ללא תחליף

אלכס וורמן הוא ארכיאולוג נלהב ומוכשר בן שלושים, הנשוי לאשת חלומותיו, דוקטורנטית יפה ושאפתנית בשם איזבל. אמנם החיים אינם גן של ורדים, ויש ביניהם מדי פעם חיכוכים בנושאים שונים, אבל השניים אוהבים זה את זה אהבה עזה ומטפחים קריירות, בית חמים וכלב אהוב.

ג'נט קורקורן, נשואה לדייוויד, אם צעירה לשניים ומורה לאמנות בתיכון, היא אישה גדולה מהחיים: סוערת, מלאת תשוקה ויצירתית. התלמידים שלה מעריצים אותה, וכך גם משפחתה החמה, תושבי השכונה הבוהמיינית הציורית שבה היא גרה, וכמעט כל מי שפוגש אותה.

איזבל וג'נט מתגוררות במרחק מאות קילומטרים זו מזו, והסיכויים שהשתיים ייפגשו קלושים למדי, עד שהגורל מכה פעמיים. ג'נט מלאת החיים לוקה בלבה וזקוקה להשתלה דחופה. איזבל ההישגית נפצעת אנושות בתאונת דרכים ובעלה ואמה מחליטים לעשות כרצונה ולתרום את איבריה להשתלה.

שנה אחרי שלבה הבריא של איזבל מושתל בג'נט, היא שולחת לאלכס מכתב ובו היא מבקשת ללמוד על האישה שהצילה את חייה. אבל אלכס, שעדיין שרוי באבל כבד, לא מעוניין בשום קשר. בינתיים, נגן בלוז מקומי בשם ג'ספר, האדם שדרס את איזבל, מנסה נואשות למצוא מחילה ואפילו צידוק למה שעשה.

ללא תחליף הוא סיפורם של כל אלה שנותרים בחיים אחרי ההשתלה: אלכס, ג'נט והמשפחות של שניהם, וגם ג'ספר, הנהג הדורס. המחבר סטיבן לאבלי לוקח אותנו למסע בחיי הדמויות האלה וחושף את הכוונות האמיתיות שלהן: טובות וזדוניות, מחושבות ונואשות, פחדניות ואמיצות, ומוציא תחת ידיו רומן ביכורים עוצר נשימה על אהבה ואובדן.

סטיבן לאבלי - Stephen Lovely

סטיבן לאבלי גר באיווה סיטי. הוא מנהל את סדנת הכתיבה היוצרת של איווה לבני-נוער. זהו ספרו הראשון.

אפריל 2005 | פתח דבר
איזבּל רכנה על האופניים, ידיה על הידיות המתעקלות מטה ורגליה מדוושות. חולצת הרכיבה שלה, הלחה מזיעה באזור הגב העליון, נדבקה לעורה. אגלי זיעה נשרו גם במורד המצח והרקות וטִפטפו לתוך עיניה. היא ניגבה את המצח בגב הכפפה. היא הניחה שלוש אצבעות על העורק הראשי שבתחתית הלסת, והרגישה את הפעימות בצווארה.

כשיצאה מהעיר שעה קודם לכן השמים היו מעוננים קלות, אבל עכשיו הרוח התחזקה והעננים שטו. השמים היו כהים כדיו. האוויר התמלא ניחוחות לחוּת ודשן. שַחרורים אדומי כנף ניצבו על קווי הטלפון חסרי מנוחה. היא העריכה שיש לה חמש או עשר דקות להגיע לעיר לפני המבול.

הרוח נשבה בפראות, מתגלגלת ומטלטלת. היא הרפתה את אחיזתה בידיות כדי לאפשר לאופניים לספוג את המכות. היא נשענה לכיוון פרצי הרוח החזקים כדי להפעיל התנגדות והשיגה איזון עדין, עד שהרוח ההפכפכה נסוגה והכריחה אותה להטות את גופה במהירות, כדי לא ליפול על שפת הדרך.

היא חשה חשופה ופגיעה. זה היה באיוֹוָה, ואף על פי שלא שמעה את אזעקת הטורנדו, היא תלתה את מבטה באופק ותרה אחר ענן אבק בצורת משפך. היא הרגישה צורך דחוף להגיע הביתה. היא רצתה לראות את בעלה, אלכס. היא רצתה ללטף את הכלב שלה, לשתות כוס מיץ תפוזים, ואם באמת היתה אזהרת טורנדו - להגיע אל המרתף. אם לא, לעשות מקלחת חמה.

בה־בעת היא היתה נרגשת, אפילו משולהבת, כשנאבקה ברוח, בסופה הקרֵבה. כשהתחככה בסכנה.

היא שעטה במורד גבעה תלולה. מפל אוויר מתפרץ, גוף ואופניים הותכו זה לזה והיו לקֶלע אחד, הִקנו לה תחושה של מהירות אדירה, של נפילה חופשית, של שחרור מן הסביבה והחומר.

משם היא דהרה במישור ארוך ושטוח, שעבר דרך שדות מכוסים בשרידי התירס של השנה שעברה, בית כפרי, שטחי מרעה רחוקים, קווי מתאר של פרות וקבוצת עצי אלון.

מול גבעה נוספת היא הגבירה את עוצמת הדיווש, הורידה הילוך והחלה לטפס בתנופה. היא רכנה קדימה בכפיפה חדה מהמותניים ולפתה את ידיות הכידון. אפה כמעט נגע בזרועותיה. היא העבירה את משקלה לאחור והגבירה את מהירות רגליה המדוושות, תוך שמירה על קצב אחיד במאמץ להעפיל מעלה.

לאורך עשרים המטרים הראשונים היא הרגישה כמו מנוע, כמו מכשיר מלוטש, חזק ומכויל לגמרי, המורכב על האופניים כדי להניע את הדוושות. ואז נגמר לה הכוח. הגבעה היתה גדולה, תלולה, והיא עדיין לא היתה בכושר. זו היתה רק הרכיבה השלישית שלה העונה. היא חשה שהריאות שלה חרוכות, שהירכיים כבדות כברזל. האופניים התנדנדו תחתיה.

היא הרימה את עיניה וראתה את קו הרכס של הגבעה מתקרב, לא יותר מעשרה מטרים לפניה. שדה של פולי סויה, ומעברו האחר חווה. בפתח האסם התגודדו עזים.

היא התאמצה והגיעה לפסגה, ושם הרוח התנפלה ותקפה בפרצים חזקים, שבשיאם התחדד קולם לשריקה.

שאגת מנוע הסתערה מן האדמה שמאחוריה, ובהלה תקפה אותה. בשבריר השנייה שלפני הפגיעה הבינה שהיא קרובה מדי למרכז הכביש.

חלק 1 | אפריל 2006
אלכס וורמן יושב ברישול על כיסא מתקפל, בקומת המרתף של משרדי המכון האמריקני לבחינות. לוּ רק יכול היה להתקשר לאשתו. הוא היה שמח לשחרר קצת קיטוֹר, להציג את מופע הסטנד־אפ הקטן ששמו "היום המחורבן שלי".

את לא תאמיני איזה טמטום הולך כאן, אִיז. הוא היה נהנה לתפוס את איזבּל במעבדה ולחלץ מפניה הרציניות בת צחוק. "אלכס, אני כל־כך עסוקה," היתה מוחה, אבל מצחקקת כאילו הוא מדגדג אותה ושמֵחה שהוא התקשר.

אלכס היה שמח להתקשר לאיזבּל, אבל איזבּל מתה. היא מתה לפני כשנה.

דיאן טוֹפּוֹר, מנהלת הפרויקט "אבחון כישורי הבעה בכתב" במכון, מופיעה לצדו של אלכס, לבושה באחת מהחליפות המחויטות שלה בצבע צהוב־לימון. היא מכניסה לשדה הראייה שלו דף נייר. "זוכר את החיבור הזה? נתת לו אפס. ועדת הביקורת נתנה לו פה אחד ציון שלוש. יש לך הסבר לפער?"

אלכס מורגל בכך שדיאן מחזירה אליו את החיבורים שבדק ומערערת על ציונים שנתן, מגינה על כותבים צעירים ודלי יכולת. הוא נשען לאחור כדי לשפר את זווית הראייה, בתקווה שדיאן תבחין בחולצת הפולו המקומטת, המשתרבבת מחוץ למכנסיים, בג'ינס הדהויים עם הקרע בברך. הוא מעביר את אצבעותיו בשׂערו הפרוע ומנסה להיזכר בחיבור ובכותב. כמובן. טינה קְרִיזוֵול. בת שלוש־עשרה מפורט קולינס, קולורדו. בתגובה לנושא החיבור - מהי לדעתך הבעיה הגדולה ביותר של אמריקה? מה ניתן לעשות כדי לתקנהּ? פרטו והביאו דוגמאות כדי להמחיש את דבריכם עבור הקוראים - טינה כתבה, "היריון בגיל העשרֶה, התנזרו עד לנישואים". כתב היד שלה נקי, צפוף ומסולסל. מתחת למילים שכתבה היא ציירה פרצוף סמיילי קורץ. הסמיילי פרובוקטיבי, רב־ משמעי. מה זה אומר? התנזרות זו בדיחה? כשתוכל סוף־סוף לעשות סקס, זה יהיה לוהט במיוחד?

אלכס נתקל בחיבור הזה בדיוק לפני הפסקת הצהריים וראה בו מועמד מושלם לציון אפס: התלמידה אינה מנסה לענות על השאלות ו/או תשובתה של התלמידה בלתי קריאה ו/או אינה כתובה בשפה האנגלית.

הוא מרים את מבטו אל דיאן, מקווה שהיא תיקח ללב את נימת ההשתוממות. "שלוש?"

דיאן זוקפת את גבותיה. זו קריאת תיגר ישירה על האינטליגנציה שלו.

אלכס נובר בניירות שלו בחיפוש אחר "מדריך הציונים השלם", ומקריא בקול מהתיאור של הציון שלוש: "'מיקוד חלקי'. אני לא ראיתי שום מיקוד. 'התוכן מוגבל לאזכור רעיונות בלבד'. איפה את רואה רעיונות? 'ארגון בלתי עקבי'. ארגון של מה? 'נקודות תורפה חוזרות בדקדוק ובסמנטיקה'. איזה דקדוק? איזו סמנטיקה? דיאן, הילדה הזאת לא כתבה כלום. היא לא התייחסה ברצינות למשימה."

דיאן מניחה את ידה בעדינות על פני המילים של טינה. שרוול הבלייזר שלה עולה עד שורש כף היד, חושף חפת לבן ונוקשה ושעון זהב שפניו בצורת פרפר. "אנחנו רואים בכך ניסיון. ניסיון מינימלי, אבל בכל זאת ניסיון. יש מיקוד. המיקוד הוא היריון בגיל העשֹרה. שני רעיונות מוזכרים ומאורגנים. אחד, היריון בגיל העשרה זו בעיה, והשני, פתרון אפשרי הוא התנזרות מפעילות מינית עד לנישואים. אין שום חולשות בסמנטיקה ובדקדוק. אדרבה, יש לנו כאן שימוש מתוחכם בצורת הציווי של הפועל."

אלכס סוקר את קירות חדר המרתף שצבעם צהוב גופריתי, את החלון בצבע שתן המשקיף על צדו האחורי של שיח. הייתכן שזה חלום רע שבסוף הוא יתעורר ממנו?

הוא מסיט במהירות את כיסאו בחזרה כדי להתייצב מול דיאן. "אני לא מאמין שהוועדה נתנה לזה שלוש. למדריך הציונים יש איזושהי משמעות? את בטוחה שאנשי בקרת האיכות לא עובדים עם מדריך של כיתה א' או ב'?" האכזבה שהוא מפגין מוגזמת. למעשה, שום דבר לא מעניין אותו חוץ מלהתמרד קצת נגד דיאן והמכון האמריקני לבחינות, וכל המפעל המפוקפק של דירוג מתבגרים באמצעות מִספרים. "את מתגמלת את הילדה הזאת על עצלנות.

אנחנו יודעים שהיא חכמה, היא כתבה את המילה 'התנזרו' בלי שגיאות והשתמשה בה נכון. היא פשוט נפנפה את המבחן. היא אמרה לך לקחת את המבחן הזה ולדחוף אותו את־יודעת־לאן."

דיאן נושמת נשימה עמוקה, שנועדה להבהיר כמה חמצן תצריך התגובה שלה. "אחד הדברים שמדאיגים אותנו, אלכס, הוא שכנראה יש לך קושי לזהות השתדלות כשאתה נתקל בה. הציונים שאתה נותן נמוכים באופן קבוע בשתיים או שלוש נקודות מאלה של הוועדה. בינתיים אנחנו מוכנים לעבוד איתך, אבל לטווח ארוך זה לא מקובל."

אלכס מנסה להירגע. הוא בכל זאת צריך את העבודה הזאת. הוא מתיר לנימה של חרטה להתגנב לקולו. "תראי, הפעלתי שיקול דעת. לזה אני לא קורא השתדלות, לא בשביל כיתה ז'. את רואה את המקום הזה כאן?" הוא נוגע בטופס המבחן, במקום לכתיבת התשובה שנותר ריק. "את זה צריך למלא במחשבות, ברעיונות." דיאן מהנהנת, מציגה פרצוף מבין בשוויון נפש גמור. "ערוֹך ביקורת נוספת בחיבור הזה ובדוק אם אתה יכול לראות את היתרונות שלו. זה היה בלשון ציווי, אם לא שמת לב."

"נראה לי שיש לך שגיאה, דיאן. אי־אפשר לערוך ביקורת במשהו שקוראים. אפשר לערוך ביקוּר באיטליה, למשל, אבל כשמדובר בספר או בחומר כתוב אחר, אני די בטוח שהמונח הנכון הוא לערוך עליו ביקורת."

"תן לחיבור הזה ציון חדש," דיאן אומרת בקול נוקב ומחליקה אותו על השולחן.

לפני שהוא פגש את איזבּל, חמוש בתואר ראשון באנתרופולוגיה ותואר שני בארכיאולוגיה, אלכס עבד בחפירות הצלה מטעם משרד הארכיאולוג הראשי של מדינת אַיוֹוָה. במסגרת התפקיד הוא פיקח על צוות שלם, ואיתו נסע לאתרים שבהם עמדו הרשויות לסלול דרכים וכבישים מהירים. הם חפרו בשדות ובמגרשים נטושים לפני בואם של הבולדוזרים, כדי לוודא שאין שם שום דבר בעל ערך היסטורי או תרבותי שעלול להיהרס - שרידי יישוב פרה־היסטורי, למשל.

אלכס היה גאה בעבודתו ואהב אותה, את הימים שעברו עליו בחוץ, כורע על אדמה קשה ויבשה עם מברשת ביד ופאוץ' מלא כלים )מצקת, כפית, נַקָר שיניים(, כשבראש מעייניו נמצאת חלקת אדמה, מטר רבוע על פני כדור הארץ. הוא אהב לעבוד לבדו, במטר הרבוע שלו, בחלקת האלוהים שלו, ועם רשת הביטחון הקולגיאלית שסביבו: הארכיאולוגים האחרים קרובים אליו, כורעים מעל החלקות שלהם, מכבדים את הצורך שלו להתרכז אך פנויים לשיחה קלה ברגע המתאים.

אחר כך למד להעריך שילוב דומה עם איזבּל, שאִפשר לו להיות שקוע בעצמו אך לשמור על תקשורת טובה. היו לו השקט והמרחב הנחוצים כדי לשבת איתה בחדר ולעסוק בענייניו הפרטיים, לקרוא או ללמוד, אבל זה לא היה המרחב האינסופי והשומם של הבדידות.

איזבּל היתה ממש לידו עם העולם הפנימי שלה, שקשרה בעולמו הפנימי, מה שהיה בעיניו מעשה מדהים של אהבה ונדיבות ואמון.

כשאחד מהם חש אצל השני צורך, או דווקא נכונות גדולה, הם היו מתחילים לשוחח, לאכלס זה את מוחו של זה במחשבות, ברעיונות, בתיאוריות, בקשרים. הם חלקו חיבה משותפת למדע - איזבּל עבדה על דוקטורט בתחום הביולוגיה של הצמח - ובימים שבהם לא היו יחד, בעודו כורע מעל חלקת אדמה, אהב אלכס לדמיין איך היא בוחנת נבג דרך מיקרוסקופ במעבדה, או אוספת דגימות של אבקנים בשטח. הוא אהב לחשוב שהם כרוכים יחד באותו פרויקט, בחקירה משותפת של העולם הגשמי.

מאז ומתמיד הוא נהנה לשחק בחול. כילד, אהב את מרקם הגרגרים ואת הניחוח שלהם, את תחושת האדמה בידיו, מתחת לציפורניים, את הריגוש שבאי־הידיעה מה ימצא אם יעמיק לחפור רק עוד שני סנטימטרים: בקבוקון בושם כחול מזכוכית בגודל אגודל, קליע עופרת, ראש חץ מברונזה. כעבור עשרים שנה, מבחינתו הוא פשוט המשיך לשחק, רק באופן מתוחכם יותר, כשהטכנולוגיה עומדת לרשותו ועם ידיעה ברורה יותר במה הוא צוֹפֶה ולְמה עליו לצָפּוֹת.

כל שכבת אדמה היתה כדף נייר דק שעשוי להציג בפניו בשפה של מִרקם וצבע, אבנים ואריחים, עצמות, זרעים, זכוכית ומאגרים מינרליים, בעלי חיים וצמחים וחיידקים שונים, מההיסטוריה הגיאו־ פיזית הסוערת של כדור הארץ. במשך מיליוני שנים ניפצו הכפור והקרחונים את פני השטח החשופים. גשם ורוח הטיחו בוץ ואבק לתוך גומחות, מים חלחלו, שורשים גיששו, בקטריות ופטריות ניזונו משברי סלעים, חרקים חפרו מחילות, תולעים ניקבו חורים באדמה והעבירו אותה ממקום למקום בגופן, במיליארדי טונות. העובדה שהוא כורע ברך מעל כל זה, מעל כל המלאכה הזאת, עוררה באלכס הרגשה מיוחדת. הוא חש שהוא משתלב בצעדת המאות קדימה. הוא לא שט לו ביקום קר ואפל והנה, שם בעפר, נספגה טיפת זיעה שנשרה מאפו אל הקרקע.

לפני שנתיים היו בדֶה־מוֹין הבירה קיצוצי תקציב, שגררו פיטורים במשרד הארכיאולוג הראשי. ניסיונותיו של אלכס למצוא עבודה אחרת, בחברה לניהול משאבי תרבות, מעין ארגון שעורך סקרים בנושא איכות הסביבה, עלו בתוהו. כדי לשלם את שכר הדירה והחשבונות הוא נאלץ למַלצֵר. הוא לא רצה לעבור לגור במקום אחר. הוא ואיזבּל כבר היו נשואים, ואיזבּל היתה בחצי הדרך להשלים את הדוקטורט. החיים המשותפים שבנוּ נראו לו תלויים באוניברסיטה המרשימה מאבן גיר ובבזאר התרבותי המתמשך שלה, בחנויות הספרים ובבתי הקפה המוכרים, במסעדות ובברים, בשוק המקומי ובטורי העצים שמצדדיו, ברחובות שממש משתוקקים שיצעדו בהם בחוסר מעש - בכל הדברים שחברו יחד כדי להפגיש ביניהם.

כשאיזבּל נהרגה, אלכס איבד את התקווה והביטחון הדרושים לחיפוש עבודה רצינית. משקל דחוס כלשהו הכביד על מצחו, ויכולת הריכוז הגבוהה שלו, שנחשבה פעם לסימן היכר שלו, אבדה.

כשניסה למלא טופס או לקרוא תיאור מִשרה, היה המוח שלו נסתם, נכשל בחיבור נתונים פשוטים, כאילו כל הנוירונים המעורבים בתהליך נחתכו ונשרפו.

הוא עשה לו הרגל לקנות את מגזין הבידור פּיפּל. הכוכבים נישאו זה לזה, הכוכבים ניצחו את הסרטן, הכוכבים מעולם לא היו מאושרים יותר. במשך ימים שלמים היה אלכס שרוע פרקדן על רצפת הסלון, חש בחילה ואבדון. בערבים הלך ברגל קילומטר עד לקניון ושיחק במכונות הפינבול באולם המשחקים הגדוש במתבגרים.

במשחק האהוב עליו, טֶנטָקְלוֹן, השחקן הופקד על הצלת כדור הארץ מכוח הפלישה האדיר של מוטציות־ענק בצורת תמנון. היו שם פעמונים וזמזמים, אורות מהבהבים - לבן, כחול, אדום - מגלשות וצינורות שדרכם נע הכדור הכסוף הנוצץ במהירות שלא תיאמן.

חריצים נפתחו, לוחות התהפכו, לוח תצוגה תזזיתי הכריז באותיות ענק כתומות: אוֹקטוֹפּוֹד הושמד! ובונוס!

למכונה היו כל־כך הרבה חלקים ורכיבים, עד שאחרי חצי שעה מול הפליפרים חש אלכס שהוא אורגניזם הרבה פחות מורכב מכפי שהיה באמת: פוליפ חסר עמוד שדרה, שניזון מאור ומצליל בלבד.

הוא שיחק במשך שעות. במשחק הזה לא היו ספקות או תהיות בנוגע למה שצריך לעשות. כשהכדור התקרב לפליפרים, היה עליו ללחוץ על הכפתור. פַּק. ושוב, פַּק. כשהפסיד שלושה כדורים, המכונה כבתה, אבל עם שני מטבעות של רבע דולר היה אפשר להחיות אותה. ואז, באורח פלא בעיניו של אלכס, בצלצול פעמונים רועש ותרועת אורות מהבהבים, היא היתה מתעוררת לחיים מחדש.