מיתרי הקסם של פרנקי פרסטו

מאת מחבר רבי-המכר: ימי שלישי עם מורי, אם רק נאמין,
חמשת האנשים שתפגוש בגן-עדן.

בספר קסום, על כוחו של הכישרון לשנות את חיינו, יוצר מיץ' אלבום דמות בלתי נשכחת – פרנקי פרסטו, הגיטריסט הטוב ביותר בכל הזמנים. ברומן הנפלא החדש של מיץ' אלבום, המוזיקה היא המספרת שפורשת בקולה את סיפורו של תלמידהּ האהוב ביותר, פרנקי פרסטו, יתום מלחמה שגדל עם מורה עיוור למוזיקה בעיר קטנה בספרד. בגיל תשע נשלח פרנקי לאמריקה בבטן אונייה. רכושו היחיד הוא גיטרה ישנה ושישה מיתרי קסם.

אבל הכישרון של פרנקי זכה למגע האֵלים, ובזכותו הוא משתלב במארג הנוף המוזיקלי של המאה העשרים, מהקלאסי אל הג'ז ועד הרוקנרול. לאורך הדרך משפיע פרנקי על אמנים רבים: הוא משמש מתורגמן לג'אנגו ריינהארדט, מייעץ לליטל ריצ'רד, מגבה את אלביס פרסלי ומנחם את האנק ויליאמס.

פרנקי הופך לכוכב רוקנרול בעצמו, אך כישרונו המיוחד הופך לעול כאשר מתברר לו שבכוחו לשנות את עתידם של אנשים: מיתרי הגיטרה שלו משנים את צבעם לכחול בכל פעם שחל שינוי בחיים של אדם מסוים. לאחר שהוא כורע תחת נטל החיים, כאב האובדן ואותו כוח לשנות, נעלם פרנקי לשנים רבות אך שב ומגיח מאלמוניותו לפרידה מרהיבה ומסתורית.

מיתרי הקסם של פרנקי פרסטו, המציג מסע נוסח פורסט גאמפ בעולם המוזיקה, הוא ספר שיהפוך לקלאסיקה. מיץ' אלבום, בעצמו מוזיקאי כל חייו, מספר סיפור בלתי נשכח. "כל אחד מצטרף ללהקה בחיים," הוא אומר, אם זה במוזיקה, משפחה, חברים או אהובים. הקשרים האלה הם המשנים את העולם.

מיץ' אלבום - Mitch Albom

מיץ‘ אלבום הוא סופר, תסריטאי, מחזאי וכותב טורים. שבעה מספריו כיכבו במקום הראשון ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס, בהם ימי שלישי עם מורי, הספר הנמכר ביותר מסוגו בכל הזמנים!

כל ספריו ראו אור בעברית בהוצאת מטר ועובדו לסרטי טלוויזיה שגרפו שבחים רבים. ספריו של מיץ‘ אלבום תורגמו ל - 45 שפות ונמכרו ביותר מ - 35 מיליון עותקים.

הוא ייסד את S.A.Y דטרויט, מַאֲגָד של תשעה ארגוני צדקה בעיר מגוריו. כמו כן הקים חנות קינוחים וקו מוצרי מזון ודברי מתיקה באינטרנט, ללא מטרות רווח, למימון תוכניות למען תושבים נזקקים בדטרויט.

אלבום הוא תומך פעיל בבית יתומים בפורט או פרינס, האיטי.  חי עם אשתו, ג'נין, במישיגן.

עורכת התרגום: מורן שין

קלֶם דָנדרידג‘
זמר ליווי, הקינג־טונס, ג‘ורדניירס, להקתו של פרנקי פרסטו

מה נשמע?... את מאיזה ערוץ טלוויזיה או משהו?...
מתי מתחילה הלוויה, יש לך מושג?

אני? לא ממש... אף פעם לא הייתי בספרד - אבל אני די אוהב את המוזיקה. אה! מכירה את השיר הזה?... של מי זה היה... אוף איך קראו להם... משהו עם שלוש... תרי דוג נייט! זהו... מה זה השם המטומטם הזה?

כן, אני יודע. גם אצלנו לוויות אף פעם לא מתחילות בזמן... גרינוויל, עכשיו. דרום קרוליינה. אמריקה...

לא ממש. לא ראיתי את פרנקי כבר עשרים שנה. מאבדים קשר. רוב האנשים איבדו קשר איתו, לא? ככה הוא היה. אפילו לא ידעתי שהוא עוד מנגן עד ששמעתי איך הוא מת...

איך הכרתי אותו? אה! את מוכנה? הכרתי אותו עם אלביס פרסלי בתוכנית הרדיו “לואיזיאנה הֵיירַייד“, 1957 ... כן גברתי... כן, כן... ברור שזה סיפור אמיתי. לא אכפת לי להגיד את זה עכשיו. הייתי אמור לשמור על זה בסוד עד שאלביס ימות ועד שפרנקי ימות. אבל עכשיו שניהם מתים, ואני בן שמונים ושתיים. אז לְמה אני מחכה? אני חושב אולי לספר את זה בכנסייה. מותר לנו לדבר בטקס? זאת כנסייה קתולית, כן? אולי הם לא נותנים...

עכשיו?... אני אגיד לך מה. תני לי קצת מהקפה שאת שותה, ואני... תודה רבה... תודה... מממפף...

אוקיי. אז זה מה שקרה. באותם ימים שרתי עם הג‘ורדניירס, להקת הליווי של אלביס. הרבה אנשים עברו בלהקה במשך השנים, רובם זמרי גוספל, חלקם כמרים שחזרו בסופו של דבר לכנסייה. הייתי איתם רק לתקופה קצרה, אבל זה היה בדיוק בתקופה שאלביס צבר תאוצה. כל הופעה היתה גדולה יותר מההופעה הקודמת.

ופרנקי היה דומה מאוד לאלביס, אין להכחיש. לשניהם היה חיוך מלא שיניים וכל השיער הזה, כהה נורא, אפילו שאלביס היה צובע את השיער. הצבע הטבעי שלו הוא יותר חום אדמדם, ופרנקי היה קצת יותר גבוה וקצת יותר רזה. אבל באותם ימים אף אחד לא ידע שפרנקי יודע לעשות משהו חוץ מלנגן בגיטרה.

אני אפילו לא יודע איך הוא הגיע ללואיזיאנה. מישהו אמר שהוא בא מדטרויט בתא מטען של מכונית. ברצינות. אבל הוא שמר על הפרטיות שלו ולא עישן ולא שתה יותר מדי, ואם אתה לא עושה את הדברים האלה בלהקה, אין יותר מדי הזדמנויות להכיר אותך...

איך שלא יהיה, יום אחד היינו באודיטוריום העירוני של שרִיבְפּוֹרט - שבו הקליטו את “לואיזיאנה היירייד“, תוכנית רדיו שהיתה מאוד פופולרית שם - כיוַונו את ההגברה להופעה של הערב, ואלביס יצא עם מישהי לאנשהו ומי יודע מה הם עשו. קולונל פרקר, המנהל של אלביס, כעס כל כך, שהוא רצה לחנוק מישהו.

הקולונל ניהל את העסק ביד ברזל, והוא תמיד כעס כשמישהו איחר - אפילו אלביס. חיכינו חמש או עשר דקות, הוא הסתכל בשעון כל הזמן, ובסוף הוא צעק, “תנגנו משהו! בואו נתחיל!“ את הקולונל לא מרגיזים, פשוט לא, אז הלהקה התחילה לנגן את הקטע הראשון של ההופעה, “, I Want You I Need You, I Love You “, ואנחנו עשינו קולות רקע. אבל ברור שבלי אלביס זה נשמע קצת מטומטם, הרבה וווהווו ולא שום דבר אחר, ויכולנו להרגיש את הכעס של הקולונל מרחוק. הפנים שלו היו אדומות לגמרי.

הוא הסתכל כל הזמן על הדלת וצעד עצבני הלוך חזור. פתאום אנחנו שומעים קול שר את המילים. והוא נשמע כמו אלביס, אבל זה פרנקי שתפס את המיקרופון. והוא שר את זה מושלם. אני מסתכל על האחרים וחושב, הקולונל יתלה אותו! לחקות את אלביס מול הבוס? כאילו, זה פשוט דבר שלא עושים. אז הקולונל נועץ בו מבט, מבליט את הלסת ונושך את הסיגר שתמיד יש לו בפה, ואני חושב, היה נעים להכיר אותך, פרנקי. אבל הקולונל לא עוצר אותו. אנחנו גומרים את השיר, וכל מה שהוא אומר לסאונדמן זה, “גמרנו פה?“ אז אנחנו הולכים, קצת לא מאמינים, ואני זוכר שהוּט, הפסנתרן, נתן לפרנקי בירה אחר כך, וכשפרנקי שאל אותו למה, הוט אמר, “כי אתה עדיין חי.“

אז אוקיי, בערך חודש אחרי זה אנחנו בסיבוב הופעות עם אלביס בצפון־מערב אמריקה, ואמורים להופיע באצטדיון פוטבול בוונקובר, בקנדה. כשאנחנו באים אנחנו מוצאים את קולונל פרקר מדבר עם מישהו מהצבא על הגיוס של אלביס. הצבא רצה שאלביס יתחיל את השירות שלו, והקולונל ניסה בכל הכוח להשיג דחייה כדי להספיק להקליט כמה שיותר. הוא מחזיק אווזה שמטילה ביצי זהב, ואף אחד לא ייקח לו את זה, אפילו לא ממשלת ארצות הברית.

אז הצבא מסכים להיפגש עם אלביס והקולונל, אבל הפגישה סודית ונערכת בווירג‘יניה, ביום שאנחנו אמורים להופיע בוונקובר. הם לא מוכנים להזיז את הפגישה, כי איזה גנרל חשוב אמור להיות בפגישה. הוא רוצה לפגוש את אלביס, וזה או להיפגש באותו יום או לקבל צו גיוס מיידי, אני משער.

רוב האנשים היו פשוט מבטלים את ההופעה, אבל רוב האנשים הם לא קולונל פרקר. הוא לא היה מוכן לוותר על הרווחים מהאצטדיון פוטבול בשביל אף אחד. היו אמורים להיות שם עשרים אלף איש. זה הרבה כסף.

אז בערב לפני, בוונקובר, אני והלהקה מקבלים הזמנה מהקולונל לבוא לאולם קטן בחצות. הוא ריק ואין זכר לאלביס, רק במה עם כל הציוד שלנו, והקולונל כבר שם - נחשי עם מי? - עם פרנקי. והוא לוחש, ופרנקי עושה לו כן עם הראש. אנחנו לא מבינים מה קורה.

בסוף הקולונל פונה אלינו ואומר, “אני רוצה שתריצו את ההופעה והילד ישיר.“ ואנחנו מסתכלים אחד על השני כאילו, מה? אבל אנחנו לא אומרים כלום. אנחנו עושים מה שאומרים לנו. אנחנו מנגנים. פרנקי שר. ותהיי בטוחה שכמו שאני עומד פה עכשיו, לקראת סוף החזרה, אם הייתי עוצם עיניים לא הייתי יודע אם אני שומע את אלביס או את פרנקי. הילד הזה היה מוזיקלי כל כך, שהוא היה יכול לגרום לתוף בס להישמע כמו זמיר, מבינה מה אני אומר?

ובכל זאת, אנחנו לא מבינים איך זה יעבוד. הוא נראה כמו אלביס, אבל הוא לא אלביס, כן? אבל כשסיימנו קולונל פרקר אומר, “עכשיו תקשיבו. הילד יעמוד לידכם מאחורה. הוא לא הולך לחזית הבמה, אתם שומעים אותי? ולא לדבר בין שירים. פשוט תעברו משיר לשיר. מהר.“ ואז הוא הוסיף כמובן אזהרה. “אם מישהו מכם יעז לספר למישהו על זה, אני אתבע אותו כל כך מהר שתהיה לו סחרחורת.“ הוא לא היה צריך להגיד את זה אפילו. אף אחד לא התכוון לוותר על ההזדמנות להופיע עם אלביס. גם לנו היתה אווזה שהטילה ביצי זהב.

אז למחרת בערב אלביס האמיתי היה אי־שם בווירג‘יניה עם הממשלה, ואנחנו בוונקובר, נוסעים במכונית שחורה לאצטדיון. פרנקי יושב בינינו, הוא לובש ז‘קט זהב מבריק ומרכיב משקפי שמש, לא זז כמעט. לא ידעתי אם הוא רגוע במיוחד או משקשק. אני שקשקתי, זה מה שאני יכול להגיד. אמרו לנו להקיף אותו כשאנחנו נכנסים בכניסת האמנים, ולא לתת לאף אחד, אפילו לא לשוטרים, להתקרב אליו. הובלנו את פרנקי אל קצה המסך, ואני שומע את רחש הקהל שמחכה. ואני חושב לעצמי, אין שום סיכוי בעולם שנוכל לעשות את זה בלי שאנשים ישימו לב.

אבל כשאנחנו עולים אל הבמה אנחנו מסתכלים על המעריצים, והם רחוקים כל כך ביציעים, והקולונל הציב מחסומים מסביב ואמר לכולם שזה למען ביטחונו של אלביס. היה לנו אזור סטרילי של בערך ארבעים מטר ואף אחד לא התקרב, בדיוק כמו שהקולונל רצה. ועוד לא חושך בחוץ, כי זה בקיץ, אז הזרקורים לא דולקים, וקשה לראות פרטים מרחוק. ואני לוחש לביל, אחד הזמרים, “מה דעתך?“ והוא אמר, “קְלֶם, אם משהו קורה, רוץ ימינה. שם המכוניות.“

ואז המנחה צועק, “גבירותי ורבותי, אלביס פרסלי!“ והכול נהיה צרחה אחת גדולה. פרנקי נכנס אל הבמה, עם ז‘קט זהב וחולצה שחורה, גיטרה על הצוואר, מחוברת לרצועה קצרה ותלויה גבוה, ממש כמו אלביס. אני מתכונן למשהו, לקריאות בוז מהקהל, שאנשים יזרקו דברים.

אבל זה לא קורה. הם מאמינים במאה אחוז! ופרנקי נשאר לידנו ולא הולך לקדמת הבמה, בדיוק כמו שהקולונל אמר לו, כי שם המצלמות יכולות לתפוס אותו לבד, והוא גם לא דיבר, רק התחיל ישר עם “ Well since my baby left me “ - מ“ “Heartbreak Hotel - ומאותו רגע כבר לא היה משנה אם פרנקי, אני או פרל ביילי היינו שרים, הכול נהיה מטורף ובקושי היה אפשר לשמוע. ופתאום כל הילדות רצות מהיציעים אל המגרש. ופרנקי קורע עם “ I Got a Woman “ ומיד אחריו את “ Rip It Up “ ואת “ Ready Teddy “. אנחנו מסתכלים אחד על השני, מחייכים כמו פרחחים, כי הוא טוב ואנחנו רואים שלא עולים עלינו. והשוטרים מרחיקים את הבנות בחזרה אל הספסלים, אבל הן שוב פורצות למגרש.

עם כל שיר פרנקי נכנס לזה יותר ויותר, ועושה את התנועות ברגליים ובאגן כמו שאלביס היה עושה. כמה פעמים הסתכלתי על פרנקי ועשיתי לו עם הראש, כאילו, אל תעשה את זה, תרגיע. בוא רק נצא מפה בשלום. אבל אז ניגנו את “ Hound Dog “, ונראה לי שהוא פשוט לא התאפק, ופשוט שחרר לגמרי. הוא קפץ קדימה ונענע את האגן והניף את הידיים וכל הזמן חייך מין חצי חיוך כזה בדיוק כמו של אלביס - וזהו.

הבנות מהקהל הסתערו על הדשא - כולן - השוטרים ניסו לעצור אותן, משרוקיות צרחו ואנשים נפלו. וברגע שהשיר נגמר המאבטחים הבריחו אותנו מהבמה. בדרך החוצה פרנקי עוד חייך ונופף אל הקהל במין כאילו, שלום ולהתראות!

עשרים ושתיים דקות. כל ההופעה. עשרים ושתיים דקות. הצלחנו. עד היום אנשים מדברים על ההופעה ההיא כאחת מההופעות הפרועות והמטורפות ביותר בקריירה של אלביס - והאחרונה שלו אי־פעם בקנדה. ורק הלהקה, הג‘ורדניירס, הקולונל ואלביס בעצמו, ינוח על משכבו בשלום, ידעו מה באמת קרה.

ופרנקי, כמובן.
למחרת הוא עזב את הלהקה. אני חושב שהוא חשש מהמפגש עם אלביס. או שאלביס לא רצה לראות אותו. בכל אופן, הוא עזב ולא ראיתי אותו שוב עד שהוא הזמין אותי להופיע איתו אחרי כמה שנים. הוא כבר היה שונה אז. בטוח בעצמו יותר. יותר כמו כוכב, כן? אני חושב שההופעה ההיא שינתה אותו. הוא טעם טעימה, ורצה את זה לעצמו.

אף אחד לא דיבר מילה על הערב ההוא כמעט שישים שנה. אבל אני בן שמונים ושתיים עכשיו, ופרנקי מת, אז כבר לא אכפת לי. הקרדיט מגיע לו. אני חושב על כל האנשים שהפכו לחקיינים של אלביס, שעשו מזה קריירה. אבל פרנקי היה הראשון - ואין ספק שהטוב מכולם.

כלומר, אם הרעיון הוא לגרום לאנשים להרגיש שהם רואים את המלך, הוא היחיד שאי־פעם באמת הצליח לעשות את זה.