טרזן יופיע פתאום

"מה יש לכם אתם, ילדים שלי", קרא אברג'יל בחרחורי ריאותיו, "הבן שלי ברח לאמריקה, ההוא הרג את אבא שלו, אתה בלי רגליים, וזה עמי השתגע. תהרוג אתכם הארץ שלנו", ייבב.
"או שטרזן יופיע פתאום", אמר יאיר מתוך החול.

בסיפור, המשתרע על פני שנים סוערות, נהרגים סביבם אנשים במלחמות, ואחרים נרצחים בסכסוכים בין-עדתיים. הם מתבגרים והופכים לאנשים מפתיעים ושונים זה מזה, המקריבים את חייהם למען מדינה מטורפת ומקפידים להיפגש כדי לקבור ולזכור את כולם.

בין הלם קרב להתעשרות ביפן, בין משפט רצח לירידה לסן פרנסיסקו, הם שואפים לחיים שפויים ומצליחים לשמור על נאמנות לחברים, למשפחה ולמולדת.

טרזן יופיע פתאום הוא סיפור נוסטלגי ונוקב על תקווה עקשנית בארץ שסועת עדוֹת ומלחמות.

עמוס טלשיר - Amos Talshir

עמוס טלשיר נולד ב-1950 בקיבוץ מעלה החמישה וגדל בבאר שבע. בעבר היה שחקן קולנוע ותיאטרון ופרסומאי בכיר, והיום הוא סופר ונגר.  רומן שחור לבן הוא ספרו השמיני.

בין ספריו הקודמים: כמו כלבים מחוברים (ספרית פועלים); אלוהים אוהבת אותי (חרגול/עם עובד); אריה פצוע (ידיעות ספרים); טרזן יופיע פתאום (מטר); האצטדיון (הקיבוץ המאוחד).

איציק
שבת אחר הצהריים ואבא כבר מסתובב בגופייה בסלון הדירה שלנו בשיכון ג', המגבת הקטנה מקופלת על כתפו והוא ממלמל בצרפתית של אינטליגנט יליד מצרים את השאלה הנצחית: "מה יהיה עם איציק?" אבא מקווה שיצליח לעורר דיון שקט בעניין שלי עם אמא, בת למשפחה איטלקית טובה ותרבותית שהיגרה לקהיר.

לימודים זה לא אני, ואבא, רואה חשבון, לא יכול להבליג. בתור הבן הבכור מבין שלושה ילדים לאבא יש ציפיות. מחר אני עוזב את באר שבע ועובר לטכני של חיל האוויר בחיפה. ככה אבא ואמא החליטו אחרי שלא הצלחתי גם בכיתה י'.

אני מפחד. חיפה רחוקה כל־כך, יום שלם של נסיעה מבאר שבע, והגמגום שלי בטח לא יעזור לי להשתלב שם.

אמא ואבא חושבים שאולי המסגרת הזו תעשה לי סדר בחיים. אני לא רוצה סדר, אני רוצה להישאר בבאר שבע ולהמשיך לעשן סיגריות רונדו עם עמי בחצר הבית שלו.

עכשיו אני בדרך אליו. הבטחתי לקנות בדרך חפיסה. אני אוהב ללכת ברגל את כל הדרך מהבית שלי בשיכון ג' עד לעיר העתיקה בשיכון דרום בבאר שבע. זה הזמן שלי עם עצמי. זמן שאני מדמיין את הסרטים רחבי היריעה שאני הולך לביים בעתיד.

אחר־כך נשב יחד על הספסל הקטן בחצר האחורית של הבית של עמי ונעשן.

אני צריך למהר כדי להגיע לפני שעמי הולך לצופים עם החברים האחרים שלו, אבל מספיק מאוחר כדי להגיע לרחוב הראשי בעיר עם צאת השבת. רק בקיוסק של הפופקורן אני יכול לקנות סיגריות בלי שיבלבלו לי את המוח, והוא פותח בשבת רק אחרי שיוצאים שלושה כוכבים אפילו שאין לו בעיה לפתוח בערב שבת.

זה כבר לא סוד שעמי ואני מעשנים, אבל אנחנו לא מכירים אף אחד מהצופים או מבית הספר שמעשן בכיתה י'. אז ככה יוצא שלעמי ולי יש דבר שהוא רק שלנו.

*

החבטה שספג בעורפו ניבאה את ההמשך. איציק איבד את שיווי משקלו ונפל על האספלט הזרוי גרעיני תירס שלא התמזל מזלם להתפצח במכונת הפופקורן. איציק ראה אותם, צהובים וקטנים, פזורים על המדרכה, ודמיין איך אנשים יורקים אותם ומקללים משום שהפסידו עוד פרפר פופקורן שלא נפתח. זה הצחיק אותו שם למטה, כשפרצופו נמרח על מרצפות הבטון.

"מה מצחיק אותך, יא מסרי מסריח", קילל אותו אלברט אזולאי.

איציק ידע שאלברט מוגבל מכדי להבין שגרגרי תירס יכולים להצחיק אותו, ולכן ויתר על ההסבר וניסה להתרכז ולא לגמגם יותר מדי כדי לא לתת לו עוד סיבה להכות אותו.

"מי הרשה לך לעשן, מסרי? גבר, אה, לא עונה. ההורים שלך יודעים שאתה קונה סיגריות, ועוד לפני שיצאה השבת? אה?"

איציק קם על רגליו, אוחז באוצר סיגריות הרונדו, ושתק מחויך.

"תביא סיגריה", ציווה אלברט אזולאי המכונה בשכונה "ברטו טוב", מפני שתמיד היה משחרר אותך במשפט הוויתור, "תגיד תודה שאני לא מפוצץ'ת'אמאש'ך".

איציק שתק וניסה להתיר באצבעות מגמגמות את עטיפת הצלופן. תמיד התקשה בגירוד זנב הפס האדום החמקמק הזה המשמש לתלישת העטיפה. הידיים שלו לא היו משהו בקואורדינציה ובעבודות יד, וההורים שלו בחרו עבורו דווקא את הטכני בחיפה תוך התעלמות מוחלטת מהמגבלה הקטנה הזאת.

"עזוב, עזוב את החרא הזה, מי מעשן ת'חרא הזה. פעם הבאה תביא קנט או שאני אומר לאבא שלך שאתה מעשן בשבת", ציווה ברטו.

איציק בירך את אלברט ברטו טוב אזולאי בשבוע טוב וזינק משם בהליכה הברווזית המהירה שלו לפגישה המיוחלת עם עמי.

בדרך שר את מנגינת הסרט "הגשר על הנהר קוואי". התעוררה בו תחושת המפסיד בכבוד הזכורה לו מסרט הגבורה הזה. כל־כך התאים לו להפסיד בכבוד, הוא היה בטוח שהפטנט הזה הוא שלו — להיות גיבור ולהפסיד. להיות צודק ולהפסיד. להיות הרבה יותר מוכשר, יצירתי וחכם מהיריב, ולהפסיד. זה היה תפור עליו.

איציק אהב סרטי קולנוע, ועוד יותר אהב את השירים והמנגינות מתוך הסרטים, והיה שר אותם לעצמו כשהיה לבד. המנגינה מהסרט הזה היתה הקלה עבורו, שהרי לא ידע מילה באנגלית, והמנגינה המפוארת בוצעה בשריקה לנוכח התקווה שבאופק.

אבל איציק לא ידע לשרוק. היתה לו בעיה קטנה בדיבור שגרמה לבריחת אוויר בין השיניים ללשון, מין סה, סה, סה כזה, נוסף על הגמגום הקל שלקה בו. לכן העדיף לשיר במילים, אבל מכיוון שלא ידע לשיר אפילו משפט אחד באנגלית, המציא את שפת "צ'גה רה גה" — צירופים של הברות המכילות אותיות המחייבות מבטא אמריקאי כבד, וביניהן היה משלב מילים מוכרות כמו "שאראפ", שידע שפירושו שתוק, או "קמון" שפירושו נצא לדרך. כן, והיתה גם המילה "בייבי" שאותה הכיר, אבל היא לא התאימה לשירים מתוך סרטי מלחמה.

איציק גמא בצעדים מסחררים את המרחק, מעודד את עצמו בשיר מתוך הסרט עטור הפרסים והגיבורים ומנסה להשכיח ממוחו את ההשפלה הקלה שהיה מורגל לשכמותה ולדומותיה.

יהודית, אמא של עמי, פתחה לאיציק את הדלת ושאלה אותו איך מתקדמות ההכנות לבית הספר הטכני של חיל האוויר. עמי גרר אותו לחצר לפני שהספיק להתלונן על כך שאין לו מושג למה הוא נוסע לשם, ובעיקר למה הוא צריך לתקן מטוסים.

השניים התיישבו על הספסל שלהם בחצר. עמי כבר היה לבוש בחולצת החאקי שלו לקראת הפעולה בצופים והתיישב בחוסר אכפתיות הזה שאיציק אהב, עם רגליים פשוטות לפנים כאילו כלום לא מעניין אותו.

"למה יורד לך דם מהאף?" שאל אותו עמי.

"אה, נפלתי בדרך על המדרכה".

"לא נכון, כי יש לך אף ארוך", אמר עמי בלי להניע שריר בפניו. שניהם פרצו בצחוק שעזר לאיציק לפרוק סופית את האירוע ממחשבותיו. איציק צחק במלוא גרונו. הוא אהב להוסיף לקול צחוקו את השחיקה הגרונית ששמע תמיד בצחוקם של האחים של אבא שלו, שהיו צוחקים מכל הלב למשמע שנינותו של אביו, הבכור בין האחים, בהתכנסויות ערב שבת.

"נכון, יש לי אף ארוך", אמר איציק, הוא מת על ההומור היבש של עמי, שהצטרף בצחוק קל לצחוקו המהדהד.

איציק שלף את חפיסת עשר הסיגריות, והשניים הציתו סיגריות ושאפו מהן בשקיקה.

איציק
אני תמיד אוהב את הרגע הזה, ארוך ושתקני, יחד עם עמי. אז אני מדמיין את עצמי בהפסקת צילומי הסרט רב המשתתפים שאותו אני מביים במדבר — בנגב ליתר דיוק. אני יושב לצד הכוכב יפה התואר של הסרט שלי, ואנחנו מעשנים סיגריה בהפסקת הצילומים כדי לאפשר לעוזר הבמאי להעביר את מאות הניצבים הלבושים בבלויי סחבות לצילומי השוט הבא.

עמי הוא שתקן מעניין. אני אוהב את השתיקה הארוכה שלו, כי תמיד בסופה הוא אומר משהו ציני כזה שמחדד לי את המחשבה.

לפעמים הוא לא אומר בסוף כלום, אבל תמיד מעניין אותי המתח של הלפני, שאולי הוא יגיד.

*

ירון, אבא של עמי, נכנס לחצר וחייך אל השניים אפופי העשן.

"טוב שאתם עושים את זה בבית ולא ברחוב", אמר, קורן במדי טייס חיל האוויר המגוהצים שלו.

"היי, אבא", אמר עמי, "איך היה בתורנות שבת?"

"שבת שקטה עברה על כוחותינו", ענה ירון, חייך אליו ופנה לאיציק, "מה קורה עם הטכני של חיל האוויר? עוד יֵצא לנו לטוס יחד?"

איציק אהב את אבא של עמי, שדיבר על הטיסות המשותפות שלהם למרות שלשניהם היה ברור שאיציק מקסימום ישים גריז בגלגלים של המיראז' שלו. הוא חייך אליו, החווה בידיו תנועה של "מי יודע, אולי", וירון נכנס פנימה.

"הסרט הראשון שאני רוצה לעשות יהיה על טייסי חיל האוויר", אמר איציק ושאף סחיבה של במאי עתיר ניסיון. "עשרות מטוסים ממריאים לכיוון דרום ושומעים בקשר שאלפי ערבים התחילו לתקוף את אילת. שנייה אחת לפני שראשוני החיילים המצרים מגיעים לשפת הים שבקצה העיר, צוללים המטוסים וקוצרים את האויב. ואז מסתבר שעל החוף היו בדיוק אשתו ובנו התינוק של הטייס מוביל הרביעייה, והוא הציל את המשפחה שלו. סרט ענק", סיים איציק לביים בדמיונו ושאף אחת ארוכה מהסיגריה השלישית שלו.

היו לו עוד שתיים.

"אם כל הנשים והילדים על החוף יהיו של הטייסים שצוללים", אמר עמי בשקט, "זה יהיה עוד יותר סוחט דמעות". עשן הסיגריה קלח מתוך נחיריו. "תגיד, אתה באמת אוהב את הסרטים הערביים האלה?"

איציק צחק. הוא אהב את הישירות של עמי. נכון שלפעמים היה קצת מעליב, אבל הוא היה בטוח שעמי לא התכוון. הוא היה אמיתי ולא היסס לשתף את איציק בדעותיו. אחרים אפילו לא התייחסו לרעיונות שלו.

הם הציתו יחד בהנאה את הסיגריה הרביעית והלפני אחרונה שלהם.

הוא אהב את חוסר האכפתיות של עמי כשהאפר נשר על מכנסי החאקי הקצרים שלו. הוא אפילו לא טרח לנער אותו מהם.

איציק צחק את צחוקו הגרוני ושאל את עמי מה הוא חושב לעשות עם החיים שלו.

"אני בטוח אעשה דברים שלא עשו לפנַי. אולי לא חשובים במיוחד, אבל רק אני אעשה אותם. איציק, תעשה טבעות", ביקש עמי.

"אני אהיה במאי של סרטים רחבי יריעה. אני רוצה לביים את סטאלג 17 ", אמר איציק.

"אבל עוד לא גמרת לביים את הסרט על הטייסים שמצילים את הילדים שלהם", גיחך עמי.

"אני מתכוון להפיק ולביים את שניהם במקביל, בנגב. בונים מחנה ריכוז ענקי במכרות תמנע, שם נצלם את סטאלג 17 . צוות צילום שני באילת מצלם את סרט הגבורה של הטייסים".

"גם הוא רחב יריעה?" שאל עמי.

"חכה ותראה, אתה עוד תתחנן לשחק בסרטים שלי".

השניים נשענו לאחור על הספסל, נאנחים בסיפוק בתוך העשן הסמיך שאפף אותם.

איציק מעולם לא הרגיש עם עמי כבד פה.

עמי מעולם לא עשה עניין מהגמגום שלו, ואף פעם לא השלים את המילה התקועה בפיו של איציק ההוזה.

"מי הרביץ לך?" שאל לפתע עמי.

"עזוב, דה, דה, דבי, נו, דבילים", גמגם איציק במבוכה. "אל תגיד לי 'עזוב'", אמר עמי לאט ובשקט.

איציק
זה הרגע שאני מכיר אצל עמי יותר טוב מכולם: עמי משעין את מרפקיו על ברכיו, מישיר אלי מבט תקיף ומרים את כף ידו באצבעות פשוקות מול האף שלי. הוא באמת כועס. הוא באמת דואג לי.

*

"עמי, אתה יודע שכשאתה כועס אתה לא נראה בן שש־ עשרה?"

"מה אתה מבלבל?"

"אתה נראה כמו איש", אמר איציק.

"אל תסטה מהנושא. מי הרביץ לך? אני לא מוכן לזה".

איציק
אני יודע שעמי מתכוון לכל מילה שהוא אומר, וגם מה שהוא לא אומר ברור מאליו. לי, למשל, ברור שעמי יהיה טייס כמו אבא שלו, גם אם הוא לא רואה צורך לומר את זה. ואם הוא אומר שהוא לא מוכן לזה שירביצו לי, אז הוא לא מוכן.

אני לא רוצה שעמי ילכלך את הידיים שלו במגע עם ברטו טוב, לא רוצה שיסתבך. אני רוצה שעמי יישאר מוגן ומיוחד ורק שלי. עמי מצחיק אותי ואף פעם לא צוחק ממני. הוא כזה רציני, והרצינות הזו מצחיקה אותי.

*

"אני רוצה שנעשה תוכנית. אתה תלך למקום שזה קרה, ואני אהיה שם. אני רוצה לתפוס את מי שעשה לך את זה. ונזמין גם את חיים, שיהיה בצד שלנו".

"עזוב את חיים", אמר איציק והוסיף מיד התנצלות, "סליחה, לא התכוונתי".

הוא קינא בחברות של עמי עם חיים הגדול.

חיים היה נער מגודל, הבן של אברג'יל הטרקטוריסט. הוא הפסיק ללמוד בתיכון אחרי שנשאר כיתה פעמיים, ובגיל שבע־ עשרה כבר עשה כסף כמו גדול. החבר'ה סיפרו לאיציק שראו אותו עובד בשטח על הדחפור D-9 של אבא שלו.

“אחרונה", אמר איציק והצית לשניהם סיגריה. “תדע לך שאם שותים קפה שחור יחד עם הסיגריה זה הרבה יותר כיף".

“מה כיף בזה?" שאל עמי.

“לא יודע, אבל חברים של אבא שלי תמיד שותים קפה שחור עם הסיגריה".

“כן, גם חיים אמר לי שבשטח, בהפסקות של העבודה עם הטרקטור, הם שותים קפה שחור עם הסיגריה. טוב, יאללה, בוא ננסה".

“לא היום, זה מפריע לשינה", אמר איציק. “אני צריך ללכת לישון מוקדם היום, מחר אני קם מוקדם ונוסע לחיפה".

“נכון. מחר אתה מתחיל את הטכני. הכנתי לך מתנת פרֵדה, חכה כאן".

[..]