלן, שערכה את כל השטרות ואת כל המטבעות בערמות מסודרות.

"נסחפתי," סיפקה הלן תירוץ צולע.

אחרי שהחליפה מבט מודאג עם ג'רי נטלה קייט פיקוד על ספירת המזומנים ושלחה אותם הביתה. הלן, עדיין מבולבלת, נפרדה מקייט בנשיקה וניסתה להבין לאן נעלמו לה שלוש השעות האחרונות של חייה.

ג'רי העמיס את האופניים של הלן בחלקו האחורי של החזיר והתניע ללא מילה. הוא הציץ בה כמה פעמים במהלך הנסיעה הביתה, אבל לא אמר דבר עד שחנו בשביל הגישה.

"אכלת משהו?" הוא שאל בשקט בגבות מורמות.

"אני לא... כן?" להלן לא היה מושג מתי אכלה בפעם האחרונה. היא זכרה במעורפל שקייט חתכה לה כמה דובדבנים.

"את מתוחה בגלל היום הראשון ללימודים? כיתה י"א היא כיתה חשובה."

"כן, כנראה," היא אמרה בפיזור נפש. ג'רי שלח אליה מבט ונשך את שפתו התחתונה. הוא נשף ואז דיבר.

"חשבתי לעצמי שאולי כדאי לך לדבר עם דוקטור קַנִינְגְהָם על כדורי הפוביה האלה. נו, אלה שמיועדים לאנשים שקשה להם להיות בחברת הרבה אנשים? אָגוֹרָפוֹבְּיָה! ככה קוראים לזה," הוא התפרץ כשנזכר. "נראה לך שזה יכול לעזור לך?"

הלן חייכה והעבירה את תליון הלב לאורך השרשרת. "לא נראה לי, אבא. אני לא פוחדת מאנשים זרים, אני סתם ביישנית." היא ידעה שהיא משקרת. היא לא סתם ביישנית. בכל פעם שחרגה ממנהגה ומשכה תשומת לב, אפילו במקרה, כאבה לה הבטן כל־כך עד שהרגישה כאילו היא סובלת מווירוס במערכת העיכול או מכאבי מחזור — כאבי מחזור ממש קשים — אבל היא היתה מעדיפה לשרוף לעצמה את השיער מאשר לגלות את זה לאביה.

"וזה בסדר מצדך? אני יודע שבחיים לא תבקשי, אבל את רוצה עזרה? כי אני חושב שזה מעכב אותך..." אמר ג'רי ופתח באחד הריבים הכי עתיקים שלהם.

הלן קטעה אותו מיד. "אני בסדר גמור! באמת. אני לא רוצה לדבר עם דוקטור קַנִינְגְהָם, אני לא רוצה תרופות. אני רק רוצה להיכנס הביתה ולאכול," היא אמרה בחיפזון ויצאה מהג'יפ.

אביה התבונן בה בחיוך קל כשמשכה את אופניה הכבדים והמיושנים מהמעמד שבחלק האחורי של הג'יפ והניחה אותם על הקרקע. היא צלצלה בעליזות בפעמון שעל הכידון וחייכה אל אביה חיוך רחב. "אתה רואה, אני במצב מעולה," היא אמרה.

"אם היית מבינה עד כמה קשה לנערה ממוצעת בגילך לעשות את מה שעשית כרגע, היית מבינה על מה אני מדבר. את לא ממוצעת, הלן. את מנסה לעשות רושם כזה, אבל את לא. את דומה לה," הוא אמר, קולו הולך ודועך.

בפעם האלף גידפה הלן את האמא שלא זכרה על כך ששברה את לבו האוהב של אביה. איך יכולה מישהי לעזוב אדם טוב כל־כך בלי להיפרד אפילו לשלום? בלי להשאיר אפילו תצלום אחד למזכרת?

"ניצחת! אני לא ממוצעת, אני מיוחדת — בדיוק כמו כולם," קנטרה אותו הלן, שהשתוקקה נואשות לעודד אותו. היא נתנה לו מכה קטנה עם האגן כשעברה על ידו בזמן שהסיעה את האופניים אל המוסך. "ועכשיו, מה יש לאכול? אני מתה מרעב, והשבוע תורך להיות עבד המטבח."