חורף - קיץ

פעם החיים שלי היו מורכבים מנתיבים ישרים וברורים. כל בוקר מקרית מוצקין אל בית הספר לאמנויות בחיפה. אחר הצהריים חזרה הביתה בדיוק בזמן, כי אמא חיכתה בחלון המטבח והציתה סיגריה בסיגריה עד שראתה אותי נבלע בחדר המדרגות. ואני תמיד עם המצלמה על הצוואר, מחפש את הפרֵיים הבא.

קצת לפני החופש הגדול בין י"א לי"ב, החיים פתאום נהפכו לפלונטר מבלבל של חוטים פרומים. אמא עם החרדות שלא נעלמו גם כשהיא כן, ותמרי אחותי עם הבת-מצווה שלה, ואבא עם צבא ההגנה לישראל, ובבית הספר יונתן שהופיע פתאום, עם השפתיים האלה שלו שהעתיקו לי את הנשימה והדיבור המתלהב על אמנות, ועדה עם הכוונות הטובות הכי לא נכונות, ואהרון עם הכנות הבלתי נסבלת שלו, ומעל הכל עבודת הגמר בצילום שריחפה מעלי לאורך כל השנה כמו ענן שחור, ומבפנים הסוד שלי, מאיים לפרוץ החוצה מכל הסדקים.

ובאמצע כל הבלגן הזה: אני. אוֹרי במילרע שטיין. מנסה להיות אורי אחר, אורי-לא-שומר-על-עצמו-יותר, מנסה למצוא איזה קצה חוט שייקח אותי חזרה אל עצמי.

שי פניגר, שזהו ספר הביכורים שלו, כתב רומן התבגרות מרגש, מקסים, קצת שמח, קצת עצוב, בכנות ובאומץ ראויים להערכה. אורי, גיבור הספר, הוא ילד-נער שמתחשק לחבק חזק ולשמור עליו. הוא מתלבט, הוא עושה שטויות, הוא מעליב את כל העולם אבל בסוף הדרך הוא בקצה המסלול הנכון, ובין כל החוטים של הפלונטר הגדול של חייו, הוא מוצא את החוט שלו, את הקול שלו.

שי פניגר - Shai Feniger

שי פניגר, שזהו ספר הביכורים שלו, כתב רומן התבגרות מרגש, מקסים, קצת שמח, קצת עצוב, בכנות ובאומץ ראויים להערכה. אורי, גיבור הספר, הוא ילד-נער שמתחשק לחבק חזק ולשמור עליו. הוא מתלבט, הוא עושה שטויות, הוא מעליב את כל העולם אבל בסוף הדרך הוא בקצה המסלול הנכון, ובין כל החוטים של הפלונטר הגדול של חייו, הוא מוצא את החוט שלו, את הקול שלו.

ספטמבר
ביום חמישי בצהריים העירה אותי הצווחה של השעון המעורר. כיביתי אותו בחבטה אלימה ופקחתי עיניים בחדר מוגף התריסים. אף אחד לא פתח אותם, שום יד לא העירה אותי בליטוף על המצח ושום חיוך לא הסתנן מבעד לעיניים מצומצמות והלומות שינה. בלעתי רוק. הפה שלי הסריח כאילו גופה של יונק קטן נרקבה לי איפשהו בין השיניים. הסתובבתי לצד השני, מתעלם מהמגע המגעיל של עיגול הזיעה שסימנתי על הסדין הלבן במהלך הלילה.

האיברים התרגלו במהירות לתנוחה החדשה. מתוך השרעפים לא יכולתי למצוא ולו סיבה אחת טובה להיפרד מהמיטה, כי מה בעצם מחכה לי בחוץ? נרדמתי שוב, אבל אורי־הבן־של־אמא־שלו־שטיין היה חכם יותר ממני בערב וצפה היטב את ההתרחשות של יום המחרת. צלצול נוסף החריד את הדממה החמה עשר דקות מאוחר יותר, ואני נאנחתי בכבדות, שלפתי את עצמי בכוח מתוך השלולית הדביקה שנהייתה המיטה שלי והפסקתי את הטרטור המעצבן.

שפשפתי את העיניים ונאנחתי שוב. אף אחד לא צחק לכיווני ואמר לי שאני נשמע כמו זקנה בלה ושכדאי שאכנס כבר להתקלח כי יש מים. אף אחד לא התלונן כשעברתי במסדרון והרטבתי אותו בדרך חזרה מהמקלחת. הבית היה חשוך וחם. מעגל מיותם של כיסאות בסלון הדהד עדיין מצקצוקים ומלחשושים.

התלבשתי בשקט וארגנתי את התיק. ניגשתי אל מרפסת הכביסה ודאגתי שלשולמית יהיו מספיק מים ואוכל ושהחול שלה יהיה נקי. במטבח לא חיכו לי שני כריכים עטופים יפה בנייר שעווה, בתוך שקית עם תפוח ושתי מפיות. במקרר לא היה חלב וגם הדגנים נגמרו. ערמות של בורקסים אפורים ופשטידות לחות הביטו בי נזופות מתוך כלא הפלסטיק שלהן, מבשרות לי שמעכשיו, מהרגע הזה בדיוק, החיים אמורים לחזור לאיזשהו מסלול, אבל ששום דבר, אף חלקיק בעולם הזה לא יהיה אותו הדבר.

לפני שסגרתי את הדלת מאחורי עצרתי לרגע כדי להקשיב. אף אחד לא אמר לי לשים לב לא להירדם באוטובוס, אף אחד לא נפרד ממני בנשיקה אסקימואית ואף אחד לא שאל אותי מתי אני מסיים ומתי אגיע הביתה.

יצאתי החוצה. אני אנתרופולוג, לחשתי לעצמי, אני חוצן, אני לא מכאן. אני חוקר הכוכבים הנודע אוריקס פון שטיין שנחת במקום הזה, שיש בו מבנים מוזרים בני שלוש קומות, ושמים בצבע עשן עכור ויש לו רק שמש אחת, מסנוורת ואכזרית באמצע השמים, שמחלקת הכול ללבן בוהק ולכלום אפרורי. אני לא מהפלנטה הזאת בכלל, אני מיקום אחר לגמרי, מכוכב רחוק שבו יש יעל שטיין אחת, שנכנסת בדיוק עכשיו להמתנה היומית שלה עד שאחזור הביתה. היא מחכה לי בחלון המטבח, וכמו תמיד, ברגע שאשוב היא תפרוש לקראתי ידיים. אני אפילו אספיק להגיע בזמן כדי שהיא לא תשתגע, ואז נשב כולנו לארוחת הערב. אני והיא, אבא ותמרי.

בחוץ הכול היה מואר מדי. הסתכלתי על השמש בעיניים דומעות. היא זרחה בדיוק באותה הזווית כמו אתמול, הטיחה את עצמה בכל קיר ומדרכה, חושפת את כל הדברים שרק לכאורה נשארו אותו הדבר, מעוורת אותי.

באוטובוס לא נותרו מקומות ישיבה. מקומיים מיוזעים סבבו אותי כשעמדתי במעבר והקשבתי לשיחות התפלות של האנשים סביבי.

בהדר הכרמל התפניתי להתבונן סביב. הכיעור ששלט ברחובות תקף אותי מכל פינה. פעם יכולתי להסתכל על רגעים בתוך ההמולה ולמצוא בהם פריימים מעניינים, אותנטיות מקומית או קסם לבנטיני. עכשיו הכול נהיה חלול וחם.

בכניסה לבית־הספר עצרתי לרגע. עשרה לשתיים בצהריים, שיעור המעבדה מתחיל עוד עשרים דקות. זה אומר עשרים דקות של מבטי הנה־ הגיע־אורי־שאמא־שלו־מתה־לפני־שבוע. זה אומר עשרים דקות של משפטי ניחומים, רחמים, טון דיבור שקט ורך, ידיים מונחות על כתף. כל־כך התחשק לי שמישהו יבוא ויעצבן אותי. שמישהו ייצא אלי ויילך איתי מכות. זה יסדר אותי עכשיו. נתגלגל בחול של החצר, נשרוט אחד את השני עד זוב דם, נבעט וננשך ונירק ונצרח, ואולי משהו מהחרא הזה שהתיישב לי על הלב לפני ארבעה חודשים יזוז קצת וייתן לי לנשום. רק שיבוא כבר מישהו.

הייתי זקוק לתוכנית. נעמדתי כמו ספורטאי על מקפצה שמתכונן לתרגיל הכי מורכב שלו. בעיניים עצומות צעדתי עוד שלושה צעדים קדימה, בישרתי לעצמי שהעולם יכול ללכת להזדיין עם האמ־אמא שלו, פקחתי עיניים לרווחה וצללתי פנימה. בלי לחשוב הסתחררתי בגרם המדרגות האליפטי עד שהוא פלט אותי בלוֹבי בקומה הראשונה.

בבת־אחת הרגשתי את הגוף שלי נדרך. ההליכה שלי נהייתה אִטית, כבדה, כאילו הלובי מלא במים ואני צועד על הקרקעית שלו. משני הצדדים שלי ראיתי שורה ארוכה של פנים מוכרים נועצים בי מבטים מסויגים. עם כל קוּב מים שחציתי בקושי הרגשתי איך עוד ועוד עיניים נקהלות סביבי, פרצופים נאספים למין עיסה קרושה של נחמה מזויפת ורחמים אמיתיים, פחד ומבוכה, מנסים לגשש אחר איזו מטאפורה מאוסה, תהום עצבות, מחשכי ריקנות או איזו שטות אחרת שתלמידי תיכון לאמנויות יכלו לקחת ולהשתמש בה בשביל היצירות הקסומות שהם מתכננים בשיעור פיסול.

הבטתי בהם. אני לא מפה. אני לא מהבית־ספר הזה. אני אנתרופולוג מהולל בכוכב שלי, אני אוריקס פון שטיין ואמא שלי מחכה לי לא רחוק, בשביל החלב. זו רק משימה. זה רק עד הלילה, עד שאחזור לאיפה שהכול ברור, לאיפה שהכול עובד לפי קצב שהגוף שלי מכיר בעל־פה.

מסביבי התחילו ההתלחשויות. יודניקים שלא הכירו אותי עדיין עודכנו בזריזות. מזווית העין הצלחתי לראות גם את אלה שמכירים אותי ועדיין לא שמו לב לכניסה שלי מלהגים זה עם זה ומצחקקים בהילוך אִטי. דמיינתי את השטויות הטיפשיות שהם עסוקים בהן יוצאות להם מהפה כמו בלונים של קומיקס שהתנפצו בשקט מעל הראש שלהם. נפיחות מילים מסריחות. גל עכור של בחילה חשוכה התחיל להתערבל לי בתוך הבטן. הרמתי את הראש בתוך האוויר שהסמיך כמו כספית והתעלמתי מהם.

במנזה קניתי לעצמי כמה גביניות סוג זין שידעתי שיעבירו לי את השעתיים הבאות עם קצת אנרגיה. התרסקתי על אחד הכיסאות בשולחן הקבוע שלנו והבטתי בשעון. שלוש דקות לשתיים. אלוהים שישמור אותי, אם שבע דקות הצליחו להרוג אותי, איך בדיוק אני אמור לעבור את שאר היום המחורבן הזה?

מהכניסה האחורית שמאחורי המנזה הסתנן לפתע הוריקן בסדר גודל בינוני. גורצקי ירדה במדרגות במהירות והסתערה לעברי בלי להתבלבל, מטר חמישים של תלתלים וציצים והכול, ואז הטיחה את עצמה לתוך הבטן שלי.

"ידעתי שתגיע למעבדה. מה שלומך, פסיון?" מלמלה לתוך בית־שחי שמאל.

"את עושה לי היימליך?" נאנקתי לכיוון הקודקוד שלה, מחפש פיסת גבינייה שנעלמה בין התלתלים שלה. גורצקי ניתקה ממני והביטה בי בדאגה.

"את יכולה בבקשה להפסיק עם זה?"

"להפסיק עם מה?" שאלה אותי במצח מכווץ.

"עם זה," דפקתי ביד על המצח שלי.

"מה זה זה?"

"זה, זה," עשיתי לה מבט של כלכלב רטוב בגשם.

"אה, זה," מיהרה לחייך ולהתיישב לידי. "אוקיי. אבל אתה חרא שלא מחזיר טלפונים. איך היה?"

שתקתי לרגע. "גרמניה היתה נהדרת," נאנחתי לבסוף בסיפוק תיאטרלי.

"מזג־אוויר נפלא, והרחובות מצוחצחים. הייתי מלא התפעלות. יצאנו גם לחיפוש דרדסים ביער, אבל קשה מאוד למצוא אותם בגשם."

"אהה." גורצקי השעינה את הראש על היד שלה והביטה עלי בעניין.

"וארץ עוץ?"

"ביקור קצרצר בדרך ללפלנד. התאכזבתי מדרך הלבנים הצהובות, הנוף לא משהו, אבל עיר הברקת שווה ביקור בהחלט."

"המכשפה?"

"נמוכה ושמנה יותר במציאות, אבל כריזמה נהדרת."

"לפלנד?" שאלה בעיניים גדולות.

"מרתקת. המסע על גבם של אווזי הבר היה נקודת השיא ללא ספק."

"קורדובה?"

"את רוצה לדעת אם כבר מצאתי את אמא?" הבטתי עליה בשלווה.

גורצקי בלעה רוק. "אני מצטערת."

"כולם מצטערים. את מוזמנת לעמוד בתור."

"אני הראשונה בתור, יא זבל," חייכה אלי. "אולי תספר לי כבר מה שלומך?" שתקתי.

"נו?" הפצירה.

"גורצקי, בחיאת רבאק, מה את רוצה שאני אגיד?"

היא חיככה את הידיים זו בזו והביטה בי בחשדנות. "אז אנחנו מתנהגים כאילו כלום לא קרה?"

"היית בלוויה, היית בשבעה, מה עוד את רוצה?" ניקרתי עם האצבע פירורים שסרחו.

"צודק. מה עוד בחורה יכולה לבקש?" היא נשענה אחורה באנחה. "אני אשתדל להיות כרגיל. אני לא מבטיחה כלום. אני בחורה אימפולסיבית, אנחנו עובדות אחרת." היא נפנפה ביד אחת והתחילה לחטט בתיק שלה. "אני מאוד מודה לך. איך היה פה בשבוע האחרון?"

"אם נתעלם מעניינים מסוימים שאסור לי לדבר עליהם מפאת רצונו של אדם כבודו, היה... האמת שגם אם נתעלם מהם היה שבוע די מחורבן," אמרה וחייכה אלי במתיקות.

"מה שלום תומר?" התחלתי לזרוק פיסות גבינייה באוויר ולנסות לתפוס אותן עם הפה.

"אני חושבת שבסדר," משכה גורצקי בכתפיים. "התמודד איתי יפה בשבוע האחרון." גורצקי בצעה את שאר הגבינייה שלי לחתיכות קטנות והתחילה לזרוק אותן לכיווני. "הייתי די נוראית, בדיכאון וכאלה. כשאני בדיכאון אני רק אוכלת ומסרבת לסקס. לא שהיתה סיבה," היתממה.

הבטתי על השעון. שתיים ושלוש דקות.

"טוב, נבֵלה," נאנחתי בקול. "קחי אותי ללובי."

"סליחה?"

"נו יאללה, אני חייב לצלול לתוך היום הזה, אם תחזיקי לי את היד יהיה לי יותר קל."

העיניים של גורצקי נדלקו. "לכבוד הוא לי." היא קמה בקפיצה והושיטה לי יד.

עברנו ללובי והתיישבנו על המדרגות הרחבות שחצו אותו לאורכו. המשכתי ללעוס לצד גורצקי, מניח לאוריקס פון שטיין להתרשם ממנהגי האבלות של הילידים.

"אורי," ניגשה אלי חווה, המחנכת שלי מכיתה י', "כל־כך הצטערתי לשמוע על אמא," אמרה והנידה את ראשה בצער.

"תודה, חווה," אמרתי בזמן שקמתי וסימנתי לגורצקי לכיוון המדרגות. "אני זוכרת את אמא שלך," המשיכה חווה, שלפתה לי עכשיו את הזרוע ושחררה שלושה צקצוקים, "היא היתה כל־כך יפה ומלאת חיים. היא אהבה אותך מאוד."

שתקתי מולה מכווץ והגנבתי מבט מיוסר לכיוון גורצקי. חווה הביטה בי עוד כמה שניות, ואז משכה אותי בבת־אחת לחיבוק מעתיק נשימה. נלחצתי אל תוך החזה שלה, נקבר בתוך ערמת תלתלים ועננת ריח של שמפו. חווה לא הרפתה. סובבתי את הראש והבטתי מזועזע בגורצקי, שקרסה חזרה לישיבה והתאפקה לא לצחוק. אחרי כמה שניות חווה שחררה אותי, הביטה בי שוב במבט רך, צקצקה פעמיים ונעלמה לתוך חדר המורים.

"אף מילה," הזהרתי את גורצקי.

"שפתי חתומות." גורצקי סימנה עם היד נעילה של הפה וזרקה את המפתח לים.

"מי זה?" סימנתי לה בראש לכיוון פרצוף לא מוכר שעמד בפינה. שיער חום גלי, עיניים שחורות ועמוקות, גוף גבעולי וגמיש, יציבה קצת גולמנית. הוא עמד ודיבר עם אחד המחולניקים בשכבת י"א, ואז התקדם יחד איתו לכיוון הכיתה.

"יונתן. י"א 2." גורצקי הניחה את הראש על הכתף שלי. "אמנות פלסטית."

"הוא הצטרף השנה? ישר לי"א?"

"כן. הוא למד ב'רעות', אבל לא המשיך לוויצ"ו בגלל שאבא שלו עבר ניתוח והיו צריכים אותו קרוב לבית בשנה שעברה."

"הוא בסדר?"

"רק בסדר? ראית איזה חמוד הוא? הייתי הכי מאוהבת בו ב'רעות'. אם הוא רק היה שׂם עלי הייתי מזיינת אותו בשלל תנוחות יצירתיות," נאנחה בתוגה.

"דיברתי על אבא שלו."

"אה. לא ראיתי אותו אף פעם, אז לא יודעת אם הייתי מזיינת אותו."

"גורצקי," מחאתי כפיים מול הפנים שלה, "ריכוז. אבא שלו כבר בסדר?"

"אה. נראה לי שכן, הבנתי שהוא כבר השתקם ולא צריך יותר עזרה." "אני מודה לך."

הצלצול הפתיע את שנינו והחזיר אותי בבת־אחת ליקום הזר שלא ביקשתי לחקור. קמנו ונשרכנו שנינו אל הקומה הרביעית, שנת הלימודים האחרונה שלי התחילה באופן רשמי.

חדר החושך לפיתוח שחור־לבן לא היה חשוך לגמרי. אור אדום קלוש האיר את עמדות המַגדֵלים הפרושות לאורך הקירות. במרכז החדר, בתוך אמבטיית אלומיניום ארוכה, הונחו שלושה מגשי פלסטיק עמוקים עם הכימיקלים לפיתוח תמונות שחור־לבן. את הסרטים היינו מפתחים בעצמנו מחוץ למעבדה או בבית, בתוך מְכָלִים מיוחדים אטומים לאור. כמעט תמיד שרר שם שקט, למרות שהחדר היה מלא ביותר מחמישה־עשר תלמידי י"ב במגמת צילום.

עצרתי לרגע בכניסה של המעבדה ונתתי לאישונים שלי להתרחב אל תוך החושך הנעים. גורצקי עמדה מאחורי בסבלנות בזמן ששאפתי פנימה את הריח החריף והמוכר של הכימיקלים. בחרתי את המגדל הכי צדדי, והיא הלכה בעקבותי בשקט והתמקמה לידי. מסביבי החל רחש של שליפת ניירות צילום, זמזום טיימרים ושכשוך תמונות באמבטיות. כל הילדים מהכיתה שלי היו עסוקים בהגדלת תמונות מהעבודות המעשיות שקיבלנו לחופש הגדול. העבודה בשחור־לבן היתה איור לשיר. היינו צריכים לבחור שיר כלשהו ולצלם סט של תמונות שילווה אותו. אני לא בחרתי ולא צילמתי. קיבלתי פטור מטעם עצמי.

התיישבתי על הכיסא הגבוה ושלפתי את הדיסקמן שלי. ישבתי שם, בתוך החושך האדום בעיניים עצומות, שתי ידיים פרושות על שולחן העבודה, והקשבתי לטורי איימוס שלי שרה על רעידות האדמה הקטנות האלה, מזכירה לי שלא צריך יותר מדי כדי לקרוע אותנו לחתיכות קטנות.

מגע כף־יד על הכתף הרעיד אותי. הסתובבתי אחורה. מאחורי עמדה עדה וחייכה בפה סגור. רק זה היה חסר לי עכשיו. כיביתי את הדיסקמן. "שלום, אורי, מה שלומך?"

"טוב, תודה." הוצאתי את האוזניות מהאוזניים. "מה שלומך, עדה?" "אני בסדר, תודה. חיפשתי אותך. נוכל לדבר בחדר המורים של המגמה?" "כן, בטח." החזרתי את הדברים שלי לתיק בזמן שעדה יצאה.

"אני יכולה לבוא?" לחשה לי גורצקי. "אם אני מפספסת את עדה דופקת לך חיבוק אני מתה," צחקקה בלי שליטה.

"תזכירי לי באיזה גיל גילית שאמא שלך זונה?" סיננתי לעברה, ואז זרקתי את התיק שלי על כתף אחת והמשכתי לכיוון היציאה. אור הקיץ החריף היכה בי שוב. נעצרתי בעל כורחי, דומע, וניסיתי להתרגל לעולם סביב.

חדר המורים היה בסוף המסדרון הארוך בכיוון המדרגות. תמיד הצחיק אותי שקראו לו ככה. היה בו מקום למורה אחד בקושי. חדר קטן, שולחן כתיבה מעץ בהיר, כמה מגירות, חלון עם אדן ישיבה גדול ולוח שעם על הקיר. במהלך השנים המורים תלו על הקירות המועטים כמה עבודות מוצלחות של תלמידים. זו היתה השאיפה הבלתי מדוברת של כל תלמידי המגמה.

"אורי," המהמה כלפי בטון רך ומתחשב אחרי שהנחתי את התיק על

הרצפה והתיישבתי מולה, "אתה רוצה לספר לי מה שלומך?"

"שלומי בסדר גמור, עדה. תודה," אמרתי לה ברשמיות, וניסיתי להתגבר על הדחף הפתאומי שתקף אותי להקיא לה על השולחן.

"זה לא נראה ככה, אורי."

"מה זאת אומרת?"

"אני מכירה אורי שמסתער על שעות המעבדה, אני לא מכירה אורי שיושב עם ווקמן ולא מנצל כל דקה שיש לו שם."

"דיסקמן."

"סליחה?" התבלבלה.

"דיסקמן. ווקמן זה שנות השמונים. עכשיו יש דיסקמנים."

"בסדר, דיסקמן," אמרה והמשיכה להביט בי.

"מה את מצפה שאני אגיד?" שאלתי בקוצר־רוח.

"אני לא מצפה לכלום. אני בטוחה שהימים הראשונים מאוד־מאוד קשים. אתה בוודאי חוֹוה המון רגשות, ובטח יש גם כעס וחוסר אונים," אמרה והנידה את ראשה באִטיות. "אנחנו מודעים לחלוטין לכך שאתה עומד עכשיו בפני אתגר לא פשוט. השנה הזו הולכת להיות שנה קשה עבורך, האמן לי, אני יודעת. גם אני איבדתי הורה וזה אף פעם לא עניין קל, לא משנה באיזה גיל, בטח ובטח בגיל ההתבגרות, ואני יודעת ש..."

"עדה," הבטתי בה במבט הכי מצמית שיכולתי לגייס, "כשנרשמתי לבית־ הספר הזה, נרשמתי למגמת צילום, לא פסיכולוגיה. אם את רוצה שנדבר על המגמה, אז סבבה, אבל ממש לא מתאים לי לדבר כרגע על רגשות."

עדה נעצה בי כמה שניות מבט בוחן, ואז הנהנה פעם אחת. "בסדר גמור, אני מכבדת את רצונך. בוא נדבר על המגמה. עשית משהו מהעבודות במהלך החופש?"

"לא."

"בסדר גמור," אמרה שוב. "אני חושבת שאנחנו יכולים לוותר על שתי העבודות האלה."

"ככה?" נשענתי אחורה ושילבתי ידיים. "כל־כך פשוט?"

"למה לא?"

"לא יודע. לא חשבתי שתוותרו עלי כל־כך בקלות." ליקקתי את השפתיים. רגל ימין שלי התחילה לקפצץ על הרצפה בלי שליטה. "לוותר עליך? מה פתאום לוותר עליך?" נבהלה עדה. "אני פשוט..." "יוצאת מנקודת הנחה שאין לי כרגע את היכולת והכוח לעשות אותן." שילבתי את רגל שמאל על ימין. הרעד פסק.

"אורי, זה ממש לא מה שאני..." אמרה והרימה את כפות־הידיים שלה באוויר.

"אוֹרִי," הדגשתי.

"סליחה?"

"במִלרָע."

"מלרע?"

"מלרע, כן. אוֹרִי במלרע. כמו האור שלי."

"בסדר גמור. אוֹרִי," תיקנה והשתתקה. "אז היית רוצה להגיש את עבודות החופש?" שאלה לבסוף בטון זהיר.

"לא יודע."

עדה נראתה מבולבלת. "טוב... אני אתן לך להחליט בנושא. מה בקשר לעבודת הגמר?"

"מה לגביה?"

"אנחנו נבין אם במהלך שנת האבל התפקוד שלך יהיה שונה מאשר בדרך־כלל," ירתה בשטף את שאריות האג'נדה שלה. "זה טבעי שתזדקק לזמן ולמרחב עבור עצמך. בהתחשב בנסיבות, במידה שתבחר לא להגיש עבודה מעשית אנחנו לחלוטין נתחשב וניתן לך ציון כללי על־פי העבודות שלך לאורך השנים. אתה בטח יודע שאתה תלמיד מוכשר שיכול להגיע להישגים גדולים בתחום הצילום," המשיכה בטון מעודד ובוטח, "אבל אנחנו לא רוצים להיות מנותקים מהמציאות, אלא לסלול איתך את הדרך לאור המצב בבית."

"הכול בסדר בבית, עדה," אמרתי בנוקשות.

"אורי, אני לא..."

"במלרע."

"סליחה, אורי, אני לא..."

"בכל מקרה, עדה, אני מתכוון להגיש את עבודת הגמר כמו כולם," אמרתי בנחישות.

היא שתקה לכמה שניות. "מצוין," אמרה לבסוף, מעט מופתעת. "אני שמחה שזה מה שאתה מחליט, אבל תזכור שאם הדברים לא יסתדרו, אנחנו נתחשב."

"תודה, אבל לא תודה, עדה. אני מתכוון להגיש את עבודת הגמר כמו כולם."

בדרך חזרה אל המעבדה עקפתי את זמזום התלמידים שיצאו ונכנסו ממנה עם מגשי פלסטיק עמוסי הגדלות, ושחזרתי את התנוחה שממנה נגררתי בעל כורחי. גורצקי הביטה בי מדי פעם בעניין. ראיתי את המבטים שלה מזווית העין שלי, אבל היא כנראה הרגישה שעדיף שלא תפריע לי, והודיתי לה על זה בלב. כשנגמר הדיסק של טורי, גורצקי יצאה מהמעבדה עם הגדלה חדשה. כשהחלפתי ליהודית רביץ היא נכנסה חזרה בסערה, זרקה את המגש עם התמונה שלה לתוך אמבטיית האלומיניום והתיישבה בכעס על הכיסא לידי.

"הכול בסדר?" הורדתי את האוזניות מהאוזניים.

"האהרון הזה יכול ללכת להתיישב על איזה בזנ"ט, כוס אמא שלו," אמרה בזמן שאספה את השיער שלה לקוקו מתולתל בתנועות עצבניות. "מה קרה?"

"אני עובדת על איור לשיר, כן? של ורד מוסנזון, על החתולים, מכיר?"

"זה שהם תמיד נופלים על הרגליים אבל בעצם נשברים כל פעם לרסיסים?"

"בדיוק," היא שלפה את הפילם מהמגדל. "צילמתי ים תמונות של חתולים ואני רוצה לעשות כל מיני ניסויים עם שקפים, כדי ליצור אפקטים של שברים על התמונה, כן?" גורצקי מצמצה בעצבנות ונופפה בפיסת הפילם מולי. "בקיצור, האידיוט הזה מסתכל על טסט אחד מחורבן, ועוד לפני שאני שואלת אותו אומר לי שזה משעמם ושאין כלום בעבודה שלי."

"בן־זונה," צחקקתי בשקט.

"כל ילד בן שמונה יכול לצלם חתולים ברחוב," חיקתה אותו בלעג בזמן שחיטטה בתוך התיק שלה בזעם.

"אמרת לו משהו?"

"הניסיון לימד אותי שזין בגודל של מצית לא עובד עם דיאלוג. לאהרון לא אומרים דברים," זרקה בתסכול את התיק על הרצפה.

"נו, אז מה אם זה אהרון? מה הסיפור?" ניסיתי לחמם אותה. "יש לך מספיק ביצים כדי להיכנס בו."

גורצקי הסתכלה עלי בחושך האדום.

"אין לי כוח אליו. לא היום. הראש שלי ממילא במקום אחר," ענתה לבסוף בנשיפה.

"סבבה. תדפיסי את התמונה הכי טובה עם האפקט הכי מוצלח שלך, ונצא ביחד להראות לו. לא יזיק לי איזה קרב קטן. עסק?"

גורצקי לא ענתה, רק צמצמה עיניים, החליפה את הפילם במַגדֵל, שלפה נייר צילום מתוך חבילה והניחה אותו על האִיזֵל. על נייר הצילום הניחה שקף, ומעליו פיזרה חול גס, כמו של אקווריום. היא כיוונה את הטיימר לתשע־ עשרה שניות ולחצה עליו.

אור המגדל נדלק והציף את החושך האדום בנגטיב של דיוקן חתולי. אחרי שהאור כבה גורצקי הורידה את השקף עם החול מנייר הצילום, כיוונה את הטיימר לשתים־עשרה שניות נוספות, ולחצה עליו. "אהה," חייכתי אליה. "אני מבין מה את עושה. חכם."

"אתה חושב?"

"בואי נראה איך זה יצא."

גורצקי שלפה את הנייר ושנינו צעדנו לכיוון אמבטיות הכימיקלים. היא הביטה על השעון שעל הקיר והניחה את התמונה בתוך המְפתח. המלבן הלבן השתהה, כהרגלו, עד שלפתע, כבמטה קסם, החל לרקום את עצמו לדימוי במחול של גוני אפור על הנייר. תחילה הופיעו בהיסוס החלקים הכהים, גרגירי הכסף שאור המַגדֵל היכה בהם בעוצמה החזקה ביותר, השוליים השרופים של התמונה, האישונים של החתול, הכתמים הכהים בצדי הלחיים שלו. אחר־כך התגנבו פנימה האפורים, גוֹני הביניים, איריס העין, הדקויות בפרווה הסמיכה, הטקסטורה של האף. לבסוף, בלתי נראים באור הקלוש של המעבדה, הנימות הבהירות, אלוהי הפרטים הקטנים.

שכשוך נוסף באמבט הראשון, דקה בַּעוצר, עוד דקה במְקבֵּע, והתמונה נחטפה במלקחיים לתוך אחד ממגשי הפלסטיק שנערמו על המדף מעל אמבטיות הכימיקלים. גורצקי נשמה עמוק, ובבת־אחת שיגרה את עצמה אל מחוץ למעבדה. תפסתי את התיק שלי והלכתי בעקבותיה, מסתנוור מהאור ששב להלום לי בעיניים באכזריות. החלונות הגבוהים במסדרון שיקפו עכשיו את השמש שהמשיכה במסלולה מערבה.

עמדנו במסדרון הארוך ליד שולחן העבודה שנפרש לכל אורכו והסתכלנו על התמונה של גורצקי. מטר וחצי מאיתנו עמד אהרון ועזר לתלמידים אחרים. חיכינו לשעת כושר. קצת לפני שסיים עם התלמיד האחרון התחלנו לדבר על התמונה בקול רם. [...]