כל הימים נולדו שווים

"תרגיל מחשבתי: נניח שאתה רוצה לחסל מישהו. סתם מישהו. מה הסיכוי שהמשטרה תצליח אי-פעם להגיע אליך? אתה קצין ביחידה מובחרת, אין לך עבר פלילי, אתה לא משתייך לשום ארגון פשיעה. אין להם טביעות אצבעות, בטח לא דנ"א שלך.

אין לך שום מניע לכאורה, ולכן שום חוט לא יקשור אליך את הפשע. בקיצור הסיכוי שיתפסו אותך שואף לאפס, אלא אם התרשלת בגדול."

נועם, תל אביבי בשנות השלושים לחייו, בעליה של חברת הייטק וקצין מעוטר בצל"ש, הוא גם בעל חלומות על צדק חברתי ושינוי. בימים שבהם יוקר המחיה עולה מיום ליום, העבודה נהפכה כבר מזמן לעבדות, והאושר הוא רק מילה במילון, מחליט נועם לשבור את הכלים.

הוא מאתר את שני חבריו מהיחידה המובחרת – ליאור, שנאבק על חייה של אהובתו, ותומר, שרץ אחרי הזנב של עצמו כדי לגמור את החודש, ומה שנדמה בתחילה כדיבור תמים נהפך לתוכנית פעולה שאין ממנה דרך חזרה. במלחמתם על הבית חותרים השלושה למוטט את סמלי ההון.

ברומן הביכורים של יוני ויצמן, "כל הימים נולדו שווים" הגבולות נפרצים, החוקים מאבדים את תוקפם, הדרמה שוברת שיאים, והשינוי, כך נראה, הוא בר-השגה.

יוני ויצמן - Yoni Weizman

יוני ויצמן נולד בירושלים, בוגר תיכון "בויאר" וכן בוגר "האוניברסיטה העברית" ו"אוניברסיטת בן גוריון" בכלכלה ובמנהל עסקים.

את שירותו הצבאי החל בקורס טיס, ולאחריו שירת כקצין ביחידה מיוחדת. בתום שורת תפקידים ככתב עיתונות ב"מעריב", הצטרף לקבוצת דלק נדל"ן, שם כיהן במשך שש שנים כמנכ"ל חברת בת.

בימים אלו הוא מתגורר בסן פרנסיסקו ומנהל חברת סטארט-אפ. ויצמן הוא גם בסיסט בלהקת רוק ותומך גדול בשינוי חברתי.

נועם, 27 במאי
המהירות שבה החום האנושי מתחלף מנעים ומלטף למעיק ובלתי נסבל, היממה אותו בכל פעם מחדש. נועם חילץ באטיות ובזהירות את ידו הימנית שנכלאה מתחת לראש העדין שהיה מוטל לצדו. די היה בהתרחקות כדי סנטימטרים ספורים על מנת לחוש בהקלה שהתפשטה בגוף כולו. היא אפילו לא זזה.

אור המשיכה לישון כמו היה החיבוק שלו חסר משמעות. איתו או בלעדיו שנתה לא הופרעה, בניגוד מוחלט לשעות הערות שבהן היטלטלה בכל פעם שנדמָה לה כי התרחק ממנה.

מי יכול לישון בשלווה כזאת בלילה כזה? תהה. מי מסוגל להירדם בכלל בידיעה שבבוקר כל החיים עומדים להשתנות? מובן מאליו שטקס ההכנה לשינה - שכלל צחצוח שיניים במשותף, שטיפת פנים והצצה קצרה בטלוויזיה - היה לצורכי הפרוטוקול בלבד. שינה לא אפשרית במצב כזה.

אורו של השעון המעורר צבע באדום בוהק את הקירות ואת התמונות הבודדות שהיו תלויות עליהם. מבטו שוטט על פני החדר האילם, חולף על פני כורסת הווינטג' שקנו לאחרונה, המראה הגדולה שאור התעקשה עליה, אף היא משוק הפשפשים, ונעצר בבגדים שפשטו. אלו הוטלו על הרצפה, כמו גוויות המחכות למשטרה שתסמן אותן בגיר.

רגליה הרזות של אור, הלבנות בדרך כלל, נצבעו אף הן באדום, כמו פיצוי לשיזוף מיוחל שלא יכול להתממש. גוון עור מהסוג שאינו משתזף לעולם. לא היה בעובדה זו כדי להטריד את מנוחתו, אך גם לא היה בכך כדי לפייס את דעתה.

"אני חייבת לתפוס קצת צבע," היה משפט שגור בפיה בכל פעם שהשמש הגיחה גם אם לשעה קלה ביום של חורף. מעולם לא הבין את תשוקתה לשיזוף. איך יכול להיות שבחורה חושבת כמוה נכנעת לציווי האופנתי הזה? הכמיהה האנושית לצבע עור מפוחם היתה ונשארה אניגמה מבחינתו. מובן מאליו שהבין את המתמטיקה הפשוטה לפיה שיזוף שווה פנאי שווה הצלחה. ואף על פי כן, הרי עד לפני זמן לא רב כל כך סימל השיזוף עבודת פרך, שעבוד, עוני.

עם זאת, כבן לאם ממוצא מזרחי התהדר בעור כהה יחסית. אולי משום כך, חשב במין הפוך על הפוך, ייתכן כי לעולם לא יוכל לדעת איך מרגיש אדם שנולד בצבע הלא־נכון.

זקיקי שיער שחורים עיטרו כזיפים בני יום את רגליה, ודחקו בו להחליק את כף היד לאורך רגלה השמאלית, זו הקרובה אליו, כדי לחוש בחספוס. בלבו תהה אם פעולה כזאת יכולה להעיר אותה.

אילו הביט כך ברגליה באור יום היתה קרוב לוודאי פולטת: "אני יודעת, אני קצת מזניחה את עצמי בזמן האחרון." אך נועם ידע היטב שיש לה קווים אדומים בכל הקשור להזנחה של הגוף, כך או כך זה לא באמת הפריע לו. הוא אהב בה אפילו את זקיקי השיער.

לבסוף החליט להתאפק. תחת זאת החליק את ידו לאורך המיטה בגישוש אחר השלט של המזגן. בחדר השינה שלהם הוגפו החלונות והתריסים בכל עונות השנה - די היה באור קלוש כדי להפריע את שנתה הקלה. לרוע המזל, היעדר אור היה גם היעדר חמצן. וכך, עם הזדחלות הלילה לקראת השחר, טיפסה הטמפרטורה בחדר לגבהים שלא אפשרו להמשיך לישון. כדבר שבשגרה התעורר רק כדי לתת מכת מזגן מרוכזת שתאפשר לצלוח אשמורת אחרונה. לכל הפחות יכול היה להתנחם בחיסכון בחשמל.

הגישושים איתרו את השלט הלא־נכון, זה השמן של הטלוויזיה שוטט איכשהו לאזור החלציים. אחרי סדרת מאמצים שעלתה בתוהו החליט לוותר. היו אלה ימי טרום הקיץ ומזג האוויר הסביר פנים. כל עוד לא יחבק אותה, חשב, יוכל להמשיך לנשום, אך לצערו לא הביא בחשבון את אלמנט הלחץ לקראת יום המחרת ואת הזיעה שבעקבותיו.

בתנועה מהירה מחה את הזיעה בסדין הירקרק ששימש אותם כשמיכת מעבר, התהפך על גבו, עצם את העיניים והתאמץ בכל הכוח להימנע ממחשבות על העתיד להתרחש בעוד כמה שעות. לא היתה זו הפעם הראשונה שבה מחה זיעה מגופו במסגרת מאמציו שלא להפריע את מנוחתה. בחייו הבוגרים חווה לא מעט סיוטים שטרדו את מנוחתו. לרוב פשוט עצם את עיניו בשנית עד שנרדם, תוך התעלמות הפגנתית מהמתרחש.

על הצג האדום של השעון התנוססה השעה 05:13 . הוא ידע שבחוץ כבר פוקעות קרני שמש בתוליות, אבל בחדר האטום שלהם לא היה שום סיכוי להבחין בכך. לעזאזל, איך היא מצליחה לישון ככה? תהה.

המוח המרדן קיפץ בין מחשבות שניסה להדחיק, שרשרת הפעולות שיבצע ברגע שיקום מהמיטה - התארגנות הבוקר, ההליכה למכונית הגנובה, שחנתה למרגלות הבניין, הנסיעה הקצרה לשדרות רוטשילד, פחות מקילומטר בקו אווירי, הכניסה ל... ככל שהתקדמו מחשבותיו החל לבו להאיץ. די! עזוב את זה עכשיו, גער בעצמו כאילו לא היה הפרוטגוניסט.

בעדינות הפנה את גופו אליה והתרווח בשכיבה על הצד. הוא בחן בפעם המי יודע כמה את האישה היפה ששכבה לצדו. החלק העליון של גופיית הסבא שלבשה קרץ מחוץ לשמיכה. שדיה היפים יצרו תבליט נושם, מתרומם ויורד מעלה מטה.

בפעמים הראשונות שנשארו לישון יחד, הרבה לפני שעברו לגור בדירה אחת, נהגה להירדם ללא חולצה. שנייה לפני הצלילה למיטה הצליבה את ידיה הזריזות, פשטה את החולצה ובעקבותיה את החזייה והניחה אותן על הקולב בעל שלושת הווים שקנה בהום סנטר וקדח בעצמו בלי לפלס כראוי.

לבסוף קפצה למיטה כשהיא לבושה בתחתונים. למה לא הורידה את התחתונים, לא הצליח להבין. גם אם קדמה לשינה מקלחת של סוף יום, התעקשה להתעטף בלבוש מינימלי. זה דרש משא ומתן קשוח, אך לבסוף הסכימה להצריח את העירום העליון בעירום התחתון.

"אתה לא מעדיף להרגיש את החזה שלי?" שאלה בחוסר הבנה. "מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי אור עם הציצים המעולים." אך הוא החזיק מעצמו איש של ישבנים, הגם שכדי להרגיש את החזה נדרש ממנה לשכב עם הפנים אליו, והנשימות שנכלאו בין שניהם גרמו לו לתחושה קלסטרופובית.

לעתים רחוקות נשארה עירומה לחלוטין. בדרך כלל כשחזרו שיכורים מבילוי עם חברים, או אחרי לילות של סקס שבהם היתה עייפה מהרגיל. הוא אהב את הפעמים האלה, וניצל את ההזדמנות להתחכך בה ללא הרף עד שהיתה נרדמת.

נועם משך את הסדין בעדינות וחשף את ישבנה, נזהר במיוחד שלא להקיצה. אחוריה החשופים עוררו אותו מיד. על אף התאורה האדמדמה ניתן היה לראות את קימוריה היפים.

מדויקים כל כך, חשב, נכונים. גופה נשרע על המיטה, כמו מודל רב־השראה שצויר על ידי רב־אמן. יצירת מופת, סיכם בינו לבין עצמו, וללא ספק פלאית בהתחשב בפעילות הספורטיבית האפסית שלה. חוסר צדק קוסמי.

גופה היפה הצליח להשכיח ממנו לכמה דקות את התוכנית הגדולה, ולפוגג במעט את המתח. הדבר הנכון עכשיו מבחינתו היה זיון. סקס טוב היה משחרר אותו, אבל לצערו ידע היטב כי אם יש משהו בסקס שאור לא אוהבת הוא זיון בוקר.

דבר לא היה דומה לרגעי החיבור העילאיים שחוו יחדיו, ובכוונתו היתה לעשות הכול על מנת שאלה יימשכו לנצח. למרות הכול בחר - גם אם מתוך אמונה תמימה בכוחו ובמזלו הטוב שלו - לסכן את כל מה שיש לו, את כל מה שצבר במהלך שלושים ושתיים שנותיו. יותר מכול חרד מן האפשרות שייאבד את אור, את חייהם המשותפים, את אהבתם.

לרגע חזר וגלגל בראשו את כל אותן פעולות מוכרות, אלא שהפעם נלוו לכך גם ספקות. לא סיבה לחרטה, שהרי המחשבה מאחורי התוכנית לא נסדקה כהוא זה. נועם בטח בצדקת הדרך, הספקות התעוררו ביחס לכשלים אפשריים.

האם באמת חשב על כל פרט ופרט? האם התייחס לכל המשתנים האפשריים, לבלתי צפוי? די היה בשיבוש קל שבקלים כדי להכניס אותו לבית סוהר לכל ימי חייו. ובניגוד לאחרים, המתרברבים כי היו מקריבים עצמם בשביל נשותיהם, נועם רצה לחיות בשביל אור.

ככלל, נושא ההקרבה האישית הן למען עיקרון והן למען בן אדם נראה לו חסר היגיון. איזו מטרה משרת המוות? למה שמישהו ישים על גופו חגורת נפץ ויפוצץ לא רק את המטרה שלשמה יצא אלא גם את עצמו? עם זאת, בפעם אחרונה שבדק כל זה עדיין התרחש ברחבי העולם, ואפילו די הרבה.

לפני שמוחו ייהפך לעיסת מחשבות לא מבוקרת מיהר נועם וטאטא את קודקודו היגע. הרי עבר על השלבים אינספור פעמים, ניהל את השיחה הזאת עם עצמו אולי מיליון פעם, התווכח, התלבט, טען והתפלסף, ובכל אחת מהפעמים הגיע לאותה מסקנה - הגיע הזמן לשים לזה סוף. ועכשיו, הרכבת כבר יצאה מהרציף, ומחשבות שניות לא יועילו.

חם או לא, החליט לחבקה. הקרבה אליה תעניק לו את התוספת הקטנה של הביטחון שנזקק לה עכשיו. הוא החליק את ידו אל מתחת לראשה, הצמיד את בטנו וחזהו אל גופה בתנוחת הכפיות המפורסמת - כמה ששנא את הדימוי הזה - והסדיר את נשימתו שיצאה לרגע מאיפוס. אור התנערה קלות, מתחה את עורפה המלכותי ונשפה נשיפה רגועה.

אך לא חלפו שניות מעטות וגופו התכסה בזיעה. חום תל אביבי ארור. החיבור המושלם חִייב מזגן, ובידו לא נותרה ברירה למעט גירוש מגן העדן החיבוקי.

נועם חש רגשני ומאוהב מהרגיל. הוא ידע שמערכות יחסים נבחנות תחת זכוכית מגדלת במצבים קיצוניים. הוא נדחף על שאריות גל הבעירה ומצא את עצמו בקצה המיטה, שוכב פרקדן. השעה היתה 05:21 , חלפו רק שמונה דקות מאז הביט בשעון בפעם האחרונה.

לבסוף התעוררה.
נשימת היקיצה המוכרת שלה היתה מתוקה כרגיל. מין כחכוח עדין של הגרון המסייע לניקוי הליחה שהצטברה בו במשך הלילה. אלא שלאור לא הצטברה כל ליחה, ואין לדעת מתי ולמה אימצה לעצמה את הגינונים האלה. היא שכבה עדיין בגבה אליו, כפי שישנה בשעתיים האחרונות, מקופלת בתנוחה עוברית. לרגע תהה אם לאפשר לה שניות נוספות עם עצמה בטרם יתנפל עליה בחיבוקים שלו, והחליט כי היום מותר לו הכול. במאמץ קל משך אותה אליו בלי להפר את התנוחה שבה שכבה. בחוץ כבר האיר היום החדש, אך בחדר השינה זרח עדיין האור האדום של השעון המעורר. לרגע כמעט נקוו דמעות בעיניו.

"אני מפחדת," אמרה והפנתה אליו את פניה ובעקבותיהן את גופה המלא. שדיה הגדולים והחמים נלחצו אליו, בעודו חש בהלמות לבה.

"אין מה לפחד," הפריח בקול חם ואוהב את אחד המשפטים השקריים שבני אדם נוהגים להגיד במצבים כאלה.

היו לא מעט סיבות לפחַד, לחרדה אפילו, לאימה משתקת. גם הוא פחד, אך ידע כי בשלב הזה מוטב להיצמד לפעולות. לעשות במקום לתת דרור לרגשות.

"די! בואי נקום, נשטוף פנים, נשתה כוס קפה ונתחיל את היום," הוסיף.

"לא ישנת בכלל, נכון?" ספק שאלה ספק קבעה. "אני מצטערת שנרדמתי ככה. בכלל לא שמתי לב."

"את נסיכה אמיתית, מספיק עם השטויות," אמר ומחה בעדינות את רסיסי הזיעה הזערוריים שכיסו את מצחה. כך עשה פעם אחר פעם, מחליק את ידו ממצחה למורד ראשה, כמו אבא המבקש להרגיע את בתו הקטנה. גופה נרעד, ולרגע נדמָה לו שהיא עומדת לפרוץ בבכי. הרעידות השפיעו עליו באופן מיידי. גופה פרפר בין ידיו מבלי שידע מה עוד הוא יכול לעשות לבד מלחבקה. הוא ידע שאין לה כל שליטה עליהן. נדירות הפעמים שנרעדה כך. עד שלא יחזור הביתה בשלום לא יהיה אפשר להפסיקן. "הגיע הזמ

ן לקום ולהתארגן," אמר בעודו משווה לקולו גוון סמכותי קל, מנסה להתניע את מהלך העניינים ללא הצלחה. לא נראה כי היה בכוונתה של אור לשחרר אותו. החיבוק המאמץ, נוסך הביטחון, התהדק מרגע לרגע ונהפך לדרמטי יותר ויותר.

כך הוסיפו לשכב במשך רבע שעה, מחובקים ושותקים עד שניתק ממנה בהבטחה הרצויה, גם אם מטופשת, שאין לו כל כוונה להסתלק לה מהחיים רק מפני שמתחשק לו לשנות את העולם. הוא התנער בגמישות אופיינית מבין זרועותיה, קם על רגליו ונפנה לעבר החלון כדי להרים את תריס הגלילה הישן. קרני אור של חודש מאי חדרו בעוצמה ושטפו את החדר.

תקרת באוהאוס גבוהה ואריחים מצויים שהשתמרו יפה מהימים ההם, ארון בגדים גדול ניצב אל מול המיטה, שולחן כתיבה מאיקאה עם כיסא תואם הצטופפו בפינת החדר, מראה גדולה סמוכה לחלון, ולצדה כוננית ועליה טלוויזיה גדולה מהסוג הישן.

על הכול חלשה מיטת קינג סייז בעלת מזרן משובח בתירוץ שאי־אפשר להתווכח איתו. אנחנו מבלים שליש מהחיים שלנו במיטה, נהג לומר לחבריו, האם אתם יכולים לחשוב על השקעה טובה יותר? באופן לא מפתיע גילה כי רבים מחבריהם סברו כי מדובר בבזבוז של מקום יקר. לוותר על יותר מחצי חדר בתל אביב בשביל מיטה? למרות מאמצי השכנוע נותר תמיד בעמדת מיעוט.

יתרת חדר השינה כבר נוצלה היטב, ובלטה בסדר ובארגון. שלא כמו אצל אחיו ואחותו שנאבקו על כל שקל, מצבם הכלכלי אפשר עזרה בניקיון. הם נהנו להיפרד מכל אגורה שהועברה למרכוס, האיש האחראי לצחצוח.

מרכוס, פליט מסודן, נזקק מטבע הדברים לכל הכנסה אפשרית, ולעתים קרובות הצטערו כי אין ביכולתם להעסיקו בתכיפות רבה יותר. היתה זו דילמה מובנית; גם אילו יכלו לעמוד בכך כלכלית, הרי מדובר בשחיתות. בשעה שאחיו ואחותו הצליחו אך בקושי לגמור את החודש, הוא ואור השתכרו יפה. הגם שבניגוד אליהם לא היו להם ילדים ולא חלו עליהם ההוצאות הגדולות הנלוות לגידולם.

דור שלישי למחסור, חשב, ובמובן הזה לא היו אחיו שונים מצעירים אחרים. עובדים כמו חמורים ולמרות הכול לא משתכרים מספיק כדי לנהל אורח חיים משביע רצון. הוריו, לכל הפחות, הצליחו לחסוך מעט כסף, ואפילו לקנות דירה קטנה ולזכות בביטחון של קורת גג, משאת נפש הרחוקה שנות אור מאחיו ומאחותו.

שפר מזלי, חשב, וזכיתי בעבודה טובה. אמנם בהייטק איש לא יבטיח לך את המחר, אך בניגוד לצעירים אחרים יש לי סיכוי. אחיו ואחותו, שניהם בוגרי אוניברסיטה, לשניהם מקצועות טובים, שניהם עובדים וכך גם בני זוגם, ואף על פי כן אינם יכולים להגיע לרווחה.

כך או כך, פעם בשבועיים זכו מן ההפקר והתהלכו יחפים על הרצפה הנוצצת מבלי להסתכן בכפות רגליים שחורות מפיח עירוני. אור עקבה בדריכות אחר תנועותיו של נועם.

כמו מבקשת לנצור כל רגע מהבוקר הזה. היא אהבה את מראהו. את גופו היפה, שרירי במידה ושעיר במידה, נעים למגע וריחני תמיד. בבוקר זה גם פניו נראו לה מושלמות. למעשה אהבה את שׂערו הקצר שהיה נעים למגע, את עיניו החומות הישראליות כל כך, גדולות ומאירות, את הזיפים שגולחו פעם בשבוע והגיעו הבוקר לשיאם. אפילו סנטרו הרחב, כמו אפו, שנראו לה לעתים גסים משהו, זכו הבוקר להימנות עם תווי פניו האהובים עליה.

ככל שאני מכירה אותו, חשבה, כך הוא נראה לי יפה יותר. באותו בוקר הכריזה כי פניו הן הפנים היפות ביותר על הפלנטה. נועם פרץ בצחוק ואז משך מהרצפה את הטי־שרט השחורה, והלך למטבח להכין להם קפה.

המים במכונת הקפה החלו לרתוח, ונועם חש בבעבוע משלו. סחרחורת קלה תקפה אותו ותפסה אותו לא מוכן. לרגע התיישב על כיסא הבר הגבוה, ונשם נשימה עמוקה. נשימת סרעפת מלאה ומרגיעה. משהו בכל זאת נשאר לו משיעורי היוגה הפלצניים, חשב. הוא קיווה שאור לא תמהר להיכנס למטבח.

הדבר האחרון שרצה הוא להפגין בפניה חולשה. לעתים התחרט ששיתף אותה בתוכנית ונטע בלבה חרדות מיותרות. ממילא לא היתה יכולה להושיט עזרה, ואילו ייתפס חלילה הרי גם היא תיקרא לחקירה. בחושיה החדים הבחינה כי מתרחש דבר מה, ולבסוף חילצה את הפרטים הכלליים.

על אף מסגרת הזמנים הלוחצת הרשה לעצמו דקותיים לפני שקם להשלים את הכנת הקפה - שלה בכוס הוורודה ושלו בכוס הענקית השקופה ונטולת הידית.

עד כה לא עלה על דעתו שאור שותפה לתוכנית בעל כורחה. היא יודעת הכול. הוא החליט להניח לעצמו. זה לא הזמן למחשבות תבוסתניות, וממילא היה יהיר מספיק בשביל להאמין שימלא את חלקו על הצד הטוב ביותר ויחזור הביתה ללא פגע.

לבסוף השלים את טקס הכנת הקפה. מאז רכשו מכונת אספרסו הוטל עליו להכינו, בטענה המדרבנת שהוא מכין קפה טוב יותר. תחילה הקציף את החלב עד רתיחה כמו שאור אוהבת - את שלו שתה ללא חלב וללא סוכר. בהמשך בזק כפית סוכר ועוד נגיעת קסם בכוס שלה, והפעיל את המכונה. ריח עז של קפה התפשט באוויר ונישא עד נחיריה של אור.

"אני כבר באה," קראה מחדר האמבטיה. "אולי הבוקר תאכל משהו לפני שאתה יוצא," אמרה כשהתקרבה אליו. אך נועם, שלא היה רגיל בארוחות בוקר, סירב גם הפעם. עצם המחשבה על אוכל העלתה בו בחילה. כל מה שרצה בשלב הזה הוא לצאת לדרך, ובעיקר לחזור ממנה. הוא פסע לחדר השינה, לבש מכנסי ג'ינס, החליף את הטי־שרט השחורה בחולצה שחורה מכופתרת, פתח את מגירת הנעליים בארון הישן והטוב ושלף ממנה זוג נעליים שאור קנתה לו פעם בפרץ של אופנתיות.

הוא לא אהב את הנעליים האלה, אך דווקא משום שמיעט לנעול אותן בחר דווקא בהן. לא היה מאחורי הבחירה הזאת נימוק משכנע. לרגע התלבט אם לשים חגורה - כאילו היה בדרכו לראיון עבודה שבו כל פרט, קטן כגדול, יכול להכריע את הכף - אך ויתר. לבסוף חבש את הפאה הנוכרית השחורה שתאמה לראשו בדיוק רב, ובהרף עין התחלף שֹֹֹערו החום, ששיבה עדינה זרקה בו, בשיער שחור.

אור הופיעה לפתע, מופתעת ממראהו החדש. היא נשענה על משקוף דלת ההזזה של חדר השינה ונראתה אבודה לחלוטין. עיניה היו נפוחות ואדומות, והבהבו כמו שני פנסי אזהרה. "מה את אומרת?" שאל אותה, ולפני שהספיק לסיים את השאלה פרצה בבכי.

"שאני תמיד אוהב אותך, גם עם שיער שחור וגם עם שיער לבן ואפילו עם קרחת," ענתה בין התייפחות אחת לשנייה. נועם נענע את ראשו כמבקש לבדוק את יציבותה של הפאה. "מבגר אותי השחור?" ספק שאל ספק אמר בעודו מנער מעליו את מילותיה הסנטימנטליות.

"מעניק לך מראה מכובד," אמרה.

אחרי שייצב את הפאה, פנה להדבקת השפם.

"ממש פורים," אמר וחייך לדמותו שבמראה.

"אתה נראה כמו שחקן קולנוע משנות השמונים," פלטה בטון הומוריסטי ושניהם פרצו בצחוק.

"שחקן פורנו, אולי," הוסיף נועם.

"בנושא הזה כדאי לשאול את תומר," אמרה אור. מעולם לא חיבבה אותו, ופחות מזה את הסיפורים ששמעה על התמכרותו האובססיבית לאתרי פורנו מהסוג הגרוע ביותר.

בשעה שנועם היטיב את מראהו מול המראה צעדה בשבריריות פנימה והתיישבה על האסלה. ניכר כי לא רצתה להחמיץ ולו רגע אחד. ולהבדיל מנועם, שהיה בטוח בעצמו או לכל הפחות טרח להציג כך את עצמו, אור היתה אפופת חרדות. המעשה הגדול שהתעתד לבצע הסתכם מבחינתה בשאלה אחת - האם יֵצא מכל זה ללא פגע?

אחרוני האביזרים שנעלו את שרשרת ההתארגנות בשירותים היו כובע המצחייה והמשקפיים - משקפי ראייה, חצי מספר, שקנה במבצע חיסול בסופר־פארם כדי להסוות את מראהו. כשמדד אותם בחנות הופתע לגלות שראייתו לא רק שלא היטשטשה אלא חל בה שיפור קל. מובן שהתעלם מכך.

[...]