מאיר נאמן - סופר מוערך, מו"ל מצליח, נשוי בשנית לאישה צעירה ממנו שהיא סופרת בעצמה - נמצא בצרות. הוא סובל ממשבר כתיבה חמור. זה חודשים ארוכים שאין הוא מצליח להוציא תחת ידו ולו פסקה אחת ראויה, וספרו, השואב את השראתו מתעלומת חייו ומותו של אדגר אלן פּו, אינו מתחיל כלל לקרום עור וגידים.

אשתו, לעומת זאת, ממשיכה 'לייצר' בשטף את ספרי החוזרת בשאלה המתקתקים שלה - ובהצלחה ניכרת, וכל כמה שהוא מתייחס אל פועלה הספרותי בביטול לגלגני, הוא מתחיל לחוש כלפיה קנאת סופרים.

כאשר מגיע אליו סופר צעיר עם כתב-יד מבריק שמתעתד להיות ספר הביכורים שלו, ייאושו של מאיר רק גובר. לו רק היה יכול להעלים את הסופר הצעיר ולשים את ידיו על כתב-היד הזה... אבל ברור שאלה הרהורים טיפשיים... או שמא לא?

את סיפורו של מאיר (ואשתו, ובנו, וחברתו היפה והממזרית) מספר לנו דווקא משה, אח סיעודי נאמן, שסועד את מאיר המאושפז לאחר שעשה טעות גורלית, שבגללה הופכים חייו לסיפור של מתח ואימה. המפגש של האח הרחמן עם עולמו האפל של מאיר, הרווי תככים ובוגדנות, משמש לו סדנה מזורזת אל נבכי עולם הספרות, המונע על-ידי יצרים וכוחות שאהבת הספרות היא מהם והלאה. כל אלה גורמים לו להתחיל לכתוב בעצמו...

מיהו אם כן גיבור הסיפור? האם זהו רומן חניכה, ספר מתח או דרמה קורעת לב? כל התשובות נכונות. המחברת, באמצעות גיבוריה, מבשלת כאן תרגיל מבריק וחושפת בקריצה ובאירוניה את ערוותו של עולם ציני זה, שבו לכל סיפור עיתונאי טרי יש פוטנציאל להיות חומר גלם לרב-המכר הבא, עוד לפני שהדיו שבה הודפס מתייבשת.

יהודית שמר - Yehudit Shemer

יהודית שמר, תושבת ראשון לציון, נשואה ואם לארבע בנות, פעלה רבות בתחום החינוך בארץ ובעולם. היא פרסמה עד כה שני ספרי ילדים ומותחן פוליטי.

הקדמה לא הכרחית

הדברים המובאים בדפים אלה סופרו לי ברובם הגדול על-ידי מאיר עצמו. אמנם דעתו כבר לא היתה כל-כך צלולה ומשפטיו היו מקוטעים ומבולבלים, אבל באופן כללי הוא זכר לא רע בשביל אדם במצבו. מה שהוא לא סיפר לי הוספתי על סמך ידיעות אישיות שליקטתי מפה ומשם, די הרבה ממירי ומהטיוטה שלה, וגם על סמך הדמיון, שהוא, אם רק משתדלים מעט, יוצר כידוע משהו יפה ומלא יותר מהמציאות. אם עדיין נשארו חללים ופערים, מוזמן הקורא הנבון להשלים אותם. הוא יכול לעשות זאת בדרך שבה בחרתי אני, אך באותה מידה הוא גם יכול להשאירם עלומים, כי לא פעם החידה מעניינת לא פחות מפתרונה, ודווקא ה"אין" הוא מענג ומדרבן.

לאחר שהייתי מסיים לכתוב פרק או שניים, הייתי מקריא לו את הכתוב והוא היה בדרך כלל מחייך בפה עקום מין חצי חיוך, ואף פעם לא ידעתי אם הוא מחייך אלי או עלי, אבל הוא לפחות חייך. וזה לא קרה הרבה. הוא עצר את הקריאה בכל מקום שהדברים לא נראו לו. יש שהיה משנה פרטים מסוימים, לעתים קטנוניים, כמו מבע העיניים של הדמות או צבע הבגד (מירי אוהבת סגול), יש שהיה מבטל פרטים, ורק לעתים רחוקות הוסיף דברים. כך עשה במרבית הפרקים של הספר, ובדרך כלל לא נהג ברוע לב, לא כלפַּי ולא כלפֵּי המשתתפים בסיפור, אם כי גם לא גילה חיבה מיוחדת לאותם אנשים שהרכיבו למעשה את הפסיפס של חייו. (את עניין הפסיפס, למשל, היה ודאי מבטל בבוז.) הפגנת חיבה ופרגון מעולם לא באו לו בקלות. ואף שהשתדל בימי זוהרו ליצור רושם שונה, הוא התקשה מאוד להודות בחולשתו זו, ואין ספק בלבי שהיה מתנגד לכנותה בשם חולשה.

פעמים רבות לגלג, כביכול בנועם, על שפת הכתיבה שלי, טען שהיא גבוהה ומעודנת מדי והשווה אותה בראשית עבודתנו לזו שאותה נוקט תלמיד חרוץ יתר על המידה, הרוצה להתהדר בפני מורתו. רבות הוא טרח, המסכן, כדי להסביר לי שוב ושוב כיצד צריך לכתוב בימינו. מאחר שהדיבור לא בא לו בקלות ושנינו נדרשנו לגלות סבלנות רבה עד שהצליח לסיים רעיון, הוא ניסה לדבר ישר לעניין ולחסוך במילים כמה שאפשר. "כך מדברים וכך גם כותבים היום, עברית עממית, רזה ומדויקת," היה אומר ומחייך את החיוך העקום, "מושחזת, אומרים היום." ואני, שלא הבנתי בדיוק את כוונתו, בייחוד לגבי עובי השפה, השתדלתי להשביע את רצונו. זה לא היה קל גם כי שכח דברים רבים, וגם כי לעתים היה חוט מחשבותיו נקטע אפילו תוך כדי שיחה. גם כשעבדתי על עריכת הספר, דבר שעשיתי בלעדיו, מילאתי בדרך כלל אחר הוראותיו לגבי התבנית של ספר מתח, כפי שאפשר להסיק בקלות כבר מהכותרת של הפרק הראשון, להלן, ששונתה פעמים אחדות על-פי דרישתו. אחרי הכול, הוא הבין את העסק מצוין, ומבחינות רבות, נהג לומר, הכתיבה היא באמת כמו עסק: מזהים את השוק ומגמותיו, ואחר-כך יוצאים להמציא לו סחורה. וכולם הרי מודים שלא קם עדיין בארץ מחבר ספרי מתח שיִשווה לו!

אם ידמה לכם פה ושם שהדברים אינם שלמים או מושלמים, ומובאים בנקודות או רעיונות בלבד, ודאי יהיה הצדק עמכם, כי לא היה מי שיפנה את תשומת לבי לעריכה מדויקת יותר. מירי סירבה בתוקף לעזור לי בזה.

אני בטוח שאת ההקדמה הזאת מאיר לא היה מאשר (ולכן כיניתי אותה "לא הכרחית"), כי לא אחת טען שמחבר צריך להישאר מאחורי הקלעים ולא לנסות לתקשר ישירות עם הקוראים מעל לראשה של היצירה. עבר זמן רב עד שהבנתי את כוונתו וזמן רב עוד יותר עד שהחלטתי שאיני מסכים עמו ולפיכך השארתי את ההקדמה. אני באופן אישי מאוד אוהב הקדמות לספרים ובהמשך תבינו גם מדוע.

אני אוהב גם את הדיבורים הישירים עם הקוראים "מעל לראשה של היצירה".

פרק 1 | המת בעמוד הראשון

הסיפור שלנו פותח במירי קליין, סופרת, היושבת בבוקר אביבי במטבח ביתה, אך לאמיתו של דבר הוא התחיל כבר קודם, בכל מיני מקומות אחרים, בנקודות זמן שונות ועם עוד הרבה אנשים שנכיר בהמשך, ולא כולם היו קשורים אליה בנקודת הפתיחה. ספרה הרביעי של מירי יצא לאור זה לא כבר ומדור הספרות באחד מעיתוני השבת הואיל להקצות לו את מאמר הביקורת הראשי, שמונח עתה לפניה על השולחן העגול.

הקריאה הראשונה היתה, כמו תמיד, חטופה ומהירה, דומה לנגיסות הגדולות בראשית הארוחה שמטרתן לשבור את הרעב יותר מאשר להתענג על טעם האוכל. מירי בלעה את המאמר נתחים-נתחים בלי ללעוס, כדי לקבל רושם כללי. היא ידעה שתחזור ותקרא את הדברים מההתחלה ועד הסוף ארבע-חמש פעמים נוספות עד שתדע אותם כמעט בעל-פה ותעכל היטב. בינתיים הסתפקה ברפרוף, כשעיניה מנסות לצוד את מילות התואר, ולפסוח, לעת עתה, על ביטויים מסתייגים.

חיובי, הצליחה לשכנע את עצמה, בעוד הכול תקוע לה בגרון, הרושם הכללי חיובי, אבל יש לא מעט שלילי. היא התעמקה כמה שניות כעוסות בתצלום שהיה בצד שמאל, אבל ידעה שזה היה כדי להתחמק, בינתיים, מהעימות הבלתי נמנע עם המאמר. הסחת דעת קטנה שנועדה להאריך את ייסורי הציפייה. מנהג מרגיז, חשבה, יש להם במערכת העיתון, לשים תמיד דווקא את התמונה שהיא לא אוהבת, והיא אף פעם לא דרשה מהם בתקיפות להחליף אותה בתמונה מחמיאה יותר, גם כדי שלא יחשבו שם, במערכת, שאכפת לה איזה תצלום הם שמים, וגם משום שמעולם לא העזה לפנות בתקיפות של ממש לעיתונים. (אין להסתכסך עם נסיכי התקשורת, הרשות הרביעית.)

הפעם איפשרה לתחושה קלה של כעס לבעבע מבעד לכל מילות התואר, כי התצלום הזה הבליט מאוד את אפה הארוך ואף הוסיף לו נופך בולבוסי במקצת. שערה החום-בהיר, המסופר כיום ב"שובבות נערית", על-פי הסבריה של שולה הספרית, נראה בתצלום עשוי בקפידה מרובה מדי, מגובב בערימה מדובללת על ראשה, כמו פאה לא מוצלחת, מהזולות האלה, שיש לדוסיות בשביל יומיום. (איך תמיד היא מצליחה, השולה הזאת, לשכנע אותי לעשות איזה תסרוקת משונה?!) ועיניה החומות, עליהן שאלה אותי פעם אם אינן "עזות מבע" לדעתי, ניבטו מתוך העיתון אפורות וחסרות חיים, כאילו כועסות על הפאה שלא ישבה לה טוב על הראש. מצד שני היא הסכימה איתי שהיה גם יתרון מסוים בתמונה הזו, שצולמה לפני שבע שנים, ולפני שבעה קילוגרמים מיותרים, כשעוד היתה "הבטחה שקוימה" בפי המבקרים ואף קמט לא הזדנב לשולי חיוכה.

חיובי - בסך הכול, אמרה בלבה, שלא היה כנראה שלם לגמרי עם קביעתה, שכן המריא בשורה שתיים וצנח בשורה ארבע, חסם את גרונה מול המילה "לא" והרעיד את כולה עד קצות אצבעותיה למראה המילה "היטב". היא ירדה מהכיסא הגבוה להכין לעצמה משהו לשתות - עוד תרגיל קטן של רמייה עצמית. אבל עם המון שלילי, התקשתה לגבש דעה חד-משמעית ושמה כפית שטוחה של קפה בספל הגדול. ממזר ממולח הקוצר הזה עם משחקי המשמעויות שלו. פשוט קשה להחליט אם זה טוב או רע בעיניו. היא הורידה את קופסת הביסקוויטים והוסיפה חצי כפית סוכר, אך לא בחשה. "למרות שכלפי חוץ היא נראית דעתנית, החלטות לא באו לה בקלות," סיפר לי מאיר, "אפילו הקטנות שבהן. היה לה קשה לבחור בין שתי שמלות בארון (עדיין הקפידה ללבוש שמלות, במידת האפשר), או בין שתי מנות בתפריט (עדיין הקפידה לאכול כשר, במידת האפשר), או בין תכשיטים שהוצגו לפניה על הדלפק (בדרך כלל העדיפה טבעות, ושתהיינה גדולות, במידת האפשר) - אז על אחת כמה וכמה בין שתי מילים בקטע." הבנתי את דבריו היטב כי ראיתי שחוסר הביטחון הזה קיים אצל הרבה אנשים שחצו את הקווים, כמוה, שגם אחרי שכבר החליטו משהו ברוב מאמץ, הם אף פעם לא מרוצים.

חלק מהם לעולם יישאר בצד השני, כמו אצל מהגרים, או בוגדים. הם מרגישים תלושים כאלה וזה מכביד עליהם כל החיים ומקשה על החלטות. רואים את זה גם על אלה שאצלנו, שלא מרצונם ולא מבחירתם הוטלו אל מעבר לקווים. גם הם כאלה, מתנדנדים בין שני עולמות ומיותר לומר שהם לעולם אינם מרוצים.

בשלב הזה לקחה מירי שני מרקרים וחזרה אל העיתון. ירוק זה חיובי וצהוב זה שלילי, קבעה ליתר ביטחון ולמען הסדר, והחלה לקרוא שוב, הפעם בעיון רב, תוך שהיא טובלת ביסקוויט אחר ביסקוויט בספל ומוצצת בשקיקה את רוך בשרם.

"הדמויות משורטטות בדרך כלל ביד אמן" - ירוק, "למרות היותן פלקטיות במידה מסוימת" - צהוב לגמרי. איך הוא מצליח להיות גם בעד וגם נגד במשפט אחד?! היא מתרעמת, ובהמשך מגיעה אל "העין החודרת של המחברת", ירוק, ואז אל הקביעה ש"העלילה בנויה היטב והסיפור אץ רץ, מתמסר לקוראים באותה קלות שהגיבורה בו מתמסרת לגברים בחייה" - שגם היא בירוק, פסקה מירי לאחר מחשבה, והמשפט מצא חן בעיניה כל-כך שהחליטה לצטט אותו בהזדמנות הראשונה שבה תישא דברים על הספר.

"הפורנוגרפיה הרכה של חיי הקהילה החרדית," המשיך המאמר באיפוק, "מטופלת הפעם בעדינות ובאופן מרתק." מה פה ירוק, לעזאזל, ומה צהוב?! המילה הקטנה הזאת "הפעם" צהובה, מגעילה, מזנקת בעזות מצח מהשורה, מעקרת את ה"בעדינות ובאופן מרתק" מכוחם הירוק. מירי לגמה מהקפה ועיוותה את פניה. פושר מדי ודוחה. צהוב גם הוא. "המחברת חושפת שוב את הצביעות שקיימת בחברה סגורה זו ונותנת לקורא להרגיש טוב עם עצמו בראותו שגם 'ההם' אנושיים לגמרי, ומתחת לזקן ולשביס רוחשים חיים אמיתיים, מתלבים יצרים אפלים ומתממשות תאוות אסורות." ירוק, ירוק! איזה ניסוח יפה ולא מתנשא, כמה מענג להתמכר למשפטים כאלה. כמה זה יפה שגילוי עריות אכזרי מתרכך אל: "תאוות אסורות", ואונס קבוצתי של נערה קצת מפגרת בחצר אחורית של בית כנסת הוא בסך הכול דוגמה ל"יצרים אפלים". לקרוא לכל התופעות האלו "חיים אמיתיים" זה בכלל רעיון גאוני מבית היוצר של יואב קוצר. גרגרי הסוכר שלא נמסו גלשו אל לשונה. מתוק, אמרה בלבה.

הדף התמלא בצהובים וירוקים שריצדו מול עיניה והיא הרפתה מעט מהמאמר והניחה לדמיון לפרוץ אל קדמת הבמה, לארגן לה חוויה הזויה מהסוג החביב עליה, ולהעמיד בפניה את תמונת דמותה בתחנת הרדיו. הנה היא יושבת באולפן, אוזניות לראשה, ומדקלמת פרסומת קצרה על הספר שתשודר ברדיו במשך חודשיים, פעמיים ביום, בשעות הבוקר, שלושים שניות בכל פעם, ממש לפני החדשות, תמורת סכום סמלי של כמה עשרות-אלפים. עדיין לא חשבה על ניסוח הדברים, אבל כעת, בהשפעתו המעודדת של המאמר, החלו להתנגן מילים ראשונות בראשה: "שלום למאזינים, שמי מירי קליין ואני כאן כדי להמליץ לכם על ספרי החדש, כוח החסד. אני מאוד אוהבת את ספרי זה. לדעתי הוא הטוב שבספרי עד כה ואני בטוחה שגם אתם תאהבו אותו.

הוא חושף את האמת מתחת לחזות המהוגנת..." המילים התחברו בטבעיות למשפטים והיא חייכה למחשבה שתוכל לנצל את מה שכתב קוצר על העלילה המתמסרת בקלות וכל השאר. "שמי מירי קליין ואני כאן כדי להמליץ לכם על ספרי החדש, מירי קליין... ספרי החדש... שמי מירי קליין..." והתמונה קפצה לפגישה במשרדי התחנה הארצית. "ככה זה בעסקים," אמרו לה בעלי התחנה, כשנעתקה נשימתה למשמע הסכום בן חמש הספרות, "היום, כידוע לכול, גם אמנות צריכה קידום מכירות כמו כל סחורה אחרת. וספר, מבחינתנו, הוא לא רק יצירה, הוא גם מוצר, שצריך שיווק כמו אבקת כביסה, תרופה לצרבת או מכונית. ואצלנו הפרסום ברמה וזה עובד. אז אנחנו יכולים להביא קריינית מקצועית וגם את יכולה לקריין את הדברים שלך בעצמך. שלושים שניות. אפשר גם פחות, כל שנייה קובעת וערכה קרוב לאלף." מה אפשר להגיד על ספר בשלושים שניות?!

באותו רגע, כלומר כשהמריאה בדמיונה לגבהי אמנות השיווק, עוד לפני שביררה אפילו לעצמה מה בעצם תלבש שם, נפל מבטה על ידיעה קטנה בעמוד הראשון של העיתון, די למטה, בפינה הימנית, היכן שיש בדרך כלל מודעות על טיסות מוזלות לרודוס או לאנטליה (ואני יכול להגיד מניסיון אישי שאלה הצעות באמת שוות). אז הפעם היתה שם כותרת שכאילו נחבאה בביישנות בתחתית העמוד, אך משם זעקה במחאה ובאותיות שחורות: "מ"פ במילואים נהרג באזור שכם". מירי תחבה את ידה למעמקי הקופסה, הוציאה עוד ביסקוויט, וקראה את המשפטים הספורים בצקצוק שפתיים, אבל הפעם גם עם הנעת הראש. "הקצין, סרן ערן נחום בן 29 מתל-אביב, נהרג אמש בשירות מילואים כשרעולי פנים פתחו באש לעבר הרכב שבו נהג. הוא השאיר הורים, אח ואחות. שלושה חיילים נוספים שהיו עמו נפצעו, אחד מהם באורח קשה. דובר צה"ל מסר שהעניין בבדיקה".

החיוך בתצלום המטושטש של פני הסרן לא היה ברור, אבל העיניים, כבולות במסגרות עבות, הסתכלו במירי בתקיפות, ולרגע היה נדמה לה שכבר ראתה אותן. היא לא הצליחה להיזכר היכן ומתי וניסתה לחזור אל המחשבות החיוביות הקודמות שלה, אך לשווא. המבט עבר את מחסום הזכוכית והנייר, ננעץ בה ולא הרפה. היא חשה שלא תוכל עתה להתרכז בשום דבר עד שתברר לעצמה מיהו הערן המחייך בתמונה. זה שלא יחייך עוד לעולם, חוץ מבתמונות, אמרה לעצמה. קצת פתטי, אבל זו שורה טובה לספר. כזאת היא מירי, לדבריה, מאז ילדותה, כל דבר היא בוחנת ב"עיני הכותב" שלה. על כל אדם, מעשה, אמירה, רגש - היא מתבוננת בעיניים שמנסות לקלוט בראש ובראשונה איך כל אלה ייראו על הדף.

ואז היא ירדה מהכיסא הכתום הגבוה, שהיה מאוד לא נוח, בהתאם לרושם הראשוני שלו. לעזאזל עם המעצבים המודרניים האלה שכופים עלינו את הרעיונות המשוגעים שלהם, חשבה, אבל מעניין מי זה הסרן הזה?! הוא כל-כך מוכר לי. בטח מאיר יידע. והיא נטלה את העיתון והלכה לחפש את בעלה.

מאיר היה בחדר הכושר שבמרתף, שרוע על אחד ממכשירי העינויים החדישים ומתעמת בשקדנות מתנשפת עם כרסו שהחלה להחציף טבור לחגורה בזמן האחרון. מירי נפנפה בעיתון מול עיניו עד שעצר את המכונה.

"יואב כתב ביקורת טובה, כמו שהבטיח?" שאל וניגב את הזיעה ממצחו. לגביו, קוצר האגדי היה סתם יואב. ולפעמים היה אפילו רק ברקוביץ' מהצבא.

זה היה משתק, גרוע מסטירה. מירי בלעה רוק, עם כל הירוקים והצהובים שלה, והניחה את העמוד הראשון לפניו.

"קוצר היה די בסדר, אני חושבת. אבל מה אתה אומר על זה?" שאלה, "משום-מה יש לי הרגשה שאנחנו מכירים את הבחור."

מאיר התבונן בתמונה וקרא את הידיעה.

"את צודקת. אנחנו הכרנו את הבחור. הוא היה פה. ואפילו יותר מפעם אחת," אמר באדישות והחזיר לה את העיתון.

"בחור מסכן," נאנחה מירי, "איזה מוות איום."

מאיר לא ענה לה. לא אחת שאלתי את עצמי אם הרעיון נבט בו באותו רגע בלי שאפילו הבחין בו אז, כי היה כה מהיר וכה מרפרף, כצל חולף. בכל מקרה, רק לאחר זמן רב יירד באמת לפשר הזרע הרע שכנראה נטמן אז במוחו.

פרק 2 | סרן ערן נחום

"עליך לזכור שבספר מתח הקוראים רוצים עלילה קולחת ומהירה," היה מאיר מסביר לי מדי פעם, בזמן שקיצץ ללא הנד עפעף במיטב ההגיגים שלי. "בלי התפלספויות מיותרות. ישר לעניין. הרי מישהו מת, נכון? גווייה מוטלת לפנינו. עכשיו כולם רוצים לדעת מה קרה, גם לפני המוות וגם אחריו. רצוי כמובן שהעלילה תהיה קלה לעיכול ומעניינת ועם כמה שיותר פרטים, קטנים ומכוערים ככל האפשר."

מדובר בערן נחום, אם כן, שגווייתו "מוטלת לפנינו", ונסיבות פגישתו עם מאיר הפותחות את העלילה ש"כולם רוצים לדעת". גם היום לא רבים מכירים את השם ערן נחום, אבל לפני כשנה היה אלמוני לחלוטין, עוד הרוג של צה"ל בגדה, ארבע שורות בעיתון, תמונה וקבר בחלקה הצבאית. על מצב רוחו לפני הפגישה הראשונה שלו עם מאיר, נמצאו במחשב שלו הערות אחדות, מקוטעות למדי, בתוך מה שנראה כשילוב בין יומן אישי, רעיונות לסיפורים וסיכומים בקרימינולוגיה, ובין הבלוג שלו שזכה לתגובות לא מעטות.

ככה זה אצל הרבה צעירים, הדברים מתערבבים אלה באלה, העיקר והטפל נראים חשובים באותה מידה, ומובטח להם, איני יודע על-ידי מי, שכל הזמן שבעולם עומד לרשותם ובבוא היום יעשו כבר סדר בדברים. בבוקרו של אותו היום, לפני שיצא מהבית, כתב נקודות אחדות מהן ניתן ללמוד, כפי שאמרנו, על מצב הרוח שלו. חלקן היו מרוכזות בקבוצה אחת אבל נדחפו בין סיכום על "תאורטיקנים גדולים בתחומנו: הובס, אדלר, שוהם" וכו', לבין "טיפוסי אישיות בחברה האנושית, על-פי היפוקרטס, קרטשמר וזולמן", וחלקן נמצאו בבלוג. הרשיתי לעצמי להוסיף דברים והבהרות, אם כי מאיר, לצערי, ביטל את רובם במתיחת קווי עיפרון שחורים ועבים, אך מצד שני הוא עזר לי מאוד בתיאור הפגישה מנקודת המבט שלו.

זה לא היה בוקר טוב לפגישה. שניהם הגיעו אליה כעוסים ומלאי חששות.

זה מה שהעליתי:
אתמול עזבתי את בית הורי בכעס. הם לוחצים עלי בכל הזדמנות להתחתן ולהתמסד. (לא הבאתי את שלוש התגובות לידיעה זו שהופיעו בבלוג, והיו מאוד תומכות.)

גם אביבית רוצה שאקבל את הצעת העבודה מהמשטרה. (גם לידיעה זו היו תגובות, אחת מהן של מישהו שהזדהה כשוטר ודווקא המליץ על הצטרפותו של ערן.)

רבנו אתמול בלילה והיא לא ישנה בבית. (תריסר תגובות על מריבות עם חברות והצעות מגוונות לפיוס.)

יש לי בחינה בעוד יומיים ואני מרגיש שאני לא יודע כלום.

הרבה תלוי במה שיגיד לי מאיר נאמן.

הנה רעיון טוב לסיטואציה של סיפור: סופר צעיר מתכונן לפגישה עם סופר ידוע ואיזו יד נעלמה מעכבת אותו על כל צעד. (אולי יש סיבות טובות לעיכובים, סיבות שידועות לגורל אך נסתרות מבעל הדבר.) אפשר אפילו להתחיל כך: "כל מה שקרה באותו בוקר יכול היה להוביל את גיל למסקנה שזה אחד מאותם בקרים ששום דבר בהם לא הולך." להביא דוגמאות לדברים שלא הולכים טוב, כמו שעון מעורר שלא מצלצל, קפה שנשפך וכו'. (ובאדום נכתב: להעביר לתיקיית "רעיונות".)

אביבית, דרך אגב, אישרה באוזני את העובדה שלחצה על ערן לקבל את העבודה במשטרה, אך הכחישה בכל תוקף את דבר המריבה. "עם ערן אי אפשר היה לריב," טענה בפסקנות, "הוא היה מוציא איזו שי"ן משעשעת וקוטע כל מריבה כבר בראשיתה."

מאיר, מצדו, עשה מאמץ ונתן לי תיאור מגומגם על המצב שלו לפני הפגישה. רשמתי את הדברים על פיסת נייר מקומטת שמצאתי באותו רגע בכיסי:

שלושה חודשים (בערך) לא היה לי רעיון חדש ולא כתבתי מילה.
זה היה גיהינום. משהו בין דיכאון נוראי לבין היסטריה קיצונית.
אשתי הוציאה ספר (גרוע) והייתי צריך ללוות אותה בתהליך המייגע.
בבוקר נזכרתי שלא קראתי הרבה מכתב היד שהיה מונח אצלי מזה זמן והמחבר שלו הטריד אותי בטלפון כמה פעמים.

וכאן הרצה בפני בפרוטרוט על הנוהל הקבוע שהיה לו לגבי כתבי יד שהגיעו להוצאה שלו. בדרך כלל היה מסדר אותם בשתי ערימות: אחת גבוהה, של כותבים אלמונים ("הייתי מקבל איזה מאתיים כאלה בחודש," אמר לי פעם), ואחת קטנה, של מחברים מוכרים. לאלמונים היה שולח מכתב דחייה יבש אחרי שקרא פה ושם עמודים אחדים. בכתבי היד של הידועים היה מעיין בתשומת לב ואז מעביר אותם ללקטור שיקרא ויתרשם אף הוא. אין לו שמץ של מושג מדוע קרא כעשרים עמודים מכתב היד של הנחום הזה ולא דחה אותו על הסף. "הטעות הטראגית שלי," אמר על כך בעצב לא אחת, "זו שמתחילה את שרשרת האסונות במחזה."

"עד שעת הפגישה באותו יום קראתי פחות מחצי," אמר מאיר והוסיף בגילוי לב שעלה לו בבריאות, "וזה היה טוב מאוד. כעסתי נורא, גם קינאתי עד שכאב לי ברקות, אבל הענשתי את עצמי ולא לקחתי כדור. אין הדעת סובלת, חשבתי, כן! בדיוק במילים נמלצות אלה, אין הדעת סובלת, שאני נמצא בשפל אכזרי שכזה בעוד הוא נושם אוויר פסגות. איפה האיזון?"

וכך, בבוקר הפגישה, כשמירי הכניסה את הבחור הענקי לחדר העבודה של מאיר, סקר הסופר הוותיק את החדש במבט עוין. בעיני רוחו כבר ראה את הביקורות על הספר, כבר חיבר בעצמו מאמר מלא דברי הלל: "זהו סיפור מתח טוב. טוב מאוד, אפילו. יש בו קשת של דמויות מסוגים שונים, עלילה אמינה ומוקפדת, לא מתחנפת ולא ירודה, עם תמהיל נכון וחכם של מרכיבי ספר מתח: כסף, אהבה, תשוקות אפלות, פשעים ושחיתויות".

ערן הרכיב משקפיים בעלי מסגרת גדולה וכהה וכשהתיישב נחבטו רגליו הארוכות מתחת לשולחן. פרצוף של חנון, חשב מאיר כשהביט בתווי הפנים העדינים של אורחו, מי יכול להעלות בדעתו שככה הוא כותב?! שכל משפט שלו מחייך אליך כמו בשיר?!

"בן כמה אתה, ערן?" שאל מאיר ובחן אותו במבט בוטה וישיר, ללא בושה.

"בן עשרים ותשע וחצי."
מאיר חייך למשמע החצי. חנון אמיתי. אבל הוא אהב את הדיוק.
"מה אתה עושה?" שאל אותו, "כלומר, חוץ מכתיבה."
"אני סטודנט."
מקמץ בדיבורים, הסטודנט הזה, חשב מאיר ועשה לו סימן עם היד להמשיך.

"אני עושה עכשיו תואר שני בקרימינולוגיה." היתה לו שי"ן חיננית, רכה, קצת משנשנת. "ואני עובד קצת בתור מדריך חבורות רחוב."

"ומה עם הכתיבה?"
"באמת מה איתה?" שאל ערן, "מה אתה חושב עליה?"
מאיר נאנח עמוקות ופני הצעיר נפלו באחת.
"אתה רואה מה קורה פה עם כל הערימות האלה," הצביע על כתבי היד הרבים שהיו על שולחנו, "רובם לא שווים את הנייר שעליו נכתבו. אני יודע זאת בלי לעיין אפילו בדף הראשון." (וייתכן שלראשונה תהה מאיר מדוע נכנע והזמין את הצעיר לביתו. עדיין לא מאוחר לצאת מהעניין בכבוד, חלפה מחשבה בראשו.)
"גם הספר שלי? קראת אותו עד הסוף?"
"הספר שלך, לעומת זאת, לא רע. בכלל לא רע, אבל..." (כבר ציינתי שלמאיר היה קשה לפרגן למישהו. ועוד למישהו זר לגמרי ומתחיל לגמרי.)
"אבל מה?"

"צריך עוד לעבוד עליו. עבודת ניקיון יסודית, אני קורא לזה. אתה מבין? דרושה פה עריכה רצינית. צריך לשנות הרבה דברים, להוריד הרבה, ויש חלקים שצריך ממש לכתוב מחדש." מאיר נשען לאחור בכיסאו ונהנה לראות את הצעיר מתפתל באי נוחות על המושב הקטן למידותיו, מותח את רגליו הארוכות. למה לעזאזל לא בחרת להיות שחקן כדורסל?! חשב לעצמו בזעם. (עכשיו החל להבין לאן ברחו לו המילים, אלה שפעם היו באות אליו בקלות, צובאות על פתח מוחו ונדחקות לצאת בהמוניהן. הן ברחו אל ערן. תחת ידו הן קולחות בשטף חינני, מתוזמנות להפליא, מתערסלות עם העלילה ועם הדמויות.)

"מה לשנות?" שאל ערן, "אתה מוכן לפרט קצת? אני יכול עוד לעבוד על הספר. רק תסביר לי מה לעשות."

"האמת היא שקראתי רק עד האמצע," אמר מאיר.

"חבל. זה נעשה יותר טוב ויותר מהיר במחצית השנייה." ערן רכן מעט מעל לדפים, עלעל בהם במהירות והניח את אצבעו על ראש פרק בעמוד 170. "אתה רואה? מכאן זה מתחיל לרוץ בכלל בקצב אחר. אבל בינתיים, בוא נדבר על החלק הראשון."

"אתה רוצה לכתוב ספר מתח, נכון?" שאל מאיר והמשיך מיד בטון הסמכותי שלו, בלי לאפשר לערן לענות, "בספר מתח טוב, רצוי שתהיה גווייה בעמוד הראשון. לא חשוב מה סיבת המוות. זה יכול להיות מחלה, תאונה, התאבדות או רצח. הכי טוב רצח. ואצלך אין אף מת עד עמוד... רגע... רגע, אני זוכר שסימנתי את זה, הנה, עד עמוד 31. זה רחוק מדי מההתחלה. הקורא מתעייף מכל המלל עד שהוא מוצא סוף-סוף איזה מת."

"במילים אחרות, אתה אומר שזה משעמם," קבע ערן.

"אני אומר שצריך להכניס כמה שינויים כדי לרתק את הקורא."

"כלומר, אתה מציע להרוג מישהו כבר בתחילת הספר? אבל מי זה יכול להיות? זה לא הכיוון של העלילה."

"זה מה שאמרתי לך!" קרא מאיר, "צריך להוסיף פרקים ולקצץ דברים לא רלוונטיים. כמו שזה, זה נראה חובבני ולא מקצועי. וגם הסגנון קצת טרחני. בקיצור, כמו שהוא - הספר לא בשל להוצאה לאור."

"זאת אומרת שאני צריך לשנות הרבה דברים בסיפור. אני לא רואה איך אני יכול להוסיף מתים שלא שייכים לנושא?!" (השי"ן שלו ממש שרקה הפעם.)

"הניסיון מראה שחלק גדול מהאמת הפנימית, או מהפתרון בספר, עולה מדברים שנראים במבט ראשון לא שייכים. בייחוד בספר מתח."

ערן שתק והסתכל בו בריכוז כה רב שמאיר ריחם עליו, אבל רק מעט, אני בטוח. נראה שהצעיר לא הבין בדיוק את הדברים האחרונים. מאיר אהב לשבץ משפטים חכמולוגיים כאלה ולהתענג על תגובת השומע. הוא גם היה אומר אותם בטון אדנותי, לאט, כשוקל כל מילה, כאילו הדברים עלו בדעתו בזה הרגע ממש. הקשר בין דבריו לנושא המדובר לא היה ברור, אני חושב שלעתים לא היה ברור גם לו עצמו, אבל באותו רגע זה נשמע מתאים, ומרבית המאזינים לא העזו להראות שמוסר ההשכל העמוק הצפון אל נכון בדברים לא מובן להם, והמשיכו לבהות בו בעיני עגל. בפגישותינו שלנו לעומת זאת, היה מרוצה אם עלה בידו להבהיר את כוונתו במינימום מילים, חדות וקצרות, בלי "ברברת", בדיוק כמו שהיה דורש מהסופרים שישבו אצלו. (ומכיוון שהיו אלה, לרוב, ידוענים בפני עצמם, הרגילים לקהל אוהד של שומעים השותים בצמא כל מילה - אני משער שאלה נאלמו דום פתאום באמצע משפט ולא מצאו מה להגיד לאיש שמשתיק אותם.)

"אם אתה רוצה את ההדרכה שלי ואת העצות שלי - מה טוב. ואם לא - גם טוב. אתה תכתוב בסופו של דבר מה ואיך שאתה רוצה. זה ספר שלך. אני סייעתי לכמה סופרים מתחילים בראשית דרכם והם בדרך כלל הודו לי על כך." (אם כי חורצי הלשון טענו שבלאו הכי היו אלה ידוענים, וכי מאיר "עזר" להם רק משום שידע שספרם ייהנה גם מהפופולריות שלהם בכל מקרה. לא מעט כעס נמסך לטענות אלה, בעיקר על מאיר שמקריב הרבה "ספרות טובה" על מזבח הפופולריות.)

"אני יודע. זאת אחת הסיבות שפניתי אליך."

"מה לגבי סיבות אחרות?"

מאיר תמיד אהב מחמאות, ולא פעם עשה מניפולציות רבות כדי לשמוע כמה. גם במגעים עמי, שמתי לב שלא אחת עשה דברים רק כדי למצוא חן אפילו בעיני, הקטן, ולקבל ממני חי"ת-חי"ת, או חיוך מעריץ. עם זאת, ודאי הבחין עד כמה מגוחך היה הניסיון הנואל הזה לסחוט מחמאות מפי הטירון שלפניו. בעצם, אני חושב שהוא ידע להיות ביקורתי מאוד כלפי עצמו, אבל רק בינו לבין עצמו, כמובן. בנוכחותי - שאחרי זמן לא רב זה היה כמעט כמו בינו לבין עצמו - כינה את עצמו לא פעם במילות הגנאי הקשות ביותר, בעיקר על מה שעשה לערן, וגם לזכרו. ללא קושי זיהיתי באופיו את הניגודיות הזאת, בין התחושה המענגת שהוא גאון כול יכול מצד אחד, ובין הדיכאון על המחשבה שהוא אפס, כלום נלעג, מצד שני. הפכפכנות דומה קיימת גם אצלי.

"אני מעריך את כושר השיפוט שלך, ואת הניסיון ואת הכתיבה שלך," סיפק לו ערן את הסחורה המבוקשת.

"תן לי חודש-חודשיים כדי לסיים את הספר ואז ניפגש שוב."

הוא אמר חודש כדי לסבר את האוזן. היטב ידע שיסיים הרבה לפני כן.

"אני לא יכול בעוד חודש. אני הולך למילואים."

"אז בוא נסגור על שבועיים." והוא קם מכיסאו, לאות שהשיחה באה אל קצה, התמתח והעביר יד בשערו המקליש.

הוא סיים לקרוא את הספר באותו היום. כשהגיע לעמוד האחרון כבר היה טעון התרוממות רוח, זעם וקנאה. הוא כעס על ערן, סיפר לי, בגלל המחשבות הרעות שהיו לו עליו, בגלל שהוא גרם לו להרגיש רע עקב המחשבות האלה, ומעל לכול גם כעס על עצמו בשל הזעם הזה. "קנאה ודין יקצרו ימים," אמר לי, "ואתה רואה עלי כמה שזה נכון." הוא גם ידע שלא היה משנה הרבה בספר של ערן, פרט לשם המחבר. הוא נכתב כפי שספר צריך להיכתב. וזה היה צריך להיות הספר שלו. זה היה כאילו הוציאו לו את בלעו מפיו. איומה ונוראה היא קנאת הסופרים!

מאיר: השקט החשוך
אתה עומד בחדר האפלולי ומביט נכחך אל הדמות הכפופה שמולך. אתה לא אוהב את מה שאתה רואה. מי זה הזקן הנפול הזה בעל הכרס המשתפלת עם תוספות וקפלים, ועם קמטים, קמטים בכל מקום?! תיארת לעצמך פעם שגם על ירכיים יכולים להיות קמטים? וסביב הברך? וגם על הזרוע, היכן שלפנים היתה ה"קיבורת", שמעולם לא היה לך מושג מה זה, אפילו שם יש קמטים! גועל נפש.

כאילו הזִקנה האכזרית וחסרת הרחמים מקמטת אותך ומכווצת אותך ומועכת אותך ומארגנת את מידותיך עד שאתה מתאים לחלקת הקבר שלך.

אתה מזעיף פנים אל האיש שמולך. זה זמן רב שאתה מסוכסך עמו.

"נו?" אתה נוהם בקול כעוס, "נו? עד מתי?"
האיש מולך מחייך חיוך עקום ורע.
"זה משתק אותך לגמרי, אה?" הוא לועג.
"זה כמו להיות כל הזמן באפלה גמורה ובשקט נורא," אתה אומר, "כל-כך שקט, שקשה אפילו לנשום."
"וזה יכול להיות עוד יותר גרוע."