השנה היא 2003, וחלומותיו של אריק קאש להיות שחקן, סופר, מסעדן - כל דבר חוץ ממה שהוא היום, העובד המבוגר ביותר ב"קפה ברקמן" - הולכים ומתפוגגים. אז מה הפלא שהברמן החדש מוציא אותו מדעתו? לאייק מרכוס יש ביטחון עצמי. יש לו מרץ. ובעיקר, בשכונה שבה גיל שלושים הוא החמישים החדש, אייק עדיין צעיר.

אבל לילה אחד מתקרב אליהם "עבריין צעצוע" מהשכונה ושולף אקדח. מילותיו האחרונות של אייק הן, "לא הלילה, גבר."

לפחות זאת הגרסה של אריק.

בדיאלוגים שנונים ואמינים, בהומור יבש ובתשומת לב מרהיבה לפרטים, ריצ'רד פרייס מקלף במומחיות שכבה אחר שכבה ממרקם החיים של תושבי השכונה, של הבוהמיינים ושל השוטרים בלואר איסט סייד, מנהטן.

במהלך החקירה של אריק קאש הוא מפגיש את הקורא עם קשת רחבה של דמויות מרתקות, לעתים טרגיות ולעתים קומיות, אבל תמיד אמינות ומורכבות. לא לחינם נחשב ריצ'רד פרייס בעיני רבים לאחד הסופרים האורבניים הטובים ביותר אי-פעם, וכדברי הסופר האמריקני הידוע ראסל בנקס, "בלזאק של הספרות האמריקנית... רק הרבה יותר מצחיק."

ריצ'רד פרייס - Richard Price

ריצ'רד פרייס כתב עד כה שבעה רומנים, ובהם רבי-מכר רבים כגון "קלוקרס" וכן תסריטים לסדרות ולסרטים מצליחים כגון "צבע הכסף". הכתיבה המשותפת לסדרה "הסמויה" זיכתה אותו בפרס אדגר.

פרולוג | דיג לילי על הדֶלֶנסי

איכות חיים 23:00
כוח המשימה "איכות חיים": ארבעה גברים על אזרחי יושבים במונית מזויפת בפינת רחוב קלינטון ליד הירידה מגשר ויליאמסבורג, ומסתכלים על נהר המכוניות הזורם לעברם. המנטרה: סמים, אקדחים, שעות נוספות. המוטו: לכל אחד יש מה להפסיד.

"מת פה הלילה."

ארבע המכוניות שהם עצרו עד עכשיו התגלו כנפילה אמיתית: שלושה עובדי עירייה )מפקח ברשות הדואר, פקיד במחלקת התחבורה ופועל זבל(, כלומר מחוץ לתחום, ובחור אחד שאמנם היתה לו מתחת למושב סכין עם להב של חמישה־עשר סנטימטרים, אבל היא לא היתה קפיצית.

מכונית סטיישן יורדת מהגשר ונעמדת במקביל אליהם ברמזור של רחוב דלנסי. מאחורי ההגה יושב גבר גבוה עם שיער אפור, אף ארוך, ז'קט טוויד וקסקט צמר.

"ממש 'האדם השקט'," ממלמל ג'והֵייגן.

"זה כבר מוגזם," מוסיף שארף.

לוּגוֹ, דֵיילי, ג'והייגן, שארף; בֵּייסַייד, ניו־דוֹרפ, פֽריפּורט, פלהאם בֵּיי; כולם בני שלושים ומשהו, ובשעה המאוחרת הזאת הם כנראה הגברים הלבנים המבוגרים ביותר בלואֶר איסט סייד.

ארבעים דקות בלי דג ברשת...

בסופו של דבר הם נוסעים משם עצבניים, ובמשך שעה של אינספור פניות חדות ימינה הם סורקים את הרחובות הצרים: מאורת פלאפל, מאורת ג'אז, מאורת שווארמה, צומת. בית־ספר, חנות קרפים, מתווך נדל"ן, צומת. בית דירות, בית דירות, מוזיאון בית הדירות, צומת. "פינק פוני", "בליינד טייגר", בוטיק מאפינס, צומת. חנות סקס, חנות תה, בית־כנסת, צומת. בר, בולאנז'רי, בוטיק כובעים, צומת. כנסייה, גלידרייה, חנות מצות, צומת. בוליווד, בודהה, בית־מרקחת, צומת. בגדי עור, בגדי עור, בגדי עור, צומת. בר, בית־ספר, בר, בית־ ספר, גינה ציבורית, צומת. ציור קיר של מייק טייסון, של סיליה קרוז, של ליידי די, צומת. תכשיטים, מספרה, תחנת מוניות, צומת. ואז, בקטע מפויח במיוחד של רחוב אֶלדרידג', סוף־סוף משהו עם פוטנציאל: פועל סיני תשוש למראה במעיל רוח דקיק משתרך ברחוב החשוך והצר, סיגריה משתלשלת מהפה, שקיות ניילון מיטלטלות כמו דליי מים מלאים מהאצבעות המעוקמות, וקצת אחריו צולע נער שחור.

"נו, מה אתם אומרים?" לוגו עורך משאל דרך המראה הפנימית.

"הוא מנסה לצוד את הסיני?"

"בחירה מוצלחת," אומר שארף.

"נראה גמור, הסיני, בטח הרגע סגר שבוע."

"אפשר לעשות עליו מכה יפה. יום שישי, הבנאדם קיבל משכורת.

גמר משמרת של ארבעים ושמונה שעות רצוף, והולך הביתה עם כמה, ארבע מאות, ארבע מאות חמישים דולר?"

"אולי כל המשכורת שלו עליו, אם אין לו חשבון בנק."

"לך על זה, ילד" - המונית מזדחלת מאחורי טרפּהּ, שיירה עקלתונית קצרה בת שלושה חלקים - "זה הזמן."

"דווקא בֶּני יִי מ'קשרי קהילה'? הוא אומר שהסינים האלה סוף־סוף למדו לא לעשות את זה יותר, ללכת עם כל הכסף עליהם."

"כן, ברור, הם לא עושים את זה יותר."

"שנספר את זה לילד? הוא בטח לא שמע בחיים על בני יי."

"אני לא רוצה להפריע לבחור צעיר להגשים חלום," אומר לוגו.

"הוא מתקרב אליו, הוא מתקרב אליו..."

"תשכחו מזה, הוא עלה עלינו," אומר דיילי, כשהנער מפסיק פתאום לצלוע ופונה מזרחה, בחזרה לשיכונים או לרכבת התחתית, או שאולי, כמוהם, הוא רק לוקח פסק זמן קצר, ואחריו הוא יחזור למשחק.

פנייה ימינה ועוד פנייה ימינה ועוד פנייה ימינה, כל־כך הרבה פניות עד שלבסוף, כשהם יעצרו איזו מכונית, והם יעצרו מכונית אחת, ברגע הראשון יהיה להם קשה לעמוד על הרגליים בלי להתנדנד. כל־כך הרבה פניות ימינה עד שבשלוש בלילה, אחרי שש בירות על הבר ב"גראוצ'יס", כשכולם יֵשבו ויסתכלו בשקט, בכעס, במניאק היחיד שיצליח להשיג רכיבה אירוטית על הספסל ליד השירותים, הגוף שלהם יתכופף קצת ימינה, ואחר־כך, כשילכו לישון, הם יתהפכו ימינה מתוך שינה.

בפינת הרחובות האוסטון וכריסטי עוצרת לידם דנאלי בצבע אדום לוהט עם שלוש נשים מגונדרות במושב האחורי. הנהג, שיושב לבדו במושב הקדמי, מרכיב משקפי שמש.

החלון הקדמי בצד הנוסע מחליק למטה. "סליחה, שוטרים, איפה כאן מלון הווארד ג'ונסון?"

"סע ישר, תחצה שלושה רחובות. תראה אותו מולך," אומר לוגו.

"תודה."

"מה הקטע עם המשקפי שמש באמצע הלילה?" שואל דיילי ממושב הנוסע. הוא גוהר מעל לוגו כדי ליצור קשר עין.

"אני רגיש לאור," עונה הנהג וטופח על המסגרת.

החלון מחליק בחזרה למעלה והמכונית דוהרת מזרחה ברחוב האוסטון.

"זה רק נדמה לי, או שהוא קרא לנו שוטרים?"

"זה בגלל התספורת קוצים הדבילית שלך."

"זה בגלל הכובע טרקטור הדפוק שלך."

"'אני רגיש לאור...'"

רגע אחר־כך הם עצמם חולפים על פני מלון הווארד ג'ונסון, ורואים את הבחור מהדנאלי על תקן הרַכָּב פותח את דלת המכונית לגברות, שנשפכות החוצה מהמושב האחורי בטור עורפי.

"ממש דובון אכפת לי," ממלמל לוגו.

"מי האידיוט שפותח פה הווארד ג'ונסון?" שארף מצביע על המלון המתפורר, שעומד בין מסעדת קנישים עתיקת יומין לכנסיית האַדוַונטיסטים של היום השביעי, שצלב האלומיניום שלה מכסה על מגן דוד מגולף באבן. "מה בדיוק הרעיון?"

"עשרים ושמונה טעמים," אומר לוגו. "אבא שלי היה לוקח אותי כל יום ראשון אחרי המשחק שלי."

"אתה מדבר על הווארד ג'ונסון הגלידרייה," אומר שארף. "זה משהו אחר לגמרי."

"לי בחיים לא היה אבא," אומר ג'והייגן.

"רוצה אחד משלי?" דיילי מסתובב אליו. "היו לי שלושה."

"יכולתי רק לחלום על אבא שייקח אותי להווארד ג'ונסון אחרי המשחק."

"היי, בן," מבטו של לוגו מצטלב בעיניו של ג'והייגן דרך המראה.

"רוצה ללכת איתי אחר־כך לשחק מסירות?"

"כן, אבא."

"אפשר למות פה משעמום, מה?" אומר דיילי.

"זה רק בגלל שעכשיו תורך לעצור מישהו," אומר לוגו. הוא מנופף בידו כדי לסלק שיכור שחושב שהצליח לתפוס מונית.

"מישהו שם למעלה שונא אותי."

"רגע, רגע..." שארף מתעורר פתאום לחיים, מסובב את ראשו בתנועה חדה. "זאת שם נראית טוב. אורות גבוהים, נוסעת מערבה, ארבעה אנשים."

"מערבה?" לוגו מאיץ בכביש העמוס. "תדמיינו שאתם רזים, בנות," הוא אומר, ועולה עם שני הגלגלים השמאליים על אי תנועה כדי לעקוף מונית אמיתית שעומדת ברמזור, עושה סיבוב פרסה מהיר כדי לעבור ליד המכונית החשודה ומציץ פנימה. "נקבות. שתי אמהות, שתי ילדות." הוא חולף על פניהן, רעב יותר עכשיו, כולם רעבים יותר, ושוב שארף קורא: "הונדה ירוקה. נוסעת מזרחה."

"עכשיו מזרחה, הוא אומר." לוגו עושה עוד סיבוב פרסה ונוסע מאחורי ההונדה.

"מה יש לנו כאן..."

"שני גברים במושב הקדמי."

"מה יש לנו כאן..."

"נורות ניאון על לוחית הרישוי."

"חלונות כהים."

"פנס אחורי ימני."

"הנוסע דחף הרגע משהו מתחת למושב."

"תודה רבה!" לוגו מדביק לגג את פנס הצרות, נצמד לאחורי ההונדה, ורק בפינת הרחוב הנהג עוצר בצד.

דיילי ולוגו מתקדמים לאט משני צדי המכונית החונה ומאירים פנימה. קרני האור מצטלבות על המושבים הקדמיים.

הנהג, צעיר היספאני עם עיניים ירוקות, פותח את החלון. "מה עשיתי?"

לוגו משעין את ידיו השלובות על החלון הפתוח כאילו הוא נשען על גדר בחצר. "רישיון נהיגה ורישיון רכב, בבקשה."

"ברצינות, מה עשיתי?"

"אתה תמיד נוהג ככה?" בקול כמעט עדין.

"איך ככה?"

"מאותת כשאתה עובר נתיב, שומר על הכללים וכל החרא הזה."

"מה?"

"בחייך, אף אחד לא עושה את זה, אלא אם כן הוא לחוץ."

"באמת הייתי לחוץ."

"למה?"

"כי עקבת אחרי."

"כי עקבה אחריך מונית?"

"כן, בסדר, מונית." הוא נותן לו את המסמכים. "בשיא הרצינות, עם כל הכבוד, אולי אני אלמד פה משהו, אבל מה עשיתי?"

"דבר ראשון, יש לך נורות ניאון על לוחית הרישוי."

"זה לא אני שמתי אותם. זה האוטו של אחותי."

"דבר שני, החלונות שלך כהים מדי."

"אמרתי לה את זה."

"דבר שלישי, חצית קו הפרדה צהוב."

"כי עקפתי מכונית שחנתה באמצע הכביש."

"דבר רביעי, אתה חונה ליד ברז כיבוי אש."

"בגלל שאתה אמרת לי לעצור פה."

לוגו שותק רגע ואומד את רמת החוצפה שהוא סופג כאן.

בדרך־כלל לוגו מדבר בשלווה, רוכן אל חלון הנהג כדי לשוחח, להסביר, תווי פניו רפויים מרוב סבלנות, יוצר קשר עין כאילו כדי לוודא שההסברים שלו נקלטים, חירש לכאורה לעלבונות הבלתי נמנעים, להתעללות המילולית הלא חוקית, אבל... אם הנהג רק אומר דבר אחד קטן, אם הוא חוצה במילה אחת בלבד איזה גבול נסתר, ממש אז, בלי לשנות את הבעת פניו, בלי שום סימן אזהרה מלבד אולי הזדקפות אטית או מבט עצוב או סולד הצדה, הוא מתרחק מעט, אוחז בידית הדלת, והעולם כמו שהם הכירו אותו נעלם.

אבל הילד הזה דווקא לא כל־כך נורא.

"זה רק לטובתך. צא מהמכונית, בבקשה."

לוגו מלווה את הנהג לפגוש האחורי, ודיילי רוכן בינתיים אל חלון הנוסע ומחווה בסנטרו אל הבחור השני, שיושב שם באדישות מושלמת, שמורות עיניו כבדות מתחת לכובע מצחייה גדול מדי, והוא בוהה קדימה כאילו הם עוד ממשיכים לנסוע.

"אז מה הסיפור שלך?" שואל דיילי, ומזמין גם אותו לחכות קצת על המדרכה, בעוד ג'והייגן, כולו קעקועים קֶלטיים של צמות, לולאות וצלבים, רוכן פנימה ומחפש בתא הכפפות, במתקן הכוסות ובתא הקלטות, ושארף עורך חיפוש במושב האחורי.

ליד הפגוש האחורי עומד הנהג בידיים פשוטות לצדדים כמו דחליל, ומביט הצדה בעיניים מלאות רגש, בעוד לוגו, הממצמץ בגלל העשן שעולה מהסיגריה שלו עצמו, מפשפש בכיסיו ודולה משם גליל עבה של שטרות בני עשרים דולר.

"סטיפה רצינית, אח שלי." הוא סופר את השטרות, מחזיר אותם לכיס החולצה של הבחור וממשיך בחיפוש על גופו.

"כן, זה השכר לימוד שלי לקולג'."

"איזה קולג' בדיוק מקבל מזומן?" צוחק לוגו. הוא משלים את החיפוש ומצביע על הפגוש. "שב פה."

"בֶּרֽק טכניקל בברונקס. הוא חדש."

"ומקבלים שם מזומן?"

"כסף זה כסף."

"מה שנכון נכון." לוגו מושך בכתפיו. הוא מחכה שהחיפוש במכונית יושלם. "אז מה אתה לומד?"

"תפעול ומכירת רהיטים."

"ישבת פעם?"

"בחייך, גבר, דוד שלי הוא כאילו בלש כזה, בברונקס."

"כאילו בלש?"

"לא. בלש. הוא בדיוק יצא לפנסיה."

"אה, באמת? באיזו תחנה?"

"אני לא ממש יודע. שישים ותשע?"

"חטיבה שישים ותשע הלוחמת," קורא ג'והייגן. עכשיו הוא מגשש מתחת למושב הנוסע.

"אין דבר כזה תחנה שישים ותשע," אומר לוגו ומעיף את בדל הסיגריה שלו לתעלת הניקוז.

"שישים ומשהו. אמרתי לך שאני לא בטוח."

"איך קוראים לו?"

"רודריגז."

"רודריגז מהברונקס? עכשיו באמת צמצמת את האפשרויות. מה השם הפרטי שלו?"

"נרסיסו."

לא מכיר אותו."

"היתה לו מסיבת פרישה גדולה."

"מצטער."

"חשבתי לנסות להתקבל בעצמי לאקדמיה לשוטרים."

"באמת? מעולה."

"דוני." ג'והייגן שולף את גופו מהמכונית ומנופף בשקית ניילון עם גראס.

"כי באמת חסרים לנו עוד כמה מסטולים."

הבחור עוצם את עיניו, זוקר את סנטרו לכוכבים, לירח שמעל רחוב דלנסי.

"שלו או שלך." לוגו מצביע על הצעיר השני שעומד על המדרכה, פניו עדיין אטומים כמו מסכה ותכולת כיסיו מפוזרת על מכסה המנוע.

"מישהו צריך להגיד, או ששניכם הולכים."

"שלי," ממלמל הנהג לבסוף.

"תסתובב, בבקשה?"

"אוי, בחייך, אתה הולך לעצור אותי על זה?"

"הֵיי, לפני רגע לקחת אחריות כמו גבר. תמשיך ככה."

לוגו כופת אותו באזיקים ומסובב אותו שוב אליו. הוא אוחז בו בזרוע ישרה כאילו הוא מתפעל מהבגדים שהבחור לבש הערב.

"יש שם עוד משהו? תגיד לנו עכשיו, או שנפרק את הטרנטה שלך לחתיכות."

"באמת, גבר, גם את זה בקושי היה לי."

"בסדר, תירגע." הוא מוביל אותו בחזרה אל הפגוש והחיפוש בכל זאת נמשך.

הבחור מסב את מבטו הצדה, נד בראשו, ממלמל, "חתיכת אפס." "מה זה?"

"לא, אני רק אומר..." מכווץ את שפתיו בסלידה עצמית. "לא דיברתי עליך."

ג'והייגן מתקרב עם השקית ומושיט אותה ללוגו.

"טוב, תראה." לוגו מצית סיגריה חדשה ושואף שאיפה ראשונה עמוקה. "הדבר הזה? לא מעניין לנו ת'תחת. יש לנו משימה יותר חשובה." הוא מהנהן לניידת חולפת, משהו שהנהג אמר מצחיק אותו.

"אתה מבין על מה אני מדבר?"

"עסק יותר רציני?"

"בדיוק."

"אבל זה כל מה שיש לי."

"אני לא מדבר על מה שיש לך, אני מדבר על מה שאתה יודע."

"על מה שאני יודע?"

"אתה מבין למה אני מתכוון."

שניהם מפנים את עיניהם לכיוון האיסט ריבר. סתם שני גברים שחושבים רגע בשקט, אחד מהם עם הידיים מאחורי הגב.

לבסוף הבחור נאנח בכבדות. "טוב, אני יכול להגיד לך איפה יש תחנה שמוכרת את זה."

"אתה צוחק עלי, נכון?" לוגו נרתע מעט. "אני יכול להגיד לך איפה יש תחנה שמוכרת את זה. אני יכול להגיד לך איפה יש חמישים תחנות. אני יכול להשיג לך זבל יותר טוב מזה בחצי מחיר, שבעה ימים בשבוע בעיניים עצומות."

הבחור נאנח ומשתדל להתעלם מכמה מקומיים אדישים שיוצאים מדנקן דוֹנַטס וממרכז שירות עצמי של בַּנקו דֶה פּוֹנסֶה, ומסטודנטים שיוצאים ממוניות ונכנסים אליהן.

"קדימה, תעזור לי ואני אעזור לך." לוגו מטיל מבלי משים את השקית מיד ליד, מפיל אותה, מרים אותה.

"איך אני יעזור לך?"

"אני רוצה אקדח."

"אתה רוצה מה? אני לא יודע על שום אקדח."

"אתה לא צריך לדעת על אקדח. אבל אתה מכיר מישהו שמכיר מישהו, נכון?"

"נו, באמת..."

"בתור התחלה, אתה מכיר את הבנאדם שממנו קנית את הזבל הזה, נכון?"

"אני לא יודע על שום אקדח, גבר. כולה יש פה גראס בארבעים דולר. קניתי אותו בכסף שלי כי זה עוזר לי להירגע, לשמוח. כאילו, כל מי שאני מכיר הולך לעבודה, הולך ללמוד, מתמסטל, וזהו."

"אה... אז אין אף אחד שאתה יכול להתקשר אליו ולהגיד לו, 'אח שלי, הרגע שדדו אותי באמצע השיכון. אני צריך קנֶה חד־פעמי. אתה יכול להיפגש איתי במקום הזה והזה?'"

"קנה?"

לוגו עושה אקדח עם האצבעות.

"אתה מדבר על כלי?"

"קנה, כלי..." לוגו פונה הצדה ומהדק את הקוקו שלו.

"אוווווף..." הבחור מסב את עיניו, ואז, "אני יודע על סכין."

לוגו צוחק. "לאמא שלי יש סכין."

"בזאתי השתמשו."

"עזוב." הוא מחווה בסנטרו אל הבחור השני. "מה עם המספר שתיים שלך?"

"הבן דוד שלי? הוא כאילו חצי מפגר."

"מה עם החצי השני?"

"נו, בחייך." הנהג מטלטל את ראשו כמו פרה.

עוד ניידת מתקרבת, הפעם כדי לאסוף את העציר.

"בסדר, רק תחשוב על זה בינתיים, טוב?" אומר לוגו. "אני אראה אותך במעצר עוד כמה שעות."

"מה עם האוטו שלי?"

"לפורסט גאמפ הזה יש רישיון?"

"לאח שלו יש."

"אז תגיד לו להתקשר לאח שלו שיזיז הנה ת'תחת, לפני שיגררו לך את האוטו."

"לעזאזל." ואז בצעקה: "ריימונד! שמעת את זה?"

בן הדוד מהנהן אבל אפילו לא זז כדי לקחת את הטלפון הנייד שלו ממכסה המנוע.

"אז לא ענית בסוף על השאלה שלי," אומר לוגו. הוא מכוון את הבחור בדחיפת ראש קלה למושב האחורי של הניידת. "עצרו אותך פעם?"

הבחור מפנה ממנו את ראשו וממלמל משהו.

"זה בסדר, אתה יכול להגיד לי."

"אמרתי 'כן'."

"על מה?"

הבחור הנבוך מושך בכתפיו ואומר, "אותו דבר."

"באמת? פה בסביבה?"

"אה־הה."

"לפני כמה זמן?"

"בערב חג המולד."

"בערב חג המולד, על זה?" לוגו נרתע. "איזה רוע. מי יכול לעשות... אתה זוכר מי עצר אותך?"

"אה־הה," ממלמל הנער, ואחר־כך מסתכל אל לוגו ישר בעיניים.

"אתה."

כעבור שעה, כשהצעיר כבר היה מאופסן בתחנה, מוכן לעוד שעה־ שעתיים של התנצחויות על אקדחים שלא יובילו כנראה לשום מקום, אחרי שדיילי חתם על המעצר - הרי הוא כבר עשה את שלו - ולכן נכונו לו עוד כמה שעות של הליכי קליטת עצירים, הם יצאו שוב, הפעם לחפש מישהו בשביל שארף, סיבוב אחרון עם סגירת הברים, ואם גם זה לא יועיל הם יתמקמו באחד הפארקים המקומיים ויארבו למפירי תנאים מגבילים שמסתובבים בחוץ אחרי חצות.

כשפנו מרחוב האוסטון דרומה לרחוב לאדלו בפעם החמישים באותו לילה, פתאום היתה לדיילי הרגשה שמשהו מוזר קורה ברשת הצללים מתחת למעדניית "כץ", לא משהו מוגדר, אבל... "דוני, סע מסביב."

לוגו הסיע את המונית במהירות במעגל שלם: מלאדלו לסטנטון, לאסקס, להאוסטון, ובנסיעה אטית חזרה שמאלה ללאדלו, ושוב על פני "כץ". אבל אחרי כל זה הם מצאו את עצמם ליד חבורה של סמויים ממחלק הסמים, שישבו שפופים בתוך מכונית חונה. הנהג אותת להם בעיניו להסתלק: פה אנחנו דגים.