זורקי הלהבות

השנה היא 1975 ורינו – שנקראת כך על שם עיר הולדתה במדינת נבאדה – מגיעה לניו יורק במטרה להפוך את העניין הרב שיש לה באופנועים לאמנות, ולעשות את זה מהר ככל האפשר.

סצנת האמנות בניו יורק בשיא פריחתה – אמנים צעירים משתלטים על מבני תעשייה נטושים בסוהו והופכים אותם לבתי מגורים וסדנאות, מעלים הופעות באיסט וילג' ומטשטשים את הגבולות בין האמנות לחיים.

רינו הנלהבת פוגשת קבוצה של חולמים ומספרי סיפורים שחונכים אותה בדרכם הייחודית.

הנערה הפגיעה והאמיצה כאחת מנהלת רומן עם אמן בשם סנדרו ואלרה, צאצאם המנוכר-למחצה של בעלי אימפריית צמיגים ואופנועים איטלקית.

כשהיא נוסעת עם סנדרו לביקור משפחתי באיטליה, מתוודעת רינו לאנשים המשתייכים לתנועה הקיצונית שהשתלטה על איטליה בשנות השבעים. עד מהרה מתברר לה שסנדרו בוגד בה, היא נפגעת עד עמקי נשמתה וכתגובה לכך חוברת לזרם הקיצוני של אותה תנועה.

זורקי הלהבות עוסק באופן מרתק להפליא בחקירת הנשיות, הזיוף והטרור. במרכזו של הספר המבריק והשאפתני הזה עומדת אישה צעירה המתקרבת אל סף התהום ומתנהלת בעולמות מחתרתיים, אליטיסטיים ומסוכנים.

"קושנר היא סופרת צעירה, מרתקת ומופלאה."
             - ג'ונתן פראנזן, מחבר חירות.

רייצ'ל קושנר - Rachel Kushner

רייצ'ל קושנר, ילידת 1968, היא סופרת וכותבת טורים מוערכת. קושנר פרסמה את רומן הביכורים עטור השבחים שלה, טלקס מקובה, בשנת 2008. היא מתגוררת בלוס אנג'לס. זהו ספרה השני.

*FAC UT ARDEAT
*עֲשֵׂה שֶׁיִבְעַר - הבַעְֵר. שורה מתוך סְטָאבָּט מָאטֶר דולורוסה, מזמור קתולי מהמאה ה־ 13 העוסק בסבלה של מרים אמו של ישו בזמן צליבת בנה.(המתרגמת)

1. הוא הרג אותו עם הפנס
הקדמי של האופנוע
(זה מה שהיה לו ביד).

ואלֶרָה, שפיגר אחרי הפלוגה שלו, ניסה לנתק את הפנס מאופנועו של רוכב אחר. הרוכב, קוֹפֶּרטיני, כבר היה מת. ואלרה משום מה לא התעצב בכלל, על אף שקופרטיני היה חברו לנשק ועל אף שרכבו יחד תחת אורות הניאון הלבנים של וִיָה דל קוֹרסוֹ עוד הרבה לפני שהתנדבו יחד לגדוד האופנוענים ב־ 1917.

קופרטיני הוא שצחק כשוואלרה התרסק על פסי המסילה של החשמלית בוִיָה דל קורסו, שהיו חלקלקים מאוד בלילות ערפל.

קופרטיני החשיב את עצמו לאופנוען טוב מוואלרה, אבל הוא זה שנסע מהר מדי ביער העבות והתנגש בעץ כשראשו שלוח קדימה. אמנם השלדה של האופנוע התקמטה, אבל נורית הפנס, שלא נפגעה, הטילה כעת אור קלוש על פיסת עפר שצימחה עשב נוקשה.

האופנוע של קופרטיני היה מדגם שונה מזה של ואלרה, אבל נורית הפנס היתה זהה לזו שלו. ואלרה רצה נורית נוספת. היא תוכל להיות שימושית בהמשך.

הוא שמע אוושה של להביור והדים פזורים של הפגזות. הקרב התנהל בצִדה השני של בקעה עמוקה, בסמוך לנהר איזוֹנצו. ואילו כאן לא היה איש, ובשקט ששרר נשמע רק מלמולם הצלול של עלי העצים שנעו ברוח הקלה.

ואלרה החנה את האופנוע שלו, הצמיד היטב את רובה הקַרקָנוֹ שלו לסבָּל וניסה לשחרר את הפנס תוך שהוא מנענע ומושך אותו. הוא לא הצליח. הוא משך בחוטים שהידקו אותו למקומו כשפתאום, מאחורי שורה של עצי צפצפה זינק לעברו גבר, גרמני ללא ספק, לבוש במדים ירוקים־צהובים וללא קסדה. הוא נראה כמו שחקן רוגבי שנשלח לשדה הקרב.

ואלרה הצליח לשחרר את מסגרת המתכת הכבדה והסתער עליו. הגרמני נפל ארצה. ואלרה נפל בכבדות אחריו. הגרמני קם במאמץ על ברכיו וניסה לחטוף את הפנס, שדמה בגודלו ובצורתו לכדור רוגבי, אבל היה כבד יותר וצמה של חוטי חשמל השתלשלה מקצהו כמו היה עצב ראייה שנחתך. ואלרה נאבק כדי לשוב ולאחוז בפנס.

הוא בעט וחטף אותו פעמיים, אבל איכשהו הפנס שב לבעלותו של הגרמני. ואלרה הפיל את הגרמני ארצה, בעט לו בפרצוף עם הברך ושחרר בכוח את אצבעותיו שאחזו בפנס. שהרי כאן ביער השקט לא היה צפוי לעונש אם שיחק שלא כחוק, ולא היה שופט שיניף לעברו כרטיס אדום.

המחלקה שלו היתה הרחק לפניו, והגרמני הזה התרחק גם הוא מהלהקה שלו ונותר בודד ואבוד כאן בין הצפצפות.

הגרמני התרומם וניסה לנגוח בו עם הכתף.
ואלרה הטיח בראשו את הפנס.

2. אמריקה הרוחנית

הלכתי לצל ושחררתי את רצועת הסנטר של הקסדה. זיעה הצטברה בסמוך לעצם הבריח שלי, טפטפה במורד הגב ואל תוך תחתוני הניילון וזלגה במורד הרגליים מתחת לחליפת הרכיבה העשויה עור. הסרתי את הקסדה ואת מעיל העור העבה, הנחתי אותם על הארץ ופתחתי את הרוכסנים במכנסי הרכיבה.

זמן רב עמדתי ועקבתי אחרי תנועתם האטית של העננים, גושים צמריריים עצומים שהפכו בהדרגה שטוחים בחלקם התחתון כאילו נמסו על שבכה לוהטת.

היו דברים, כמו השפעת הרוח על העננים, שלא היתה לי ברירה אלא להתעלם מהם כשדהרתי בכביש הראשי במהירות של מאה מייל בשעה. לא מיהרתי ולא היתה לי שום מגבלת זמן. מהירות היא לא בהכרח עניין של זמן. באותו יום, כשרכבתי על המוֹטוֹ ואלרה שלי מרינוֹ מזרחה, רציתי פשוט להתקדם לרוחב מפת נבדה שהיתה מודבקת על מכל הדלק שלי, ובו־בזמן לחצות את המדינה הלכה למעשה.

נסעתי במסלול המוכר מרינו מזרחה - בתי הבושת וחצרות הגרוטאות, תחנת הכוח הגדולה והמעשנת על מצבור החוטים, הקפיצים והגדרות שלה, כשמדי פעם מלווה אותי רכבת משא או יוּבלו הרדוד־בקיץ של נהר טְרָקִי המתפתל בנחת. פסי הרכבת והנהר ליוו אותי עד לפֶרנלי, שם פנו שניהם צפונה.

משם והלאה התרוקנו פני השטח מכל שמץ של צבע או ייחודיות, דבלולי מרווה כיסו את הקרקע והכביש המהיר התמשך הלאה בחדגוניות. האצתי. ככל שנסעתי מהר יותר, כך הרגשתי מחוברת יותר למפה. היא אמרה לי ששישים וחמישה מיילים אחרי פרנלי אגיע ללאבלוֹק, ושישים וחמישה מיילים אחרי שיצאתי מפרנלי אכן הגעתי ללאבלוֹק. עברתי מנקודה אחת במפה לזו שאחריה. וינֶמאקָה. ואלמי. קַרלין. אֶלקו. וֶלס. הייתי חדורה תחושת שליחות אדירה גם כשישבתי תחת גגון בתחנת רענון למשאיות כשפני נוטפות זיעה ומשב רוח אקראי, חם ויבש, מאדה את הלחות מהגופייה הדקה שלבשתי.

חמש דקות, אמרתי לעצמי, חמש דקות. אם אשאר כאן יותר זמן, המקום המצוין במפה עלול להתרחב. על שלט חוצות לצד הכביש המהיר נכתב בירה שֵייפֶר - כשמתחשק לך יותר מאחת. ציפור כחולה נחתה על ענף של שיח אוג שצמח מתחת למוטות הגבוהים שעליהם ניצב השלט. הציפור גלשה על הענף החלקלק, ונוצותיה בצבע כחול מושלם נראו כמו היו פרי של ריסוס מקצועי. חשבתי על פֶּט ניקסון, על עיניה הכהות הנוצצות ועל חליפותיה הרשמיות המעוטרות בחרוזים ונוקשות מעמילן ועל שׂערה הצבוע בגון ויסקי ומעוצב כגל קפוא.

הציפור פלטה שריקה קצרה, צליל בודד של צהרי היום, שאבד בזמזום הגלגלים של צינורות ההשקיה שנמתחו עד אינסוף מעבר לכביש המהיר. פט ניקסון באה מנבדה, כמוני, וכמו הציפור העדינה הזו, הבּלוּבֶּרד שהיא סמל המדינה, הכחולה כל כך על רקע היום הזה. היא היתה בחורה קשוחה עם יופי של מכון קוסמטיקה זול שהפכה לגברת הראשונה. עכשיו בטח נקבל את רוזלין קרטר עם קולה החדגוני ופרצופה הפשוט, הרחב והידידותי למראה, הקורן מטוב לב. דווקא פט ריגשה אותי.

אנשים שקשה יותר לאהוב מציבים אתגר, ובגלל האתגר קל יותר לאהוב אותם. אתה שואף לאהוב אותם. אנשים שמעוניינים באהבה קלה, לא באמת רוצים אהבה.

שילמתי על הדלק כשברקע קולותיהם של גברים ששיחקו במשחק וידיאו שנקרא "נהג לילה". הם ישבו בתאים שדימו תא־טייס, עם כיפת פיברגלס נוצצת ומושב נמוך, לפתו את ההגה בכוח עד שמפרקי אצבעותיהם החווירו וטלטלו אותו בתזזיתיות בניסיון להתחמק ממחזירי האור על הגדרות שבצדי הדרך.

תאי הפיברגלס היטלטלו והתנדנדו כשהגברים ניסו להטות את ההגה ולחמוק מהאסון, והיו מקללים וחובטים בהגה בזעם בכרית כף היד כשנשרפו והתרסקו. כך זה היה בעוד כמה תחנות רענון שעברתי בהן.

ככה הם נרגעו מהנהיגה. אחר כך סיפרתי את זה לרוני פוֹנטֵיין. חשבתי שזה יצחיק אותו מאוד, אבל הוא לא צחק. הוא אמר, "אה, כן. זה העניין בחופש." "איזה עניין?" שאלתי. והוא ענה, "שאף אחד לא רוצה בו."

בובי, הדוד שלי שהתפרנס מהובלת עפר, שכב בבית החולים בדקות האחרונות לחייו וניסה למתוח את רגלו וללחוץ על קלאץ' דמיוני. גופו היה נחוש להפעיל את משאית הרכינה שלו, והוא בלם והחליף הילוכים בשעה שטס במיטת האשפוז לעבר מותו. "הוא מת בעבודה," אמרו שני בניו באדישות.

בובי היה רשע מכדי שהם יאהבו אותו. עד אז סקוט ואנדי נאלצו לגרז את המשאית של בובי כל יום ראשון, ואילו בימי ראשון אחרי מותו היה להם זמן לגרז את המשאיות שלהם. בובי היה אח של אמא שלי. בילדותי גרנו כולנו יחד. אמא שלי עבדה בלילות, ובובי שימש לנו כהורה.

אחרי שגמר לנהוג במשאית הוא היה יושב עירום מסיבה בלתי מוסברת, צופה בטלוויזיה ומאלץ אותנו להעביר עבורו תחנות כדי שלא יצטרך לקום. לעצמו הוא הכין סטייקים גדולים ואותנו האכיל באטריות בהכנה מהירה. לפעמים הוא לקח אותנו לקזינו והשאיר אותנו במגרש החניה, שם שיחקנו בטילים תוצרת בית שהכנו מבקבוקי שתייה.

לפעמים הוא שיחק ברולטת כביש, כשאני, סקוט ואנדי יושבים במושב האחורי ומכסים את העיניים. אני נצר למשפחה של אנשים פזיזים ולא רגשנים. סנדרו השתמש בזה נגדי מדי פעם. הוא טען שנכנסתי לחייו על מנת לענות אותו, כשבעצם זה היה לגמרי הפוך.

הוא התנהג כאילו הוא מאוהב בי קשות, אבל אני הייתי זאת שמאוהבת בו. הכוח היה כולו בידיים של סנדרו. הוא היה אמן מצליח, מבוגר ממני בארבע־עשרה שנה, גבוה ונאה למראה בבגדי עבודה ובמגפיים שחרטומיהם מצופים פלדה - מסוג הבגדים שלבשו בובי וסקוט ואנדי, אבל כשסנדרו לבש אותם הם הפכו אותו למשהו אחר: בחור עם ירושה משפחתית שיודע להשתמש באקדח מסמרים ובמקדחה.

אדם שהכסף לא ניוון אותו, שנראה אלגנטי גם כשהוא מתלבש כמו פועל או קבצן, ושאף פעם לא מתעכב על השאלה אם הוא שייך (שאלה שהיא עצמה מעידה על אי־שייכות).

בלופט של סנדרו, מעל שולחן העבודה, היתה תמונה שבה הוא עושה פוזה על הספה ליד מורטון פלדמן המרכיב משקפיים בעובי תחתית של בקבוק, כרגיל. סנדרו, שנראה שם קריר ומרוחק, מניף כלפי מעלה רובה ציד טעון שקנהו משמש כמחצית של האות X החוצה את התמונה באלכסון, כאילו הוא חותך אותה.

זה היה תצלום בשחור־לבן אבל ניתן להבחין בגוון התכלת־לבנבן הזאבי של עיניו של סנדרו, ששיווה לו מראה כוחני, קר וערמומי. התמונה צולמה ברַיינבֶּק שבניו יורק, בביתם של גלוריה וסטנלי קַסל, חבריו.

הם הרשו לסנדרו לירות בשטח שלהם ברובים ובאקדחים שאסף, שאת חלקם ייצרה החברה בבעלות משפחתו בטרם פרשה מעסקי הנשק. כלי הנשק האהובים עליו ביותר היו רובי ציד, הוא אמר שאם צריך באמת להרוג מישהו, רובה ציד הוא הכלי המתאים ביותר. זאת היתה דרכו לבשר בקצרה, בקול שיש בו שמץ מבטא איטלקי, שאם יהיה צורך בכך, הוא מסוגל להרוג אדם.

נשים הגיבו אליו. הן התחילו איתו ממש מול העיניים שלי, כמו למשל בעלת הגלריה הלן הלנברגר, יוונייה חמורת סבר אך יפהפייה שלבשה שמלה שחורה קטנה ואספה את שׂערה על הקודקוד כאילו השנה היא תמיד 1962 . פגשנו אותה ברחוב ספרינג רגע לפני שנסעתי לרינו להביא את המוטו ואלרה למסע הזה.

הלן הלנברגר, בשמלתה הצמודה ובנעלי העור השטוחות, כשהיא אוחזת את ארנק העור השחור הגדול שלה כאילו היה ארגז כלים, אמרה שהיא נורא רוצה לבקר בסטודיו של סנדרו. האם הוא רוצה שהיא תתחנן?

היא הניחה יד על זרועו כאילו היא לא מתכוונת ללכת עד שיגיד כן. סנדרו הציג אז בגלריה של ארווין פרֵיים. הלן הלנברגר רצתה לגנוב אותו משם. הוא ניסה להסיח את דעתה בכך שהציג אותי לא כחברתו אלא כ"אמנית צעירה, שזה עתה גמרה ללמוד", כמו לומר, אותי את לא יכולה לקבל, אבל אולי תשקלי לקחת אותה. היא נאלצה למצוא לה דרך לעקוף את ההצעה שלו כדי להמשיך ללחוץ שיזמין אותה לביקור בסטודיו.

"יש לָך תואר באמנות מ... איפה?" היא שאלה.
"יו־אן־אר," אמרתי. ידעתי שהיא לא תכיר את ראשי התיבות של האוניברסיטה.

"היא מושפעת מאמנות אדמה," אמר סנדרו. "והרעיונות שלהם מעולים. היא עשתה סרט נהדר על רינו."

הלן הלנברגר ייצגה באותה תקופה את אמני האדמה הידועים ביותר, אמנים יציבים בשיא הקריירה, ולכן הרגשתי נבוכה במיוחד כשהוא התעקש לספר לה עלי ועל היצירות שלי. עדיין לא הייתי מוכנה להציג אצל הלן הלנברגר, ולכן הרגשתי שסנדרו מעליב אותי בהעמדת הפנים הזאת. ייתכן שהוא לא התכוון אבל ייתכן שכן, ושהוא נהנה להציע אותי במקומו מתוך איזה הומור מעוּות.

"באמת! מאיפה אמרת שאת -" היא שאלה בהתעניינות מעושה, רק על מנת לרצות אותו.

"מנבדה," אמרתי.

"נו, אז עכשיו את יכולה באמת ללמוד על אמנות," היא חייכה אליו כאילו היו שותפי סוד. "אם את מסתובבת עם סנדרו ואלרה. הוא מנטור מעולה בשביל מישהי שהגיעה מ... איידהו?"

"רינו," אמר סנדרו. "היא יוצאת לשם עכשיו לעבוד על משהו. לצייר פס על מישורי המלח. זה יהיה נהדר. ושנון. יש לה רעיונות ממש שנונים בקשר לקווים ולרישום."

הוא ניסה לכרוך את זרועו סביבי אבל אני התרחקתי ממנו. ידעתי איך אני נראית בעיניה של האישה היפהפייה הזאת ששכבה עם חצי מהאמנים שייצגה, וזאת לדברי רוני פונטיין, שהיה אחד מהם. אני הייתי בסך הכול אי־נעימות קלה העומדת בדרכה לייצג את סנדרו.

"אז את נוסעת מערבה?" היא שאלה לפני שדרכינו נפרדו, ואז תחקרה אותי על פרטי הנסיעה שלי בהתעניינות שלא עשתה רושם כן במיוחד. רק זמן רב לאחר מכן נזכרתי ברגע הזה וחשבתי עליו לעומק. אז את נוסעת מפה? לרינו, לאיידהו, למקום רחוק כלשהו.

כשהתכוננתי לנסיעה, סנדרו התנהג כאילו לא אחזור לעולם, כאילו שאני מותירה אותו בודד וגלמוד ושהוא מתכוון לשאת את גורלו זה בהכנעה. הוא דיבר בחוסר התלהבות על הפגישה שסחטה ממנו הלן הלנברגר.

"את מפקירה אותי כאן למאכל הנשרים," אמר. "כשאת תדהרי על פני מישורי המלח, המתחרים האנונימיים שלי יבהו בך כמו חבורת אידיוטים מריירים. זה מה שאת עושה," הוא אמר, "את מהממת, את כמו הלם חשמלי של נעורים, והם לא יהיו מסוגלים להבין מה נפל עליהם בכלל."

כשמתחשק לך יותר מאחת. ישבתי בתחנת הרענון כשפנַי אל שלט החוצות הזה וחשבתי בתמימותי שדי יהיה באנרגיית הנעורים שלי. המפורסם בחבורת אמני האדמה של הלן הלנברגר היה רוברט סמיתסון, שנפטר שלוש שנים קודם לכן, כשלמדתי באוניברסיטה. למדתי עליו ועל "המזח הלולייני" שתכנן מהספד בעיתון ולא במחלקה לאמנות שלי, שהיתה פרובינציאלית ושמרנית (היה צדק באמירתה הסנובית של הלן, כי באמת למדתי מסנדרו יותר מאשר בלימודי האמנות הרשמיים).

הקבלן שבנה את "המזח הלולייני" הסביר כמה מסובך היה לבנות אותו על בוץ רך כל כך ואמר שהוא כמעט איבד שם ציוד יקר מאוד, סיכן את אנשיו ואת הדחפורים שלו והתחרט על כך שלקח על עצמו את ביצוע העבודה הזו, ואז הופיע האמן במדבר ביוּטה בקיץ, בטמפרטורה של 48 מעלות ויותר, לבוש במכנסי עור שחורים.

סמיתסון צוטט כאומר שזיהום האוויר והתעשייה יכולים להיות דבר יפהפה, ושהוא בחר למקם את הפרויקט שלו דווקא באזור הזה של אגם המלח ביוטה, שם לא גדל דבר מלבד אצה אדומה בגלל רמת המליחות הגבוהה מאוד שנגרמה מקידוחי הנפט וניתוקו ממקור מים חיים. מיד רציתי לחזות בדבר הזה שיצר אמן ניו יורקי במכנסי עור, שראה לנכון להתעניין במה שאני הכרתי היטב כערימת הפסולת הגדולה של מערב ארצות הברית.

נסעתי לשם, חציתי את חלקה העליון של נבדה וירדתי ממש ליד גבול יוטה. התבוננתי במים, שנשאו סחופת משונה, קפואה, לבנה ומסמורטטת. ערימות הסחופת הלבנה נראו כמעט כמו שלג, אבל הן רטטו ונעו בקלילות כמו פתיתי סבון. צמחי המדבר המשוננים שלאורך החוף היו מצוּפּים מעטה פרוותי של מלח לבן. המזח היה שקוע, אבל אפשר היה לראותו מבעד לפני המים.

הוא היה עשוי מאדמת בזלת כמו זו של חוף הים, שעוצבה במבנה אחר. הרעיונות הטובים ביותר הם לא פעם פשוטים מאוד, אפילו ברורים מאליהם, אלא שאיש לא חשב עליהם קודם לכן. הבטתי במים ובחוף המרוחק של האגם, אגן ענק של ריקנות, סלעים משוננים, שמש גבוהה, דממה. החלטתי לעבור לניו יורק.

זה היה אירוני, בהתחשב בעובדה שהאמן עצמו בא במיוחד מניו יורק למערב כדי להוציא אל הפועל את חלומותיו על המערב. אני הייתי מהעולם הזה, מעולמם של חובשי הקסדות ונהגי המשאיות שנראה לאמני האדמה רומנטי כל כך.

אז למה הלן הלנברגר העמידה פנים שהיא מתבלבלת בין איידהו ונבדה? ככל שהדבר אירוני, עובדה היא שאמן צריך לעבור להתגורר בניו יורק על מנת להפוך לאמן של מערב ארצות הברית. אם זה מה שארצה להיות.

סנדרו הצהיר, "היא מושפעת מאמנות האדמה," אבל הוא גם אמר זאת כדי להסביר מדוע הוא מבלה עם אישה צעירה כל כך, ללא אילן יוחסין או הישגים של ממש. למעט המילה שלו.

כשהייתי קטנה וגלשתי בשלג של הרי סיירה, הרגשתי שאני מציירת על פניו של ההר בקווים גדולים, חזקים ומלאי חן. ככה התחלתי לצייר, סיפרתי לסנדרו, כשהייתי ילדה קטנה, בת חמש או שש על מגלשי סקי.

מאוחר יותר, כשהציור הפך לי להרגל, לדרך חיים, לאופן שבו סימנתי את הזמן, חשבתי תמיד על גלישה. כשהתחלתי לעסוק בסקי תחרותי והתחריתי במסלולי סלאלום וגרנד סלאלום, הרגשתי כאילו אני עוברת על קווים שכבר צוירו, והאתגר הטכני שהאפיל על האתגר העיקרי, לסיים כמה שיותר מהר, היה לא לצאת מהקווים, לעבור במהירות בין השערים ולא להותיר אף סימן, כיוון שככל שסכיני המתכת שבתחתית המגלש ננעצו חזק יותר בשלג, הם הותירו בו חריצים עמוקים שהאטו את מהירות הגלישה. המטרה היתה לא להתיז רסיסי שלג בשובל.

לא להשאיר עקבות. לשמור על קו גלישה אחיד ולהשתדל שלא להטות את המגלשים. גלשתי בקו גבוה ומתמשך, ללא פיתולים או טלטולים פתאומיים, וכך חמקתי מהתלמים שנוצרו סביב שערי הבמבוק ותחתיהם - תלמים אשר הפכו לשוחות עמוקות כשהשלג היה רך - ודהרתי אל קו הסיום.

תחרות סקי היא ציור בזמן, אמרתי לסנדרו. סוף סוף מצאתי מישהו שהקשיב לי ורצה להבין: שני הדברים האהובים עלי ביותר היו ציור ומהירות, וסקי היה שילוב של שניהם. ציירתי על מנת לנצח.

בחורף הראשון שבו יצאתי עם סנדרו, נסענו בחג המולד לביתם של בני הזוג קסל בריינבק. בלילה ירד שלג כבד, ובבוקר שאלתי מגלשי קרוס קאנטרי וגלשתי על האגם הקפוא תוך שאני מציירת איקס לכל רוחבו ואז צילמתי את העקבות. "זה נראה טוב," אמר סנדרו, "האיקס שלך." אבל אני לא הייתי מרוצה.

העקבות נראו מאומצים מדי, ומקלות הסקי הותירו סימנים עמוקים בכל כמה מטרים. גלישת קרוס קאנטרי היא כמו ריצה. כמו הליכה. מהורהרת ואירובית. העקבות ייראו טוב יותר אם הם יהיו נקיים, אם יוטבעו במהירות לא רגילה. ביקשתי מבני הזוג קסל להשתמש בטנדר שלהם. עשינו שמיניות על האחו המכוסה בשלג שמעבר לאגם הקפוא, אני סובבתי את ההגה כמו שלמדתי מסקוט ואנדי, וסנדרו צחק כשגלגלי הטנדר החליקו.

התוויתי סימנים רחבים ומעגליים באחו וצילמתי אותם. אבל מדובר היה רק בבילוי בחופשה. אמנות, כך חשבתי, צריך ליצור מתוך בדידות ועצב. הרגשתי שעל מנת ליצור צריך להסתכן, להסתכן באמת.

חמש דקות ההפסקה שלי בתחנת הרענון כמעט נגמרו. קלעתי שוב צמה בשיער, שהיה מלא קשרים בגלל הרוח ונמעך פה ושם מהריפוד של הקסדה.

הנהגים התווכחו על צבע של אחת המשאיות. משאית סגולה שנצצה כמו קרטיב ענבים בשורת הסמיטריילרים. כוס קולה שנזרקה לעבר שבכת המשאית הכריעה את הוויכוח תוך חבטה ושקשוק של קוביות קרח. הגברים צחקו והתחילו להתפזר.

נבדה היתה גוון, אור, שממה שהיו חלק ממני. אבל שובי לכאן עכשיו, אחרי שעזבתי, היה שונה. הייתי כאן לא כי נתקעתי אלא מפני שבאתי לעשות משהו. לעשות ולחזור לניו יורק.

אחד הנהגים פנה אלי כשעבר. "זה שלך?"
לרגע חשבתי שהוא מתכוון למשאית. אבל הוא הורה בסנטרו לעבר המוטו ואלרה.
אמרתי שכן והמשכתי לקלוע את הצמה.
הוא חייך באופן ידידותי. "את יודעת מה?"
החזרתי לו חיוך.
"את תיראי הרבה פחות טוב כשיגרדו אותך מהכביש לשק גופות."

כל כלי רכב המוביל בעלי חיים חייב להישקל. עברתי על פני תחנת השקילה. חלפתי בקלילות דרך ההילוך השלישי אל הרביעי והאצתי לשבעים מייל בשעה. ראיתי את פסגותיהם המשוננות של הרים גבוהים המכוסות בשלג עבש, שצבעו נראה כמו גוון של גרביונים חומים מבעד לאובך המדברי. כעת נסעתי במהירות של שמונים.

את תיראי הרבה פחות טוב. אנשים אוהבים לראות שחורות. משכתי את המצערת אל מעבר לקו האדום של הסל"ד עדיין בהילוך רביעי, והמתנתי.

לפנַי, במסלול הימני, הבהבו פנסיו של משהו כסוף... סגרתי מצערת מבלי להוריד הילוך. כשהתקרבתי, זיהיתי את חלקו האחורי, המעוגל, של אוטובוס גרייהאונד. זה מחשל את האופי, היתה אמא שלי אומרת. היא נסעה באוטובוסים לבדה בשנות החמישים המוקדמות. זה קרה לפני שנולדתי, סיפור שאף פעם לא הבנתי ושלא נשמע לי ממש טוב, אישה צעירה מסתובבת לה במדינה לבד באוטובוסים, שוטפת פנים במים קרים בחדרי שירותים של תחנות דלק.

המראות עברו בראשי כמו סרט שחור־ לבן קונטרסטי, האור עשוי פסים־פסים, נשים נואשות נחנקות במקרה מחוטי טלפון, או שהן לבד עם הכסף, לוגמות משקאות על חוף ים מעונן ומרכיבות משקפי שמש גדולים. החיים של אמא שלי לא היו זוהרים במיוחד. היא היתה מרכזנית, ואם משהו בעברה הזכיר בכלל פילְם נואָר, הרי שמדובר היה רק בהיבט המחוספס, הקשור לכך שהיא היתה נקבה, ענייה ובודדה.

בסרט, מצב כזה היה יכול להיות נקודת מוצא לפרשיית אהבים, אבל בפועל הדבר משך אליה רק את אבא שלי. הוא עזב כשהייתי בת שלוש. כל המשפחה אמרה ברוך שפטרנו, ושדוד בובי יהיה לי אבא טוב יותר מהאבא האמיתי שלי.

כשהתקרבתי לאוטובוס והתכוונתי לעקוף אותו, ראיתי שהחלונות שלו מסורגים ומוחשכים. אדי האגזוז נפלטו באופן חופשי מחלקו התחתון והרופף, ועל הצד היה כתוב רשות בתי הסוהר של נבדה. בית סוהר נייד, עם נוסעים שלא יכולים להביט החוצה. אבל אולי גרוע יותר להביט החוצה. פעם, בילדותי, הקפתי באופניים את בית הכלא המחוזי וראיתי גבר שהביט בי ממרום חלונו המסורג.

ירד גשם דק. הפסקתי לדווש והבטתי למעלה על פרצופו הקטן, המוקף שיער בלונדיני שמנוני שקרא תיגר על חוקי המשיכה. הגשם היה כמעט בלתי נראה. הוא הוציא יד מבעד לסורגים. כדי להרגיש את הגשם, חשבתי. הוא עשה לי אצבע משולשת. "את החופש יש לשמור ליום סגריר," כתב מישהו על קיר השירותים בבר של רוּדי בסוהו, מקום שבו אהבו סנדרו ורוני לשתות.

הכתובת נשארה שם בגובה העיניים מעל הכיור כל הקיץ. אף אחד לא כתב משהו בתגובה או מחק אותה. רק הציווי הסתום הזה מול העיניים כששוטפים ידיים.

עקפתי את האוטובוס, שילבתי להילוך חמישי והאצתי לתשעים מייל, כפי שהורתה בהחלטיות המחט הכתומה שבמד־המהירות השחור שלי. התחפרתי מאחורי מגן הרוח הקטן. נדלקתי על המגן הזה מיד כשראיתי את האופנוע בחנות ברינו, שם קניתי אותו. צבע מטאלי ירקרק־כחלחל, כמו צבעו של כפור עמוק.

זה היה מודל סופר ספורט 650 חדש לגמרי. למעשה זה היה מודל 77 ' - של השנה הבאה. הוא היה כל כך חדש, שלאיש בארצות הברית, חוץ ממני, לא היה כזה. לא ראיתי קודם לכן מוטו ואלרה בצבע הזה. האופנוע שהיה לי באוניברסיטה היה מודל 65 ', לבן.

רכבתי על אופנוע מגיל ארבע־עשרה. התחלתי ביער שמאחורי הבית שלנו, עם סקוט ואנדי, שלהם היה אופנוע יאמהה די־טי, אופנוע השטח האמיתי הראשון. לפני שלמדתי לרכוב, היו בני הדודים שלי מרכיבים אותי על אופנועי הסקרמבּלֶרס שלהם, אופנועי כביש שהם התאימו אישית לצורכיהם ובלי רגליות לנוסע. הייתי צריכה להושיט את הרגליים לצדדים כדי לא לחטוף כווייה מהאגזוז.

היה אסור לנסוע בכביש עם האופנועים האלו, שלא היו בהם פנסים ולוחיות רישוי, אבל רכבנו עליהם בכל רחבי רינו כשסקוט או אנדי לפנים ואני מאחור, רק לא ליד הבית שלנו, כי אמא שלי אסרה עלי לרכוב איתם. החזקתי חזק כשהם הרימו את הגלגל הקדמי באוויר או קפצו ונאלצתי ללמוד מהר לתת אמון. לא בסקוט ובאנדי, שאחד מהם הרים את הגלגל הקדמי גבוה מדי והפך את האופנוע כשאני עליו (זה היה לפני שהוא למד לשלוט בפמפום של דוושת הרגל כדי להטות את האופנוע כלפי מעלה), והשני קפץ מעל תלולית עפר באיזה אתר בנייה ואמר לי להחזיק חזק.

זה היה אנדי. כשהוא נחת, חזית האופנוע נטתה למטה בזווית חדה מדי ושנינו עפנו קדימה. לא נתתי אמון בכישורים שלהם כי לא היתה לי שום סיבה לכך מאחר שהתרסקנו שוב ושוב, אבל נתתי אמון בצורך להסתכן, בחשיבותו של הצורך הזה.

באוניברסיטה קניתי מוטו ואלרה, ואחר כך מכרתי אותו כדי לעבור לניו יורק. נדמה היה לי שאחרי שאעבור לגור בעיר הגדולה כבר לא יהיה לי עניין באופנועים, ואולי זה מה שהיה קורה לולא פגשתי את סנדרו ואלרה.

נסעתי במהירות של מאה מייל בשעה תוך שאני משתדלת לנווט כמו שצריך בתנוחתי הכפופה, בשעה שחרקים זמזמו והתרסקו על מגן הרוח.

אסור היה לי לאבד ריכוז בנהיגה. זאת התאבדות. הרי הבטחתי לעצמי שלא אעשה את זה. קרון שגרר חיפושית פולקסווגן נסע בנתיב השמאלי באטיות מרגיזה. נדמה היה שהוא ממש עומד במקום. התקיימנו בשתי מציאויות נפרדות: מהירה ואטית. אין מציאות קבועה אחת, רק אובייקטים בתנועה מנוגדת.

אפילו האדמה נעה כל הזמן. לפתע מצאתי את עצמי דבוקה לפגוש של החיפושית הנגררת ונאלצתי לסטות אל הנתיב הימני. מצב הכביש היה גרוע ולפתע נתקלתי במהמורה והגלגל הקדמי שלי יצא מכלל איזון. קפצתי ונטיתי הצדה. חלקו הקדמי של האופנוע היטלטל בטירוף.

לא העזתי לגעת בבלם. ניסיתי לצאת מהסחרור. זגזגתי לאורך הנתיב שלי וחשבתי שתכף אתרסק עוד הרבה לפני מישורי המלח. אבל אז הגלגל הקדמי התאזן וחזרתי לנתיב השמאלי, שם היה מצבו של הכביש טוב יותר. הסחרור הזה היה קריאת ההשכמה שלי.

היה לי מזל שלא התרסקתי. "המהירות היא זכות יסוד", אמרה הסיסמה החדשה של הונדה, אבל המהירות אינה זכות. המהירות היא שביל שמפריד בין חיים למוות, ובני המזל יוצאים בצד של החיים.

לפנות ערב עצרתי לתדלק. השמים נצבעו בגוון כחול קר וכוכב בודד בער בהם, נקב של אור רך ובוהק. מכונית נעצרה בצד השני של משאבות הדלק ובתוכה שמעתי גבר ואישה מדברים. הגב

ר פתח את מכסה הדלק ותקע את קצה הצינור לתוך פתח המכל כאילו נדרש לשם כך כוח רב. ואז הוא נענע אותו פנימה והחוצה בתנועה מגונה. גבו היה מופנה אלי. התבוננתי בו כשחיכיתי שהמכל שלי יתמלא. כשגמרתי, האישה יצאה מהמכונית. היא הביטה לכיווני אבל נדמה היה שהיא לא מבחינה בי.

"אתה כבר בחרת," היא אמרה. "ועכשיו תורי לבחור, חתיכת סוטה."

בשל האור ההולך ומתעמעם, הכחול המעמיק מעלינו וקולות החרקים שהתעוררו לחיים עם השקיעה, נשמעו קולותיהם קרובים ואינטימיים. "את קוראת לי סוטה, אחרי כל מה שביקשת ממני לעשות? ועכשיו אני הסוטה?"

הגבר משך בבת אחת את קצה הצינור ממכל הדלק שלו וטלטל אותו לעבר האישה. דלק ניתז על רגליה החשופות. הוא חזר למלא את המכל. כשגמר, במקום להניח את הצינור בחזרה במקומו, הוא שמט אותו על הארץ כאילו גמר להשקות את הגינה בצינור.

הוא שלף קופסת גפרורים מהכיס והתחיל להצית ולהשליך אותם לכיוונה של האישה. הגפרורים הבוערים ציירו קשת באור היורד וכבו עוד לפני שהגיעו אליה. הדלק טפטף על רגליה. הוא הצית גפרורים בזה אחר זה ואז השליך אותם לעברה, ניצוצות קטנים - איוּם, או הבטחה - שכָּבו מיד.

"אתה מוכן להפסיק כבר?" היא אמרה והספיגה את רגליה במגבות נייר כחולות ששלפה ממתקן ליד המשאבות.

הפנסים הכסופים הנטויים שמעלינו התעוררו לחיים בקול זמזום. משאית שחלפה על הכביש המהיר הסמוך הפעילה את בלמי האוויר שלה.

"הֵיי," הוא אמר. הוא תפס תלתל משערה.

היא חייכה אליו כאילו הם יוצאים לשדוד יחד בנק.

הלילה ירד כאן בבת אחת. המשכתי הלאה בשעה שהחושך שינה את המדבר, שנראה נקבובי ועצום יותר עכשיו, על אף ששדה הראייה שלי הצטמצם לאלומת אור קלושה אשר כמו גררה אותי לאורך הדרך שנפרשה מולי.

האפלה העצומה הזאת נוקבה רק לעתים רחוקות על ידי אור ניאון קלוש מתחנת דלק אחת או שתיים לאורך הכביש. חשבתי על הגבר שניסה להצית את האישה. הוא לא ניסה להצית אותה. ישנם מעשים שגם אם הם אמיתיים, הם בסך הכול מחוות. הוא בעצם אמר, "ומה אם כן?" והיא בעצם אמרה, "קדימה, תדליק."

כשהעפלתי מהשכבות התחתונות החמות של הפַּרְפֶה המדברי הזה אל העליונות, הצוננות יותר, הלך האוויר והתקרר. הרוח עשתה כמיטב יכולתה לחדור מבעד לבגדי העור שלי.

לא חשבתי שיהיה קר כל כך. האצבעות שלי קפאו כל כך, שרק בקושי הצלחתי לתפעל את ידיות הבלם כשהגעתי ליעד שקבעתי לעצמי, עיירה קטנה עם בתי קזינו גדולים על גבול יוטה, שבשמי הלילה שלה מתנוסס שמו של דַיימונד ג'ים באותיות מוזהבות מהבהבות. איך אפשר להגיד שאורות ניאון אינם יפהפיים? הם קיפצו וריקדו ורדפו אחרי השובל של עצמם.

אבל שלטי המוטלים שלאורך הרחוב הראשי הצהירו באותיות כתומות לוהטות שהם מלאים לגמרי. עצרתי באחד המוטלים המלאים, שמגרש החניה שלו היה עמוס במשאיות גרר עם מכוניות מרוץ, וקיוויתי שמישהו ירחם עלי. קילפתי מעלי במאמץ את הכפפות, ולאחר שהסרתי אותן הצלחתי רק בקושי לפתוח את אבזם הרצועה של הקסדה. הידיים שלי התרגלו לבצע שתי משימות בלבד, ללחוץ על המצערת ועל הבלם.

ניסיתי להוציא כסף ואת הרישיון מהארנק אבל אצבעותי הקפואות עדיין סירבו לבצע את הפעולה הבסיסית הזו. אחרי מאמץ רב הצלחתי להזיז אותן שוב. לבסוף, הורדתי את הקסדה ונכנסתי למשרד.

האישה שישבה שם אמרה שהם מלאים לגמרי. מאחוריה הגיח גבר, בערך בן גילי. "אני אטפל בזה, לורה." הוא אמר שהוא הבן של הבעלים ואני נמלאתי תקווה זהירה. הסברתי לו שרכבתי מרינו ושאני צריכה מקום לישון, כי מחר אני מתחרה במישורי המלח.

[...]