סיפורו הלא-ייאמן של מלון לוטסיה בפריז, משנת 1938 ועד 1945. לוטסיה - מלון הפאר היחיד בגדה השמאית - משקף את גורלה של צרפת בזעיר אנפין. ערב המלחמה מתחלפים בתוך כתליו בזה אחר זה גולים, סופרים ואמנים, ובעיצומה של המלחמה משתלטים עליו קציני "אס-אס". אלה מפנים לבסוף את מקומם להמוני המגורשים החוזרים ממחנות הריכוז בתום המלחמה, כשבחזית המלון מצפים אלפי בני משפחה ליקיריהם, מבלי לדעת אם חזרו מן התופת אם לאו.

הכול מסופר מנקודת מבטו של איש אחד שספון בפינות החבויות של המלון ברגעים הקשים ביותר, ורואה כיצד אירופה נכנסת למלחמת העולם השנייה. זהו אדואר קיפר, אלזסי, שוטר לשעבר במודיעין הכללי, וכעת בלש המופקד על ביטחון המלון ואורחיו. מאופק בהליכותיו ובקשריו, אין לדעת מה הוא חושב באמת. ועם זאת, בפריז המנוצחת, הכבושה, בשעות האפלות ביותר של שיתוף הפעולה, רודפת אותו מחשבה אחת: עד היכן יכול אדם להרחיק לכת בלי לבגוד במצפונו?

פייר אסולין, המְשווה לאירועים דיוק ביוגרפי ומשב רוח רומנטי, מפיח חיים באגדה של מלונות הפאר שעברה מן העולם, באמנות הסיפור הפיוטית והמסתורית שלו, היפה מאין כמוה לַתיאור המיסטי של לוטסיה.

פייר אסולין - Pierre Assouline

פייר אסולין, סופר ועיתונאי, כתב כעשרים ספרים, מרביתם ביוגרפיות ורומאנים, אחדים מהם תורגמו לעברית: האחרון לבית קמונדו, מצב גבולי (שוקן) ו- הלקוחה (ספריית פועלים).

המבוא לספר ומתוך הפרק הראשון

מבוא. פריז, אביב 1945
זה זמן-מה מלכסנים הכול מבטים עוינים לעברי. להתרשמות זו אין הסבר מתקבל על הדעת. מזכירה הסוטה מדרכה ובלבד שלא להיתקל בי, טבח המסב את עיניו, רינונים מאחורי גבי כל אימת שאני נכנס למטבח, לחשושים בין חדרניות בחדרי המשרתים. למרבה התמיהה, פעם או פעמיים העירה אותי משנתי עובדת שירות החדרים בשל טעות בקומה.

שלא כדרכו, זימן אותי המנהל אליו, הגם שבכורח הנסיבות אין הוא מהסס לתת לי הוראות במסדרונות. הופתעתי עוד יותר מכך שהפגישה לא נקבעה במשרדו אלא בחדר האוכל. משנכנסתי לשם, הכול היה דומם, אפל ונטוש, כפי שקורה לעתים בין שתי משמרות. הכיסאות היו הפוכים על השולחנות. מפות שולחן גובבו באחת הפינות לערמה גדולה ולבנה. עובד סיים לטאטא.

מבעד לחלונות הענקיים נגלו לעיני האנשים האלמונים, בני משפחה וקרובים שציפו בכניסה למלון בשדרת רספאי לשובם של המגורשים. הם שוחחו ביניהם, החליפו מן הסתם ידיעות, אבל מאומה מדבריהם לא הגיע לאוזני. נעצתי בהם את מבטי. הם חיכו, כמה מהם חמישה-עשר ימים ויותר.

לבסוף נכנס המנהל מלווה בשני טיפוסים בלתי מוכרים שנראו שוטרים בכל רמ"ח איבריהם. מפקחים, שמתוך תשוקת הטיהור שפיעמה בהם, ביקשו מן הסתם לפוגג את הלהיטות המדכאת של שנות המלחמה. הדבר ניכר בארשת פניהם, בהתנהגותם, בכל תנועה מתנועותיהם.

למראה מבטו הנבוך של המנהל, היסוסו הגלוי והעובדה שנותר לעמוד בעודו מזמין אותי לשבת, הרגשתי שעבים נתקשרו מעל לראשי:

"אדואר," פתח, ובשל השימוש הבלתי הולם בשמי הפרטי ניחשתי את ההמשך, "יש אנשים שלא מחבבים אותך."

"הסלידה היא בטבע האדם. אתה עצמך, אדוני המנהל, יש לך טענות כלשהן כלפי?"

"להפך, ואתה יודע זאת היטב. אבל, מה לעשות, זמנים קשים עוברים עתה על אנשים הגונים. מלבד זאת, התייגעת הרבה בשבועות האחרונים, אני עצמי ניצלתי את עזרתך מעל ומעבר, זה עלול להשפיע על מצב בריאותך. אולי תשקול את האפשרות לצאת לכפר, שם תוכל לנשום אוויר צח לזמן-מה, נאמר, למשך חודשיים או שלושה..."

"אני מרגיש מצוין, אדוני המנהל, וארגיש עוד יותר טוב אם תאמר לי במה מדובר, שהרי אין ספק בלבך שרק בכוח יאלצו אותי לנטוש את משרתי ולעזוב את המלון בניגוד לרצוני."

הוא התיישב מולי. אחר-כך הטיל לעברי תיק קרטון צהוב, שמעטפה מסחרית ממוענת ל"מלון לוטסיה", לא מבוילת ולא חתומה, ששמו של השולח לא צוין על גבה, החליקה מתוכו יחד עם שני תצלומים גדולים בשחור-לבן שהזדרזתי ליטול לידי. מרפסת הגג של הבניין נראתה בהם בבירור. בתצלום הראשון, אזרח צרפתי עמד לצדו של קצין גרמני ליד תורן שדגל צרפת התנוססבראשו; אבל מזווית הצילום לא ניתן לדעת בדיוק מי משניהם הוריד את הדגל. בתצלום השני, שצולם בלילה ללא תאורה והיה מטושטש קמעה ולא ברור, נראו קצינים גרמנים במדים ייצוגיים, מסבים אל שולחן לאור נרות; בשוליים, איש בתלבושת ציד נושף לתוך קרן הציד שלו.

"זה אתה, לא כן? זה אתה, נכון?"

"מי שלח לך את זה?"

"אתה יודע מן הסתם את התשובה טוב ממני. הרי מדובר בך, ואתה שוטר. התצלומים האלה מסתובבים כבר יומיים באגף הרפואי."

למראה התמונות נעתק הדיבור מפי. השכן ממול? זה לא יכול להיות מישהו אחר. האלמוני הזה, ששנא את המוזיקה שלי עד שהיה מוכן להצביע עלי כעל משתף פעולה, ועוד להסתמך על הוכחות כוזבות, בזמנים שהאשמה מעין זו עלולה להוביל אותי במקרה הטוב למאסר של שנים ובמקרה הגרוע...

"אשר לי, אני יודע בדיוק באיזה הקשר צולמו התמונות האלה," המשיך, משתוקק לעזור לי. "אבל בימינו, לא כל האנשים יודעים להבחין בדקויות. אני חושש שזה עלול להרחיק לכת."

"אני מודה לך, אדוני המנהל, אבל אני לא זז מפה."

"מה זאת אומרת?" נחרד.

"המצפון שלי נקי. אין לי שום מוסר כליות. ברגע זה, לעזוב פירושו לברוח. אין לי שום סיבה לברוח."

המנהל הצטרף לשני השוטרים. במהלך השיחה הם נותרו ברקע, באפלולית, דמומים לחלוטין.

הוא השאיר אותי לבדי עמו. עם מצפוני. או עם מה שנותר ממנו. מכל מקום נותר ממנו די הצורך להבחין בין טוב לרע, לכוון את התנהגותי לאור היגיון מעשי ולשפוט את עצמי בשם מוסר מסוים. במרוצת ארבע שנים יכולתי בנקל לגלוש אינספור פעמים מוויתורים לפשרות, ומפשרות להתפשרויות מצפוניות. מדוע?

בדומה לאחרים: מקסם הכוח, אשליית העוצמה, טעם הכסף.כל מה שתמיד הותיר אותי אדיש. במהלך הכשרתי, במקצוע שעסקתי בו בעבר ושאני עדיין עוסק בו היום, נקרו בדרכי הזדמנויות למכביר לגלוש מתחום איסוף הנתונים לריגול, ומן המלשינות לבגידה. מדוע לא עשיתי זאת? משום שלא עושים את זה.

מילים פשוטות אלה, די היה בהן לחזק ולרסן אותי, ולא נדרשתי לעקרונות הגדולים המופרחים בפומבי לתפארת המליצה והנרמסים בציניות בחדרי חדרים. זו דרכי שלי להחזיק מעמד. ההפקעה שהגרמנים הפקיעו את לוטסיה לא פסחה על איש. המלצרים הגישו, מנהלות משק הבית ניהלו, פקידי הקבלה קיבלו את פני הבאים. כמו בכל צרפת, או כמעט כולה. באופן כללי, לאעשינו דבר שעלול היה להעטות עלינו חרפה, הגם שהכבוד ניצל בידי מי שחיו באזור הדמדומים של ה"כמעט". אני סבור שאני יודע היום עד היכן יכול אדם להרחיק לכת מבלי לאבד את כבודו.

ברגעים אלה של טלטלה פנימית חזר קולו של אבי לרדוף אותי, נושא בכנפיו עקרון חיים נוקב, שלפיו ניתן לבצע את המעשים הנעלים ביותר מבלי לדרוש אי-פעם הוקרה תמורתם. לטהר את עצמי בזכות "שירותים" שעשיתי כביכול עבור המחתרת הוא צעד שהיה מכפיש את כבודי בעיני. וכי אין השתיקה משמשת חומת מגן לחוכמה?

אם כן, שתיקה.

מדי יום לפנות ערב, לא יכולתי שלא לצפות בחרדה בהגעתה של מכונית האסירים. היא עצרה משתפי פעולה שהמסכה נקרעה מעל פניהם, אבל ביני לבין עצמי תמיד תהיתי שמא באו השוטרים לחפש אותי, ש"התפשרתי". לכאורה לא היה מקום לדאגה, אבל מילה מעין זו בהקשר מעין זה היתה עלולה להוביל למוות; היא לא טמנה בחובה האשמות חד-משמעיות, אלא רעל זדוני. רמזיםשצמחו בדרך כלל על רקבובית מצחינה של שמועות.

קמתי מכיסאי וחזרתי להתבונן מבעד לחלונות הגדולים בעוד השוטרים ממלמלים מאחורי גבי. נערה מתבגרת וילדה קטנה הצטרפו להמון המצפים מאחורי המחסומים. שתי אחיות. כל אחת מהן נשאה בידה בצורה גלויה לעין קרטון שעליו התנוסס השם אפשטיין. הן התקינו את השלטים שלהן כדי שניתן יהיה לזהותן, בלי לחשוב ולו לרגע שאולי הן עצמן לא יזהו את אמן, אםתחזור אי-פעם. הן חיכו בלי אומר. אוטובוס הגיע מן התחנה. כשרוחות הרפאים לבושי הפיג'מות ירדו ממנו, החל ההמון להתנועע. אנשי התקשו לעצור בעדו. הכול געש סביב. מלבד שתי הקטנות, שנותרו קפואות על עומדן. כבר שמעתי אותן אומרות שלא ייתכן שאמא שלהן תימצא ב"עדר הזה". לא מישהי כמוה.

"אתה מכיר אותן, מסייה אדואר?"

מלצר שחזר למשמרתו נעמד בלאט לידי והצמיד את חוטמו לשמשה בעוד צלליותיהם של המנהל ושל שני השוטרים כבר הלכו ונמוגו באכסדרה.

"הקטנות? דיברתי איתן פעם או פעמיים. הן מגיעות מדי יום לסרוק את הרשימות. לדבריהן, אמא שלהן היא סופרת מפורסמת. הן משוכנעות שאם היא לא תחזור, זה רק משום שהיא איבדה את זיכרונה ונמצאת בבית-חולים, אי-שם ברוסיה או במקום אחר... סיפורי בדים. אין שום סיכוי לשוב ולראות אותה. שום סיכוי."

"מדוע אתה אומר את זה, מסייה אדואר?"

"גורשה בשנת 1942? ואסתמטית נוסף לכך? בחלום הלילה. המבוגרת מתחילה להבין כשהיא רואה את המצב של החוזרים... כשיתברר להן שאמא שלהן לא תחזור, גם הן לא יחזרו עוד."

מאותו יום, שוב לא נראו שתי בנותיה של הסופרת.

השחרור התחולל רק אתמול, או כמעט אתמול. הלוואי שזה היה יכול להימשך. לא האווירה סביבו, אין צורך להגזים, אלא הרוח שפיעמה בו. כל-כך הרבה דברים התרחשו במרוצת עשר השנים האחרונות במהירות כזאת ובעוצמה כזאת, שאי אפשר לחשוב על כך בלי להסתחרר.

מי שלא הכיר את צרפת של פעם, אינו יודע את טעמם המתוק של החיים. מישהו כתב פעם דבר דומה בקשר לתקופה אחרת. זה יישמע אולי מפתיע, אבל במבט לאחור ולמרות הכול, כך אני מרגיש לגביה. מעין טעם מתוק של החיים.. .

I
העולם של פעם
הזעיקו אותי בדחיפות מן המסעדה, ולא כדי לטעום מן המנות. תרתי במבטי אחר מנהל המלון אבל לא מצאתי אותו. דומה שהאווירה היתה כבדה מדי ליום שישי בערב.

ליד שולחן לשניים, אישה הדורה מאוד אך מרוטת עצבים לא חדלה לגעור בבנה בן הארבע-עשרה, השמן והתפוח, שיותר משישב בכיסאו היה סרוח בו, והתעקש ללחוץ באצבעו על גב המזלג ולרכון לעבר הצלחת במקום להביא את האוכל אל פיו. הנזיפות לא היו אלא אמתלה: טעותו הגדולה היתה עצם קיומו. משהמילים שוב לא הועילו, היא הצליפה בפניו עם מפית, והוא, שביקשלהתגונן מן המתקפה הזאת, שקע עוד יותר במשמניו כמבקש להיעלם בהם, ובגולמנותו, תוך שהוא פולט קריאות רפות כשל חיה פצועה. ולחשוב שרק אמש ביקשה מן השוער להשיג עבורה בכל מחיר שני כרטיסים לבכורה של "הורים איומים" מאת ז'אן קוקטו בתיאטרון "דז אמבסדר"...

מה גדול היה הניגוד בינם לבין השולחן השני שהוזמן עבור משפחה פולנייה: שלושת הילדים, בעלי הליכות והופעה למופת, התבטאו בחופשיות בשפות אחדות, רק כאשר הוריהם ניאותו לתת להם את רשות הדיבור בתנועת יד או במבט מרומז.

ליד שולחן אחר, אישה שחבשה לראשה כובע מבית היוצר של פול פוארה, שלא היה אפשר להתעלם ממנו, גוללה את סיפור חייה בקול רם. היא השתלטה על השיחה אל מול שני אדונים מחרישים מתוך נימוס ושעמום, ופרצה תמיד ראשונה בצחוק קולני למשמע ההומור שלה, כשהאחריות הזאת על עליצותה לפחות פוטרת אותם מליטול בה חלק. היא נמנתה עם אותם טיפוסים הדורשיםלהזיז ממקומו שולחן של חמישה-עשר איש משום שאחת הרגליים מפריעה לה, במקום שהיא עצמה תחליף את מקומה. וכבר היו דברים מעולם. התנצחויות פומביות לא הטילו עליה מורא. נהפוך הוא. הנה כי כן הצליחה ערב אחד למשוך אליה את תשומת הלב כשקראה בקול רם לעבר אחד הבעלים המפורסמים של יינות מדוק בהיכנסו למסעדה: "תראו תראו, זו הפעם הראשונה שספקנכנס לכאן מהכניסה הראשית..." או בפעם אחרת, בראותה את השחקנית מדלן סולון נכנסת ברוב הדר כשהיא תלויה על זרועו של המפיק ליאופולד שלוסברג, שלגביו טענה שמעולם לא הפיק משהו אחר מלבד רושם רע, פלטה: "לא ייאמן, זה הדובדבן שבגטו!"* אמירתו העוקצנית האחרונה של הכובען שלה, שכוונה כלפי מדמואזל שאנל, "מיזראביליזם** דה לוקס!" הקסימה אותה.אבל באווירה המעיקה ששררה עתה בחדר האוכל, הפך צחוקה מהמוני לגס. באותם רגעים הכול נראה בעיני שלא במקומו, אפילו גפן הדלית המצוירת על התקרה המקומרת, המלווה במוטיבים מחיי הכפר.

הלאה משם, סעד גבר אחד בגפו. דבר לא חמק מעיניו, והוא צפה בנעשה בצנעה. אבל כשהגברת בעלת כובע הפוארה הכריזה בקול רם: "כבר אי אפשר לשמוע כאן כלום," ענה לה במטבע לשון דומה: "שומעים יותר מדי!" הוד מעלתו טיסון דבושה דה מולן, שגריר צרפת בגמלאות, הצטייר כאיש מקורי, ולא רק משום שהטמיע את הסוד האמיתי של ההידור האנגלי בטבעיות מאיןכמוה (שיק לאה וניצחון הממורט על החדש). מדי ערב התעמק תחילה כעשרים דקות בתפריט, בחן את המנות הראשונות ודן עם ה-butler, מוזג היין, ביתרונות השונים של שנות הייצור בהקשר לקריטריונים אקלימיים המיטשטשים והולכים, ואחר-כך הזמין כמנהגו טרוטת סלמון ביין מיסקדה לבן, סלט גליירה ובקבוק מי וישי. לאחר מכן התכנס בקריאה בלעדית של עיתוניםאנגליים בהסבירו מדי ערב לרב-המלצרים שלפחות הוא בטוח שלא ימצא בהם שגיאות בצרפתית שכה היו לו לזרא בעיתונים היומיים הפריזאיים. ועדיין היו עתותיו בידו לרטון כנגד השיגעון החדש הזה למשול באמצעות צווים, כנגד שבוע עבודה בן ארבעים שעות, או כנגד תמימותו של צ'מברליין בפרשת חבל הסודטים, שלא להזכיר את החתימה על הסכמי מינכן, שהתסיסהאת שנינות לשונו עוד בטרם יבשה הדיו עליהם. אבל בשעת הצורך הוא ישמש מן הסתם עד הגנה ראוי לאמון. לחיצת יד אינה משקרת. וזו שלו היתה של איש ישר ונדיר.

סוף-סוף הופיע המנהל שלנו בפתח הדלת. הוא משך אותי הצדה:

"הרוחות מתחממות בשולחנות שמונה ותשע. אל תתרחק. הקשב למה שאומרים. לעולם אין לדעת, זה יכול להיות מועיל. אבל שמור על איפוק."

עמדתי בגבי אל החלון, מוסתר חלקית על-ידי הווילון ושולחן עזר קטן, אבל דבר לא נעלם מעיני ולא חמק מאוזני. בשולחן שמונה, זוג צרפתי זה מול זה. סרן דה וריניי ורעייתו, תושבי העיר ליל בירח הדבש שלהם, במיטב שנות השלושים, משכמם ומעלה. במספר תשע, שולחן עגול מוזמן עבור שמונה אנשים. לותר יונדט, איש עסקים גרמני, מבוגר מעט יותר, קיבל אתפני אורחיו בכבוד מלכים והפריז קמעה בשתיית השמפניה. אף-על-פי ששני הגברים ישבו גב אל גב, דומה שניהלו בעקיפין שיחה ערה. הצרפתי התבטא בבהירות סבירה, מטיח את מילותיו כדי לא להרים את קולו, ואילו הגרמני, שישב בכיסאו כאילו היה שרוע על ספה, שתוי למדי, רגליו שלובות וזרוע אחת מונחת על גב המושב, כוסו בידו, פנה לכל המסובים כאילו היוקרואיו, בצרפתית צחה שאך בקושי ניכר בה מבטא זר ועם זאת גדושה לפרקים בהטעמות גרמניות כה נמרצות, שנשמעו לעתים כמו קריאות לסדר.

לאחר הפסקה קצרה בגלל המלצרים שטופפו סביבם והסתירו אותם, המשיך הצרפתי בטינתו הכבושה, בנימה תקיפה כדי שתגיע לפחות לאוזניהם של יושבי השולחנות הסמוכים, וכדי שהתזמורת בקומת הביניים תחדל מנגינתה.

"תארי לעצמך, אוד, גרמניה טוענת שהיא שוחרת שלום באירופה, אבל לאמיתו של דבר זה חמש שנים כולאים את המתנגדים במחנות..."

"תעמולה! תעמולה צרופה, ידידי! הייתכן שקצין צבא צרפתי ימנה את עצמו לדוברן של בדותות קומוניסטיות?"

"...מחנות ריכוז שאינם יאים לארץ מתורבתת.

" "מה זאת אומרת, אני שואל אתכם! אין ספק שזו האווירה השוררת בשדרה. האם לא ממש כאן ממול, ב"שרש-מידי", שפט בית-דין צבאי את הבוגד דרייפוס? בגידה לשמה. זוהי מן הסתם מסורת בצבא הזה ו..."

סרן דה וריניי ניתר מכיסאו, התאפק שלא לתפוס את הגרמני בצווארונו, ובהיעדר כוס מים על שולחנו, הטיח בפניו כוס יין. ולא את היין בלבד, אלא גם את הכוס. הכול נעמדו על רגליהם ועצרו את נשימתם. טור מלצרים עט על הר יונדט לנקותו בתגבורת רצינית של מפיות, והספיג את קשת גביניו שנשרטו קלות, תחת התנצלויותיו המגומגמות של רב-המלצרים. התקרבתיאליהם כדי לחצוץ ביניהם, בלי לשער כלל כיצד עלול האירוע להתגלגל. לא נותר לי אלא לאלתר, לבקש מהם להירגע, בלא שדברי יישמעו כפקודה: "רבותי, רבותי, בבקשה מכם. הואילו ברוב טובכם לעבור לאולם הקטן ונמנע מן הלקוחות רגעים בלתי נעימים."

הם יצאו בעקבותי, זקופים ומתוחים, צד בצד, אבל כה חשדניים איש כלפי רעהו, שבחצותם את המפתן לא הסכים איש מהם לצאת ראשון. מאחר שמצב זה היה עלול לשוב ולהצית את הוויכוח כהרף עין, הרמתי על דעת עצמי את מעצור כנף הדלת השנייה כדי לאפשר להם לצאת בו-זמנית מחדר האוכל. משלא עמדו עוד במרכז המבטים הסקרניים, מיאנו להתיישב. אותתי למלצר, בתקוות שווא שכוסית אלכוהול חריף תפיס את דעתם, אבל סרן דה וריניי עצר בעדי:

"לא בא בחשבון שאשתה איתו," אמר לי בטרם פנה ליונדט. "אדוני, אתה קצין?"

"בהחלט."

"אתה יודע מה פירוש הדבר..."

"אשר לסוגיה של כבוד, אני לא צריך לקבל שום שיעור מצרפתי. תחילה תאשר לי שאתה לא יהודי."

"אני צאצא למשפחה קתולית ותיקה מן האצולה הצרפתית, אבל לא הייתי חש שום בושה ל..."

"משום שאצלנו בגרמניה, תמיד תפסנו את היהודים כ-nicht satisfaktionsfahig, כמי שאינם ראויים להיות בני זוג לדו-קרב. טוב. עכשיו שהעניין הזה יושב, מאחר שאני הוא זה שנפגעתי, אני מבקש, מה אני שח, אני דורש דו-קרב ואני רשאי לבחור את כלי הנשק. חרב, אם כן. מחר בבוקר?"

"מחר בבוקר. מה אתה מציע, מסייה קיפר?"

"רבותי, הרי לא תנהלו דו-קרב," מלמלתי. "בימינו, דבק בדו-קרב, איך לומר, משהו נלעג ו..."

"מסייה קיפר, אנחנו לא מבקשים לשמוע את דעתך על הדקדנטיות של הדו-קרב," קטע סרן דה וריניי את דברי ביובש, "אלא לארגן את המפגש הזה בצנעה הגדולה ביותר כדי שהדבר לא ייוודע לאיש, ובעיקר לא למשטרה. אם כן, איפה?"

"אבל, רבותי, הרי לא נצא לאחו..."

"אבל מי מדבר על אחו!" התגעש הסרן והרים את עיניו במפגיע לתקרה.

"אם כך הדבר..."

למחרת, בשעה שבע בבוקר, פגשתי את שני הגברים, מלווים כל אחד בשני עדים, על מרפסת הגג של המלון. השמים קדרו. עננים כבדים איימו להמטיר גשם. משב אוויר צח צרב את עינינו. אמש השקעתי שעות אחדות באיתור המרפסת ההולמת ביותר, שתהיה מוסתרת דיה מעיני האנשים סביב, ובעיקר מרפסת לא מסוכנת, במידה שאחד הסייפים ייסוג לאחור - במקרה הגרוע אדעלהצדיק פציעה, אבל לא נפילה קטלנית ממקום שהכניסה אליו אסורה פרט לאנשי הסגל. הגם שלפרקים נערכו שם סעודות בעיצומו של הקיץ, השימוש במקום היה נדיר למדי.

הודות לקשריו, עלה בידו של השוער הראשי להשיג עבורי שתי חרבות ממורה לסיף שנהג להתאמן ברחוב סגיה.

השניים עמדו זה מול זה, ללא מעיליהם, נחפזים לבוא לידי התכתשות. השנאה רשפה מעיניהם. לא שאיפת נקם פיעמה בהם ואף לא רגש של גאווה או של טינה, אלא שנאה צרופה. מרחק אלפי מילין מן האחווה המעורפלת שקישרה בין סרן בואלדיה והמפקד פון ראופנשטיין ב"אשליה הגדולה", או כפי שז'אן רנואר ביקש להציגה בראיונות שהעניק בטרקלין הגדול. לרגע חששתישמא ידרשו חרבות העלולות לקטוע איברים ולא חרבות סיף הדוקרות בלבד.

"רבותי! נסיים את ההסתערויות למראה טיפת הדם הראשונה, כפי שביקש סרן דה וריניי, משום שהנפגע אינו יכול לבחור גם את כלי הנשק וגם את תנאי הלחימה... למקומות!... מוכנים...? קדימה!"

מרגע שהחלו בצחצוח החרבות, הם הגבירו את ההתקפות ואת ההדיפות ללא אתנחתא. הדו-קרב ארך שש דקות ארוכות וכלל שלושה קטעים בני שתי דקות כל אחד בקירוב. הצרפתי, איטר יד ימינו, עמד מוכן לקרב במצב ארבע; הגרמני, ימני, במצב שש. שני הקצינים, הגם שלא שירתו באותו צבא אך נמנו עם חיל דומה, חיל הפרשים, היטיבו להסתדר זה עם זה בשעת לחימה מאשרבעת שלום. דומה שהעימות ביניהם ציית לכללים טמירים של כוריאוגרפיה המובנת אך ורק לבאי אולמות הלחימה באירופה הוותיקה של אנשי הצבא.

ארובות השמים נפתחו, וגשם זלעפות החל לרדת. הוא קלח על שני האנשים אבל הם התעלמו מכך. אף שהכול בפרשה הזאת סתר את עקרונותי המוסריים, לא יכולתי שלא להכיר במציאות: האירוע שחווינו לא היה בו מאומה מן הנלעג, לא כל שכן מן האנכרוניסטי. התרעמתי על עצמי שראיתי בדו-קרב אצילות מופתית וביפי התנועה גנדרנות מסוימת; מן הראוי לומר שהדגל הצרפתישהתנוסס ברקע על ראש התורן - שהעמיד את המלון בשורה אחת עם המוסדות הרפובליקניים הגדולים כדוגמת ארמונות הרפובליקה - רומם את המעמד; חשתי מעין חבטה רפה בגופי, בדומה לסטירה. כשהר יונדט ביצע הטעיה וקיבע את מבטו על עיניו של יריבו, מכוון כביכול לצווארו בטרם יסתער על רגלו, התחמק סרן דה וריניי בדוחק. אולם הודות למהירות תגובתו ולתבונתו,הוא סיים את הדו-קרב בהחדירו את קצה חרבו לזרועו של הגרמני. זרזיף דם החל לקלוח ממנו. התערבתי מיד:

"רבותי, העוול תוקן."

המתח התפוגג בתוך שניות. כל אחד הרגיש כמי שאבן נגולה מעל לבו. כולנו נרטבנו עד לשד עצמותינו. כשפנינו ללכת ועמדתי לסגור את דלת מרפסת הגג, הרהבתי לשאול את סרן דה וריניי לפשר דבקותו בדו-קרב.

"לא יכולתי שלא להגיב על הדברים שאמר. ואחר-כך הכול התגלגל מאליו. במקרים כאלה, קודם כול פועלים ורק אחר-כך חושבים. לא עצמתי עין כל הלילה. והבנתי מדוע: בילדותי, כשהלכנו לפקוד את קברם של הסבים, אבי הציע תמיד שנעצור אצל קברו של הסרן היהודי ארמן מאייר, בוגר בית-הספר הגבוה להנדסה, ה'פוליטכניק', שהמרקיז מורס הרג בחרבו בדו-קרב אכזריב-.1892 באותם הימים הוקיעה העיתונות האנטישמית את נוכחותם של בוגדים בקרב הקצינים היהודים בצבא הצרפתי... אבי סיפר לי על טקס הקבורה שהשתתף בו במשלחת מיוחדת, כתלמיד לשעבר של ה'פוליטכניק', מסע לוויה שעשרות אלפי אנשים צעדו בו, זרם אדיר של אהדה וחמלה של דעת הקהל, טקסי כבוד צבאיים, עוצמת ההתכנסות, ההתרגשות... אני תוהה אם רגעיםאלה לצד הקבר, כשאני מקשיב לדבריו של אבי, ידי בתוך ידו, לא חרצו את ייעודי. ואת מה שהתחולל הבוקר. לפיכך, אבקשך לסלוח לי אם אני מושך בכתפי כאשר מדברים על רודנות מן ההיבט של הכבוד. בתנאים מסוימים מן הראוי שלא לחשוב, אלא להניח לדחפים לשאת אותך. הכבוד שולט על הדחפים ואילו המצפון על האמתלות."

אחר-כך השפיל את עיניו, נבוך יותר מהעלאת דמותו הנעלה של אביו מאשר מן הסכנה האמיתית שנחלץ ממנה, וירד במדרגות השירות בעקבות האחרים. הוא, שגילה קור רוח ושליטה ראויים לשבח מאז עלות השחר, החוויר פתאום ונשטף זיעה. בדומה לאביר אגם קונסטנצה, שהתמוטט משהתחוורה לו הסכנה שהיה שרוי בה בחצותו את המים הקפואים. העפתי מבט אחרון במרפסתלוודא שלא הותרנו שום עקבות. תוצאות הדו-קרב הזה היו בעיני כנבואת לב למחרת החתימה על הסכמי מינכן. סמל חזק יותר מכל הפרשנויות. אם העיתונאים המהוללים שלנו, שבדומה לקסנדרה משחירים את עתידה של צרפת במאמרי המערכת שלהם, היו חווים את מה שחווינו הבוקר, היו אף הם מרגישים שלא היינו מצויים ערב מלחמה, ואף לא בין שתי מלחמות, אלא בתקופהשל שלום חמוש ודרוך. בעומדי תחת הגשם הדק, ממלא את ריאותי אוויר, הפניתי את מבטי לעבר פינת הרקיע שצבעי דגלנו התנופפו בה, והיה נדמה לי כאילו נשמתי אל קרבי את ריחו של הסוד שנולד מתוך הקרב הזה בין צרפתי לגרמני. מעין ניחוח של עמידתנו האיתנה.

לא נותר לי אלא לזמן את דוקטור שטרן, רופא המלון. נפגשנו בחדר המנוחה שלו. בעודו מטפל בפצוע שלי, מבלי לרדת לעומקן של הסיבות האמיתיות לפציעתו, ניסחתי דין וחשבון למקרה שהשמועה על אודות הדו-קרב תגיע לאוזני הרשויות.

מאז המלחמה, מאז הטירוף בהתגלמותו "שם למעלה", כפי שקראנו בינינו לחפירות, אותו מבול שטני של בוץ, דם ופלדה, ההתכתשות האכזרית הבלתי פוסקת, הזוועה שלא ניתן לקרוא לה בשם, לא חוויתי דבר כה מופרך וכה מכובד. מוזר כיצד משהו שהדחקנו זה זמן רב צף ועולה באירוע נטול הקשר ישיר. עמדתי ליד החלונות ומבטי תעה מבעד לווילונותיהם. בכיכר, ילדים היו שקועים במשחקיהם. ובשעה שהרופא עסק בניקוי הפצע, מעין נתז של מלחמה הציף את כל ישותי בקילוח צמיגי. הוא הכה היישר בפרצופי וטרף את רגשותי... ריקבון הגופות שלא הובאו לקבורה... גיאיות ההשמדה מלאי אדם שאלוהים נטשם... האדמה המקיאה מתוכה את עצמות אבותינו, כשהפצצות מהפכות את בתי- העלמין... הסלידה שאני חש כלפי הרוח המפעמת בחיילים המשוחררים, המקדשת את דת הגוויות ואת מתת הדמעות... להיות בן עשרים בחפירה של הסום ביוני ...1916 שם נולדתי... שם הרגשתי כיצד נשמתי ניתקת מגופי, כשרסיסים של פגזי עופרת יצוקה פגעו בבטני... שם שמעתי לראשונה את המושג המשונה "פתיחת הבטן"... שם עפו על ראשי קרביו של חבר שצרח כמשוגע בתעלה שהפכה לתכריכי בוץ לחברי הטובים ביותר - מאזלא אהבתי אחרים, לא ככה... שם נולד בלא משים ייעודי כשוטר, כשהמפקד הטיל על הפלוגה שלנו לזהות את חלקי הגופות ולהטמינם בתרמילינו, כאילו היו תיבות משמרת של שרידים מקודשים... יום אחד, במהלך טקס, ענדנו עיטור כבוד לדגל, משום שזה כל מה שנותר מגדוד אחד... שבעה כפרים הוכרזו ככפרים "שמתו למען צרפת", משום שהם נמחו מעל המפה בגלל טירוףדעתם של בני האדם... המלחמה, אל תדברו איתי על המלחמה, אני לא מוצא בה שום אצילות, הטבח הפטריוטי לעולם אינו יאה ואינו מכובד, למעט אולי במשרדים ובמערכות העיתונים... אין מלחמה, אמיתית, שרווח בצדה... אין דרך נאה להיהרג בשדה הקרב... יצאתי כחייל וחזרתי כשוכן מערות... המלחמה חתמה בעופרת את חיינו לעד. "סיימתי," לחש הרופא לאוזני, בראותו שאני חולם בהקיץ.

לא ידעתי מה אחז בי. הצגתי אותו בפני המטופל שלו, שזרועו היתה נתונה בעניבה, בדומה לאדם המסתער קדימה, כמתגרה:

"הר יונדט... דוקטור שטרן!" אמרתי בהדגישי את שמו* בנימת התגרות שהפתיעה אותי.

"שטרן? שטרן?" חזר הגרמני כלא מאמין ודרש בעצבנות, בתנועת סנטר, לסייע לו בלבישת מקטורנו. הרופא עמד להשלים את התנועה, ולו כדי לסיים את אשר התחיל; אבל הפצוע נרתע קלות והעלה על פניו העוויה של בוז. מיד אחז המשרת בבגד והניחו על כתפיו של לותר יונדט, שנחפז לעזוב את החדר בשפתיים קפוצות, מנענע בראשו כאילו טמנו לו מלכודת. נשאלת השאלה מה השפיל אותו יותר, להיות מובס מידיו של צרפתי או מטופל על-ידי יהודי.

הדו-קרב הזה הטיל אותי חזרה לאימה משכבר הימים. אימת המלחמה. מאותו יום ואילך, בכל פעם שנתקלתי בהר יונדט, העלתה בי פציעתו את זכר פציעתי שלי. את כל פגיעותי שאוחו בחופזה, בלי לבדוק יתר על המידה את המתרחש מתחתן. אחרים נשאו גורל דומה, אבל הם כלאו את אובדנם ואת סבלם מאחורי חומת שתיקה. בעוד שפצועי המלחמה הצליחו להתאגד עם עמיתיהםשנפגעו באורח דומה, כדוגמת "הפרצופים השבורים"** - יכולת למצוא אפילו אגודת נפגעי נשק קר! - מעולם לא היתה אגודה של מרוטשי בטן. האגודה היחידה שהייתי מסכים להצטרף אליה.

למעט גיבורי הפרשה והשוער, המאוחדים בקשר של שתיקה, לא הגיע דבר הדו-קרב לאוזני איש. אלא אם כן הכול רצו להתעלם ממנו. למרבה התמיהה, ההנהלה לא התעניינה בהשתלשלות התקרית בחדר האוכל, חרף זרועו החבושה של הר יונדט.

לקוח אינו מתהלך לו לתומו בפרוזדוריו של בית-מלון בדמדומי בוקר. נוכחות ולו לרגע מעוררת מיד תשומת לב, הגם שעפעפי השחר המהוססים עדיין אינם מורגשים כאן כמו בעיר. יהיה טבעו אשר יהיה, כל אדם שיופתע במקום הזה בשעה הזאת, יחוש צורך להצטדק. אבל טעות בידו. המבקש להסביר את היוצא דופן, ייראה מוזר עוד יותר, ואילו השתיקה תלביש אותו במעטהמסתורין שיפוגג את הסקרנות שלא במקומה.

הנה כי כן הייתי שקוע שם בהרהורי כשבינות שתי קרני אור שחמקו מתחת לשתי דלתות בצדו האחר של הפרוזדור, נגלתה לעיני אישה בבגדי ערב ברגע שבו סובבה בעדינות את המפתח במנעול חדר מספר 212, כשעל כתפיה החשופות מוטל ברישול רדיד עשוי פרוות שועל כסופה. לא יכולתי שלא להיתקל בה, משום שדרכינו הצטלבו, וגם לא יכולתי שלא לראות שהחזיקה נעל אחתבכל יד. חשאיות היתר שנקטה היא שהבליטה אותה. דומה שריחפה בחן נפלא, אך לא היה אפשר לומר מי מן השניים היה רופף יותר, צלליתה או שמא המוסר שלה? הגברת השפילה את עיניה, הגביהה את סנטרה, ליוותה את חיוכה הקורן והאילם במשיכת כתפיים ונבלעה מאחורי הדלת.

הנחתי לעניין זה משום שחידה אחרת, בעלת סיכון גדול לאין ערוך, העסיקה אותי זה ימים אחדים. האמת היא שלא הטלתי ספק בזהותו של האשם. עם זאת, עדיין נדרשתי לוודא אותה, להפתיעו בשעת מעשה וליישב את הפרשה בלי להקים שערורייה מיותרת. המשכתי אפוא את הסיבוב האטי שלי מקומה לקומה, עד שהגעתי לקומה הרביעית, שם שוטטתי שעה ארוכה בין זוגות נעלייםגבוהות ויגעות המיועדות לצחצוח ובין עיתונים יומיים המדיפים ריח חריף של דיו הדפסה. מבט מרפרף על הכותרות די היה בו להעיד על באי המלון. כאן "לה טן" ?Le Temps?, "לה ז'ורנל דה ז'נב", שם "ל'אקו דה פארי", והלאה משם "דיילי טלגרף" ו"ל'אקסיון פראנסז". אילו תלו האורחים על ידית הדלת את פתק ההצבעה שלהם, הם לא היו חושפים את עצמם יותר.

הדלת של חדר מספר 425 עוררה את סקרנותי; למען האמת, רגלי הוליכו אותי היישר אליה. בחדר זה ישנו ד'אסטס הצעיר והאומנת שלו, ואילו הוריו התגוררו בסוויטה בקומה השלישית, הפרדה שהסקתי ממנה שבמסעותיה הרחיקה המשפחה את יורשיה מן המחלקה הראשונה, לא בלי להסתתר כמובן מאחורי האמתלה של חינוך ושל ערכים אמיתיים. מנהגיהם של העשירים מעולם לאחדלו להפתיעני. כך או כך, נעל בית משובצת חסמה במתכוון את מפער הדלת. הוצאתי אותה והתחבאתי מיד מאחורי דלת "שירות החדרים". כעבור כמה דקות חזר העבריין שלי, צולע קלות, ולרגלו נעל בית אחת. משמצא את הדלת סגורה, היה דומה שהוא עומד להתמוטט. והוא אכן התמוטט, בלא להשמיע קול, ולא נותר לי אלא להרימו. "איבדת משהו?" שאלתי ונופפתי לנגד עיניו את נעל הבית החסרה.

הוא חטף אותה מידי והתאושש לאלתר.

"אתה פותח לי? לך הלוא יש מפתח מאסטר. תגיד, אתה פותח לי?"

"קודם נערוך ביחד טיול קטן בין הקומות, בסדר?"

"לא, לא... אני, אני רק רוצה ללכת לישון!" עמד על שלו בהצמידו את אפו לדלת.

"אם כן, ההתעוררות תהיה קשה. בעיקר עבור הוריך."

כעבור כמה רגעים ליוויתי אותו על פני קומות המלון לוודא שהוא אכן החזיר למקומם המקורי את זוגות הנעליים שהעביר באופן שיטתי מקומה לקומה זה ימים אחדים, דבר שגרם לאנדרלמוסיה ניכרת בקרב אנשי השירות, לכעס עצור אצל הלקוחות ולבעיות דיפלומטיות רציניות לשוער. הוא זכר להפליא את הבעלים החוקיים והפגין ביטחון בתיקון הנזק כשל מומחה בציוריםונציאניים מן המאה השש-עשרה. אף שרק בדוחק שמעתי את מה שמלמל בין שפתיו, סברתי שביטא את שמות הלקוחות, ללמדך שלא פעל מתוך קלות דעת. הוא היה נחוש כשם שהיה בעל טביעת עין, תכונות מרשימות אצל ילד כבן עשר. בתוך עשרים דקות הגיעה הפרשה לסיומה. ניתנה הבטחה שהדברים ייעצרו בנקודה זו, בתנאי שהוא לא יחזור לסורו.

"אתה סומך עלי?" "עליך, כן," אמר. "אתה המבוגר היחיד שפונה אלי כמו אל גדול. האחרים לא מכבדים אותי כמו שהייתי רוצה."

לחצנו ידיים, לחיצה גברית מופרזת, אבל לפני שנפרדתי ממנו לא יכולתי שלא לשאול אותו את השאלה הבוערת על שפתי כל שוטר לפני שהוא שם את האזיקים על-ידי הפושע:

"אבל למה?"

"למה הנעליים?" ענה בלי לאבד את עשתונותיו.

"כן, למה אתה עושה את זה?"

"אני לא יודע. סתם בשביל שמישהו יתעניין בי."

לשבריר שנייה שאלתי את עצמי אם לא היה זה הוא שהפך בקביעות את השלטים התלויים על ידיות הדלתות מן הצד של נא לסדר את החדר לצד של נא לא להפריע. מכל מקום, באותו ערב יכול היה הברנש הצעיר והגלמוד להתפאר שבזכותו למדתי פרק על מציאות שלא הכרתי קודם לכן: האנושות, ובעיקר חוג לקוחותיו של מלון גדול, נבחנת מן הזווית הבלעדית של נעליה. האופנות,התקופות והמהפכות משתקפות בעיקרן בסמוך לקרקע.

היום עמד להפציע מעל צומת סור-בבילון. יום ככל הימים, יום בשנת .1938 המלון נשם בקצב הרגיל שלו. תפוסתו הגיעה רק כדי מחצית, אבל הצוות לא העלה על דעתו להתלונן אחרי חודשים מייסרים שבאו בעקבות התערוכה הבינלאומית, הכנס הבינלאומי החמישה-עשר של "פן קלאב" ויישום החלטת הממשלה לקיים שבוע עבודה בן ארבעים שעות בבתי-המלון.

כיכר בון מארשה נקראה עתה כיכר בוסיקו, מה שהיה בסופו של דבר היינו הך, משום שבזכותה של "מאדאם בוסיקו, נדבנית צרפתייה (1816-1887)", עדיין רחשו כבוד לחנות הגדולה. המשפחה שלטה על הצומת. כבעליה של ה"בון מארשה", שניצבה ממול, משפחת בוסיקו היא שהקימה את לוטסיה, שנפתח בשנת 1910, בתום שלוש שנות עבודה על-פי תוכניותיהם של טאוזין ובואלו,משום שביקשה לאפשר ללקוחותיה החשובים מערי השדה ללון במוסד קרוב בבואם לערוך את קניותיהם בעיר, מוסד שעלה בקנה אחד עם אורח חייהם. הרוח האבהית ששררה בעסק עברה מן החנות למלון. היתה זו תקופה שבה המודעה שפורסמה ב"אילוסטרסיון" ציינה את קרבתו של המלון לסנאט, לבית-הנבחרים, לפקולטות הגדולות ולבית-המשפט, והעלתה על נס את המים החמיםוהקרים הזורמים בכל החדרים, כמו את אולמות הביליארד ואת ה- concert of five o'clock.

ניחוח ערב של לחם קלוי וקפה שהלך והתעצם ככל שהתקרבת לחדר האוכל, חלחל למבואה. שם, באכסדרה הגדולה, הדביק אותי נער שליח מתנשף:

"מסייה אדואר! מסייה אדואר! סוף-סוף... מחפשים אותך כבר הרבה זמן. חדר .523 זה כנראה משהו חמור!"

"מישהו מת?"

"לא, אבל מחכים לך עכשיו, מיד!"

[...]