על המחברים
טעימה מהספר
הספר האחרון בהחלט בסדרת "בעקבות עלילות ספיידרוויק". גם לדברים הכי טובים יש סוף... הענקים אמנם נדדו למעמקי הים, אבל לא בטוח שזה היה רעיון כזה גאוני.
שרפות ענק משתוללות וצריך לעצור אותן איכשהו. כל הילדים, גם ילדי משפחת גרייס מסדרת "עלילות ספיידרוויק" נרתמים למשימה ונלחמים ביצור הנורא מכול: מלך המנדרקונים שמאיים להעלות באש את כל האזור... אולי את כל העולם...
בעקבות עלילות ספיידרוויק - שירת הנחלילית בעקבות עלילות ספיידרוויק -בעיה ענקית ספיידרוויק 1 - מדריך שימושי ספיידרוויק 2 - משקף האבן ספיידרוויק 3 - סודה של לוסינדה ספיידרוויק 4 - עץ הברזל ספיידרוויק 5 - זעמו של מולגראת עלילות ספיידרוויק - המשימה של טימבלטאק עלילות ספיידרוויק - זהירות, בוגרט עלילות ספיידרוויק - מאלורי על המשמר פיות - גידול, טיפול והאכלה פיות - מדריך שימושי לעולם הפיות והשדונים
טוני דיטרליצי כתב ואייר ספרים רבים ואהובים לילדים, וזכה בפרסים רבים על עבודתו. טוני היה ילד יצירתי במיוחד, ונוסף על איסוף חרקים, צלילה ומחנאות, הוא אהב גם לקרוא ולצייר. אחרי שלמד אמנות וגרפיקה באוניברסיטה, הוא החל לעבוד באיור ספרי ילדים ובעיצוב משחקים. הוא ואשתו, אנג'לה, גרים עם הבולדוג הננסי שלהם, גובלין, באמהרסט שבמדינת מסצ'וסטס, בארצות הברית.
כדאי לכם לבקר באתר האינטרנט של טוני.
הולי בלק בילתה את ילדותה בבית אחוזה ויקטוריאני ישן, שם הזינה אותה אמה, שהיתה ציירת ויצרנית בובות, באספקה קבועה של סיפורים על רוחות רפאים ובספרים על פיות ושדונים. אין זה פלא, אם כן, שגם הספרים שהיא כותבת עוסקים בעולם הפיות והאגדות. הולי אמנם פחדה קצת מהחושך, אך מרבית ילדותה עברה עליה בנעימים בבישול נזידי מכשפות דמיוניים עם אחותה הצעירה היידי, ובטיפוח חולדות המחמד שלה.
כשגדלה קצת, נהגה לקרוא ספרים עד אמצע הלילה, וכשהיתה נערה גם כתבה שירים, מחזה ואפילו ספר אחד. מאז היא הספיקה להתחתן עם תיאו, לעבוד לניו-יורק ולעבוד בכתב-עת למשחקי מזל, וגם לכתוב ספר לבני-הנעורים שעוסק בפיה מודרנית. גם היא חיה באמהרסט, עם בעלה, תיאו ועם אוסף חיות ראוי לציון.
כדאי לכם לבקר באתר של הולי.
פרק 1 | שבובודקים לניק ולג'ול את הראש
נִיקוֹלָס וַרְגָאס העלה בדמיונו כל מיני עונשים נוראים שאביו יטיל עליו אחרי שהוא נשאר בחוץ כל הלילה עם ג'וּל ולוֹרִי. הוא צַפָה ריתוּק לתמיד. הוא דִמיין החרמה עתידית של כל משחקי הווידיאו והמחשב. הוא ציפה שבששת החודשים הקרובים יצעקו עליו יום יום.
העונש הממשי היה גרוע בהרבה. אביו האשים את עצמו בכל מה שקרה.
"הפסיכולוגית הזאת תעזור לנו לפתור את כל הבעיות," אמרה שַׁרְלִין. היא נהגה, וידיה לפתו את ההגה חזק מדי. ניק התפתל במושב האחורי לצִדם של ג'וּל ולוֹרִי. שרלין הרכיבה משקפי שמש אבל ניק הבחין בכל־זאת שעיניה אדומות ונפוחות.
אביו האשים גם את שרלין. שניהם רבו כל הזמן עד שלמעשה הפסיקו לדבר ביניהם. עכשיו הם התווכחו רק באמצעות מבטים רצחניים והפרחת הערות עוקצניות לאוויר.
המכונית נכנסה אל שביל הגישה של בית קטן וצהוב, שבו הוחלפו דלתות המוסך בקיר של חלונות. אבני גביש שהוצמדו לשמשות הטילו את כל צבעי הקשת שפיזזו על האספלט. המקום בכלל לא נראה כמו מרפאה.
"יש לה תואר רפואי בכלל?" שאל אביו בנימה שנשמעה יותר כמו הצהרה, שאותה הִפנה אל השמשה הקדמית.
מה שראו כשנכנסו אל הבית לא הותיר רושם רציני יותר. חדר העבודה של הפסיכולוגית שַׁכָן במוסך ששופץ בהתאם. מוזיקה מרגיעה התנגנה ברקע. לפסיכולוגית עצמה היה שפע של שיער כסוף, עם כמה צמות מהודקות בטבעות כסופות. היא לבשה מכנסי ג'ינס. היא הציגה את עצמה כתֶרֶזָה גוּנָאר וביקשה מהם לפנות אליה בשמה הפרטי.
שלוש ספות לבנות גדולות ניצבו בחדר מול כיסא בודד, שניק הניח כי תרזה אמורה לשבת עליו. על שולחן נמוך היו מונחים קופסה של ממחטות נייר וכד מים עם קוביות קרח, שביניהן צפו פרוסות מלפפון. ג'ול צנח אל אחת הספות.
"בואו נתחיל," אמרה תרזה. "ננסה לשמור על אנרגיה רוחנית חיובית בזמן שנְתַקשר זה עם זה."
הם התיישבו. ניק ניסה להתנתק. השיחה כללה בעיקר דיבורים של שרלין על כך שאבא שלו לא הכין את ילדיו לקראת בואה עם לורי לגור איתם, מה שהיה נכון. ועל כך שהוא אף פעם לא דיבר איתם על אמא שלהם ועל הסבל שמותה גרם להם, וגם זה היה נכון. אבל העובדה שהדברים היו נכונים לא שינתה כלום. ניק שנא אותה בגלל שאמרה אותם.
ניק הסתכל בפרוסות המלפפון המשכשכות להן במים וחשב על הענקים המהלכים על קרקעית האוקיינוס בעקבות ספינה מזמרת, שהולכת ומאֵטה. הוא חשב על הדפים שגַ'ארֶד לפת בידיו, ושעליהם נראו דברים שחורים ומתפתלים, מבעיתים אף יותר מענקים מסתערים. ג'ארד הוא הגיבור האמיתי. הוא היה עושה משהו מועיל במקום רק להחמיר את המצב. ניק חשב שאין סיכוי להיפטר מהענקים.
אבל בכל־זאת הצליח, הוא עשה את זה. הוא אפילו התגאה בכך מאוד. והנה מתברר, כמובן, שאסור היה לו להיפטר מהם מלכתחילה.
וזאת בדיוק היתה הסיבה לכך שכבר לא היה לו אִכפת משום דבר. כשאתה עושה מאמץ אמיתי אתה מרגיש נורא כשמתברר לך שכל מה שעשית לא מספיק.
"ניק, על מה אתה חושב?" שאלה תרזה. "תזכור, אנחנו מנסים לטפח אנרגיה חיובית ותקשורת."
"על שום דבר," אמר ניק ונמנע בזהירות מלהסתכל במישהו מהם.
תרזה הקישה בעיפרון על גב כף־ידה בשתיקה המביכה שהתמשכה והתמשכה. "מה אתה מרגיש לגבי הנישואים השניים של אבא שלך? ומה איתךָ, ג'וּל? הייתי רוצה לשמוע את שניכם."
"אני מרגיש בסדר," אמר ג'ול ומשך בכתפיו. "שרלין נחמדה ולורי מגניבה."
"לא מצא חן בעיני שנאלצתי לוותר על החדר שלי,"
אמר ניק. התחשק לו להאשים מישהו במשהו.
ג'ול בעט ברגלו של ניק.
"מה הבעיה שלךָ?" התלונן ניק. "התבאסתי מזה!"
"בכלל לא התכוונתי להשתלט לך על החדר," אמרה לורי.
"זה לא הזיז לך," אמר ניק.
ג'ול נאנח. "זה רק עד שיגמרו לבנות את הבית החדש.
זה לא כזה עניין גדול. ניק מגזים."
"כעסת על אבא שלך?" שאלה היועצת.
"לא," אמר ניק. "אני לא יודע."
"אתה חושב שהוא מנסה להחליף את אמא שלך באישה אחרת?"
ניק הביט בשרלין ובלורי. "אני חושב שאבא מנסה להיות מאושר."
"אבל שהוא לא מנסה לדאוג שאתה תהיה מאושר?"
ניק נד בראשו. "זה לא מה שאמרתי."
היא כתבה משהו בדפדפת שלה. "שיתפת את אבא במשהו מהדברים שהציקו לך?"
ניק משך בכתפיו.
"זאת אשמתי," אמר אבא שלהם. "אני חושב שזה בגלל הרקע המשפחתי שלי. הורי לא דיברו איתי אף פעם. הם היו ההורים ואני עשיתי מה שהם אמרו. זה היה המצב."
"אבא..." התחיל ג'ול לומר.
אבא שלהם קטע אותו. "לא. הייתי צריך לדבר עם שניכם. הייתי צריך לשים לב שאתם לא מוכנים לשינוי גדול כל־כך. אני יודע שזאת אשמתי שלא התנהגתם יפה. שנשארתם בחוץ כל הלילה. שגנבתם את המכונית שלי. אתם ילדים טובים. אתם לא כאלה."
ניק השפיל את מבטו. "לא היה לזה שום קשר עם..." "לורי — אין מה לעשות, היא ילדה בעייתית," אמר אבא של ניק וג'ול. הוא הציץ לעברה ונד בראשו. "אני מצטער... רק..." דמעות נצצו בעיניה של לורי.
"מה?" אמר ניק ופנה אל אביו. "לא, זה ממש לא נכון..."
"לורי לא בעייתית," אמרה שרלין. היא צִמצמה את עיניה כשהביטה בשלושתם. "לפני שאתה מתחיל להפריח האשמות תרשה לי להזכיר לך שהבן שלך בן השבע־עשרה השאיר את הבת שלי בחוץ כל הלילה. איזה מין נער לוקח ילדים קטנים..."
"שמעת איך הבת שלך מדברת? את מתייחסת בסלחנות לפנטזיות שלה על פיות וקסמים, בזמן שמה שהיא צריכה זה להיות מחוברת יותר למציאות! אני יודע בלי שום צל של ספק שבלילה ההוא הם דיברו בעיקר על אחד הסיפורים שלה..."
"ואם הילדים שלך כל־כך מחוברים למציאות, אז איך הסיפור שלה הצליח לגרום להם לעשות דברים כאלה..." "לא התכוונו שזה יקרה," התפרץ ניק וקולו נשמע רם יותר מכפי שהתכוון.
"אף אחד לא כועס עליכם," אמר אביו. "זאת לא אשמתכם."
אבל ניק ידע שזאת אשמתו. לא מצא חן בעיניו ששרלין עברה לגור איתם, ובהתחלה לורי לא מצאה חן בעיניו. ועכשיו, אף־על־פי שהיה ברור שמאשימים את לורי בעוד שהיא בכלל לא אשמה, הוא לא אמר מה שהיה עליו להגיד כדי לתקן את העוול.
"אנחנו חושבים..." אמר אבא שלו והביט בשרלין, "אנחנו חושבים שבשבילכם, ילדים, יהיה הכי טוב אם ניפרד לזמן־ מה."
"אין מצב," אמרה לורי.
"אבא," אמר ג'ול. "ניק ואני... אנחנו אמרנו לך שאנחנו מצטערים."
"כבר החלטנו, ג'ול," אמרה שרלין. "החלטנו עוד לפני שבאנו לכאן היום. הצפיפות במלון רק מחמירה את המצב. אנחנו מתכוונים ברצינות לנסות לפתור את הבעיות בינינו אבל אני חושבת שכולנו צריכים קצת מרחב נשימה."
"אנחנו, הבנים, נעבור לקָרָוָואן באתר הבנייה," אמר אביהם. "אנחנו חושבים שככה יהיה הכי טוב לכולנו." ניק זינק קדימה אל קצה הספה. "שרלין ולורי לא צריכות לעזוב, אתן לא צריכות לעזוב. אנחנו בחיים לא נעשה שוב משהו כזה. אנחנו מבטיחים באמת־באמת."
"הגענו להחלטה," אמר אביהם. "אנחנו ניפרד באופן זמני ומבחינתי העניין סגור. הבנתם? זו לא אשמתו של אף אחד מכם. זה ביני לבין שרלין."
ניק זכר עד כמה הוא כעס כששרלין עברה לגור איתם ולורי השתלטה על החדר שלו. הוא זכר איך קיווה שהיא פשוט תלך משם. בהתחלה הוא לעג ללורי על שהאמינה שמשאלות מתגשמות, אבל עכשיו היתה לו הרגשה נוראה שאולי היא צדקה.
ניק השקיף אל האוֹקיָינוֹס מחלון המכונית כשהם עברו על הגשר, הפעם במכונית של אבא שלו, כשכל החפצים שלהם בתא המטען. באופק עדיין היה אפשר להבחין בסלעים הגדולים שבלטו מעל פני המים ונראו רגילים לגמרי, עד שנזכרת שלפני שבוע הם לא היו שם. עד שהבנת שאלה ענקים ישֵנים.
לאחר שחצתה את הגשר פנתה המכונית פנייה חדה ימינה. ראשו של ניק נחבט בחלון וגופו הוטח אל הדלת. "למה פנית פתאום?" הוא שאל.
אביו סטה אל שולי הכביש ועצר. הוא נשם בכבדות. "בּוֹלְעָן. עמוק נורא." הוא רעד כולו כשפתח את הדלת ויצא מהמכונית.
ג'ול שנהג במכונית הסטיישן שלו בעקבותיהם עצר אף הוא בשולי הכביש וקפץ החוצה.
הבּוֹלְעָן היה מכתש בצורת עיגול מושלם כמעט, בגודל של משאית הפוכה. האַסְפַלְט ירד משוליו של הבור בשיפוע אל תהום חסרת תחתית. למטה ראה ניק רק אפֵלה. חרדה גאתה בו.
מכוניות נוספות פנו בפתאומיות כדי לעקוף את הבּוֹלְעָן. כמה אנשים עצרו וצילמו אותו.
ניק הביט אל ג'ול, שהתכופף והרים גוש מהכביש. "מה זה לדעתך?" שאל בלחש.
מאז בואם של גַ'ארֶד, סַיימוֹן ומָאלוֹרִי גְרֵייס עם הדפים בידיהם ידעו כולם שלא יעבור זמן רב עד שהיצורים המצוירים בהם יופיעו. הם סיירו בחוף במשמרות וחיפשו סימנים. זה בהחלט היה סימן.
"משהו דחף החוצה את האדמה מלמטה," אמר אביהם בזמן שלחץ על מקשי הטלפון שלו. "אולי מים. זה קורה המון בפלורידה. ולכן אנחנו צריכים לבצע סקרים מדוקדקים בקרקע שעליה אנחנו בונים. תארו לעצמכם מה יקרה אם בּוֹלְעָן ייווצר מתחת לבית."
ניק לא התקשה לתאר לעצמו. בכלל לא.
"כן, עכשיו חצינו את הגשר ויש כאן בּוֹלְעָן גדול," אמר אביהם בטלפון. "מה, באמת? אהה."
הוא הקשיב עוד כמה דקות, הנהן בכובד ראש וניתק.
"מי זה היה?" שאל ג'ול כשהם חזרו אל המכוניות.
"מַכָּר שלי בעירייה," אמר אביהם. "על הבּוֹלְעָן הזה הוא עדיין לא שמע, אבל רק היום התגלו עוד כמה." "עוד בּוֹלְעָנִים?" שאל ניק.
"כן," אמר אביהם. "בסביבה הקרובה. אבל זה הולך ומתפשט."
כשהמכונית התחילה לנוע קדימה ניק הביט לאחור ולרגע חשב שהוא רואה משהו מתפתל סביב שולי המכתש, כמו אצבעות שמחפשות אחיזה או נחשים שמזדחלים אל פני הקרקע.
בלחיצה על הרשמה אני מסכים לקבל מידע שיווקי, מבצעים והטבות באמצעות דוא"ל ו/או הודעות SMS ומסכים לתנאי השימוש
FOLLOW
