כל הדרכים מובילות הביתה

ברב-המכר שלו, מארלי ואני (בעברית בהוצאת מטר) הראה לנו ג'ון גרוגן כיצד לכלב יכולה להיות נוכחות יוצאת מהכלל בחיי משפחה. כעת גרוגן מפעיל שוב את קסמיו - ומראה לנו איך הכול התחיל.

עוד לפני מארלי היה פעם נער שובב ועליז שגדל במשפחה קתולית אדוקה בפאתי דטרויט בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים. חרף מאמציהם הרבים של הוריו האוהבים, ג'ון נחל כישלון חרוץ בניסיונותיו למלא את ציפיותיהם: הטלסקופ החובבני שבאמצעותו הציץ לשכנה המשתזפת וניסיונותיו הכושלים לחמוק מהבית או להתמזמז עם בנות תחת עינם הפקוחה של הוריו.

יום אחד הופיעה בחייו בחורה דעתנית בשם ג'ני. אהבתם הלכה וגדלה, וג'ון יצא למסע הכואב, המשעשע והנוקב מעולמם של הוריו לחיים משל עצמו. עד ששיחת טלפון הרת גורל אחת הובילה לחלק האחרון של המסע - הדרך הביתה.

כל הדרכים מובילות הביתה מיועד לכל מי שביקש אי-פעם לעצב לעצמו זהות שונה משל הוריו, ולכל הורה שהתאמץ אי-פעם להבין את עולם הערכים של ילדיו. זהו ספר קולח, רגיש ושנון, מלא באבחנות חדות, המצליח לעבור מקולו של ילד לנקודת מבטו של מבוגר ובחזרה ביד אמן. ההומור והכנות שגרמו למיליוני קוראים ליפול בקסמו של מארלי ואני ישבה את לבכם, ויותר מכך - הוא יעורר בכם רצון עז לחבק את יקיריכם.

ג'ון גרוגן - John Grogan

ג'ון גרוגן גדל בקרבת דטרויט. הוא עבד יותר מעשרים שנה כעיתונאי במישיגן, בפלורידה ובפנסילבניה וזכה בפרסים רבים, וגם ערך כתב עת בתחום הגינון. בשנים האחרונות כתב טור מפורסם בעיתון "פילדלפיה אינקוויירר".

ספרו הראשון, מארלי ואני, היה רב-מכר בינלאומי והפך גם לסרט קולנוע שובר קופות. ג'ון חי בבית חווה בן מאתיים שנה במזרח פנסילבניה עם אשתו ושלושת ילדיהם.

תוכלו לבקר באתר שלו בכתובת: www.marleyandme.com

פתח דבר
בערב שגרתי בסתיו 2002 צלצל הטלפון. ג'ני לא היתה בבית ואני הכנתי ארוחת ערב לשלושת ילדינו, שכבר ישבו ליד השולחן. עניתי רק בצלצול השלישי.

"ג'ון!" רעם קולו של אבי מבעד לשפופרת. הוא נשמע עליז במיוחד. בגיל שמונים ושש הכושר הגופני של אבי היה יוצא דופן. הוא פתח כל בוקר, ממש כמו בצעירותו, בתרגילי התעמלות שכללו ארבעים שכיבות סמיכה. הוא תמיד אהב את האוויר הצח ועדיין גזם בעצמו את חלקת הדשא שלו, טיפל בגינה, גרף את השלג וטיפס על הגג כדי לנקות את המרזבים. אבא התרוצץ ועלה במדרגות במרץ נעורים, ונהג לישון בסך הכול שש שעות בלילה. כתב היד שלו היה מסודר ומוקפד כביום שבו התחיל את עבודתו כשַׂרטט בג'נרל מוטורס ב־ 1940 , וכדי לשמור על כושרו השכלי פתר בכל ערב תשבץ בעיתון תוך כדי אכילת בוטנים בדרכו המיוחדת - באמצעות מקלות אכילה, כדי שאצבעותיו לא יתלכלכו מהשמן.

היום אף פעם לא הספיק לכל מה שתכנן. ארבע־עשרה שנה לפני שיחגוג מאה, הוא התבדח שיום אחד, כשהחיים יאטו את הקצב, יגיע לספרי הקריאה שברשימה שלו. "אולי כשאצא לפנסיה," נהג לומר.

"הי, אבא," אמרתי. "מה קורה?"

"סתם התקשרתי לשאול מה העניינים," אמר. "מה שלום כולם?" עדכנתי אותו בקצרה בקשר לילדים ואמרתי לו ששלומנו טוב. פטפטנו בניחותא במשך כמה דקות, בזמן שהגשתי את הפסטה והרוטב לשולחן. כיסיתי בידי את פיית הטלפון. "זה סבא," לחשתי לילדים וסימנתי להם להתחיל לאכול.

"כולם מוסרים לך דרישת שלום," אמרתי לו.

"שמע," אמר אבי, והשתהה מעט יותר מדי, "אני צריך לדבר איתך על משהו."

"אמא בסדר?" שאלתי.

אמא היא זו שעוררה את דאגתנו בדרך כלל. עם השנים היא נעשתה חלושה ושברירית. מצבם של ירכיה וגבה התחתון הלך והידרדר עד שהיה כפסע בינה לבין חוסר תנועה מוחלט. בשנים האחרונות גם הזיכרון שלה החל לתעתע בה. אבא טיפל בה יומם ולילה. הוא עזר לה להתרחץ ולהתלבש, וניהל עבורה את משטר התרופות, שהיה מגוחך במורכבותו ובמידתו. כיאה למהנדס בנשמתו, הוא עקב אחריהן באמצעות תרשים זרימה עשוי בקפידה. היא קיבלה גלולות ללב, לסוכרת, נגד דלקת פרקים, נגד כאבים ונגד מה שהרופאים הגדירו כשלבים מוקדמים של אלצהיימר. למרות נימת קולו המתרוננת בדרך כלל של אבא, כל צלצול טלפון גרם לי לתהות אם כעת תבוא השיחה עם הבשורות הרעות.

"אמא בסדר," אמר אבא. "אמא מרגישה טוב. זה אני. קיבלתי היום בשורה לא כל כך טובה."

"באמת?" שאלתי ויצאתי מהמטבח, מחוץ לטווח השמיעה של הילדים.

"סתם משהו מטופש," אמר. "בזמן האחרון הרגשתי קצת תשוש, אבל לא משהו מיוחד. סתם, מין עייפות כזו."

"טוב, אתה מטפל בהמון דברים, באמא ובבית ובכל השאר."

"בדיוק, זה מה שחשבתי. אבל לפני כמה ימים לקחתי את אמא לבדיקה שגרתית אצל ד"ר בובר. הרופאה העיפה לעברי מבט אחד ומיד שאלה, 'אתה מרגיש טוב? אתה נראה גמור.' סיפרתי לה שאני קצת עייף אבל שחוץ מזה הכול בסדר, והיא אמרה, 'טוב, בוא נשלח אותך לבדיקות רק כדי לוודא שאתה לא אנמי.'"

"ומה קרה?"

"התוצאות הגיעו, וכמובן - יש לי אנמיה."

"אז אתה מקבל עכשיו ברזל או משהו כזה, לא?"

"באנמיה אפשר לטפל, אבל זה לא הכול. האנמיה היא רק סימפטום של משהו קצת יותר רציני."

הוא השתהה לרגע, והבנתי שהוא בורר את מילותיו. "כשהתוצאות הגיעו מהמעבדה, ד"ר בובר אמרה שהיא רוצה לשלול כמה דברים ושלחה אותי לבדיקות נוספות." הוא השתהה. "התוצאות שלהן מראות שיש לי סוג מסוים של לויקמיה..."

"לויקמיה?"

"לא מהסוג הגרוע," מיהר להוסיף. "מה שחושבים מיד כששומעים לויקמיה, זאת הלויקמיה האקוטית - הסוג שהורג מהר. לי אין את זה. לי יש משהו שנקרא לויקמיה לימפוציטית כרונית. היא פשוט נמצאת בדם שלי ולא עושה כלום. הרופאים אומרים שהיא עשויה להישאר ככה רדומה עוד הרבה שנים."

"כמה שנים?"

"משנתיים עד עשר או אפילו עשרים שנה," השיב אבא.

מחשבותי התרוצצו בניסיון לעבד את כל מה ששמעתי. "זה דבר טוב, לא?" שאלתי. "היא יכולה להישאר ככה כל החיים שלך."

"זה מה שהרופאה אמרה: 'תמשיך בחיים שלך כרגיל, ריצ'רד, ושכח מזה.' אני אמור לנסות לא לדאוג, והם יטפלו בסימפטומים, למשל באנמיה, ויבדקו את מצב הדם שלי פעם בארבעה חודשים."

"ואיך אתה מסתדר עם ה'לנסות לא לדאוג'?" שאלתי.

"עד עכשיו, לא רע," אמר. "אני צריך להיות בריא כדי לטפל באמא כל עוד היא זקוקה לי."

במרחק שלוש מדינות ושפופרת טלפון צמודה לאוזן, חשתי גל של הקלה. אבא יֵצא מזה. הוא התאושש אחרי התקף הלב שקיבל זמן קצר לאחר שפרש מג'נרל מוטורס, וכן מסרטן בלוטת הערמונית שתקף אותו לאחר שהתחתנתי. אבא, אדם שקידם כל קושי בנחישות סטואית, ישרוד גם את המחלה הזו. הסרטן המנומנם ידרוש רק בדיקות מדי פעם, בזמן שאבי ייכנס במרץ אל שנות התשעים לחייו כשהוא מניע את חוטי החיים שהוא ואמי השקיעו יותר מיובל שנים בטווייתם.

"זה כלום," הבטיח לי אבא. "אני אעשה מה שהרופאים יגידו ואנסה לשכוח מזה."

ואז שאלתי: "מה אני יכול לעשות, אבא?"

"שום דבר," התעקש. "אני בסדר. באמת."

"בטוח?"

פרק 6
להורים שלי היו חלומות רבים לגבי עתידם של ארבעת ילדיהם, אבל אף לא אחד מהם העסיק אותם כמו החלום שאחד מאיתנו ימצא את ייעודו בתחום הדת. אילו היתה בידיהם בחירה בין האפשרות שאחד מאיתנו יזכה, נניח, בפרס נובל למדע לאפשרות שיהיה כומר בקהילה קטנה, היו בוחרים באפשרות השנייה בלי למצמץ. הכומר הוא הרי התגלמותו של אלוהים עלי אדמות, כפי שאבא הסביר לנו שוב ושוב. הכמרים עושים את עבודתו של אלוהים, שמאציל עליהם כוח שיפוט מוסרי נקי מטעויות. גם אמא שלי האמינה בכך ולא היה גבול לגאוותה על כך ששני אחיה עוטים את הצווארון הלבן והנוקשה. היא עצמה עמדה להיכנס למנזר לאחר שסיימה את לימודיה בתיכון, אלא שאז הבינה שייעודה האמיתי הוא להיות אם ובית היוצר של עוגיות שיבולת השועל המדהימות והנימוחות בעולם.

בילדותנו, אחי מייקל היה הקרוב ביותר להגשים את חלומם. בזמן ששאר הילדים שיחקו בשוטרים וגנבים או באסטרונאוטים ונהגי מירוצים, מייק שיחק במרתף בלהיות כומר. אמא תפרה לו גלימה משאריות של קורדרוי וסאטן ותיקנה ועִמלנה סדינים ישנים כדי שיהיו לו מפות למזבח. היא מצאה שִידה ישנה בסגנון עתיק והפכה אותה למזבח. עם הסדינים של אמא ואבזרי כנסייה נוספים, השידה נראתה אמיתית להפליא, ומייק התנהג בהתאם. הוא עטה את גלימתו בהדרת כבוד והעתיר ברכות על כל מי שעמד במקום אחד די זמן. הוא דקלם את המיסה - את כל התפילה בלטינית, מילה במילה - ונשא דרשות ארוכות ונלהבות. הוא קידש קוביות לחם וכוסות מיץ ענבים ולעתים גייס אותי לתפקיד נער המזבח כשהעמיד פנים שהוא מנהל את סעודת האדון.

מייקל ערך תפילות והפריח קטורת באוויר. הוא הציע את עצמו לעריכת וידויים, אם כי עד כמה שידוע לי, איש לא נענה להצעה. כשקיבלנו שני תוכים, דיקי בירד וליידי בירד, מייקל הביא אותם בברית הנישואים. די הגיוני, בהתחשב בכך שקיווינו שהם יעמידו צאצאים. ובוקר אחד, כשמצאנו את דיקי בירד על קרקעית הכלוב ללא רוח חיים, הכומר המתלמד הצעיר הזמין את השכנים למה שהפך בהדרגה למיסת אשכבה בת שעתיים, כולל הספד שארך ארבעים דקות. דיקי היה תוכי משכמו ומעלה וברור שאהבנו אותו נורא, אבל אפילו אני הופתעתי שמישהו מצליח למלא ארבעים דקות בדיבורים על ציפור. אני ביליתי את מלוא הטקס בבהייה בכתפיה השזופות של גברת סלהאוסקי בשמלת הקיץ נטולת השרוולים שלבשה.

העניין אולי היה מדאיג הורים אחרים, אבל בעיני הורי, הנטייה של מייקל היתה פשוט מקסימה והם טיפחו את ניצני הכמורה שלו בהתלהבות. אמא ציידה אותו בפמוטים, ספרי מזמורים, צלב וגביע פיוטר ישן בשביל המיץ. אבא הקפיד לתעד את משחקי הכמורה של אחי על סרטי שמונה מילימטרים ביתיים. נכון שבנם היה בן שתים־עשרה בסך הכול, אבל הוא כבר היה בדרכו לכמורה המובטחת. זה היה חלומם הגדול.

באשר לי, זה כבר סיפור אחר. בזמן שמייקל דקלם את המיסה במרתף, אני מצאתי לי תעסוקה שונה. אבא שלי היה צלם חובב מאז ומעולם, והיה מנוי על המגזין פופיולר פוטוגרפי. החוברות עצמן היו משעממות למדי, במיוחד לאור העובדה שאבא תלש לעתים קרובות את השערים שעליהם היו מרוחות דוגמניות בשפתיים משורבבות ובמבטים מתגרים. אבל מה שמשך את תשומת לבי היו המודעות הקטנות במדור הדרושים שמאחור. במדור היו מודעות על גבי מודעות לשיעורי צילום. המודעות הבטיחו שגם אתה - כן, אתה - יכול לזכות בחייו המרגשים של צלם אופנה מקצועי.

וכדי להמחיש כמה מרגשים היו החיים הללו, רבות מהמודעות התהדרו בתמונות זעירות, קטנטנות, של המרגש מכול: נשים ללא חלק לבוש עליון. נשים חשופות חזה מחייכות אל המצלמה, משרבבות שפתיים אל המצלמה, מתעלמות מן המצלמה. חלקן השתובבו בין גלי הים, חלקן השתרעו על ספסלים ציבוריים או שכבו במכוניות עם גג פתוח. חלקן לבשו חלק תחתון של ביקיני, חלקן לבשו כותנות לילה שבאורח מסתורי גלשו מכתפיהן והחליקו לאזור המותניים. זכורה לי אחת מהן שהיתה לבושה לרכיבה. היא נעלה מגפיים באורך הברכיים, לבשה מכנסי רכיבה וחבשה כובע; היא אפילו החזיקה שוט. הפריטים היחידים שחסרו בִלבושה היו חולצה וחזייה.

הרעיון שבכל רגע נתון נשים עשויות פשוט לשכוח כמה פריטי לבוש חיוניים ולצאת כך, כשהשָדִים החלביים המופלאים שלהן חשופים לכול, גירה אותי עד מאוד. התכרבלתי ליד האח במשך שעות עם החוברות הללו, לומד את ההבדלים בין זוגות השדיים בדבקות של חוקר אנטומיה. אלוהים, זה היה טוב יותר מהדפים של ההלבשה התחתונה בקטלוג של סירס. אפילו טוב יותר מנשיונל ג'יאוגרפיק.

בזמן שאחי למד בעל פה את תפילת האדון, אני למדתי בעל פה כמה שיותר שדיים. כשטומי קולן הגיע לשכונה, הוא הצטרף אלי ל"מזבח השד העגול". שנינו סגדנו להם בלהט של מאמינים חדשים והעברנו אינספור ימים ארוכים בדיונים על אודות היתרונות היחסיים של כל מידה או צורה של שד. השווינו בין שדיים גדולים ונשפכים לאחיהם הקטנים והזקופים. נעשינו מומחים ויודעי דבר בתחום הפטמה והעטרה הנקביות. בחנו את האופן שבו הן מושפעות משחייה באוויר הקר וכיצד הן בוהקות לאור נרות. שדיים הפכו לתחום התמחות שלנו. אם לבהות בהם היה חטא - וידעתי שזה בטח היה - ללא ספק לא הרגשנו ככה. למען הנוחות, צנזרתי את הקטע הזה מהווידוי שלי, כמו את כל השאר.

אין לדעת אם זה קרה כיוון שהחוברות של אבא התחילו להתבלות או כי מייקל הפגין התעניינות בצילום והתחיל לקרוא כמה מהמאמרים, אבל יום אחד אבא ואמא קראו לשנינו לבוא למטבח. על השולחן היו כמה גיליונות של פופיולר פוטוגרפי, נטולי שערים כרגיל.

"מונח פה מגזין מצוין, שיש בו כתבות מאוד מעניינות על צילום," פצח אבא. "אבל לפעמים יש בו תמונות שאנחנו לא אוהבים. תמונות של נשים לא כל כך לבושות." הרמתי את עיני וניסיתי להביט אליו במבט הכי תמים שיש, כאילו המחשבה על נשים עירומות בכלל לא עלתה בי עד כה, ושכעת, משהעלה אותה, היא מכה אותי באימה. "נהיה מאוד מאוכזבים אם נגלה שאחד מכם מסתכל בהן."

"זה טבעי שבנים מתעניינים בגוף האישה," הצטרפה אמא. "יש לכם שאלות? משהו שאתם רוצים לדעת?"

האמת שהיתה לי שאלה בוערת. ידעתי שלבנות אין פין כמו לבנים, אבל מכאן והלאה התמונה היטשטשה. ילד אחד בבית הספר אמר לי, די בידענות, שיש להן גרסה מוקטנת של נקניקייה. מישהו אחר אמר שיש להן מנהרות. ועוד מישהו אמר שהוא ראה את אחותו והוא נשבע בתנ"ך שאין להן שום דבר בכלל. הייתי בן עשר ועדיין לא היה לי שמץ של מושג. השתוקקתי לסקירה מפורטת ומדוקדקת של איברי המין הנשיים, אבל ממש לא התכוונתי לבקש זאת מאמא שלי.

"אז יש לכם שאלות?" החוותה אמא. מייקל ואני נענענו את ראשינו בפראות.

"המפרסמים הארורים האלה," קונן אבא. "למה הם חייבים להרוס מגזין כל כך טוב?"

"אנחנו לא רוצים שתחשבו שמשהו לא בסדר בגוף האדם," קטעה אותו אמא, "כי זה לא נכון. הגוף הוא דבר מקסים. זו יצירה של אלוהים, והיא נפלאה." כנראה נדתי בראשי בהתלהבות יתרה, כי אמא מיהרה להוסיף: "אבל תבטיחו לי שבחיים לא תסתכלו בתמונות האלה."

"מבטיח," אמר מייקל, ומנימת דבריו של הכומר הצעיר ידעתי שהוא מתכוון לכך.

"גם אני מבטיח," חזרתי.

מתחת לשולחן ובתוך נעלי ההתעמלות שלי הצלבתי את בהונותי בחוזקה.

בסתיו שלאחר השרפה בדטרויט, טומי ואני קיבלנו תפקיד של נערי מזבח. בשתי המשפחות ציפו מכל הבנים למלא תפקיד במיסה, וזה בכלל לא היה נתון לוויכוח. הפעילות הזו לא היתה נתונה לבחירה כמו כדורגל או טניס. אחותי, לעומת זאת, היתה פטורה מהעול הזה, כי היה אסור לבנות להשתתף בו. בהתחלה זה נראה לי נורא לא הוגן, לא כי העובדה שהכנסייה מחשיבה את אחותי או כל בת אחרת נחותות מכדי לשרת את המזבח נגדה את דעותי הפמיניסטיות, אלא כי היא היתה חופשייה לנפשה ואני לא. זעמי שכך ברגע שהתגלה לי אחד היתרונות הסודיים והנפלאים של מילוי התפקיד: אלכוהול בחינם. טומי ואני שמענו שמועות שגובו בעדויות ראייה מהימנות על כך שנערי מזבח זכו לקבל לגימות גנובות משאריות יין הקודש. הורינו לא ידעו את נפשם מרוב גאווה כשהצטרפנו לגיסות המזבח, וכעת, עם ההבטחה למשקאות חופשיים מדי בוקר, גם אנחנו לא ידענו את נפשנו, מרוב שמחה.

השמועות הסתברו כנכונות. במיסה הראשונה שלנו בתפקיד צוּותנו טומי ואני לשני נערים שכבר הכירו את העבודה. הם סייעו לנו לבחור תלבושות מתוך ארון בחדר שהיה קרוב לבמה. התלבושת של נערי המזבח כללה שני חלקים: גלימה שחורה עם כפתורים מקדימה, שהגיעה עד הרצפה, ומעין כותונת פשתן לבנה קצרה, אפוד, שלובשים מעל הגלימה כדי לשוות לנערי המזבח את המראה השחור־לבן האופייני. בבגדים הללו נראינו כמו כמרים קטנים, אם כי במבט מקרוב אפשר היה לראות שהתלבושת ראתה ימים יפים יותר. רבות מהתלבושות התהדרו בנטיפי שעווה, וכמעט בכל פריט התהווה חור שרוף מתקרית עם נר או אפר של קטורת.

טומי מצא מיד גלימה שהתאימה לו בדיוק. באשר לי, החיפוש היה מאתגר יותר. הגלימות שהתאימו לי באורך היו צמודות מדי בבטן. כשמצאתי גלימה שיכולתי לכפתר ולהרגיש בנוח, השוליים שלה התקבצו סביב כפות רגלי ונגררו על הרצפה, כמו תאונה שרק ממשמשת לבוא. בסופו של דבר מצאתי גלימה סבירה - מעט הדוקה באזור המותניים ועם עודף של סנטימטרים בודדים באורך. נצטרך להסתדר.

הנערים המנוסים הדריכו אותנו במטלות שלנו, שהחלו בהדלקת נרות המזבח. אחר כך הובילו אותנו לארון קטן בחדר של תשמישי הקדושה שבו האב לובש את הגלימות. בפנים היו מדפים מלאים בבקבוקוני קריסטל, כיור ומקרר שבו קנקנים עם יין הקודש. היינו צריכים למלא בקבוקון אחד ביין ואת משנהו במים - הנוזלים הדרושים לכומר כדי לחולל את נס ההמרה. היה עלינו להניח את שני הבקבוקונים על המזבח. בזמן המתאים יחווה הכומר לשנינו לגשת אליו עם הבקבוקונים. בזמן שיאמר את תפילת, האדון, הוא יבקש את היין וימזוג ממנו אל הגביע ואז יוסיף את המים ליין ביחס שישקף את כושר הסבולת של הכומר לאלכוהול על הבוקר. כמרים שמתנזרים ממשקאות חריפים מוזגים בעיקר מים ומעט יין, רק בשביל הצבע, אבל מרבית הכמרים מוזגים יין מלוא הבקבוק ורק טיפונת מים.

כשמילאנו את הבקבוקונים בארון לפי הוראותיהם של הנערים הבוגרים, קיבלנו את הרמז הראשון על הגמול שמצפה לנו. "הבוקר יש לנו מזל, חבר'ה," אמר אחד הוותיקים. "קיבלנו את האב 'שתי טיפות'. זה האב דוֹנוֹיוּ, הוא בקושי נוגע ביין." טומי ואני החלפנו מבטים בניסיון להבין מה הקשר בין הרגלי השתייה של האב דונויו לבינינו. ואז קרץ ילד אחר ואמר, "פחות בשבילו, יותר בשבילנו."

המיסה הראשונה שלי כנער מזבח היתה נטולת תקריות מיוחדות. הוותיקים דאגו למטלות החשובות, וטומי ואני בעיקר השתדלנו לשמור על ארשת רצינית. כרעתי ברך המון פעמים ומלמלתי חלק גדול מהתפילות, שאף פעם לא ממש למדתי בעל פה, ואפילו צלצלתי בפעמון הפליז פעם אחת כשהאב הניף את לחם הקודש אל השמים ופעם נוספת כשהניף את גביע היין. צלצול בפעמון זו אמנות מורכבת, ואני איכשהו הצלחתי לגרום לו פעמיים להישמע כמו אזעקת מכבי אש מדרגה ראשונה.

מדריכינו צדקו. האב דונויו מזג אולי טיפה של יין לגביע. האב חתם את הטקס במילים, "המיסה הסתיימה. לכו בשלום לשרת את הצלוב ולאהבו," ואנחנו יצאנו בטור לאורך המעבר המרכזי. אחד הנערים הגדולים הוביל בראש, כשבידיו צלב ענק. הבא אחריו אחז תנ"ך. ואחריהם היינו טומי ואני, ממש לפני הכומר, ונופפנו בנרות שעווה ענקיים אחוזים בפמוטי פליז שהגיעו עד הרצפה. זה היה תרגיל מאתגר ביותר. הנרות נראו בפמוטים כמו רמחים בוערים והיו כמעט בגובה שלנו. לקצה כל נר הוצמדה טבעת פליז שיצרה מעין ברֵכה, שמנעה מהשעווה הנוזלית הרותחת לזלוג מהצדדים. החוכמה היתה לצלוח את המעבר בלי שהשעווה תישפך. טומי ואני לפתנו את הנרות בידיים מיוזעות ודידינו לאורך המעבר כאילו שתולים עלינו מטענים של חומרי נפץ. שנינו עברנו את הדרך בשלום ואני לחשתי תפילת הודיה על כך שלא מעדתי על שולי הגלימה הארוכה.

כשחזרנו לחדר תשמישי הקדושה, פשט האב את הגלימה ויצא לבית הכומר, ואנו נשארנו כדי לסיים את המלאכה. כיבינו את הנרות, סידרנו את המפות והחזרנו את זוג הבקבוקונים לארון, שבו היה עלינו לרוקן אותם, להדיח אותם ולייבשם. אחד מהוותיקים פתח מיד את בקבוקון היין והערה ממנו לגרונו ואז הושיט אותו לחברו, שגם הוא לגם ממנו. "לחיי 'שתי טיפות דונויו'," הכריז והעביר אלי את הבקבוקון. אחזתי את הבקבוקון. הייתי בטוח שזה חטא חמור מהמדרגה הראשונה, לגמוע את היין הקדוש שהאב הפך לדמו של הצלוב.

"קדימה," אמר אחד הנערים. "לא אכפת להם. מבטיח לך."

מי אני שאתווכח? בסך הכול רוקנו את הבקבוקון, כמו שהורו לנו, לא? ולבזבז זה הרי חטא. הצמדתי את הבקבוקון לשפתי ושתיתי יין מלוא הגרון. היין היה דביק ומתוק ושמנוני. כשבלעתי את הנוזל חשתי בעירה בלתי נעימה שלוּותה בחמימות משונה, מנחמת, שהתפשטה בכל גופי. העברתי את הבקבוקון לטומי תוך שאני מחניק שיעול. עשינו עוד סבב שתייה והבקבוקון התרוקן. ניקיתי וייבשתי אותו בצייתנות והחזרתי אותו למדף, כשבאצבעותי ובכפות רגלי תחושת עקצוץ. בזמן שתליתי את הגלימה והאפוד, שמתי לב שהתיאום בין עיני לידי מעט לקוי.

מחוץ לכנסייה המתינו הורי בפנים קורנות. הם ישבו בספסל הקדמי לרגל הופעת הבכורה של בנם הצעיר כנער מזבח. "אנחנו מאוד גאים בך, בן," אמר אבא. "אתה עושה עבודת קודש."

חייכתי חיוך מזוגג והסטתי את ראשי כדי להרחיק את הבל פי ממנו.

"בפעם הבאה," המשיך, "אולי כדאי שתפעיל קצת פחות כוח על הפעמונים."