ודאות

ודאות הוא רומן רב-דורי, חוצה גילים ויבשות, שמפגיש בין אנשים מתרבויות שונות. הסיפור מתחיל בימינו ומתגלגל לאחור כאשר גייל, צעירה אינטליגנטית שמפיקה תכניות תיעודיות ברדיו בוונקובר, מתחילה להתחקות אחר העבר של הוריה במזרח אסיה שסועת המלחמות, מתוך אמונה שבמוקדם או במאוחר כל הדברים מתחברים זה לזה. סמוך למותה הפתאומי בנסיעה לאמסטרדם היא מספיקה להתיר כמה חוטים בחידת עברו הסבוך של אביה.

כשמתיו, אביה של גייל, היה ילד, הוא שוטט בפאתי הג'ונגל של סנדקן (שבצפון בורניאו, אינדונזיה) עם אהובת נעוריו אָני. הימים היו ימי מלחמה אפלים בתקופת הכיבוש היפני. המלחמה הורסת את משפחותיהם ומפרידה ביניהם, ומתיו מהגר לאוסטרליה, שם הוא נושא לאשה את קלרה ילידת הונג קונג, והם מהגרים יחד לקנדה ומביאים לעולם את גייל. אבל הקשר הלא פתור עם אני לא נותן למתיו מנוח, ושנים אחר כך הוא חוזר למלזיה כדי לברר את סוד העבר, שבסופו של דבר תהיה לו נגיעה בלתי צפויה בחיי הדמויות כולן.

זהו ספר מלא חיים, נוקב וחכם, ששואל שאלות על אובדן, על השלכותיה של מלחמה ועל האיכויות הגואלות של האהבה. דמויותיה של מדלן תיין מעוצבות להפליא ברומן ביכורים מרשים, סוחף ואינטימי.

"מדלן תיין כותבת כמו יהלום על זכוכית...
רומן ביכורים מאוזן ונוצץ." - אנבל ליון

"כותבת נפלאה. הממו אותי בהירות וקלות הכתיבה,
והזכות הרגשית." - אליס מונרו

"החן הפשוט והביטחון המלוטש של כתיבתה
הם יוצאי דופן." - אֶל

"עוצמה רגשית טהורה." - טיים

מדלן תיין - Madeleine Thien

מדלן תיין היא סופרת קנדית, ילידת ונקובר. ודאות הוא הרומן הראשון שלה, שיצא לאור בארה"ב, בבריטניה ובארצות רבות ברחבי העולם. קדם לו קובץ הסיפורים Simple Recipes, שראה אור כשהייתה בת עשרים ושש וזיכה אותה בארבעה פרסים בקנדה

מהדורה מחודשת של הספר

בעינינו, הפיזיקאים המשוכנעים, ההבדל בין עבר,
הווה ועתיד אינו אלא אשליה, גם אם תמידית.
אלברט איינשטיין, מתוך מכתב ניחומים
למשפחתו של מיכלאנג'לו בֶּסוֹ

הוא אמר שנוכל להתמודד עם הגרוע ביותר אם
פשוט נוותר על כמיהתנו לוודאות. אבל מי מאיתנו
מסוגל לעשות את הוויתור הזה?
מייקל איגנטייף, מתוך צורכי זרים

כאוס | ונקובר, קנדה
בתנועה שהיתה אמורה להיות העתיד, הסתובב אליה אַנסֶל, בין ערות לשכחה. הוא כרך את גופו סביב גֵייל, וחום גופה סחף אותו בחזרה לזרועות השינה. בוקר היה לאחר צהריים, שאר העולם חיכה בחוץ, אבל הוא וגייל רק קמו מן המיטה וגיששו אחר בגדיהם בידיעה שהיום ארוך.

עבודתה - קלטות וסלילי רשמקול - מפוזרת קצת בבית, קצת בעליית הגג של בית הוריה, וקצת במשרדה לשעבר. כשאנסל מקשיב להן, לעבודה הגמורה והלא־גמורה, איכות ההקלטה טובה, כאילו גייל עצמה בחדר, קולה משומר על רצועת סרט שרוחבה כחצי סנטימטר.

בחזית הבית יש חדר שמש, ושם שותה אנסל את הקפה שלו. מעבר לרחוב כורעת השכנה שלהם על הקרקע ומקצצת את הדשא במספריים. בגלל הרעש, היא אומרת. מכסחה מרעישה יותר מדי. היא באמצע שנות השישים לחייה, והשוליים הרחבים של כובעה מצלים על פניה. גייל, שגדלה בבית במרחק רחוב אחד מכאן, סיפרה פעם לאנסל שהיא זוכרת את האישה הזאת מקצצת את הדשא כשהיא עצמה היתה ילדה. "כל הילדים היו באים עם מספרי הפלסטיק שלהם ועוזרים לה. זאת היתה מעין תספורת שכונתית." מפעם לפעם נעמדת גברת צ'וֹ ומעסה את הגב התחתון שלה. היא מביטה לעבר אנסל היושב לבדו בחלון, ומרימה את ידה לברכו.

הקפה חם ומתוק. הוא עוצם את עיניו ושותה אותו, וכשהוא שב ופוקח אותן, גייל עדיין שם, נוכחוּת בחדר, הזרם התת־קרקעי של מחשבותיו.

השעה כמעט שבע. השמש כבר בשמים ומלכסנת על פני הבתים קרני אור חמים וזהובים. אמש לא הצליח להירדם, והבוקר הוא מרגיש שגופו חלול, חוט רופף הנכרך בטבעיות סביב עצמו. על השולחן שלפניו מונח צרור ניירות: דוח הרדיולוגיה של גייל, תרשים האק"ג שלה, שידיים רבות מדי נגעו וקימטו את דפיהם. בחוץ מתנועעים ברוח ענפי הדובדבן. העץ פורח במרס, ובאפריל הפריחה כבדה כל כך, עד שכל הענפים משתוחחים. במאי החצר היא ערמה מושלגת של עלי כותרת.

אנסל וגייל קנו את הבית הזה לפני עשר שנים, בראשית שנות התשעים. הוא בדיוק סיים את ההתמחות שלו, וגייל היתה מפיקה של תסכיתים ותוכניות תיעודיות ברדיו. הבית ממוקם בסְטְרַתקוֹנָה, השכונה הוותיקה ביותר בוונקוּבר. אפילו עכשיו עדיין עומדות על תלן בקתות הֵייסְטינגְז מִיל שבהן גרו הפועלים לפני מאה שנה. מעבר להמולה של צ'יינה־טאון, מרחף לבוֹ של מרכז העיר כתמונה התלויה על רקע הרי נוֹרְת שוֹר. המזרח והמפעלים נגלים לעין, וכמוהם בַּלֶנטַיין פּיר על המוני המְכולות הבוהקות בצבעיהן ומנופי המטען הגבוהים.

הבית שלהם הוא בית משוחזר בסגנון המלכה אן, ולו חלונות גַמלוֹן בקומות העליונות. בית בנוי היטב, לא מרשים במיוחד. בימים של רוחות סוערות נדמה לו שהוא מרגיש את קורות העץ של הבית מיטלטלות.

הבתים הקודמים שחלקו יחד היו דירות קטנות במרתפים או בעליות גג, ושניהם הצטנפו שם בין חפציהם. עכשיו יש בבית ספרים ותקליטים ופסנתר ישן. התיבה האינדונזית של גייל שגולפה ביד. המיקרוסקופ העתיק של אנסל; פעם, אחר צהריים שלם הם בחנו כל מיני דברים מבעד לעדשת המיקרוסקופ. הוא זוכר קליפת בצל, נהדרת בפשטותה, שתאיה מסודרים כמבנה לבנים.

ההכרה שהיא כבר לא כאן, שזה היה פתאומי ובלתי הפיך, ההכרה הזאת היא רגע אחד המתפזר על פני אלפי שעות, מחשבה בלתי פוסקת המנסה לשכוח את עצמה. ואז, משנכשלת, מנסה להתמקח, לשנות הכול, להירדם ולחזור לנקודה אחרת בזמן. "זמן," אמרה פעם גייל בעוד הוא נרדם בזרועותיה, "הוא הדבר היחיד שאנחנו צריכים."

בבית הספר היסודי של סְטְרַתקוֹנָה כבר החל שיעור הטאי צ'י של בוקר יום ראשון. הוא יכול לראות אותם מבעד לגדר בשעה שהוא צועד, סבים וסבתות באימוניות בצבעים זרחניים, נעים על המדרכה כחטיבה אחת, הד נזיל של סיבה ותוצאה. ציפור תולשת עלה מעץ. ידיים מפרידות בין שמים לארץ. גייל הכינה לו פעם רשימה של כל אלה. שמות אֶפּיים למחוות הקטנות ביותר. יחד הם צועדים בהחלטיות לאורך קווי הגיר ששורטטו למשחקי קלאס וכדור.

אנסל קונה לו ארוחת בוקר במאפיית "ניו טאוּן". אישה העונדת תג שם בלי שם נותנת לו שקית נייר מלאה בלחם חם. הוא ממשיך וחולף בצ'יינה־טאון על פני מכלי הדגים הנוגים. ירקות גודשים את השווקים, ופנסי הרחוב, שלא מזמן נצבעו באדום עליז, זוהרים באור שעות הבוקר המוקדמות.

אחרי הטקס, הלכו אחריה הפרחים בכל העיר, מרחוב הֵייסטינגז לשדרה ה־ 49 . הבתים פינו את מקומם לסנטרל פארק, וזה פינה את מקומו לבית הקברות. הפועלים סידרו את מעמדי הפרחים הגבוהים במעגלים סביב קברה לכדי יער מבושם. הוא נכנס לתוכו ובמרכז מצא אותה. כל לילה הפיל אותם הגשם, והרוח פיזרה את עלי הכותרת ברחבי בית הקברות, וכל יום הוא חזר והרים אותם. אחר צהריים אחד הוא הגיע בעיצומה של סערה. הוא הרים את הפרחים על המעמדים והם נפלו עליו. הוא אימץ אותם אל לבו ושב והרים אותם.

חצי שנה חלפה מאז, אבל הבוקר, בשעת הצעדה לאורך שביל חלוקי הנחל העובר ליד פוֹלְס קְריק, מחשבותיו חוזרות אל אותה חלקת אדמה קטנה ואל הפרחים שהניח שם אתמול. אֶד קַרני, חברו, הקדיש פעם בוקר שלם כדי לתאר באוזני אַנסֶל את מחשבותיו על חֲלוֹף הזמן. חִצו של הזמן מורה על שני כיוונים, העבר המתגלה במעופו בעוד אנו מועדים לאחור אל העתיד, מלאך ההיסטוריה של ולטר בנימין. אֶד התעמק בניסויים של מדענים שביקשו להסדיר את המקצבים היְמָמָתיים שלהם, במחזוריות של עשרים ושש שעות. "ברוב המקרים היתה המשטרה בעקבותיהם, מתוך סקרנות לדעת מה הם זוממים." השיחה הסתיימה בנקודה זו. אֶד חזר לכסח את המדשאה שלו, ואנסל המשיך ללכת.

עכשיו הוא יושב על המזח במפרץ ואוכל את ארוחת הבוקר שלו, בעוד הסירות העוגנות מיטלטלות עם הזרם. בוקר יום ראשון והעיר עדיין ישנה, אבל היא לידו, משכשכת את כפות רגליה במים. זה קורה בקו זמן אחר, בבוקר יום הולדתה האחרון של גייל, בסתיו ולא בקיץ. שיחתם האחרונה היתה שיחת טלפון, שיחת חוץ. זיכרונותיו נאבקים לא לשקוע, הזמן נע קדימה, ואנסל מרגיש את הפיצול בגופו. מחציתו האחת מוסיפה לחיות רגע אחר רגע, והאחרת אבדה לו ביום מותה.

אחר הצהריים הוא פוסע במורד הרחוב אל פינת קיפֶר ופּרינסֶס, אל בית הקומתיים של הוריה של גייל. בדרך הוא חולף על פני מדשאות יבשות, ממטרות מתיזות מים, שרטוטי קלאס עקומים, חץ מצויר בגיר ומלווה במילים "הומו סאפּיֶינס טיפוסי", מופנה לרגע אל כפות רגליו. כשהוא מגיע, הוריה של גייל במטבח. מתיוּ רוכן מעל הכיור, וקלרה עומדת ליד דלפק המטבח. אנסל משאיר את סנדליו על סף המטבח ונכנס יחף. כפות רגליו מתכסות מיד בקמח.

"הקדמת," אומרת קלרה בשמחה.

מפולת של ירקות ירוקים על הדלפק. משהו שמדיף ריח מתוק־ חמצמץ מתבשל לאטו על הכיריים. הוא אומר, "באתי לעזור."

אבא של גייל מסתובב, בידו האחת הוא עדיין אוחז בסכין קצבים. הוא נראה נחרד לשמע ההצעה.

"נהדר," אומרת קלרה. "יש לנו עוד המון זמן." היא מסמנת לו שיישב בכיסא מולה.

בעשור שהיה עם גייל, לא ניכר לעין שום שינוי בבית הזה. אפילו מתיו וקלרה עומדים במקומותיהם הקבועים, הרדיו מנגן חרש, החדר אפוף בדממה נעימה. קלרה מכינה כופתאות, והצפייה בה, כפי שאמרה פעם גייל, היא כצפייה בציפור הבונה את קִנה. נדמה שלא קורה הרבה, ואז פתאום מתגלה המבנה.

הוא עושה ככל יכולתו וצר כופתאות מעיגולי הבצק המפוזרים על הדלפק. היום מלאו שישה חודשים למותה של גייל.

בשעת עבודתם קלרה מספרת לו על המסעדה שהיתה בבעלות אביה בילדותה, והם מדברים על ארבע אחיותיה המפוזרות עכשיו ברחבי העולם. היא מסיטה קווצת שיער מאפירה ממצחה, וקצות אצבעותיה משאירים על עורה פס קמח דק. למקרר שמאחוריה מוצמדת גלויה - פתית שלג שצולם בעדשה רחבת־זווית - ששלחה לה אחותה השלישית מביקור בסנט פטרבורג. הוא אומר לה שפתית שלג הוא הדוגמה המובהקת לתלות חושית בתנאים ראשוניים.

"מה חושית?" שואל מתיוּ ובוחן אותו ממרומי משקפיו הדו־ מוקדיים.

אנסל אומר שצורת פתית השלג היא התיעוד המדויק של כל שינויי מזג האוויר שחווה הפתית בדרכו לקרקע, כמו טמפרטורה, לחות או זיהומים באטמוספרה. אבל בעיקר טמפרטורה.

"אם ככה," הוא אומר ומקמט את מצחו, "אנשים צדקו כל הזמן. אין שני פתיתים דומים."

אנסל מהנהן בחיוך. כל תוספת לגביש תלויה ברגע המסוים שבו נוצר ובמיקומו באטמוספרה. אפילו שוני קטן, כמו הבל פה או נגיעה קלה, יניב צורה אחרת, רצף אחר של סדר ומורכבות. מתיוּ מפסיק את עבודתו וחושב. קלרה מביטה עכשיו באנסל ובמנוד ראש מאשרת את הכופתאות שקרץ. "אין לך מושג כמה אוכל הכנו," היא אומרת ומנערת קמח מכפות ידיה. "אני חושבת שהיה מוצא חן בעיני גייל לדעת שאנחנו כאן, יחד."

השולחן ערוך לשמונה. גְלין מאדֶן, חברה ותיקה ועמיתה של גייל בתחנת הרדיו, יושבת ליד אנסל. מאז הלוויה הוא נפגש איתה רק כמה פעמים כדי לדבר על התוכנית התיעודית שגייל עבדה עליה כשמתה. מולם יושב אד קרני, ובנו סקוט יושב ליד גברת צ'וֹ. קלרה ומתיו יושבים זה ליד זה. הכיסא הריק והמקום הערוך על השולחן לימינו של אנסל מיועד לנשמות שהסתלקו מן העולם. כל מנות האוכל מוגשות בבת אחת, דג ברוטב חמוץ־מתוק, מרק קוקוס מתובל, אטריות ברוטב בוטנים ועוד כחצי תריסר מנות, ונדמה שהשולחן כורע תחת נטל המשקל.

אנסל מוזג יין וכמעט שופך אותו כשאד מכריז שהוא הביא את הבנג'ו שלו. "מישהו כאן יכול ללוות אותי?" הוא שואל.

"גלין, את מנגנת בפסנתר, לא?"

"כן, אבל אף פעם לא ניגנתי דואט עם בנג'ו."

העדשות במשקפיו של מתיו מתחילות להתערפל מהאוכל החם, והוא מסיר אותם ומניח אותם פרושים על השולחן. השיחה זורמת, ומתיו עדיין שותק, אבל בעיני אנסל הוא נראה רגוע, נינוח, במפגש הזה.

"אז מה תנגן לנו, אד?"

"אין סיבה לצחוק. יש לי רפרטואר מצוין. זה מעביר את הזמן." "זה הבנג'ו, אד. אתה צריך צ'לו."

"מה דעתכם על הֶרדי־גֶרדי? אין היום מספיק אנשים שמנגנים בכלי הזה."

זרועות מושטות מעל השולחן, מעבירות צלחות, ממלאות מחדש כוסות, ובחוץ עוטים השמים גוון ענברי חיוור ורך. אנסל מניח כף של בשר מתובל על עלה חסה, מטפטף על הבשר רוטב, ומגלגל את עלה החסה לגלילה קטנה. יש מנה של צדפות מוקפצות ברוטב שעועית שחורה, מנה של סרטני פְּראוּן ואפונה סינית. האוכל מרגיע את העצבים שמאחורי עיניו של אנסל.

גברת צ'וֹ רוכנת קדימה עם הכוס בידה. "אז על מה את עובדת עכשיו, גְלין?"

גלין מניחה את מקלות האכילה שלה. "משהו שנראה לי שיעניין מאוד את אֶד."

"אל תדליקי אותו."

"סרט תיעודי בנושא מרתק. הנפש שבּנו והגוף שאנחנו," היא אומרת. "זאת תמצית הרעיון, בכל אופן."

"אבל," אומר אד, "התמצית היא הנשמה."

גלין מחייכת. "טוב, הרעיון הוא לתעד את ההיסטוריה של הנפש, או לפחות מה שאנחנו יודעים עליה. דקארט חשב שיש חלק קטן במוח שדרכו נעה הנפש אל תוך הגוף." היא פונה אל אנסל. "עשר נקודות, דוקטור, אם תנקוב בשמו."

"בלוטת האצטרובל."

היא מרימה כוסית לחייו. "כל הכבוד. הפיזיקה ומכניקת הקוונטים נחשבות לעתים קרובות לחלוצות המדע. אבל תחום חלוצי אחר הוא אולי חקר המחשבה. איך תאי עצב ומוליכים עצביים מאפשרים מחשבה ורגש ודמיון שלא מתקבל על הדעת כי מקורם במשהו חומרי, בישות גופנית."

אד מחייך חיוך של ניצחון. "אז אולי נשמה היתה המילה הנכונה." "במובן מסוים."

בזמן שהאחרים מדברים, גייל כאן לידו, צוחקת בהנאה למראה שפע האוכל. היא מרימה את בקבוק היין ומוודאת שכל הכוסות מלאות.

אד נשען לאחור בכיסאו. "עכשיו תקני אותי אם אני טועה, אבל אחת הסיבות שאנחנו מתקשים כל כך לחקור את המוח היא שהוא מעין גיליון נייר גדול ומקומט. הרבה שטח פָּנים בחלל קטן מאוד, תחוב בין קפלים וכולי."

"כמו הריאות," אומר אנסל, תשומת לבו מתמקדת שוב במתרחש בשולחן. "שטח הפָּנים שם גדול משטח של מגרש טניס."

"אם ככה," אומרת קלרה, "אני מניחה שהאיברים החשובים ביותר ממוקמים במרכז וככה מוּעדים פחות להינזק?"

"כן ולא. יש איברים, כמו קליפת המוח, שממוקמים על פני השטח. אחרים, כמו התַלַמוּס והאַמיגְדָלָה, טמונים בפנים. אז המחשבה עולה מהאזורים השונים האלה שמתפקדים יחד, כמו יצירה מוזיקלית. המוח נשטף בפעילות. הסינַפּסות מגוּרות, נוצרים חיבורים. הנורה נדלקת."

אד מכה באצבע צרדה ואומר בלי שום קשר לנושא השיחה, "ידעתם שהשפמנון הוא בעצם לשון ואף צפים?"

"אם מדברים על סינַפּסות," אומר אנסל, "אז ביולוג אחד טבע את הביטוי 'אני מתחבר, משמע אני קיים'."

גלין מהנהנת. "זה נשמע מבטיח. אולי אשתמש בזה."

עיניהם נפגשות לרגע. אנסל, שהמילים יוצאות מפיו לפני שהוא מספיק לחשוב, אומר, "ואת מסיימת את התוכנית התיעודית של גייל."

קלרה מרימה את עיניה מצלחתה ומביטה בהם.

"כן, כמובן, אבל התוכנית היתה כמעט מוכנה. גייל כבר כתבה את התמליל." רגע אחר כך היא אומרת, "התוכנית הזאת היתה חשובה לה. היא היתה רוצה שתושלם."

דממה מביכה משתררת סביב השולחן. מתיו נוטל את משקפיו ובעדינות מקפל את זרועותיהם. גברת צ'ו לוגמת מהיין ואומרת, "את אמיצה מאוד. הילדה הזאת היתה כזאת פרפקציוניסטית. אני הייתי פוחדת לקלקל. היא מהסוג שלא יניח לך."

"שוב נשמות!" אומר אד. "זה מזכיר לי, אנסל, אני מקווה שאתה זוכר את החובות שלך ומקפיד שהצלחת הזאת תהיה מלאה." והוא מצביע על המקום הערוך לידו.

סקוט קרני נעמד, לוקח את בקבוק היין ומתחיל למלא מחדש את הכוסות. "יומנו של ויליאם סאליבן. לתוכנית התיעודית הזאת את מתכוונת?"

גלין מהנהנת.

קלרה לוקחת את כף ההגשה ומתחילה להעמיס עוד אוכל על צלחתה של גברת צ'ו. אנסל רואה את מתיו מושיט את ידו, מניח אותה על גבה של קלרה, אצבעותיו מרפרפות על שמלתה, לעודד אותה או את עצמו, אנסל מתקשה להחליט.

סקוט מוסיף ומוזג, מרוכז במשימה בזמן שהוא מדבר. "היומן היה שייך לחברה שלי, חברה ללימודים, קתלין סאליבן. כל העמודים היו מלאים מספרים. בעיניה זה היה יומן כי זה מה שאבא שלה אמר לה לפני שנים רבות. הוא התחיל לכתוב את היומן ב־ 1942 כששירת בצבא הקנדי בהונג קונג."

גלין ממשיכה ומספרת כיצד סאליבן המשיך לכתוב אחרי שהונג קונג נכבשה, אחרי שנפל בשבי היפנים, אף־על־פי שהעונש על כתיבת יומן היה הוצאה מיידית להורג. אבל בשנות השישים, כשסאליבן הראה את היומן למשפחתו, הוא עצמו שכח את שיטת הפענוח. לאחר מותו, שמרה קתלין היטב על היומן. בסופו של דבר היא שלחה אותו למומחים ברחבי העולם, בניסיון לפענח אותו. גייל העבירה עותק של היומן להארי יארסְמָה, מתמטיקאי וחבר מימי לימודיה האקדמיים בהולנד, בתקווה שיצליח לפענח אותו.

"אני עדיין זוכר שישבנו על המדרגות בחזית הבית שלכם וסיפרתי לגייל את הסיפור," אומר סקוט ופונה אל אנסל.

אחרי שהכלים פונו מהשולחן, הם יוצאים אל המרפסת האחורית. אד לוקח את הבנג'ו שלו ופורט על כמה מיתרים, ואז האב ובנו פוצחים בדואט: "לילה טוב" של החיפושיות, תוך כדי הקשה בכפות רגליהם לצלילי פריטתם הקצבית. הם מקצרים שיר של שלוש דקות לארבעים וחמש שניות. בתנועת ביטול קוטע אד את מחיאות הכפיים וממשיך היישר אל "לעולם לא, אהובתי". גברת צ'ו מתנדנדת קדימה ואחורה בכיסא הנדנדה החורק, מצטרפת ב"דה דה דה דה, דה דה, לעולם לא, אהובתי," ואומרת לאד, "אני שמחה כל כך שאתה בן גילי." הוא משקיע את כל כולו בנגינה.

"בחיים לא חשבתי שאיהנה לשמוע בנג'ו מנגן את זה." גלין עומדת במרחק־מה מהקבוצה, שעונה בגבה על קיר הבית.

סקוט פונה אליה. "תתפלאי כמה אנשים אומרים את זה. המוזר הוא שאבא למד לנגן על הכלי רק בשנות החמישים שלו. זה לא בא לו מהילדוּת או ממקורות מולדתו האבודה. זה משהו חדש בשבילו."

אנסל נשען על המעקה. מכאן הוא יכול לראות את ביתו, ולהבחין שבלי כוונה לא כיבה את האור בחדר השינה. בהשפעת היין האדום, נדמה לו שמישהי נשארה ערה ומחכה לו; שמישהי קוראת במיטה, וכשיבוא הביתה, הוא ירים את הספר הפתוח מעל החזה שלה ויניח אותו על השולחן. כשהוא מסתובב, הוא רואה שמתיו כבר עלה למעלה לנוח. קלרה וגברת צ'וֹ משוחחות ועוברות מסינית קנטונית לאנגלית וחוזר חלילה. גלין, אד וסקוט חזרו לדבר על הנפש. אד אומר, "ברגע מסוים, לאחר שיפענחו הכול, ייתכן שבני האדם מהסוג החדש ייאלצו לחיות בלי מסתורין. ואני תוהה לאן זה יביא אותנו."

גלין מסובבת במהירות את הכוס בין אצבעותיה ואז מנערת את טיפות היין האחרונות החוצה. "נראה שזה משהו שכל המדענים יכולים להסכים עליו. שהנפש מעולם לא היתה אמורה להבין את עצמה. המשימה העיקרית שלה היא לאסוף מידע מהחושים, למצוא דרך לצרף יחד את כל הידע הזה כדי שהגוף יוכל לחמוק מסכנה."

אד מנענע בראשו. "אילו יכולתי לחיות את חיי מחדש, לא יודע מה הייתי עושה. העולם לא מפסיק לרתק. כשמגיעים לגיל שלי, זאת הסיבה העיקרית להמשיך לחיות. רק לגלות וללמוד עוד קצת."

"אתה יכול להצטרף אלי ברדיו. אמצעי התקשורת של הדמיון."

אד מביט באנסל. "מה איתך, דוקטור? אילו יכולת להתחיל מחדש, במה היית בוחר?" הוא חושב רגע, אבל לא מגיע לידי מסקנה כלשהי. יש יותר מדי דלתות ואין די זמן לפתוח אותן. הוא מנענע בראשו. "אין לי מושג. יש, לדעתי, תעלומות שלא נועדו להתפענח." שלושתם צוחקים. אד פורט אקורד פסקני על הבנג'ו, והצלילים מרחפים באוויר זמן רב לפני שיינשאו במורד הרחוב ויתפוגגו אט־ אט. ברגע מסוים הצליל יימוג מעבר לטווח השמיעה של אנסל. רגע אחד של פרֵדה. הוא עוצם את עיניו ומחכה.

באותו הלילה, אחרי שהכלים הודחו, ובבית משתררת דממה, נכנסת קלרה לחדר התפירה שלה. מעליה ממסגר חלון הגג קומץ כוכבים, ריבוע של לילה.

על שולחן הגזירה שלה פרוש עיתון, פתוח בכתבה על מקורות האמפתיה. היא קראה את הכתבה הבוקר, ותכניה ניקרו במוחה וליוו את מחשבותיה. לפי המאמר, כל המעשים הנעשים מתוך אמפתיה, מתוך חמלה, נובעים מצרכים של הפרט ובתור שכאלה אינם מעשה זולתני. "מוטב לנו לנסות וללמוד כיצד לנהוג באורח נדיב וזולתני," אומר אחד המדענים, "שהרי נולדנו אנוכיים." היא גוזרת את המאמר בתשומת לב ומניחה אותו לפניה על השולחן. מעשים רבים שלנו, היא חושבת, מעשים רבים כל כך שלנו נעשים בשם אלה שאנחנו אוהבים. בימי חייה היתה קלרה עדה למעשים זולתניים שנעשו מתוך אמפתיה, שהיא אינה מטילה ספק במניעים להם. היא יודעת שמעשה יחיד, מתוך בחירה, יכול לשנות את כל מה שקרה לפניו. לפני שנים רבות, כשהיתה צעירה, היא סיכנה את עתידה על יסוד האמונה הזאת.

קלרה עומדת ליד שולחן הגזירה, מחליקה את גזרת הנייר ששרטטה מוקדם יותר. את חלקי הגזרה היא מצמידה בסיכות לאריג ובוחנת את מארגו. אם תתרכז, תצליח לסיים את השמלה לפני עלות הבוקר.

בקצה האחר של המסדרון היא יכולה לשמוע לוחות רצפה חורקים ומדמיינת לעצמה את בעלה קם ממיטתו, נעמד ליד הווילונות, מביט החוצה בלילה הזה המואר באור כוכבים. כשפגשה אותו בפעם הראשונה לפני יותר מארבעים שנה, הם נמשכו זה אל זה בגלל השוני ביניהם. למראית עין הם היו צפון ודרום, אור וחושך. באותם ימים הוא נשא בלבו חלל ריק, יגון שלא היה יכול לחלוק עם איש. הם היו זה לזה מעין דרך מוצא, נתיב לאורך הנהר הנשפך לבסוף אל הים.

הבית שבו גרה בתה קרוב. גייל היתה אצנית, וכל יום היתה חולפת על פני חלונה של קלרה. היא היתה עושה עיקוף דרך הסמטה, נכנסת לגינה, מפריחה נשיקה שובבית לאמה וממשיכה הלאה. קלרה היתה צופה בקלילות תנועת הגוף של בתה עד שהיא נעלמה מעבר לפינה.

היא לוקחת את הגיר וביד יציבה משרטטת את חלקי הגזרה על הבד. נורת ההלוגן מהבהבת ואז אורה מתייצב שוב. בסמטה מהלך חתול תועה בין הבתים ומפעיל בזה אחר זה את מנורות האבטחה. בזמן האחרון התנחלה במוחה מחשבה תמוהה ביותר. אם תחזור על הפעולות שעשתה בבוקר מותה של גייל, היא תוכל לעבור מיום ליום כמו שסיכה עוברת דרך פיסת הנייר הזאת ומשאירה רק סימן קל שבקלים. הזמן יחזור לאחור, וקלרה תביט מהחלון החוצה ותראה את בתה חוזרת מריצתה; תראה איך שערה הכהה נדבק לפניה, תראה את אותה הבעה נחושה. פּרינס ג'ורג', החדר במלון, מזוודת הבגדים - יימוגו כולם. פשוט כמו פרימת תפר.

היא מתיישבת אל מכונת התפירה שלה, מחליפה את הסליל, את החוטים ואת המחט. היא עשתה את אותה עבודה כמעט כל חייה. ידיה תופסות פיקוד בעוד מחשבותיה נסוגות.

בחדר השינה מתעורר מתיו לצלילי מוזיקה, שיר המתנגן על פטיפון. רשרוש וחריקה בהקלטה. כשהוא פוקח את עיניו, החלום והמוזיקה מתאדים. החלונות פתוחים, ומשב רוח קריר משוטט בחדר ומעיף את הווילונות. אור ירח מזדהר מגגות הבתים, והעלים מתנועעים על ענפי העצים. הוא מסיט את השמיכות הצדה ומתיישב.

כשרק הגיע לוונקובר, הרגיש מתיו משוחרר בעיר הזאת. בבניינים לא ניכרו סימני בלאי, כאילו הזמן לא השאיר עליהם את רישומו.

בעצם, נדמה כאילו ברגע שהגיעו לגיל מסוים נהרסו הבניינים הישנים ואת מקומם תפסו חדשים. ההרים, קרובים ורחוקים, האוקיינוס, כל אלה השתנו מיום ליום, ולעולם לא נשארו בדיוק כשהיו. בחורפים ירד גשם כמעט בלי הפסקה, מסכי מים ציפו הכול כבמשיחת מכחול ועמעמו את הקולות לכדי מלמול חרישי.

כשמתיו ובתו טיילו יחד לאורך הרחובות קיפֶר ואחר כך פֶּנדֶר, היא נהגה ללחוש חרישית את שמותיהם. מתיו היה מספר לה סיפורים על ילדותו לפני המלחמה, על סַנדָקָן. אבל משקלט שהיא זוכרת כל כך הרבה ורוצה לשמוע הכול, לדעת מה המשך הסיפור, יבש מקור מילותיו. גובהה היה אז כמחצית גובהו; קודקודה הגיע עד מותניו. הוא נזכר שנשא את בתו, זרועותיה כרוכות סביב צווארו, כאילו החזיק אוצר בידיו. הוא חיבק אותה חזק כל כך ונזהר בכל צעד שעשה.

לפני שישה חודשים מתה פתאום בתו בשנתה. היא נסעה לצפון המחוז בענייני עבודה. מתיו הוא שענה לטלפון, הוא שסיפר לאשתו. הוא יודע שכל הצער לא יוכל לעצור את ההווה, לא יוכל לשנות את מרוצת החיים.

עכשיו, כשהוא מטייל בשכונתו, הרחובות חולפים לנגד עיניו בלי שישגיח בהם. בראשו הוא שומע את בתו מזמזמת את השמות לעצמה, קיפֶר, פֶּנדֶר, אַדָנַק, אבל חוש הכיוון שלו נפגם. כשהוא מביט סביב, הוא לא רואה שום דבר מוכר. הוא גר כאן מרבית שנות חייו, אבל אילו לקח עיפרון, היה יכול, מתוך איי הזיכרון הקטנים, לצייר את רחובות ילדותו, את העיירה סַנדָקָן, את לֵיילָה רוֹד המתפתל אל צלע הגבעה. בחודשים שחלפו מאז מתה בתו, התבהרו והלכו פרטים שפעם נשכחו, טיסה שלוקחת אותו מוונקובר לסנדקן, מסנדקן לג'קרטה. הוא זוכר כיצד, מהאוויר, נעלמו גגות העיירה האדומים ופינו את מקומם לג'ונגל אינסופי, במסע שהחל לפני שנות דור, ועדיין נמשך.

בזמן האחרון החלו ברכיו של מתיו להיחלש. כאב חד ברצועת הברך ומיחוש שמוקדו בעצם. אשתו עיסתה בעדינות את קימור ברכו בידיה. "חסל סדר מרתונים," אמרה, וחיוך מקניט מאיר את עיניה. "אל תתייאש. אתה רק בן שישים ושש, וגיל הוא שאלה של הלך רוח."

היא למדה לשנות את קצב הליכתה, לנוע בסבלנות לידו כשהשתרך לאטו. לאיש זקן ההליכה אל החנות הפינתית נמשכת נצח. שיחותיהם התארכו, לפי הקצב המדוד של צעדיהם ממקום למקום, והגיעו לסיומן כשביתם נראה לעין. כל השנים הללו תפרה קלרה את מרבית בגדיו. הוא מוצא חלקי בגדים בכל הבית - שרוולים פרומים על שולחנה, צווארונים מעומלנים הנדמים לפרפרים גדולים מדי, מכנס מקומט המונח על כיסא.

בחוץ הכוכבים מנצנצים. מתיו עומד ליד חלונו, מרים את זרועותיו מעל ראשו, מתכופף מהמותניים, ותחושת גופו חוזרת אליו. הוא זוכר את ידה הרכה של אמו בשערו, וכיצד, כשהתרחקה ממנו, נשמר החותם, המגע, הזיכרון בעורו.