מלחמת התשוקה 2

ועכשיו מתחיל שלב האושר עד עצם היום הזה...

עבור אלזי והנרי, הנישואים וקניית ביתם המשותף הם רק ההתחלה של הרפתקה חדשה ארוטית, רבת תשוקה ולהט. אלזי פורחת במקום עבודתה והנרי מתחיל קריירה חדשה כשוטר. נראה שהמצב סוף סוף התייצב ונרגע.

אבל דווקא כשנדמה שהכול מתנהל על מי מנוחות, השניים מתמודדים עם אירועים מסעירים וגורליים, ואלזי מתחילה לפקפק ביכולתה להחזיק מעמד. העבודה של הנרי מציבה אותו בסכנה מתמדת, ואלזי אינה יכולה לעשות דבר כדי להצילו בשעה שהוא שוקע שוב בהרגליו הישנים והמזיקים. אלזי מוכרחה למצוא דרך – בכל אמצעי שרק תוכל – למנוע מהעבר לחזור על עצמו.

ובשעה שהקרקע מוסיפה לרעוד תחתם, אלזי והנרי צריכים להבין יחד איך לחזק את הקשר ביניהם – אחרת הם עלולים לאבד את הדבר היקר להם מכול...

"ספר סוער... קצבי ומלא תשוקה"
   – MsRomantic Reads

"תאמינו לי... לא תוכלו להניח אותו מהיד"
   – Three Chicks and Their Books

"רומן רומנטי לוהט... שמרחיב את הלב"
   – The Book Whisperer

ג'ון גריי - June Gray

ג'וּן גריי החלה לכתוב בגיל 10 ומאז לא הפסיקה לכתוב. את חייה חלקה בארבע יבשות שונות ולאחרונה התגוררה בטירה גרמנית בת 240 שנה.

גריי נולדה באיי הפיליפינים, גדלה באוסטרליה וכעת מתגוררת במיאמי ארצות הברית, לצד בעלה ושתי בנותיה.

חלק ראשון | שֶבי

פרולוג
העברתי את ידי בגלי השיער הרך והכהה שקצותיו הסתלסלו סביב אצבעותי. הרמתי את מבטי אל עיניו הכחולות של האיש חשוף החזה שנעץ בי מבט דרך המראָה התלויה על הקיר. "אתה בטוח שצריך לספר הכול קצוץ?" שאלתי, וחשתי אכזבה מכך ששוב אני נאלצת לקצוץ את הדבר שבעצם חיבר בינינו.

"כן. אלה הכללים של האקדמיה."

אולי אני סנטימנטלית, אבל אהבתי את השיער של הנרי, שהיה שחור וצמח לאורך מרשים בחודשים האחרונים. במשך כמה שנים ראיתי אותו רק עם שיער קצוץ, ורק אחרי שהוא נפרד מהצבא הזדמן לי לראות אותו שוב גדל. סנטימטר אחר סנטימטר, הרגשתי שהנרי חוזר אלי עם כל רצועה גלית של שערו, לא רק במראהו החיצוני אלא גם בהתנהגותו. ניצוץ השובבות חזר לעיניו, החיוכים שלו נראו גדולים יותר, צחוקו נעשה עמוק יותר.

אהבתי את הערמה הסבוכה והכהה הזאת, כי ככה הוא היה בתיכון. היא היתה תזכורת תמידית לכך שאנחנו אוהבים אחד את השני כמעט כל חיינו.

ועכשיו נאלצתי לספר אותו. שוב.

"אֶלְז?" אמר הנרי, וסובב את ראשו מעלה אלי. "זה בסך הכול שיער."

"זה לא סתם שיער," אמרתי, והעברתי את אצבעותי שוב בתלתליו הכהים. "ברגע שתתחיל ללמוד באקדמיה לשוטרים אז זהו, זה אבוד.

לעולם לא תוכל שוב לגדל את השיער."

"אני אוכל כשאצא לגמלאות."

"אז כבר תהיה זקן ומקומט וזה כבר לא ייראה סקסי," אמרתי, וזה היה רק חצי קנטוּר.

הוא הסתובב בכיסא המחשב שישב עליו ותפס אותי במותניים.

"את חושבת שאני סקסי?" הוא שאל בחיוך שחצני.

"תמיד." החזקתי את פניו בכפות ידי והתקשיתי לדמיין את עורו שבגוון הזית מקומט מזקנה. אז עלה על דעתי שיש לי חיים שלמים לחזות בשינוי הזה, והמחשבה הזאת מילאה אותי אושר.

"טוב, קשיש יקר," אמרתי, ואז סובבתי אותו בחזרה והרמתי את המספריים. "בוא נתחיל במבצע."

קצצתי קודם כול את השיער שבמרכז ראשו, ואז התקדמתי למטה. חייכתי אליו דרך המראה, ומדי פעם עצרתי כדי לצחקק לנוכח מראהו המשונה, ואז חזרתי למלאכה בהקפדה רבה יותר.

בשעה שעוד ועוד קווצות של שערו הכהה נפלו בשקט על הרצפה, חשבתי על הדברים שהנרי אמר בהקלטות השיחות שקיים עם הפסיכולוגית שלו, כשדיבר על הפעם הראשונה שבה סיפרתי אותו, כשהיינו בתיכון.

ואז הבנתי שאני אבוד. הבחורה הזאת שעמדה מולי היתה זו שאיתה אחיה באושר ובעושר.

אני בטוחה שברגע התובנה הזה הוא לא העלה על דעתו שאיכשהו הוא ימצא את עצמו בדיוק באותה הנקודה שנים לאחר מכן, כשהבטחת האושר והעושר היא כבר לא משאלה שנאמרת בלחישה אלא מציאות.

"את כל כך יפה," אמר הנרי בקול שקט וצרוד וניתק אותי ממחשבותי.

הרמתי את עיני ובחנתי את ההשתקפות שלי, את שערי החום המתולתל, את עיני השקד ואת העור הבהיר שהנרי השווה פעם לחלב. תמיד חשבתי שיש לי מראה ממוצע לגמרי, אבל אף אחד לא היה מסוגל לתת לי, במבט אחד בלבד, את ההרגשה שאני יפהפייה. אף אחד חוץ מהנרי.

מבטינו הצטלבו במראה, ולרגע אחד קצר ראיתי שוב את הילד שהוא היה פעם, זה שהיה לו גשר בשיניים, זה שגנב חפצים קטנים מבתים של אנשים, זה שחזר ערב ערב לבית ריק. מי היה מאמין שהילד ההוא יגדל להיות אדם אצילי, ישר ואוהב כל כך?

"אני חושבת שהתספורת גמורה." שפשפתי את שערו הקצוץ וסילקתי קווצות שיער מעל כתפיו החשופות.

ידו נשלחה ותפסה את ידי במהירות הבזק. הוא קירב את פנים כף ידי אל שפתיו והצמיד אליה נשיקה רכה. ואז הוא קם והסתובב אלי, ועמד קרוב כל כך שהבל הפה שלי פרע את השיער שעל חזהו.

"זה מה שהייתי צריך לעשות אז," הוא אמר, ונישק אותי כאילו אנחנו בסך הכול שני ילדים מאוהבים שאין להם מושג מה צופן להם העתיד. "בדיוק לפני שנה הייתי בקוריאה וחשבתי שאיבדתי אותך לנצח. ועכשיו אני כאן איתך ואנחנו בונים יחד את החיים שלנו," הוא אמר. "מה עוד אפשר לבקש?"

"אני חושבת שממש היה לנו מזל."

הוא הניד את ראשו בחיוך עדין. "אין לזה שום קשר למזל," הוא אמר. "היינו פשוט שני אנשים שיודעים מה הם רוצים ומוכנים להזיז הרים כדי להיות יחד."

בזמן שהוא אחז בפני בכפות ידיו הגדולות והמנוסות רציתי רק להקפיא את הרגע הזה לנצח ולנצור בלבי את הזיכרון הזה, כי ידעתי שאנחנו עומדים לצאת להרפתקה שתשנה אותנו במובנים שעד כה אפילו לא שיערנו.

1. כעבור כמה חודשים...
"מותק, חזרתי הביתה." הנחתי את התיק ואת תיק המחשב על הרצפה ברגע שסגרתי את דלת הכניסה. כשלא שמעתי שום תשובה, חלצתי את הנעליים ולקחתי אותן ביד לאורך הסלון ועד למטבח. עדיין לא ראיתי את הנרי בשום מקום. "הנרי?"

"אני כאן למעלה."

שלחתי מבט אומלל אל סלט הפסטה הקר שהיה מונח על השיש, והבטן שלי הזכירה לי שהשעה כבר אחרי שמונה ועדיין לא אכלתי ארוחת ערב. תפסתי מזלג ולקחתי לי כמה ביסים. לעסתי מהר ועליתי מיד לקומה השנייה.

מצאתי את הנרי בחדר האמבטיה הצמוד לחדר השינה שלנו, מקפל ארגז קרטון ודוחף אותו לפח האשפה הקטן. "היי," הוא אמר והצמיד נשיקה אל פי. הוא התרחק וליקק את השפתיים. "יש לך טעם של רוטב איטלקי."

הסתכלתי סביבי וניסיתי להבין מה הוא שינה עכשיו. התמזל מזלנו ומצאנו בית בצד הדרום־מזרחי של צֶ'רי קְריק. זה היה בית ישן בן שתי קומות, ששכר הדירה בו היה זול מהמקובל באזור.

מאז שחתמנו על החוזה באוגוסט ניסינו כמיטב יכולתנו לחדש את פנים הבית, שהיה ישן מיושן. אבל בגלל הימים הארוכים של הנרי באקדמיה לשוטרים ושעות העבודה הרבות בעבודה שלי לא הספקנו לעשות הרבה. חג ההודיה כבר עמד בפתח ובסך הכול הספקנו להחליף את השטיח המרופש, לצבוע את הפאנלים בלבן ולהחליף את הצבע של הקירות.

הייתי עייפה מדי למשחקי בילוש, אז בסופו של דבר שאלתי, "טוב, מה עשית כאן?"

"הנה, אני אראה לך." הוא פשט את חולצת הטריקו מעל ראשו והחל לפתוח את כפתורי הפנינה של החולצה הירקרקה שלבשתי.

אלוהים, אפילו כשהיה כמעט קירח, הנרי ניחן ביופי עז שהרשים אותי בכל פעם מחדש. אפילו בשעה מאוחרת זו, כשהייתי כל כך עייפה שבקושי הצלחתי לעמוד, די היה בקִרבה אליו כדי להעביר גלים של גירוי בכל גופי. "איך אתה עושה את זה?"

"עושה את מה?" הוא שאל, ושלח יד אל אחורי גבי כדי לפתוח לי את החזייה.

"מתעורר בשש בבוקר ועדיין מצליח להיות כל כך מושלם בסוף היום?"

ידיו חפנו את השדיים שלי, ואגודליו רפרפו על הפטמות ואז החליקו מטה כדי להפשיט אותי מהחצאית והתחתונים. "דילגתי על אימון הכושר והלכתי לנוח."

אוקיי, זה מסביר הכול. אני בטוחה שגם אני הייתי נראית נהדר אם הייתי שוקעת בתנומת צהריים ברוכה.

"ואז יצאתי וקניתי לך משהו." עיניו נצצו בזמן שהסיט את וילון האמבטיה האפור והצביע על ראש המקלחת החדש והעשוי כרום, שהיה כפול, עם חלק אחד מקובע מעל וחלק אחד ידני. "את מתלוננת כבר שנים על ראש המקלחת שהיה לנו קודם."

נכנסתי לאמבטיה ופתחתי את הברז, וכמעט צווחתי מרוב עונג בתגובה לזרם החזק והישר. הנרי התפשט ונכנס אחרי, ושלח את ידו לראש המקלחת הידני. הוא סובב את כפתור הכוונון ואז כיוון את הזרם השוצף אל הכתף שלי. "איי, זה כל כך טוב," אמרתי, ואגב כך כופפתי את הראש ועצמתי את העיניים. כשהוא עיסה את הכתף השנייה שלי, הרגשתי שעוד רגע אני נמסה.

"אז איך עבר עלייך היום?" הוא שאל והמשיך במסאז' המים. "לא משהו," אמרתי. "המחשב שלי הפסיק פתאום לעבוד אז הייתי צריכה לכבות ולהדליק מחדש, אבל העיגול המשיך והמשיך להסתובב והמחשב פשוט לא חזר לעבוד. נאלצתי לעבוד על האיי־מֶק הישן שלי עד סוף היום, וזה בהחלט חתיכת תסכול רציני." "אני מקווה שלא נמחק לך שום דבר חשוב."

"לא. מזל שהכול שמור על השרתים. זה היה פשוט די מלחיץ כי אנחנו עדיין עובדים על הקמפיין ההוא של 'גוֹ בּיג'." חברת מוצרי הספורט "גו ביג" היתה הלקוח הגדול ביותר של "שֵייק דיזיין" עד כה, והרבה משאבים וכוח אדם הוקדשו למאמץ שאנשי החברה יהיו מרוצים.

היינו בעיצומו של תהליך מיתוג מחדש של החברה ועיצוב של אתר אינטרנט חדש. הפרויקט היה קשה ומתיש גם כך, אבל בתור ראש הצוות הופעל עלי לחץ אדיר לספק תוצאות חיוביות ומהר. מותו של מחשב לא היה אירוע מרעיש משום בחינה, אבל הוא הוסיף דאגה ליום שגם כך היה מלחיץ.

הנרי הצמיד נשיקה רכה לצווארי והרחיק אותי ממחשבות על העבודה. "היי, תחזרי אלי. מספיק עם מחשבות על העבודה עד מחר בבוקר," הוא מלמל.

"קל להגיד," אמרתי, וכבר עמדתי לפרט באוזניו את רשימת המטלות שלי למחר, אבל פתאום הכו מים על הבטן שלי, בדרכם דרומה.

"תפשקי," הוא אמר והרחיק את רגלי זו מזו בעזרת כף רגלו. הוא קירב כף יד אל גבי וכופף אותי, וחשף את גבי בזמן שהשענתי את כפות ידי על הקיר. "אני אדאג שבחצי השעה הקרובה תשכחי מהכול."

"חצי שעה? המים החמים ייגמרו הרבה לפני ש... אה!" הוא הגביר את זרם המים ומיקד אותו, וכיוון אותו ישר לדגדגן שלי.

"אני מתה על ראש המקלחת החדש," אמרתי בין אנקה לאנקה. "גם אני." המים נעלמו והתחלפו בתחושה אחרת לגמרי של לשונו המחליקה בין קפלַי.

הצצתי בין הרגליים וראיתי אותו מחזיק את הזקפה שלו בזמן שליקק אותי ושילח גל אדיר של תשוקה אל ליבת גופי. "אני רוצה אותך."

הוא קם וגהר מעלי. "איפה את רוצה אותי?" הוא שאל ותחב את איברו לעבר החריץ של התחת שלי.

שלחתי יד לאחור, עטפתי את ידו באצבעותי והנחיתי אותו אל תוך הפתח שלי. "כאן, תמלא אותי."

"לאט או חזק?"

נשענתי אחורה אל האגן שלו ונאנחתי בזמן שראש הזין שלו חדר אל תוך החריץ שלי. "חזק. מהר."

הוא תפס אותי סביב החזה ונדחף לתוכי עד הסוף בתנועה אחת. "ככה?" הוא שאל בקול צרוד סמוך לאוזן שלי, ואז יצא החוצה ונדחף שוב, עד שהיטלטלתי קדימה מרוב עוצמה.

"ככה בדיוק."

הוא ציית לבקשתי, נישק את צווארי ונשך קלות את עורי בזמן שהמשיך בתקיפה שלו. הוא לא הפסיק למלמל דברים מתוקים וזדוניים בזמן שטחן אותי, והטפיחות הקולניות של גופו בגופי התערבבו עם צליל המים הזורמים.

עצמתי עיניים והתמסרתי לתחושות, והרשיתי לעצמי לתת להנרי לשלוט עד תום בעונג שלי. האיש לא טעה בי. הוא ידע בדיוק איך לגעת בי ואיך להביא אותי בשעטה אל האורגזמה, כששרירי רועדים ונאבקים להשיג אחיזה. כשהוא כיוון את זרם המים החזק אל הדגדגן שלי, פשוט נשברתי. "הנרי," סיננתי בזמן שדופנותי הפנימיים רעדו סביב איברו.

"הנה," הוא ציווה ודחף את ראש המקלחת אל כף ידי. עכשיו, כששתי ידיו היו חופשיות, הוא אחז אותי באגן ונתחב לתוכי מהר יותר.

החלשתי מעט את זרם המים וכיוונתי אותו בין רגלי היישר אל הביצים שלו. הוא השמיע קול של כאב, אבל כשהרחקתי ממנו את הזרם הוא נהם, "תמשיכי לכוון לשם. כן, לשם. אל תפסיקי. זין..." האגן שלו היטלטל בעוצמה כשהוא הגיע לשיא ונתחב לתוכי פעם אחת אחרונה.

הרגשתי את לבו הולם על גבי בזמן שהוא התנשם כנגד האוזן שלי. עברו כמה שניות ארוכות, אבל כשהוא התאושש, הוא יצא החוצה ושלח יד אל בקבוק השמפו.

הקרקפת שלי דגדגה בזמן שאצבעותיו עיסו את השמפו בשערי, וכל העצמות בגופי הפכו לג'לי. התמסרתי למגעו התקיף ועם זאת העדין ונאנחתי בעונג.

ואז הוא סיבן את הספוג ורחץ את כל גופי, ובילה זמן רב ברחיצה בין רגלי. שמתי לב שהוא כבר לא מרוכז בניקיון כשהאצבעות שלו נשלחו לשם, החליקו פנימה ומצאו בדיוק את הנקודה הרגישה.

"אני לא יכולה... אין לי כוחות לגמור שוב."

"אני רק רוצה לוודא שאת נקייה לגמרי," הוא אמר, ואצבעותיו שפשפו ועיסו. הוא הנמיך את פיו עד לפי ונישק אותי, ולשונו העירה אותי שוב לחיים.

התכווצתי סביב אצבעותיו והרגשתי חום מתפשט בתוכי. בלי שום הסבר הגיוני, התחלתי שוב לגמור. נשענתי על אריחי הקיר כשרגלי קרסו, וידו של הנרי מנעה ממני ליפול ארצה.

כשהאורגזמה שלי הגיעה אל סופה, הנרי סגר את ברז המים, לקח מגבת והושיט לי אותה.

"אני חושבת שלא נשאר לי כוח לעבוד," אמרתי ותהיתי איך אצליח לייבש את שערי, שלא לומר לעשות כל דבר אחר.

"זאת בדיוק המטרה. את הולכת לעבודה מוקדם, חוזרת הביתה מאוחר ואז ממשיכה לעבוד עד חצות." הוא הרים אותי ונשא אותי בידיו עד למיטה. "הערב מגיע לך לנוח קצת."

"אני עדיין רטובה," אמרתי וצחקתי, ואז ניסיתי להתיישב. הוא תפס אותי בכתפי ולא נתן לי להתרומם, ובעיניו היה מבט מבודח. "אם ככה נצטרך לנגב אותך, נכון?" הוא אמר, ואז העביר את לשונו לאורך הבטן שלי וליקק מעליה טיפות מים.

לפַתי אותו באחורי הראש והייתי כל כך מותשת שיכולתי רק להיאנח. "אתה עוד תהרוג אותי מרוב אורגזמות."

הוא הרים את מבטו וחייך. "אני לא מצליח לחשוב על דרך טובה יותר למות."

"שֶרמַן." קולו העמוק של הבוס שלי, קוֹנוֹר מֶקדֶרמוֹט, הדהד מעבר למקבץ תאי העבודה בשעה שיצא אל מחוץ למשרדו והניח את כפות ידיו על מותניו. "אלי למשרד."

קארי, מעצבת בכירה בצוות שלי, הציצה מעל למחיצה. "מה עשית?"

"אין לי מושג." שמרתי את הקובץ, יישרתי את החולצה שלי והתכוננתי לבאות.

כשנכנסתי למשרדו המוקף קירות זכוכית, קונור נשען על שולחנו ושילב את כפות ידיו על חזהו. "שבי, בבקשה."

התמקמתי על הכיסא העגול שגולף מחתיכה אחת דקה של עץ, ועמד קרוב במידה מביכה למקום שקונור עמד בו. הוא היה בחור אירי, באמצע שנות השלושים לחייו, עם שיער כהה בגוון חציל ועיניים ירוקות מקסימות שברגע זה היו ממוקדות בפני.

"שם המשפחה שלי עכשיו הוא לוֹגַן," אמרתי בניסיון לפוגג את המתח. קונור היה ידוע לכול כחובב נשים, והיתה לו כריזמה טבעית שנראה כי הפכה אותו לפלרטטן בעל כורחו. בתור המנכ"ל של "שייק דיזיין" הוא לבש חליפות יקרות אבל התגלח רק לעתים נדירות, כך שהיה במראה שלו שילוב מורכב של עידון וחספוס, מקצוענות וחוצפה. אין פלא שנשים נפלו לרגליו.

"אני מצטער, לפעמים אני שוכח," הוא אמר במבטא אירי קל. הוא שיכל את כפות רגליו זו מעל זו ובחן אותי למשך עוד כמה שניות מטרידות. ניסיתי להישיר אליו מבט, אבל זה קצת הטריד אותי, כאילו העובדה שגבר אחר נראה מושך בעיני היא מעשה של בגידה.

"טוב לך אצלנו?" הוא שאל, ועברו כמה שניות עד שעיכלתי את השאלה.

"כן, מאוד." הרמתי גבה. "למה?"

"אני עוקב אחרייך כבר כמה זמן. את עובדת המון שעות ומפגינה מסירות ניכרת ל'גו ביג'. רק רציתי לוודא שאת מאושרת." הוא חייך אלי חיוך ערמומי. "אני פשוט רוצה לוודא ששום חברה אחרת לא מנסה לגנוב אותך."

החזרתי לו חיוך. "אני שמחה לשמוע."

"אז מה אני יכול לעשות כדי להקל עלייך את החיים?" "לשכנע את המנהלים של 'גו ביג' להסכים מעכשיו לכל הצעה שלי?"

הוא צחקק. "נראה לי שבשביל זה צריך נס." "אם ככה, אני יכולה לקבל עוד מעצב לצוות?" שאלתי. הוא נשף נשיפה ממושכת דרך האף. "פחדתי שתגידי את זה. גם זה בלתי אפשרי, כי כל המעצבים שלנו עסוקים בפרויקטים אחרים. אבל אני אדאג שימצאו עוד מעצב פרילנסר." משכתי בכתפיים. "מה עם מכונת שייקים למטבחון?" שאלתי בצחוק.

"נראה לי שאת זה דווקא כן אפשר לארגן," הוא אמר בצחוק גדול.

"מה עם שבוע חופש לכולנו בחג ההודיה?"

"עכשיו את סתם מגזימה."

משכתי בכתפיים. "תמיד שווה לנסות."

הוא עדיין חייך ואז הזדקף והצביע על הדלת. "טוב, אם יש עוד משהו שתצטרכי — משהו הגיוני — הדלת שלי תמיד פתוחה."

"תודה, אני אזכור את זה," אמרתי, ואז חלפתי על פניו ולרגע הרחתי את הבושם היקר שלו.

"אלזי," הוא אמר בחיוך שיכול להתפרש באלף דרכים שונות.

"אני שמח שאת עובדת בצוות שלי."

[...]