יום אחד מגלים ג'וליה בת השתים-עשרה והוריה, וכמוהם שאר בני-האדם בכל רחבי העולם, שמהירות סיבובו של כדור הארץ הולכת ומואטת. בהדרגה מתחילים הימים והלילות להתארך, כוח הכבידה משתנה, והטבע יוצא מדעתו. שום דבר אינו כשהיה.

בד בבד עם ההסתגלות לתופעות הטבע ההרסניות שהאטת מהלכו של הכדור גורמת, ג'וליה נאלצת להתמודד גם עם זעזועים בחיי המשפחה, חברות שמתנכרות לה לפתע, ייסורי האהבה הראשונה, התנהגותו המוזרה של סבא שלה.

בכתיבה מאופקת ומלאת יופי, ובתבונה ורגישות של סופרת מלידה, יצרה קארן תומפסון ווקר גיבורה מכמירת לב ומיוחדת במינה, ודיוקן מרגש של משפחה במשבר, פנימי וחיצוני. ספר שחודר לעצמות, ושהגיבורה הנהדרת שלו נשארת עם הקוראים הרבה אחרי סיומו.

קארן תומפסון ווקר - Karen Thompson Walker

קארן תומפסון ווקר היא בעלת תואר מוסמך באומנות מאוניברסיטת קולומביה. את "זמנים מופלאים" כתבה בבקרים, לפני צאתה לעבודה כעורכת בהוצאת הספרים המכובדת "סיימון אנד שוסטר". זהו ספר הביכורים שלה, שהיה לרב-מכר בארצות-הברית מיד עם צאתו לאור.

"כאן ברגעים האחרונים, בסופו הסופי של העולם,
מישהו מהדק בורג דק יותר מריס,
מישהו שמִפרקי ידיו דקים מיישר את הפרחים..."
- "עוד סוף העולם", ג'יימס ריצ'רדסון

לא הבחנו בכך מיד. לא הרגשנו.
בהתחלה לא הרגשנו בזמן העודף שבלט מקצהו החלָק של כל יום, כמו גידול שמשגשג מתחת לפני העור.

דעתנו הוסחה אז בידי מזג אוויר ומלחמה. לא התעניינּו בתנועת כדור הארץ. פצצות המשיכו להתפוצץ ברחובות של ארצות רחוקות. סופות הוריקן באו והלכו. הקיץ נגמר. שנת לימודים חדשה התחילה.

השעונים תקתקו כרגיל. שניות הצטרפו זו לזו והיו לדקות. דקות צמחו לשעות. ולא היה דבר שירמז על האפשרות שגם השעות האלה אינן מתלכדות ליממות שכל אחת מהן באורך קבוע וידוע לכל אדם.

אבל היו כאלה שמאוחר יותר יטענו כי הם ראו את האסון לפני כולם. אלה היו עובדי הלילה, עובדי המשמרות, סדרני הסחורה בחנויות, סבלי הנמל, נהגי משאיות הענק, או אלה שנשאו על כתפיהם משאות שונים: הסובלים מנדודי שינה והמוטרדים והחולים.

האנשים המורגלים בהמתנה לסופם של לילות ארוכים. בעיניים טרוטות הבחינו מקצתם בהתמשכות מסוימת של החושך בבקרים שקדמו לפרסום הידיעה, אבל כל אחד מהם חשב שמדובר רק בפרשנות מוטעית של מוחו המעורער והבודד.

בשישה באוקטובר פרסמו המומחים הודעה לציבור. זהו כמובן היום שכולנו זוכרים. חל שינוי, הם אמרו, חָלה הֶאָטה, ומאז ככה קראנו לזה: ההאטה.

"אין לנו כל דרך לדעת אם המגמה הזו תימשך," אמר מדען מזוקן וביישן במסיבת עיתונאים שאורגנה בחופזה, ושכעת זוכרים אותה לרעה. הוא כחכח בגרונו ובלע את רוקו. המצלמות הבזיקו בעיניו. ואז היה רגע ששודר שוב פעמים כה רבות מאז, עד שחיתוך הדיבור הייחודי של אותו מדען - הנמכות הקול וההפוגות וההיגוי המערב־תיכוני הקל - יישאר לעולמי עד משודך לבשורה עצמה. הוא המשיך: "אבל אנחנו חוששים שהיא תימשך."

היממות שלנו התארכו בחמישים ושש דקות ליליות.

בהתחלה היו אנשים שעמדו בפינות הרחובות וצעקו דברים על סוף העולם. יועצים הגיעו לבית הספר לדבר איתנו. אני זוכרת שהסתכלתי על מר ולֶנסיה, השכן שלנו, בזמן שהוא מילא את החניה המקורה שלו בקופסאות שימורים ובבקבוקי מים, כאילו התכונן, כך זה נראה לי עכשיו, לאסון קטן בהרבה.

חנויות המזון התרוקנו במהרה, והמדפים נותרו חשופים כמו עצמות עוף שכל הבשר נאכל מעליהן עד תום.

הכבישים המהירים נסתמו מיד. אנשים שמעו את הידיעה ורצו להיות בתנועה. משפחות שלמות הועמסו על מיניוואנים וחצו גבולות של מדינות. הם נסו לכל הכיוונים כמו חיות קטנות שנלכדו פתאום תחת אלומת אור.

אבל, כמובן, לא היה לאן לברוח.

2
הידיעה התפרסמה ביום שבת. בביתנו, לפחות, השינוי לא הורגש. עדיין ישַנו כאשר השמש זרחה באותו בוקר, ולכן לא שמנו לב לשום דבר יוצא דופן במועד הזריחה. השעות האחרונות האלה, לפני שנודע לנו על ההאטה, השתמרו בזיכרוני - גם אחרי כל־כך הרבה שנים - כאילו נלכדו מאחורי זכוכית.

חברתי האנָה ישנה אצלי בלילה, ופרשׂנו שקי שינה על רצפת הסלון, כמו שנהגנו לעשות במאות לילות אחרים. התעוררנו לקול טרטור של מכסחות דשא ונביחות כלבים, לקול חריקות הטרמפולינה של התאומים בבית השכן. בתוך פחות משעה היינו אמורות שתינו להיות לבושות במדי כדורגל כחולים - שיער אסוף, קרם הגנה, הפקקים בנעליים נוקשים על המרצפות.

"היה לי חלום מה־זה מוזר בלילה," אמרה האנה. היא שכבה על הבטן, ראשה נתמך באחד ממרפקיה, שערה הבלונדיני והארוך פרוע ותחוב מאחורי אוזניה. היה לה מין יופי רזה כזה, שרציתי שיהיה גם לי.

"תמיד יש לך חלומות מוזרים," אמרתי.

היא פתחה את הרוכסן בשק השינה שלה והתיישבה כשהיא מצמידה את ברכיה אל החזה. על מפרק ידה קִרקש צמיד עמוס קמעות. ביניהם חצי של לב מפליז, שחציו השני היה אצלי.

"בחלום הייתי בבית שלי, אבל זה לא היה הבית שלי," היא המשיכה. "הייתי עם אמא שלי, אבל היא לא היתה אמא שלי. האחיות שלי לא היו האחיות שלי."

"אני כמעט אף פעם לא זוכרת את החלומות שלי," אמרתי וקמתי להוציא את החתולים מהחניה.

הורי עשו באותו בוקר את מה שאני זוכרת אותם עושים תמיד בבקרים, קראו את העיתון ליד שולחן האוכל. אני עדיין יכולה לראות אותם יושבים שם, אמי בחלוק הירוק שלה, בשיער רטוב, סורקת במהירות עמוד אחרי עמוד, בעוד אבי יושב בשקט, לבוש לגמרי, קורא את כל הכתבות לפי הסדר, וכל אחת מהן משתקפת בעדשות העבות של משקפיו.

אבי שמר את העיתון מהיום הזה זמן רב לאחר מכן - ארוּז ושמוּר כמו נכס משפחתי, מקופל בקפידה לצד העיתון מהיום שבו נולדתי. בעמודי העיתון של אותו יום שבת, שהודפס לפני שהידיעה התפרסמה, דוּוח על עלייה במחירי הנדל"ן בעיר, על החמרה בנזקי הסחף בכמה מחופי האזור, ועל תוכניות לבניית מחלף עילי חדש בכביש המהיר.

באותו שבוע הותקף גולש מקומי על ידי כריש לבן גדול; שוטרי הגבולות גילו מנהרה להברחת סמים באורך חמישה קילומטרים בעומק של שני מטרים מתחת לגבול ארצות הברית ומקסיקו; וגופתה של נערה, שנעדרה זה מכבר, נמצאה קבורה מתחת לערימת אבנים לבנות במדבר הגדול והריק שבמזרח. זמני הזריחה והשקיעה של אותו יום מופיעים בטבלה קטנה בעמוד האחורי של העיתון, נבואה שלא התגשמה, כמובן.

חצי שעה לפני ששמענו את הידיעה, יצאה אמי לקנות בייגלס. אני חושבת שהחתולים הבחינו בשינוי לפנינו. שניהם היו חתולים סיאמיים, אבל מגזעים שונים. קלואי היתה מנומנמת ורכה ומתוקה. טוני היה ההפך הגמור ממנה: יצור זקן וחרד, אולי לוקה בנפשו, חתול שנהג לתלוש לעצמו חתיכות מפרוותו ולהשאיר אותן בערימות בכל הבית, כמו שיחים יבשים קטנים שמתגלגלים ברוח על השטיח.

באותם רגעים אחרונים, בזמן שערמתי מזון חתולים יבש בקערות האוכל שלהם, אוזניהם של שני החתולים פנו בעצבנות שוב ושוב לכיוון החצר הקדמית שלנו. אולי הם הרגישו איכשהו בשינוי באוויר. שניהם הכירו את קולה של הוולבו של אמי הנכנסת לכביש הגישה שלנו, אבל מאוחר יותר חשבתי שאולי הבחינו גם בסיבוב הגלגלים המהיר מהרגיל כשהיא הזדרזה להחנות את המכונית, או את הבהלה כשמשכה את בלם היד למקומו.

עד מהרה קלטתי גם אני את מצב רוחה של אמי לפי עוצמת צעדיה על המרפסת הקדמית, הקרקוש הבלתי מאורגן של צרור המפתחות שלה כנגד הדלת - היא שמעה את דיווחי החדשות המקדימים, הזכורים כעת לשמצה, ברדיו של המכונית בין חנות הבייגלס ובין הבית.

"תדליקו את הטלוויזיה מהר," אמרה, מתנשמת ומזיעה. היא השאירה את צרור המפתחות שלה תקוע בחור המנעול, ושם הם היו עתידים להישאר כל אותו יום. "קורה משהו איום ונורא." היינו רגילים לניסוחים של אמא שלי. היא דיברה בגדול. היא סערה וגעשה. היא דיברה בהגזמה לטוב ולרע. איום ונורא היה יכול להיות כל דבר. זה היה ביטוי שאיגד בתוכו אלף אפשרויות, רובן שפירות: ימים חמים ופקקי תנועה, צינורות דולפים ותורים ארוכים. אפילו עשן סיגריות, אם היה קרוב מספיק, היה יכול להיות ממש איום ונורא.

הגבנו לאט. אבי, בחולצת טריקו צהובה ובלויה של קבוצת הבייסבול של סן־דייגו, המשיך לשבת במקומו ליד השולחן, יד אחת על כוס הקפה, השנייה נחה על עורפו, וסיים לקרוא כתבה בעמוד הכלכלה של העיתון. אני פתחתי את שקית הבייגלס, והנחתי לנייר להתקמט ברעש באצבעותי. אפילו האנה הכירה את אמי מספיק בשביל להמשיך במעשיה - חיפוש גבינת השמנת במדף התחתון במקרר.

"אתם רואים טלוויזיה?" שאלה אמי. לא ראינו.

אמא שלי היתה פעם שחקנית. הפרסומות הישנות שבהן הופיעה - בעיקר של מוצרים לטיפוח השיער ומוצרים למטבח - היו טמונות זו לצד זו בשורה קצרה ומאובקת של קלטות וידאו שעמדה ליד הטלוויזיה. אנשים תמיד אמרו לי כמה יפה היא היתה בצעירותה, ואני עדיין יכולתי לראות את יופיה בעור פניה הבהיר ובעצמות לחייה הגבוהות, אבל עם הגיל היא השמינה. עכשיו היא לימדה בבית הספר התיכון שעה אחת דרמה וארבע שעות היסטוריה. גרנו במרחק מאה וחמישים קילומטר מהוליווד.

היא עמדה על שקי השינה שלנו, חצי מטר ממסך הטלוויזיה. כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מדמיינת אותה סוכרת את פיה ביד אחת, כפי שנהגה לעשות תמיד כשהיתה מודאגת, אבל באותו רגע הרגשתי פשוט נבוכה, מפני שהסוליות השחורות של נעלי הריצה שלה מעכו את שק השינה של האנה, שהיה ארוג מכותנה מעודנת בצבע ורוד עם נקודות, ולא נועד לשימוש במחנה רב־סכנות, אלא אך ורק על שטיחים רכים של בתים מחוממים.

"שמעתם מה אמרתי?" אמרה אמי והסתובבה להביט בנו. פי היה מלא בבייגל וגבינת שמנת. גרגיר שומשום נתקע בין שתי שיני הקדמיות. "ג'ואל!" היא צעקה על אבי. "אני רצינית. זה פשוט גיהינום."

אבי הרים את עיניו מהעיתון, אבל המשיך ללחוץ את אצבעו בחוזקה על העמוד, כדי לא לאבד את המקום. איך יכולנו לדעת שאורחותיו של היקום התאימו את עצמם סוף־סוף לאש הבוערת במילותיה של אמי?

3
גרנו בקליפורניה, ומטבע הדברים היינו מורגלים בתנודותיה של האדמה. הבנו שהאדמה יכולה לזוז ולרעוד. הקפדנו שיהיו בבית פנסים עם סוללות ואִחסַנו בקבוקי מים בארונות. קיבלנו את העובדה שבמדרכות שלנו יכולים להופיע סדקים. המים בבריכות השחייה נעו לפעמים מצד לצד כמו מים בקערה. היינו מאומנים היטב בתפיסת מחסה מתחת לשולחנות, וידענו להיזהר מזכוכיות מתעופפות. בתחילת כל שנת לימודים ארז כל אחד מאיתנו מוצרי מזון עמידים בשקית גדולה עם רוכסן, למקרה שהרעש הגדול יפקוד אותנו בשעות הלימודים. אבל כתושבי קליפורניה לא היינו מוכנים לאסון המסוים הזה יותר מאלה שהקימו את בתיהם על אדמה יציבה יותר.

באותו בוקר, כשהבנו סוף־סוף מה קורה, האנה ואני רצנו החוצה לחפש ראיות בשמים. אבל השמים היו רק שמים - כחולים, רגילים ונטולי עננים. השמש זרחה ללא שינוי. רוח קלה ומוכרת נשבה מכיוון הים, ובאוויר היה הריח הרגיל, של דשא מכוסח ושל שיח היערה ושל כלור. עצי האיקליפטוס עדיין נעו ברוח כמו שושנות ים, וקנקן התה שהכינה אמי והניחה בשמש כדי שיספוג את קרניה נראה כמעט כהה מספיק לשתייה. במרחק, מעבר לגדר האחורית שלנו, הכביש המהיר עדיין הִמהם והִדהד. עמודי החשמל המשיכו לזמזם. אילו היינו זורקות כדורגל לאוויר, אולי בכלל לא היינו שמות לב שהוא נופל אל האדמה קצת יותר מהר, ושהוא פוגע בקרקע קצת יותר חזק מאשר קודם. הייתי בת אחת־עשרה וגרתי בפרברים. חברתי הטובה ביותר עמדה לידי. לא הצלחתי לראות אפילו דבר אחד קטן יוצא דופן או שאינו כשורה.

במטבח, אמי כבר החלה בסריקת המדפים, הארונות והמגירות, כדי לראות אילו מצרכים חיוניים יש לנו.

"אני רק רוצה לדעת איפה נמצאת כל אספקת החירום," אמרה. "אנחנו לא יודעים מה הולך לקרות."

"נראה לי שאני אלך הביתה," אמרה האנה, עדיין בפיג'מה סגולה, ידיה כרוכות סביב מותניה הזעירים. היא לא הסתרקה, והיה לה שיער שדרש טיפול, מאחר שהיא לא הסתפרה מאז כיתה ב'.

לכל הבנות המורמוניות שהכרתי היה שיער ארוך, משום־מה. שערה של האנה הגיע עד למותניה והיה דק יותר בקצותיו, כמו להבות.

"בטח גם אמא שלי מתחרפנת," היא אמרה.

הבית של האנה היה מלא אחיות, אבל ביתי שלי היה בית של ילדה אחת בלבד, והחדרים בו תמיד נראו שקטים מדי בלעדיה. אף פעם לא רציתי שתלך.

עזרתי לה לקפל את שק השינה שלה. היא ארזה את התרמיל. אילו ידעתי כמה זמן יעבור עד הפעם הבאה שניפגש, הייתי נפרדת ממנה אחרת. אבל רק נופפנו זו לזו, ואבא שלי הסיע אותה לבית שלה, מרחק שלושה רחובות.

לא היו שום צילומים שאפשר להראות בטלוויזיה, שום בניינים בוערים או גשרים שקרסו, לא מתכות שהתעוותו או אדמה חרוכה, ולא בתים שמחליקים יחד עם הקרקע שתחתיהם. אף אחד לא נפצע. אף אחד לא נהרג. האסון, בהתחלה, היה די בלתי נראה.

נדמה לי שבגלל זה בהתחלה לא חשתי פחד, אלא התרגשות.

זה היה קצת מלהיב - ניצוץ פתאומי באמצע היומיום, הבלחה של הבלתי צפוי.

אבל אמי היתה מבוהלת עד עמקי נשמתה.

"איך יכול לקרות דבר כזה?" היא שאלה.

היא אספה את שערה בסיכה, פיזרה אותו ואספה שוב ושוב. הוא היה כהה ויפה, גם הודות לצבע לשיער בגוון חום עמוק.

"אולי זה מטאור?" אמרתי. למדנו על היקום בשיעור מדעים, ואני שיננתי את סדר הכוכבים. ידעתי את שמו של כל דבר שריחף בחלל. היו כוכבי שביט וחורים שחורים וחגורות של סלעים ענקיים. "או אולי פצצה גרעינית?"

"זה לא פצצה גרעינית," אמר אבי. ראיתי את השרירים בלסתו מתקשחים, והוא המשיך לצפות במסך הטלוויזיה. זרועותיו היו שלובות, רגליו מפושקות פישוק רחב. הוא לא התיישב.

"עד גבול מסוים אנחנו יכולים להסתגל," אמר מדען בטלוויזיה. מיקרופון זעיר הוצמד לצווארונו, ושדרן החדשות ניסה להוציא ממנו את האפשרויות הקודרות ביותר. "אבל אם סיבוב כדור הארץ ימשיך להאט - וזו רק השערה - הייתי אומר שאנחנו יכולים לצפות לשינויים קיצוניים במזג האוויר. אנחנו נראה רעידות אדמה וגלי צונאמי. אולי נראה מוות המוני בקרב בעלי חיים וצמחים. יכול להיות שהאוקיינוסים יתחילו לנוע לכיוון הקטבים."

מאחורינו הרעישו ברוח הקלה תריסי הרפפות האנכיים, ורעש מסוק נשמע מרחוק, דפיקות מדחפיו נישאות אל פנים הבית דרך הרשתות.

"אבל מה יכול לגרום לדבר כזה?" שאלה אמי.

"הלן," אמר אבי, "אני לא יודע יותר ממה שאת יודעת."

כולנו שכחנו ממשחק הכדורגל שהיה אמור להתקיים באותו יום. התלבושת שלי נותרה מקופלת במגירה כל היום. מגיני השוקיים שלי שכבו בתחתית הארון.

מאוחר יותר שמעתי שמיקֵיילָה הגיעה למגרש, מאחרת כהרגלה, נעלי הפקקים שלה בידיה, שערה הארוך פזור, תלתליה האדמוניים נכנסים שוב ושוב לפיה כשרצה בגרביים במעלה הגבעה אל המגרש - ולא ראתה אפילו ילדה אחת מתחממת, אפילו לא חולצה כחולה אחת מתנופפת ברוח, אפילו לא צמה סינית אחת קופצת, ולא אף הורה או מאמן על הדשא. לא היו שם שום אמהות בכובעי מצחייה שלגמו תה קר, לא אבות בכפכפים שצעדו לאורך גבולות המגרש. לא צידניות ולא כיסאות מתקפלים ולא תפוזים חתוכים לרבעים. מגרש החניה העליון, היא בטח כבר שמה לב אז, היה ריק ממכוניות. נותרו רק הרשתות, מתנפנפות בשקט בשערים, הראיה היחידה לכך שפעם שיחקו במקום הזה כדורגל.

"ואת מכירה את אמא שלי," אמרה לי מיקיילה כעבור כמה ימים בהפסקת הצהריים, כשהיא שעונה ברישול על הקיר בניסיון לחקות את הבנות הסקסיות משכבה ז'. "עד שחזרתי למגרש החניה למטה, היא כבר לא היתה שם."

אמהּ של מיקיילה היתה האמא הכי צעירה שהכרתי. אפילו הזוהרות שבין האמהות שלנו כבר היו כבנות שלושים וחמש אז, ואמא שלי כבר היתה בת ארבעים. אמא של מיקיילה היתה רק בת עשרים ושמונה. בתה הכחישה זאת, אבל כולנו ידענו שזאת האמת. לאמהּ היה כל פעם חבר צמוד אחר. עורה החלק וגופה המוצק, שדיה הזקופים וירכיה המחוטבות היו כולם יחד מקור למשהו מגונה שאנחנו קלטנו רק במעורפל, אבל בהחלט וללא ספק קלטנו. מיקיילה היתה הילדה היחידה שהכרתי שגרה בדירה, ושלא היה לה אבא. אמה הצעירה של מיקיילה ישנה עד שעה מאוחרת ולא שמעה את החדשות.

"לא ראית על זה כלום בטלוויזיה?" שאלתי את מיקיילה בהמשך השבוע.

"אין לנו כבלים, שכחת? אני אפילו לא מדליקה את הטלוויזיה אף פעם."

"ומה עם הרדיו באוטו?"

"מקולקל," היא אמרה.

גם בימים רגילים, מיקיילה תמיד היתה צריכה שאחרים יסיעו אותה. ביום הראשון ההוא של ההאטה, בזמן שכולנו צפינו בחדשות בבתים שלנו, מיקיילה, הנטושה במגרש הכדורגל, ניסתה זמן־מה להפעיל טלפון ציבורי ישן ומקולקל שהיצרן שכח שם כבר מזמן - לכולנו חוץ ממנה היו טלפונים ניידים - עד שבסופו של דבר המאמן בא כדי להודיע לכל מי שבכל זאת הגיעה שהמשחק התבטל, או לפחות נדחה, והוא זה שהסיע את מיקיילה הביתה.

בשעות הצהריים של היום הראשון ההוא, רשתות הטלוויזיה כבר לא דיווחו על שום מידע חדש. אף על פי שמיצו עד תום כל עובדה טרייה, הן המשיכו לשדר בכל זאת, לעסו שוב ושוב אותן פיסות קטנות של ידיעות. לנו לא היה אכפת. היינו מרותקים. במשך כל אותו יום ישבתי על השטיח, במרחק מטר או שניים מהטלוויזיה, עם הורי. אני עדיין זוכרת את ההרגשה, לחיות את השעות המוזרות האלה. זה היה משהו כמעט פיזי: הצורך לדעת כל מה שאפשר לדעת.

מדי פעם קמה אמי ועשתה סיבוב בבית מברז לברז, כדי לבדוק בכל אחד את צבעם ואת צלילותם של המים.

"לא יקרה למים שום דבר," אמר אבי. "זאת לא רעידת אדמה."

הוא החזיק את משקפיו בידו וניקה את העדשות בקצה חולצתו, כאילו הבעיה שלנו אינה אלא עניין של ראייה. כשהיה נטול משקפיים, עיניו תמיד נדמו בעיני כפוזלות וקטנות מדי. "אתה מתנהג כאילו לא קרה כלום," אמרה אמי.

בתקופה ההיא, חילוקי הדעות בין הורי עדיין היו קטנים. אבי החזיק את משקפיו מול האור, והרכיב אותם שוב בזהירות. "תגידי לי מה את רוצה שאני אעשה, הלן," הוא אמר. "ואני אעשה את זה."

אבי היה רופא. הוא האמין בבעיות ובפתרונות, באבחנה ובטיפול. דאגה, לדעתו, היתה עניין מיותר.

"אנשים נכנסים לפאניקה," אמרה אמי. "מה עם כל האנשים שמפעילים את מערכת המים ואת רשת החשמל? מה יהיה עם אספקת המזון? מה יהיה אם הם יברחו?"

"הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות זה לחכות ולראות מה קורה," הוא אמר.

"איזו תוכנית טובה," היא אמרה. "זאת ממש תוכנית מעולה." הסתכלתי עליה כשהיא מיהרה אל המטבח, ורגליה היחפות סטרו למרצפות. שמעתי את נקישתו ואת חריקתו של ארון המשקאות, ואז את שקשוק קוביות הקרח בכוס.

"אני אומרת שהכול יהיה בסדר בסוף," דחף לומר משהו עליז השתלט עלי - המילים עלו מגרוני כמו שיעול. "אני בטוחה שיהיה בסדר."

המשוגעים והגאונים כבר נהרו בהמוניהם מהישימון והופיעו בתוכניות הדבֶּרת בטלוויזיה, מנופפים במאמרים מדעיים שכתבי עת ממוסדים סירבו לפרסם. הזאבים הבודדים האלה טענו שהם צפו את בואו של האסון.

אמי חזרה אל הספה עם משקה בידה.

בתחתית המסך התנוססה שאלה באותיות גדולות ואדומות: וזו היתה השאלה: האם הסוף קרוב?

"אוי, באמת," אמר אבי. "זה כבר סתם נעשה כדי ליצור סנסציה בכוח. מה אומרים בערוץ הציבורי?" השאלה התמוססה באוויר. אף אחד לא העביר ערוץ. הוא הסתכל עלי, אבל דיבר אל אמי. "אני לא חושב שהיא צריכה לראות את זה. ג'וליה, בא לך לשחק קצת כדורגל?"

"לא תודה," אמרתי. לא רציתי להחמיץ אף פיסת חדשות. משכתי את החולצה שלי מעל הברכיים. טוני שכב לידי על השטיח, כפותיו שלוחות קדימה, נשימתו צפצפנית. גופו היה כל־ כך רזה, עד שהיה אפשר לראות את הבליטות בעמוד השדרה שלו. קלואי התחבאה מתחת לספה.

"בואי," אמר אבי. "בואי נלך לבעוט קצת."

הוא הוציא את הכדורגל שלי מהארון בכניסה ולחץ עליו בשתי ידיו.

"חסר לו קצת אוויר," הוא אמר.

צפיתי בו בשעה שהתעסק עם המשאבה כאילו היתה חלק מהציוד הרפואי שלו, החדיר את המחט אל הפתח בדיוק ובזהירות של מנתח, וניפח בשיטתיות, כאילו עסק בהנשמה, חיכה עד שכל האוויר יחדור לתוך הכדור לפני כל לחיצה נוספת.

קשרתי את שרוכי נעלי באי־רצון ויצאנו החוצה. התמסרנו קצת בבעיטות. המשכתי לשמוע את שדרני החדשות מדברים בפנים. קולותיהם התערבבו בצלילי החבטות של רגל בכדור.

החצרות הסמוכות היו נטושות. הנדנדות היו תלויות, דוממות כמו גלי הריסות. הטרמפולינה של התאומים חדלה לחרוק. מחשבותי היו פזורות. רציתי לחזור פנימה.

"בעיטה טובה," אמר אבי. "מדויקת."

אבל הוא לא הבין הרבה בכדורגל. הוא בעט עם החלק הלא נכון של כף הרגל. הבעיטה הבאה שלי היתה חזקה מדי, והכדור נבלע בשיח היערה שבפינת החצר. הפסקנו לבעוט.

"את בסדר, נכון?" הוא אמר.

ציפורים גדולות החלו לחוג בשמים. אלה לא היו ציפורי פרברים, אלא נצים ועיטים ועורבים, ציפורים שכנפיהן הגדולות סיפרו על נופי הפרא שעדיין התקיימו מזרחה מכאן. הן עפו מעץ לעץ, וקריאותיהן החרישו את ציוציהן של הציפורים הרגילות שבחצר שלנו.

ידעתי שבעלי חיים מרגישים לפעמים סכנות שבני אדם לא מרגישים, ושבדקות או בשעות שלפני צונאמי או שריפת יערות, החיות תמיד יודעות לברוח זמן רב לפני האנשים. שמעתי שפילים קורעים לפעמים את השרשראות שלהם ועולים למקומות גבוהים יותר. נחשים יכולים לזחול קילומטרים שלמים.

"אתה חושב שהציפורים יודעות?" שאלתי. הרגשתי את השרירים בצווארי נדרכים כשצפיתי בהן.

אבי הסתכל עליהן בעניין, אבל לא אמר דבר. נץ נחת על צמרת עץ האורן שלנו, נופף בכנפיו והמריא שוב, מערבה, לכיוון החוף.

אמי קראה אלינו מבעד לדלת הרשת, "עכשיו אמרו שאולי זה משפיע איכשהו על כוח הכבידה."

"אנחנו כבר באים," אמר אבי.

הוא לחץ חזק את כתפי והרים את ראשו מעלה אל השמים, כמו חקלאי שמחכה לגשם. "אני רוצה שתחשבי כמה בני האדם חכמים," הוא אמר. "תחשבי על כל הדברים שבני האדם המציאו אי־פעם. ספינות טילים, מחשבים, לב מלאכותי. אנחנו פותרים בעיות. אנחנו תמיד פותרים בעיות גדולות. אנחנו פותרים בעיות."

אחרי שהוא אמר את זה נכנסנו הביתה דרך דלתות הזכוכית הכפולות, ולפני שדרכנו על המרצפות אבי התעקש שננגב את רגלינו על השטיחון בכניסה - כאילו אם נזכור לבצע את כל מנהגינו הטקסיים נבטיח לעצמנו מעבר בטוח בחזרה אל הסלון ואל אמי. אבל כשהוא דיבר בזמן שהלכנו, הרגשתי שאפילו אם העולם נשאר בינתיים כשהיה, הכול מסביב עומד לקרוס.

בשעות הבאות דאגנו וחיכינו. העלינו ניחושים ותהיות והשערות. למדנו מילים חדשות ושיטות חדשות מהמדענים ומבעלי התפקידים השונים שיצאו ובאו בסלון שלנו דרך הטלוויזיה והאינטרנט. עקבנו אחרי תנועתה של השמש לאורך השמים כפי שלא עשינו קודם לכן.

אמי שתתה ויסקי עם קרח בכוס זכוכית. אבי פסע כה וכה. ניסיתי להתקשר להאנה, אבל לא היתה תשובה. הזמן נע אחרת באותו יום שבת. הרגשתי ששעות הבוקר רחוקות כאילו היו אתמול. בשעה שישבנו וחיכינו שהשמש תיעלם מאחורי הגבעות במערב, היה נדמה לי שחלפו כמה ימים בתוך עורו של היום האחד הזה, כאילו היום התנפח בהרבה יותר משעה אחת קטנה.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות עלה אבי במדרגות אל חדר השינה, והופיע שוב כשהוא לבוש בחולצה עם צווארון וגרביים כהים. זוג נעליים יפות התנדנד על אצבעותיו.

"אתה יוצא לאנשהו?" שאלה אותו אמי.

"אני מתחיל לעבוד בשש, שכחת?"

אבי הביא לעולם תינוקות לפרנסתו, והוא התמחה בלידות בסיכון גבוה. לעתים קרובות היה בכוננות, ולפעמים עבד במשמרת לילה בבית החולים. הוא עבד הרבה גם בסופי שבוע.

"אל תלך," אמרה אמי. "לא הלילה."

אני זוכרת שקיוויתי שהיא תצליח לשכנע אותו להישאר, אבל הוא המשיך לקשור את שרוכי נעליו. הוא אהב ליצור לולאות זהות בגודלן.

"הם יבינו אם לא תגיע," אמרה אמי. "יש כזה כאוס בחוץ, פקקי תנועה ופאניקה והכול."

חלק מהמטופלות של אבי היו מאושפזות חודשים שלמים בבית החולים, בניסיון להחזיק ברחמן את התינוקות שלהן עד שהם יהיו חזקים מספיק כדי לשרוד בעולם.

"בחייך, הלן," הוא אמר. "את יודעת שאני לא יכול להישאר." הוא נעמד וטפח על הכיס הקדמי. שמעתי את קרקוש המפתחות העמום.

"אנחנו צריכות אותך כאן," אמרה אמי. היא הניחה את ראשה על חזהו של אבי - הוא היה גבוה ממנה ביותר משלושים סנטימטר.

"אנחנו ממש לא רוצות שתלך, נכון, ג'וליה?"

גם אני רציתי שהוא יישאר, אבל גדלתי להיות מומחית בדיפלומטיה, כמו שרק ילד יחיד יודע להיות.

"הלוואי שהוא לא היה צריך ללכת," אמרתי בזהירות. "אבל אם הוא חייב."

אמי הסבה את מבטה ממני ואמרה בשקט, "בבקשה. אנחנו אפילו לא יודעים מה קורה."

"די, הלן," הוא אמר וליטף את שערה. "אל תהיי כזאת דרמטית. שום דבר לא יקרה עד מחר בבוקר. לדעתי ממילא כל העניין הזה יתברר בסוף כשום דבר."

"איך?" היא אמרה. "איך זה יכול להיות?"

הוא נשק לה על לחיה ונפנף לי בידו מהכניסה. כעבור זמן קצר שמענו אותו מתחיל לנסוע בכביש הגישה.

אמי צנחה לידי על הספה. "לפחות את לא נוטשת אותי," היא אמרה. "אנחנו פשוט נצטרך לדאוג אחת לשנייה."

באותו רגע התחשק לי לברוח לבית של האנה, אבל ידעתי שאמא תהיה עצובה אם אלך.

קולות של ילדים נישאו אלינו מבחוץ. מבעד לתריסים ראיתי את משפחת קפלן צועדת על המדרכה. יום שבת היה יום המנוחה שלהם, וזה אומר שהם לא נסעו במכונית כל היום. עכשיו הם כבר היו שישה: מר וגברת קפלן, ג'ייקוב, בֶּת, אֶרוֹן והתינוק שבעגלה.

הילדים למדו בבית הספר היהודי צפונית לכאן, והם לבשו בעיקר בגדים שחורים, כאלה שהזכירו לי דמויות בסרטים ישנים, אוסף של חצאיות ארוכות ומכנסיים שחורים. בֶּת קפלן היתה בגילי, אבל לא הכרתי אותה כל־כך טוב. היא לא התחברה איתנו. היא לבשה חולצה ארוכת שרוולים וחצאית בגזרה מלבנית ארוכה ושחורה, אבל נעלה נעלי עור אופנתיות, אדומות ומבריקות. חשבתי על זה שהנעליים הן הדבר היחיד שבו היא יכולה להתבלט. כשהם עברו בנחת ליד הבית שלנו, והקטן שבהם עצר לקטוף פרחי שן הארי מקצה המדשאה שלנו, קלטתי שאולי הם עדיין לא יודעים על ההאטה.

הרבה יותר מאוחר נודע לי מג'ייקוב שצדקתי: עד אחרי שקיעת השמש - כשהשבת יצאה והדת שלהם קבעה שמותר להם להדליק שוב את האור ולצפות בטלוויזיה - הקפלנים לא ידעו שהעולם שונה מהעולם שאליו נולדו. למי שלא שמע את החדשות, העולם נראה ללא שינוי. בהמשך זה כבר לא היה ככה, כמובן, אבל בינתיים, ביום הראשון ההוא, כדור הארץ עדיין נראה אותו דבר.

גרנו ברחוב ללא מוצא בשכונה שנבנתה בשנות השבעים, שכל בתֶיה היו זהים זה לזה, כל אחד על מגרש בגודל דונם, מצופים בטיח דקורטיבי, עם אסבסט בתקרה ובקירות. בחזיתו של כל בית צמח עץ זית, חוץ מאצל מי שעקר את הזית שלו ושתל במקומו עץ יותר אופנתי ויותר צמא. החצרות ברחוב שלנו היו מטופחות, אבל לא בקנאוּת. במדשאות היו פזורים פרחי חיננית ושן הארי. שיחי בוגנוויליה ורודים טיפסו על הקירות הצדיים של כל הבתים כמעט, רועדים ונוצצים ברוח.

בתצלומי לוויין של האזור מאותה תקופה, שורות הרחובות־ללא־ מוצא הסמוכים זה לזה נראו מסודרות ומקבילות, בקצה של כל שורה בליטה עגולה, כמו עשרה מדחומים תלויים על חוט. הרחוב שלנו היה חלק מרשת של רחובות צנועים, בצד הפחות יקר של גבעה סמוך לחוף קליפורניה. המדרון היקר יותר של הגבעה פנה אל הים.

הבקרים שלנו היו בהירים אז. המטבחים פנו לכיוון מזרח. קרני השמש זרמו מבעד לחלונות בשעה שמכונות קפה בעבעו ומים זרמו במקלחות, ואני צחצחתי שיניים או בחרתי מה ללבוש לבית הספר. שעות אחר הצהריים היו מוצלות וקרירות, כי כל ערב השמש נעלמה מאחורי הבתים היפים יותר שבראש הגבעה שעה שלמה לפני שהחליקה לתוך הים בצד השני. ביום ההוא חיכינו לשקיעת השמש בדריכות חדשה.

"נראה לי שהיא זזה קצת," אמרתי בעיניים מצומצמות. "כלומר, היא בטוח יורדת למטה."

לאורך הרחוב כולו נפתחו הדלתות החשמליות של החניות הצמודות לבתים. מכוניות משפחתיות וג'יפים גדולים הגיחו מהן, עמוסים ילדים ובגדים וכלבים. כמה מהשכנים התקבצו ועמדו בזרועות שלובות על המדשאות בחזיתות הבתים. כולם נשאו את עיניהם אל השמים, כמו בציפייה לתחילתו של מופע זיקוקים.

"אל תסתכלי ישירות על השמש," אמרה אמי, שישבה לידי על המרפסת. "זה יהרוס לך את העיניים."

היא פתחה אריזה של סוללות קטנות שמצאה במגירה. שלושה פנסים עמדו על הבטון לידה, מאגר של תחמושת־אור בזעיר אנפין. השמש היתה עדיין גבוהה בשמים, אבל אמי כבר היתה שקועה במחשבות אובססיביות על לילה ארוך במיוחד.

מרחוק, בקצה הרחוב, קלטו עיני את חברתי משכבר הימים גבּי, שישבה לבדה על גג ביתה. לא ראיתי אותה הרבה מאז שהוריה שלחו אותה ללמוד בבית ספר פרטי בעיר הסמוכה. כהרגלה, היא היתה לבושה כולה בשחור. שערה הצבוע שחור בלט על רקע השמים.

"למה היא צבעה ככה את השיער?" אמרה אמי, שגם היא הבחינה בגבּי.

"לא יודעת," אמרתי. מאוזניה של גבּי השתלשלו עגילים ארוכים, רחוקים מכדי שנוכל לראותם. "סתם כי בא לה."

רדיו טרנזיסטור קרקר וזמזם לידנו. עם כל שעה שחלפה, צברנו עוד דקות. כבר עכשיו התווכחו אנשים על נקודת החיטה - לא הבנתי אם זה מונח קיים שהיה קבור עשרות שנים במילוני המונחים של ספרי הלימוד, או שהוא נטבע באותו יום, תשובה חדשה לשאלה חדשה: כמה זמן יוכלו הגידולים החקלאיים העיקריים לשרוד בלי אור השמש?

אמי הדליקה וכיבתה את הפנסים שוב ושוב, ובדקה את עוצמתה של אלומת האור שהפיצו על כף ידה. היא הוציאה וזרקה את כל הסוללות הישנות והחליפה אותן בחדשות, כאילו טענה כלי נשק בתחמושת.

"אני לא מבינה למה אבא לא חוזר אלי," אמרה.

היא הוציאה את הטלפון האלחוטי אל המרפסת, ושם הוא נח בשקט לידה. היא לגמה כמה לגימות שקטות ומהירות מהכוס. אני זוכרת אותה כמו שהיתה אז, את צליל נקישות הקרח על הכוס, את טיפות המים שזלגו על דופנותיה החיצוניות, את הטבעות המשתלבות שהותירה התחתית הלחה על הבטון.

לא כולם נכנסו לפאניקה, כמובן. סילביה, המורה שלי לפסנתר, שגרה מולנו, המשיכה לעבוד בגינה כאילו לא קרה דבר. צפיתי בה כשהשתופפה על ברכיה בשלווה, ומזמרה נוצצת בידה. מאוחר יותר היא עשתה טיול רגלי קצר ברחוב, וכפכפיה רקעו על המדרכה עם כל צעד, שערה האדמוני קלוע לצמה רפויה.

"היי, ג'וליה," אמרה כשנעצרה ליד הבית שלנו. היא חייכה גם אל אמי, אבל לא אמרה את שמה. הן היו בערך באותו גיל, אבל סילביה עדיין נראתה קצת כמו נערה, ואמא שלי לא.

"את לא נראית יותר מדי מודאגת," אמרה אמי.

"קֶה סֶרָה סֶרָה," אמרה סילביה. מילותיה היו אנחה ארוכה. "זה מה שאני תמיד אומרת. יהיה מה שיהיה."

אהבתי את סילביה, אבל ידעתי שאמא שלי לא אוהבת אותה. סילביה היתה שלֵווה ודקיקה, והיה לה ריח של קרם גוף. רגליה וזרועותיה היו ארוכות ורזות כמו עץ איקליפטוס, והרבה פעמים היו עליהן תכשיטים גדולים בצבע טורקיז, שאותם היא הסירה בתחילת כל שיעור פסנתר, כדי שתוכל לקיים קשר יותר קרוב עם הקלידים. היא תמיד ניגנה בפסנתר כשהיא יחפה.

"או שאולי אני פשוט לא מספיק צלולה," אמרה סילביה. "אני בדיוק באמצע ניקוי רעלים."

"מה זה ניקוי רעלים?" שאלתי.

"זה צום," אמרה סילביה.

היא רכנה קרוב אלי כדי להסביר, ושמעתי את אמא מחליקה את הפנסים אל מאחורי גבה. אני חושבת שפתאום היא הרגישה נבוכה בגלל פחדיה.

"בלי אוכל, בלי אלכוהול, רק מים. שלושה ימים. אני בטוחה שגם אמא שלך עשתה פעם דבר כזה."

אמי נדה בראשה. "ממש לא," אמרה. לא שכחתי את כוס המשקה החריף שלה, שהזיעה על הארץ לידה. לרגע שתקנו כולנו.

"בכל אופן," אמרה סילביה והתחילה להתרחק, "שזה לא יגרום לך להפסיק להתאמן, ג'וליה. להתראות ביום רביעי."

בימים הבאים עסקה סילביה בעישוב ובטיפוח נינוח של שיחי הוורדים שלה, בכובע שמש רחב שוליים לראשה.

"את יודעת, זה לא בריא להיות כל־כך רזה," אמרה אמי אחרי שסילביה חזרה לגינתה. (לאמא שלי היה ארון מלא שמלות שהיו קטנות עליה במידה אחת, וכולן חיכו באריזות ניילון ליום שבו היא תוריד את חמשת הקילוגרמים שעליהם התלוננה במשך שנים). "רואים לה את כל העצמות," אמרה אמי. וזה היה נכון, באמת ראו אותן.

"תראי," אמרתי. "הפנסים ברחוב נדלקו."

תאורת הרחוב היתה מכוּונת להידלק אוטומטית בשעות בין הערביים. אבל השמש המשיכה להאיר.

דמיינתי לי אנשים בקצה השני של העולם, בסין ובהודו, מתקבצים עכשיו בחשיכה, מחכים, כמונו - אבל לעלות השחר. חלפו עוד כמה דקות.

"שלפחות יודיע לנו שהוא הגיע לעבודה בשלום," אמרה אמי. היא חייגה שוב, חיכתה, והניחה את הטלפון.

פעם הלכתי עם אבי לעבודה. לא קרה שום דבר מעניין בזמן שהייתי שם. נשים בהיריון צפו בטלוויזיה ואכלו חטיפים במיטה. אבא שלי שאל שאלות ובדק בגיליונות הרפואיים. בעלים התגודדו סביבו.

"נכון שביקשתי ממנו שיתקשר?" שאלה.

"הוא בטח עסוק," אמרתי.

מרחוק ראיתי שטום וקרלוטָה, בני הזוג המבוגרים שגרו בקצה הרחוב, יושבים בחוץ גם הם, הוא בחולצת בטיק דהויה ובג'ינס, היא בכפכפי בירקנשטוק, וצמה אפורה וארוכה נחה על כתפה. אבל הם תמיד ישבו בחוץ בשעה הזו, בשביל הגישה שלהם, על כיסאות נוח מתקפלים, בידיהם מרגריטות וסיגריות. דלת החניה שלהם היתה פתוחה מאחוריהם, ומסילות הרכבת החשמלית של טום היו חשופות כמו קרביים. רוב הבתים ברחוב שלנו כבר עברו שיפוץ בשלב הזה, או לפחות בוצעו בהם תיקונים קלים, למשל צבע חדש על הקירות, כמו על שיניים זקנות, אבל הבית של טום וקרלוטה נותר כפי שהיה, וידעתי, מהפעמים שמכרתי להם עוגיות במסגרת הצופים, שהשטיח הגס המקורי בצבע בורדו עדיין מכסה את הרצפה שלהם.

טום נופף לי לשלום עכשיו, ידו אוחזת בכוס המשקה. לא הכרתי אותו טוב, אבל הוא תמיד היה נחמד אלי. נופפתי לו בחזרה. זה היה באוקטובר, אבל ההרגשה היתה כמו ביולי. האוויר היה אוויר של קיץ, השמים שמים של קיץ, עדיין אור אחרי שבע בערב.

"אני מקווה שהטלפונים עובדים," אמרה אמי. "הם חייבים לעבוד, נכון?"

בזמן שעבר מאז הערב ההוא, אימצתי רבים מההרגלים של אמי, את העיסוק הכפייתי בנושא אחד, את סף הסבלנות הנמוך לחוסר ודאות, אבל כמו האגן הרחב ועצמות לחייה הגבוהות, אלו היו תכונות שיישארו רדומות בתוכי למשך עוד כמה שנים. באותו ערב לא הצלחתי להתחבר אליה.

"פשוט תירגעי," אמרתי. "טוב, אמא?"

בסופו של דבר, הטלפון אכן צלצל. אמי מיהרה לענות. ראיתי שהיא מאוכזבת לשמוע את הקול בצד השני. היא העבירה אלי את הטלפון.

זה לא היה אבא שלי. זו היתה האנה.

קמתי מהמרפסת והתחלתי ללכת על הדשא, הטלפון לחוץ אל אוזני ועיני ממצמצות בשמש.

"אני לא ממש יכולה לדבר," אמרה האנה. "אבל רציתי להגיד לך שאנחנו נוסעים."

שמעתי את קולותיהן של אחיותיה של האנה ברקע. דמיינתי אותה עומדת בחדרן המשותף, את הווילונות עם הפסים הצהובים שאמא שלה תפרה, את בובות הפרווה מסודרות בצפיפות על מיטתה, את הסיכות והגומיות שלה מפוזרות על השידה.

"לאן אתם נוסעים?" שאלתי.

"ליוּטה," ענתה האנה.

היא נשמעה מפוחדת.

"מתי אתם חוזרים?" שאלתי.

"אנחנו לא חוזרים," היא אמרה.

הרגשתי גל של בהלה. באותה שנה היינו כל־כך הרבה ביחד, שהמורים היו לפעמים מתבלבלים בשמות שלנו.

כפי שנודע לי מאוחר יותר, אלפי מורמונים התקבצו בסולט לייק סיטי אחרי שההאטה התחילה. האנה אמרה לי פעם שהכנסייה מצאה שטח של אלפיים וחמש מאות דונם ביוטה שהיו לטענתה המיקום המדויק שבו ישוב ישו לחייו עלי אדמות. יש להם שם מגדל תבואה ענקי, היא אמרה, כדי להאכיל את המורמונים באחרית הימים. "אסור לי לגלות לך כי את לא בכנסייה שלנו," אמרה. "אבל זה נכון."

הדת במשפחתי היתה זן חיוור של לוּתרניזם - לא היו לנו שום סודות ולא טיפחנו שום עמדה ברורה לגבי סוף העולם. "את איתי?" שאלה האנה.

היה לי קשה לדבר. עמדתי ככה על הדשא עוד דקה וניסיתי לא לבכות.

"את עוזבת לתמיד?" אמרתי לבסוף.

שמעתי את אמא של האנה קוראת בשמה ברקע.

"אני צריכה ללכת," היא אמרה. "אני אתקשר אלייך אחר כך."

היא ניתקה.

"מה היא אמרה?" קראה אמי מהמרפסת.

גוש קשה נתקע בגרוני.

"כלום," אמרתי.

"כלום?" אמרה אמי.

דמעות עלו בעיני. אמי לא ראתה אותן.

"אני רוצה לדעת למה אבא לא מתקשר," אמרה אמי. "את חושבת שהטלפון שלו לא עובד?"

"אוף, אלוהים, אמא," אמרתי. "בגללך הכול נראה יותר גרוע." היא חדלה לדבר והביטה בי.

"אל תתחצפי אלי," התרגזה. "ואל תגידי אלוהים."

הרדיו השמיע רעש סטטי קטן, ואמא כיוונה את כפתור התחנות עד שהצליל השתפר. הדובר היה מומחה מהארוורד. "אם זה יימשך," אמר, "זה עלול להיות אסון ליבולים מכל הסוגים, לאספקת המזון של העולם כולו."

ישבנו בדממה עוד כמה שניות.

ואז, מתוך הבית, שמענו חבטה פתאומית, משהו רך מוטח על זכוכית.

שתינו קפצנו בבהלה.

"מה זה היה?" היא אמרה.

מה שמעֵבר לכל דמיון כבר נהפך לדמיון, הבלתי ייאמן לייאמן. עכשיו היה נדמה לי שהסכנות אורבות בכל פינה. שאיומים מגיחים מכל סדק.

"זה לא נשמע טוב," אמרתי.

מיהרנו להיכנס. עדיין לא פינינו את השאריות מארוחת הבוקר, והמטבח היה מבולגן. הבייגל שלי נח חצי אכול על צלחת, בדיוק במקום שבו השארתי אותו שעות קודם לכן, וגבינת השמנת התייבשה עכשיו בשוליו. החתולים הפכו גביע יוגורט וליקקו את תוכנו עד הטיפה האחרונה. מישהו השאיר את החלב מחוץ למקרר. ראיתי שהאנה שכחה את חולצת הכדורגל שלה על הכיסא.

ראינו שמקור הרעש היה ציפור מסוג עורבני כחול, שהתנגשה בחלון הגבוה של המטבח, ונפלה על הרחבה בצדו האחורי של הבית. צווארה הדק ככל הנראה נשבר, וכנפיה היו פרושות בזווית א־סימטרית מסביב לגופה.

"אולי היא רק התעלפה," אמרה אמי.

עמדנו בחלון.

"לא נראה לי," אמרתי.

ההאטה, הבנו עד מהרה, השפיעה על כוח הכבידה. אחריה, לכדור הארץ היתה השפעה קצת יותר חזקה. לגופים בתנועה היה קשה יותר להישאר בתנועה. כולנו וכל דבר אחר נמשכנו אל האדמה קצת יותר בכוח. ואולי השינוי הפיזיקלי הזה הוא ששלח את הציפור היישר אל הזגוגית שבחלון שלנו.

"אולי כדאי שנזיז אותה מפה," אמרתי.

"אני לא רוצה שתיגעי בה," אמרה אמי. "אבא יטפל בזה." אז השארנו את הציפור כמו שהיא. באותו ערב השארנו את החתולים בתוך הבית.

גם את המטבח השארנו כמו שמצאנו אותו. זמן לא רב לפני כן שיפצנו אותו, והריח הכימי של הצבע עדיין הורגש באוויר, אבל הוא התחיל להתערבב עם ריחו של החלב החמוץ. אמי מזגה לעצמה משקה נוסף, שתי קוביות קרח חדשות נקשו ומצאו את מקומן מתחת לזרם של ויסקי מנצנץ. אף פעם לא ראיתי אותה שותה כל־כך הרבה ביום אחד.

היא חזרה אל המרפסת הקדמית.

"בואי," אמרה. אבל כבר נמאס לי להיות איתה.

עליתי לחדר שלי ושכבתי בלי לזוז.

כעבור עשרים דקות נעלמה השמש מאחורי הגבעה, סוף־סוף הוכחה לכך שכדור הארץ, גם אם הסתובב לאט, עדיין הסתובב. הרוח שינתה כיוון בלילה והתחזקה, והחלה לנשוב מהמדבר במקום מהים. היא שרקה וייללה. בחוץ, עצי האיקליפטוס נאבקו ונאנחו, והכוכבים הנוצצים הראו שמים ריקים מעננים - זו היתה רוח ריקה ונטולת סערה.

בשלב מסוים שמעתי את חריקות הארונות במטבח, את חריקתם השקטה של הצירים. זיהיתי את גרירת נעלי הבית של אמי, פתיחה של בקבוק תרופות, וכוס מים מתמלאת לאִטה בכיור.

הלוואי שאבא היה בבית. ניסיתי לדמיין אותו בבית החולים. אולי תינוקות נולדים לתוך ידיו בזה הרגע ממש. תהיתי איזו משמעות יש ללידה שמתרחשת דווקא בלילה הזה מכל הלילות.

כעבור זמן קצר כבו פנסי הרחוב ושאבו את הזוהר הרך מחדרי. זה היה אמור לסמן את עלות השחר, אבל השכונה נותרה שקועה בחשיכה. עבורי זה היה סוג חדש של חושך, חשיכה כפרית סמיכה שאינה קיימת בערים ובפרברים.

יצאתי מחדרי והלכתי בחושך אל חדרם של הורי. מבעד לסדק הצר מתחת לדלת ראיתי את האור הכחול והחולני של הטלוויזיה דולף אל השטיח במסדרון.

"גם את לא ישנה?" אמרה אמי כשפתחתי את הדלת. היא נראתה רפויה וסחוטה בכותונת לילה לבנה וישנה. מניפות של קמטים דקים הסתעפו מזוויות עיניה.

עליתי על המיטה והתכרבלתי לידה. "מה זה הרוח הזאת?" שאלתי.

דיברנו בקולות מהוסים, כאילו מישהו עדיין ישן לא רחוק. הטלוויזיה היתה מושתקת.

"זה רק רוחות סנטה־אנה," היא אמרה וליטפה את גבי בידה. "עכשיו העונה של סנטה־אנה. זה תמיד ככה בסתיו, שכחת? זה לפחות נורמלי."

"מה השעה?" שאלתי.

"רבע לשמונה."

"כבר היה אמור להיות בוקר," אמרתי.

"כבר בוקר," אמרה. אבל השמים עדיין היו חשוכים. לא היה אפילו רמז לזריחה.

שמענו את החתולים חסרי מנוחה בחניה הסגורה הצמודה למטבח. שמעתי שריטות על הדלת, ואת יללותיו החוששות והעקביות של טוני. הוא כבר היה כמעט עיוור מקטרקט, אבל ידעתי שאפילו הוא שם לב שקרה משהו.

"אבא התקשר?" שאלתי.

אמי הנהנה. "הוא ממשיך לעוד משמרת, כי לא כולם הגיעו לעבודה."

ישבנו הרבה זמן בשקט, והרוח נשבה מסביבנו בעוז. האור מהטלוויזיה הבהב על הקירות הלבנים.

"כשהוא יגיע הביתה, תני לו לנוח, טוב?" אמרה אמי. "עבר עליו לילה מאוד קשה."

"מה קרה?"

היא נשכה את שפתה ולא הסבה את מבטה מהטלוויזיה.

"אישה אחת מתה," אמרה.

"מתה?"

אף פעם לא שמעתי שקרה דבר כזה למישהו שאבי טיפל בו. מוות בלידה נשמע לי כמו משהו מימי החלוצים, בלתי אפשרי כיום באותה מידה כמו פּוליו או אבעבועות שחורות, שנכחדו בזכות המכונות והמוניטורים הגאוניים שלנו, הידיים הנקיות והסבונים החזקים, התרופות והטיפולים ומאגרי הידע העצומים שלנו. "ואבא חושב שזה לעולם לא היה קורה אם הם היו עובדים בצוות מלא. הם לא עמדו בעומס."

"מה עם התינוק?" שאלתי.

"אני לא יודעת," ענתה. בעיניה עמדו דמעות.

מסיבה כלשהי, זה היה הרגע שבו התחלתי לדאוג, לא לפני כן. התהפכתי על צדי במיטתם של הורי, וריח הבושם שלו עלה מהמצעים. רציתי שהוא כבר יחזור הביתה.

על מסך הטלוויזיה עמדה כתֶבת אי־שם במדבר, והשמים הוורידו מאחוריה. הם מדדו את הזריחה כאילו מדדו התקרבות של סופה - השמש הגיעה לקצה המזרחי של נבאדה, אבל בקליפורניה עדיין לא היה לה זכר.

מאוחר יותר, כשחשבתי על הימים הראשונים האלה, הבנתי שאז למד המין האנושי שדווקא הדברים הלא נכונים הדאיגו אותו לפני כן. החור בשכבת האוזון, הקרחונים הנמסים, קדחת הנילוס המערבי ושפּעת החזירים ודבורים קטלניות. אבל אני מניחה שמה שמדאיג אותנו הוא לעולם לא מה שבאמת קורה בסוף. האסונות האמיתיים הם תמיד שונים - מעבר לכל דמיון, ללא כל הכנה, בלתי ידועים.